"טיל לוגי מדעי לאלוהים ובחזרה"/ מאת יובל שטייניץ

טיל לוגי מדעי לאלוהים ובחזרה/ ביקורת מאת חגי הופר

"טיל לוגי מדעי לאלוהים ובחזרה" מאת יובל שטייניץ, זמורה ביתן, 1998, 262 עמ'.

הבטחתי לכמה מחבריי שאכתוב על הספר הזה ולכן אני צריך לקיים. אך גם בלי הבטחה זו הייתי רוצה לכתוב עליו מעט. למה נזכרתי עכשיו בספר זה שנכתב לפני כמעט 20 שנה? אין לי תשובה טובה. אך גם בלי תשובה טובה נראה לי שספרים באופן כללי הם מעל הזמן.

 

ובכן, הספר מחולק לארבעה חלקים. בראשון שטייניץ מציג את פרי הגותו העצמאית, ואילו בשלושת הנותרים הוא עוקב אחר מהלך טיעונו של דקארט בספרו הידוע "הגיונות". אני לא אעקוב בפירוט אחר כל הטיעונים ואתרכז רק בטיעונים המרכזיים העולים בספר להוכחת קיום אלוהים, כפי שעולה משמו של הספר.

 

נתחיל אם כך מהגותו של שטייניץ עצמו. לטענת שטייניץ, בפיזיקה של אריסטו החומר היה בעל נפש. כך התשובה לשאלה מדוע האבן נופלת למטה הייתה – משום שהיא רוצה בכך, שכן האדמה היא מקומה הטבעי, לפי תורת ארבע היסודות: אדמה, מים, רוח ואש. והנה בעת החדשה הפיזיקה המכניסטית הוציאה את הממד הנפשי מהחומר והפכה אותו למת, לנעדר רצון או אופי משל עצמו. עד כאן התיאור נכון. אך כאן בא שטייניץ ושואל: אם כך, היכן מקומם של חוקי הטבע? כלומר, היכן מקומם בעולם? וכיצד הם נאכפים? שטייניץ דוחה כמובן את האפשרות שהם נמצאים במקום פיזי כלשהו, משום שהם צריכים להיות אוניברסאליים. ומאותה סיבה ניתן לדחות את האפשרות השנייה, שהם נמצאים ברוח האדם, כפי שסוברים כמה פילוסופים. שטייניץ מציג דיון שלם סביב הנושא, אך גם מבלי להיכנס לנבכיו אני חושב שאפשר לקבל את השלילה הכפולה הזו. אם כך, היכן הם נמצאים? האפשרות היחידה שנשארה, אומר שטייניץ, היא שהם נמצאים אצל אלוהים, במובן של ישות תבונית לא חומרית.

כשקראתי זאת לראשונה בספר חשבתי שזו טענה מקורית ויפה. בכל אופן, אנסה להציג כמה טיעונים חלופיים. ראשית, יש לנו שפינוזה, שטען שאלוהים הוא הטבע. אלא שעדיין מופיע פה מושג אלוהים, אף כי אצל שפינוזה מובנו שונה לגמרי מהרגיל. אבל הרבה יותר פשוט מזה, אפשר לכפור בהעמדה הדיכוטומית של שטייניץ, שמצד האחד שלו יש חומר חי בהגות העתיקה ומצד שני יש חומר מת בהגות החדשה. אפשר לומר שהחומר עדיין לא מת לגמרי וכי הוא משמר את תכונת נשיאת חוקי הפיזיקה עליו. למען האמת, שטייניץ מתייחס לאפשרות זו בסוף הספר וכותב: "שהרי מי שמסרב לקבל את המהלך הפותח של מות החומר, יכול בהחלט להחזיק במיסטיקה המטריאליסטית של חומר חושב" (עמ' 223). אני איני חושב שזו "מיסטיקה" (והביטוי "מיסטיקה מטריאליסטית" נשמע לי קרוב לאוקסימורון), אבל מילא. ותמיד פתוחה בפנינו האפשרות השלישית לומר שפשוט איננו יודעים את התשובה לשאלה זו, לפני שנקפוץ למושג המוכן "אלוהים".

אלה, על כל פנים, המחשבות שלי למקרא השאלה של שטייניץ, ויתכנו תשובות טובות יותר. מכיוון שהשאלה לדעתי – ולדברי שטייניץ – חדשה, איני מכיר לצערי התייחסויות נוספות של פילוסופים אליה.

 

מכאן ואילך התמונה שונה, שכן מכאן ואילך שטייניץ צועד בעקבות דקארט, כאמור.

בספרו "הגיונות" דקארט מציג עמדה ספקנית, המפקפקת בנתוני החושים, מכיוון שהם יכולים להתעוות בעקבות אשליה חזותית, חלום, או שד מתעתע, המציג לפנינו מציאות לא אמינה. וכך הוא מגיע לוודאות היחידה שאנו יכולים להגיע אליה – ההכרה שלנו, כמאמרו – "אני חושב משמע אני קיים".

עד כאן אלו הדברים שרוב האנשים מכירים מדקארט, וזה אכן חלק הגותו המשפיע ביותר וגם המבוסס ביותר. אלא שמכאן הוא ממשיך את דיונו ואומר, כי מכיוון שאני נוכח לראות שיש לי מושג של האינסופי, שאינו מנתוני החושים, הרי שרק מקור אינסופי יכול היה להנחיל לי את המושג הזה, והמקור הזה הוא אלוהים. לפי שטייניץ, זוהי "הראיה האנתרופולוגית".

ביקורת אחת שהושמעה כנגד דעה זו היא, כי מושגים יכולים להיווצר אף על דרך השלילה, כלומר אני מכיר מצב סופי ומוסיף לו את המילה "לא". שטייניץ אומר שדקארט ענה על כך, שלפי אפלטון "הכרת הכללי קודמת להכרת הפרטי" (עמ' 122). מה שאין הוא מציין, שלפי אריסטו סדר הדברים הוא דווקא הפוך. ביקורת אחרת שהושמעה היא, כי המונחים סופי ואינסופי נוצרו ביחד, אך אז בכל מקרה נשארת הטענה שנחוץ לנו מקור של האינסופי.

מעבר לדברים אלה, אני חושב שהטענה של דקארט טובה בעיקר כדי להוכיח את מעלתו ההכרתית המיוחדת של האדם, מה שמכונה "מותר האדם", או אם תרצו אפילו "צלם אלוהים שבאדם" (כמושג כללי ובלי התייחסות פרטנית לשם "אלוהים" שבו), אך היא עדיין לא מוכיחה בצורה מספקת את קיום אותו גורם אלוהי אינסופי מעבר לתודעת האדם. אבחנה זו תתברר ביתר שאת בהוכחה השלישית, להלן.

 

אך עוד קודם שנגיע להוכחה השלישית כדאי שנתעכב מעט על הטיעון הבא של דקארט. הוא אומר, שלאחר שהוכחנו את קיום אלוהים עלינו להאמין שהוא לא יטעה אותנו, ולכן אני יכול לתת אמון בנתוני החושים ובמציאות המוצגת לפני. בעיניי טיעון זה הוא קצת מצחיק, מבחינה זו שהוא די מייתר את כל המהלך הראשון של דקארט שהוצג לעיל, ומבטל אותו. אך מעבר לזה אפשר לשאול – האם באמת אלוהים אינו מטעה אותנו? והרי בתנ"ך עצמו אפשר למצוא משפטים הפוכים לכך, כמו: ישעיהו סג 17: "למה תתענו ה' מדרכיך תקשיח לבנו מיראתך שוב למען עבדיך שבטי נחלתך". לעניין זה התייחסתי בעבר[1] ונניח לזה כעת.

עניין נוסף שאני רואה לנכון לספח לכאן הוא, שבמקום כלשהו בספרו שטייניץ מציג את התשובה הדתית המוכרת לשאלת ותיקות העולם, כפי שעולה מחקר היקום, או מעצמות דינוזאורים וכיוצא בהם, והיא: מי אמר שאלוהים בבריאה לא שתל את כל הנתונים האלה? המפתיע הוא ששטייניץ מתייחס אל תשובה זו כטובה. אך אני שואל – אם הרגע למדנו מדקארט שאלוהים אינו מטעה אותנו, מדוע שנניח שהוא מטעה אותנו בדבר כה חשוב? אך גם אם נקבל שאלוהים יכול להטעות אותנו, הרי שהאפשרות המוצעת היא כה לא סבירה, שהיא מקבילה למחשבה הסוליפסיסטית הטהורה, לפיה כל הישויות בעולם מלבדי הן פיקציות – והרי אין איש שמתנהג בפועל בהתאם לתפיסה זו! לכן, בין כך ובין כך התשובה הדתית הזו אינה "טובה". וכמובן יש לה הפרכות נוספות, כגון שהנתונים בסיפור הבריאה לא רק שאינם מביאים את כל התמונה המדעית, אלא מביאים אף נתונים הסותרים את הידוע, אך נניח גם לעניין זה.

 

הטיעון השלישי הוא הטיעון של אנסלם, המכונה "הראיה האונטולוגית", שדקארט מביא אותו בווריאציה מסוימת. לפי טיעון זה, אלוהים בהגדרתו הוא בעל כל השלמויות, ועל כן חובה עלינו לומר שגם תכונת הקיום מצויה בו, שהרי אם לא כך היה נמצא חסר שלמות אחת. כבר בדורו של דקארט הוצעו לה כמה הפרכות. מוכר מאוד הוא טיעון על "האי הגדול ביותר", שחייב להימצא, ששטייניץ לא מביא. הוא מביא תחתיו טיעון די דומה של קאטרוס על "האריה הנמצא", שחייב להיות גם נצחי. דקארט ענה על טיעון זה די בקלות בכך שהבדיל בין "האריה הנמצא", שמציאותו קונטינגנטית, מקרית, ובין מציאות האל, שהיא מציאות הכרחית. ובאמת אין הנידון דומה לראיה.

ואולם, תשובה אחרת, מוכרת מאוד, לטיעון של אנסלם, הוא טיעונו של קאנט, אותו מביא שטייניץ, ולפיו קיום אינו תכונה נוספת. שהרי אם אתווכח עם מישהו בדבר קיומו של משהו, נאמר פגאסוס, הרי עצם אפשרות הוויכוח בדבר "אותו דבר" מראה שעצם מציאותו אינה משפיעה על מהותו (ראו עמ' 157). כאן שטייניץ מביא את תשובתו של הרטשורן לקאנט, וכאן שוב באה ההבחנה בין מציאות קונטינגנטית ומציאות הכרחית. אלא שהמושגים האלה, רצוי לדעת, הם מושגים ימיביניימים, ועליהם כראיה לאלוהים השיב קאנט במקום אחר – ראו בחלק האנטינומיות בספרו "ביקורת התבונה הטהורה".

שטייניץ מציע התחכמות נוספת משל עצמו. הוא אומר כי קיימות ארבע אפשרות: נמצא במקרה; נעדר במקרה; נמצא בהכרח; נעדר בהכרח. עכשיו, בדרך האלימינציה, מכיוון שמציאות אלוהים אינה יכולה להיות מקרית – ירדו שתי האפשרויות הראשונות. ומכיוון הרעיון אלוהים אינו מכיל סתירה פנימית ירדה גם האפשרות האחרונה. נשארנו עם אפשרות אחת – אלוהים נמצא בהכרח. אלא שמלבד זה שאפשר להתווכח על פרטי המהלך הזה (למשל, האומנם מושג אלוהים לא מכיל סתירה? וכי איך הוא יודע-כל ומאפשר בחירה?), הרי שפשוט אפשר להציע העמדה אחרת, בה למשל במקום ההבחנה בין בהכרח ובמקרה נציב הבחנה של בהכרח ובאפשרות, וכך נגיע מהר מאוד לתוצאה המתבקשת – אלוהים נמצא באפשרות, ותו לא. ממשחקי הגיון שכאלה, אם כך, לא תבוא הישועה.

ואם נשוב ל"ראיה האונטולוגית", הרי ששטייניץ עצמו מציין שהיום על כל מאה פילוסופים ששוללים את תקפותה אפשר למצוא אולי פילוסוף אחת שמקבל אותה, והנה שטייניץ עצמו הוא אותו אחד שניצב מול מאה. זה אמנם לגיטימי, אך לא משרה ביטחון רב. אני עצמי חושב שהראיה העתיקה מאוד הזו צריכה להיעזב לאנחות. אי-אפשר לקפוץ כך מדיון מושגי, המתנהל בראשו של אדם, להוכחת משהו במציאות עצמה.

 

הספר ממשיך בהפרדתו של דקארט בין הנפש והגוף ושאלת ייתכנות ההשפעה ההדדית ביניהם. דקארט סבר כי מצא את הגורם המקשר הזה בבלוטת האצטרובל שבמוח, אך הדבר הופרך מתוך העיקרון הפיזיקלי כבר בדורו, ומתוך הממצאים של מדעי המוח בימינו (שטייניץ אינו מזכיר את מדעי המוח, אולי משום שלדעתו ממצאי המדע לא עשויים להשפיע על הפילוסופיה, כפי שעולה ממאמר שלו שמצורף בסוף הספר – שלא אתייחס אליו מעבר להערה זו). כאן שטייניץ מציע שאולי הכוח המפיח רוח חיים ותנועה בגוף הוא אותו כוח שדיבר עליו בתחילה כזה שבו מתקיימים חוקי הטבע, המניעים את עולם החומר. כלומר – אלוהים. אך עדיין, הוא אומר, כי גם לפי ההצגה שלו לא ברור כיצד מופר חוק השימור, של החומר והאנרגיה. הוא מסיים את דבריו בכך שהוא אומר שהאדם שמפר כך את חוקי האל הוא במהותו מורד, ומכאן האוטונומיה שלו.

אין זה נושא סקירתי ועל כן לא אתייחס לחלק זה בפירוט, ורק אומר שפרופ' לייבוביץ ז"ל התייחס בהרחבה לכל הנושא הזה של "הבעיה הפסיכופיזית", כשלדעתו היא נשארה חסרת פתרון. אשאיר עניין זה כנקודה למחשבה.

 

לסיכום, מעבר להשגותיי הרבות על הספר אותן ניסיתי להציג בסקירה זו, הרי שמדובר לדעתי בספר מצוין! הוא בהיר מאוד – וזו מעלה גדולה לספר בעיניי – ועם זאת מעמיק. ניתן לראות בו מבוא טוב מאוד לספרו של דקארט "הגיונות", שמציג גם דיון המשך שלו, ומלבד זאת הכותב מציג גם טיעון אחד חדש ומעניין משל עצמו – בתחילת הספר, כפי שהצגתי. ועדיין, אני חושב שחשוב מאוד לקרוא את הטיעונים המוצגים בו בעין ביקורתית. אני ניסיתי כאן להציג דוגמה אחת של קריאה ביקורתית כזו. יתכנו קריאות ביקורתיות נוספות, ואף טובות יותר. כל הסקירה הזו היא, אם כך, לא יותר מפתח לדיון.

אציין עוד כי לשטייניץ ספרים נוספים קודמים: "הזמנה לפילוסופיה", "לעולם תהא המטאפיזיקה" ו"עץ הדעת". באחד משני האחרונים (איני זוכר בדיוק) הוא עוסק בקאנט, אך שם הדיון הוא מסובך יותר ופחות פשוט לקריאה. אולי אגיע אליו שוב בהמשך.

 

לסיום, עתידות: על סמך הדברים שנאמרו בספר זה אני צופה שהמחבר יצטרף לתנועת הליכוד, ואפילו אולי יהיה שר מטעמם 😉[2]

 

[1] כאן: http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t1063_1.html

[2] ביקורת נוספת על הספר, הרבה יותר נשכנית:
https://www.hofesh.org.il/letters/god/SteinitzMissile.html

ועוד התייחסות ביקורתית מחכימה:

http://www.tau.ac.il/humanities/philos/segel/hanoch1-stnz.html

til_logi_madaei_Big

מודעות פרסומת

"תשעה קוראים באב"/ מאת גיל פרג

תשעה קוראים באב/ ביקורת מאת חגי הופר

"תשעה קוראים באב – הוגים ישראלים משוחחים על חברה, חורבן ותיקון", מאת גיל פרג, ידיעות, 2017, 239 עמ'.

מה עושים כשרוצים להוציא ספר, אבל אין לכם יותר מדי מה לומר? משוחחים שיחות כלליות, כמו שנעשה בספר זה.

הכותב לומד בחברותא עם תשעה אנשים שונים מדרשים נבחרים בנושא תשעה באב, רובם מוכרים מאוד, ושואל אותם היכן המדרשים האלה פוגשים אותם.

לעיתים החיבור הוא יפה מאוד, כמו השיחה עם רונה רמון, שאיבדה גם את בעלה אילן רמון וגם את בנה אסף בתאונות אוויריות, ובכך מתקשרת היטב לחורבן הכפול בתשעה באב. אך ברוב הפעמים אין כזה חיבור מובהק והשיחה היא שיחה כללית.

יותר מכל הספר הזה הזכיר לי את התוכנית "החדר" בהנחיית רות קלדרון, אחת המרואיינות כאן, ששודרה בעבר בטלוויזיה ובה בכל פעם נידון טקסט אחר. ובאמת אני חושב שהפורמט הזה מתאים יותר לטלוויזיה.

 

האם הספר מצדיק את קיומו? לא ממש. אין כאן מידע חדש, או עיון מעמיק בצורה יוצאת דופן. ובכל-אופן, יש כאן שיחה אינטליגנטית וידידותית בין שני בני שיח בענייני השעה ובמדרשים עתיקים, ונראה שבימים חמים אלה זה מספיק. הקריאה נעימה ושוטפת, ובעיניי זה יותר טוב מאשר לקרוא עיתון בשבת. בנוסף, הספר נכתב לזכר אחיו של הכותב, שנפטר מוקדם בגלל מחלה, וזוהי הקמת יד יפה.

 

אך האם יש כאן בשורה או משהו נחוץ במיוחד? ממש לא.

העניין הוא שתמיד יהיו אנשים (כמוני) שיסתקרנו מה כתוב שם.

הסקרנות הרגה את החתול, אומרים. אני החתול.

 

המשתתפים: אהוד בנאי, ד"ר מאיר בוזגלו, פרופ' יולי תמיר, רונה רמון, ד"ר רות קלדרון, ד"ר יהודה מימרן, הרבנית עדינה בר שלום, ד"ר ארנון עצמון, סם כץ.

1497264198_964

"שבעה שיעורים קצרים בפיזיקה"/ מאת קרלו רובלי

שבעה שיעורים קצרים בפיזיקה/ ביקורת מאת חגי הופר

"שבעה שיעורים קצרים בפיזיקה" מאת קרלו רובלי, כתר, 2017, 83 עמ' (קטנים).

על הספר הזה לא הייתי כותב אלמלא היה חדש ועל כן זקוק להיכרות.

מקובצים בו שבעה שיעורים קצרים בפיזיקה, כשמו.

בראשון נידונה תורת היחסות ובשני תורת הקוונטים. על שני אלה קראתי בהרחבה במקומות אחרים ועל כן הם היו מיותרים מבחינתי. אך מי שיקרא אותם ללא היכרות מוקדמת *לא* יקבל מספיק נתונים, אלא סקירה שטחית בלבד.

הפרק השלישי עוסק במבנה היקום כפי שהוא נתפש מימי קדם ועד ימינו, וגם החומר שבו ידוע באופן כללי.

הפרק הרביעי עוסק בחלקיקים – "אלקטרונים, קוורקים, פוטונים וגלואונים מרכיבים את כל מה שנע בחלל סביבנו" (עמ' 38). כאן למדתי בעיקר כי השם קוורק ניתן על-ידי הפיזיקאי מארי גל-מאן, מתוך משפט נטול משמעות – "שלושה קוורקים למר מארק!", המופיע ברומן "סעודת האשכבה של פיניגן" מאת ג'יממס ג'ויס (עמ' 37).

הפרק החמישי עוסק בגרגירי מרחב והשישי בחום של חורים שחורים, וכאן יש מעט חדש, אך שוב, הפרקים כל-כך קצרים שאיני יכול לומר שהבנתי משהו בעל משקל מתוכם.

הפרק האחרון הוא סיכום בו מדובר עלינו ועל מקומנו בתוך המרחב, ועל יכולת הבחירה שלנו בו.

 

כבר ציינתי לא מזמן שלאחרונה יש נטייה להוציא ספרי כיס בנושאים שונים, וספר זה הוא פרט נוסף בתופעה זו. לעיתים אלה ספרים נעימים, אך דומני שכשעוסקים בנושאים כבדים כמו פיזיקה מודרנית יש מקום לקצת יותר הרחבה. אני בעד פופולאריזציה של המדע, אך כאן הקיצור הוא קצת מוגזם ומעט מאוד מידע נוסף מקריאתו של ספר זה.

שבעה_שיעורים_קצרים_בפיזיקה(1)

"בין עולמות"/ שאול מייזליש משוחח עם פרופ' משה קוה

בין עולמות/ ביקורת מאת חגי הופר

"בין עולמות – שאול מייזליש משוחח עם פרופ' משה קוה על מדע ואמונה, יהדות, תרבות, חינוך וחברה", ידיעות, 2017, 325 עמ'.

לא כל-כך רציתי לקרוא את הספר הזה, בעיקר משום שמעולם לא שמעתי על המרואיין בו וממילא יש לי פחות עניין בדבריו. אבל מדובר במדען דתי, למעשה מי שהיה נשיא אוניברסיטת בר אילן במשך 18 שנים, לכן התפתיתי בכל זאת. השאלה כיצד מדען דתי מיישב "בין העולמות" השונים שבחייו היא שאלה מרתקת. תמיד כשמדברים על הדת תבוא בשלב כלשהו הטענה "אבל יש גם מדענים דתיים", לכן חשוב לשמוע מה יש להם לומר. ובמיוחד לאחר קריאתי בספרו הבעייתי של משה רט "פשוט להאמין" ציפיתי לשמוע הסבר רציני יותר.

לצערי, הסבר כזה לא מצאתי כאן. הפרק הראשון המוקדש למדע ואמונה מסתיים בעמ' 70 ובכולו קוה מדבר בעיקר על כך שתיאורית המפץ הגדול מאששת את האמור בפסוק הראשון בתורה: "בראשית ברא אלוהים…". אז קודם כל, זו טענה שחוקה. דבר שני, באמת? ואיך מתיישב בדיוק כל המשך הפרק והחלוקה לימים? קוה עושה שמיניות באוויר ומנסה לענות חלקית גם על כך, אך לא בצורה משכנעת. ומה בדבר שאר פרקי התנ"ך ועוד אינספור מקרים שלא מתיישבים עם האמונה המסורתית? אין התייחסות. מורהו של קוה היה נתן אביעזר, מי שכתב את הספר "בראשית ברא…", בו הוא מנסה ליישב את התורה עם המדע, והוא עשה עבודה רצינית יותר, אף שגם היא מפוקפקת בדרכה. כמו כן, בפרק זה קוה חוזר כמנטרה על המשפט של הרמב"ם, "ולא יושג אותו מדע אלוהי אלא לאחר מדעי הטבע", שזה דווקא משפט יפה, שגם מעניק לגיטימציה עקרונית לכל הרעיון הזה של אוניברסיטה דתית.

בפרק הבא קוה מדבר בין היתר גם על נח והמבול, כשלדבריו מדענים עוסקים בכך. אך אם אמנם עוסקים בכך הרי שרק כשעשוע צדדי וכל העיסוק של קוה בסיפור הזה כאן הוא מגוחך ביותר.

בהמשך מדבר קוה על שאר הדברים שהובטחו לנו – "יהדות, תרבות, חינוך וחברה". על האבות כמודל חינוכי, על מעמד האישה ביהדות, על הפעילות האקדמית וכן הלאה. הקטעים האלה מראש פחות עניינו אותי על כן לא קראתי אותם במלואם.

ובכן, מה קיבלתי מקריאתו של ספר זה? לא הרבה. קוה לא ציין כל פרט חדש בקו התפר שבין אמונה ומדע שלא ידעתי בעבר. ובכל זאת, למדתי את מה ששיערתי גם קודם – שאפשר להיות מדען מן השורה הראשונה בלי שיהיו לך תשובות מספקות על אמונתך. איזה מזל ששני תחומים אלה, המדע והאמונה, באמת מנותקים זה מזה, כך שאמונתו של אדם לא צריכה להפריע לו מלהיות מדען מצוין.

אבל יותר מזה נראה לי שהספר הזה הוא יותר אלבום אישי של המחבר, מעין סיכום חיים. כך, בפרק אחד מסופר על חייו האישיים. לכן, מעבר לחוג מכריו המצומצם, אני חושב שהספר יוכל אולי לעניין את אנשי הציונות הדתית. את השאר – פחות.

בין עולמות

 

"לרפא עולם שבור"/ מאת יונתן זקס

לרפא עולם שבור/ ביקורת מאת חגי הופר

"לרפא עולם שבור – החיים כקריאה לאחריות" מאת הרב יונתן זקס, מגיד, 2010, 388 עמ'.

כשצילמתי את כריכת הספר והעליתי את התמונה לפייסבוק קיבלתי הערה, שלא כדאי לקרוא את ספרי זקס ברצף, שכן יש דברים בהם הוא חוזר על עצמו. ואכן קראתי לאחרונה עוד שני ספרים שלו ואף סקרתי אותם – השותפות הגדולה ולכבוד השוני. אני חושב שההערה הזו נכונה מאוד והיא ממצה את התרשמותי מהספר.

מבחינת התוכן, קשה לי להציג רעיון אחד לשם הדגמה. הרעיון המרכזי כאן הוא האחריות לאחר, רעיון שלוינס דן בו רבות, אך דומני שהוא אינו מוזכר בספר כלל, או כמעט שלא. וכנספחים של רעיון זה באים כל הערכים החיוביים, חסד, חמלה, אהבה וכיוצא בהם. זקס מטעים את דבריו דרך עיון במקטעים שונים בתנ"ך, כמו סיפור יוסף וספר איוב, מדרשי חז"ל, דברי רבנים מאוחרים יותר ואף מהגותם של אנשים חילוניים, יהודיים וגויים כאחד, כגון ציטוט ארוך מספרו של עמוס עוז "סיפור על אהבה וחושך".

בכל דבריו זקס נעים מאוד וגם נאור מאוד, כהרגלו. הוא יכול להיות, ונראה שכבר הינו, שגריר מצוין של היהדות. אבל לטוב או לרע, אין אצלו כל זכר לדברים השליליים המתקשרים אצלנו לפעמים לדת, ואולי במקום מושבו באנגליה הדברים האלה פחות נוכחים. דבר זה הופך את דבריו למעט תפלים. כולם מתוקים מדבש ומנופת צופים, אבל חסר לי קצת פלפל חריף.

לכן נראה לי שאאמץ את העצה שקיבלתי ואמתין זמן מה עד שאפתח ספר נוסף של זקס. אולי אחכה שנה, עד שבוע הספר הבא. כי דרשות חביבות הן אכן חביבות, אך רצוי לא להרבות מהן, כמאמר החכם: "הרבות אכול דבש לא טוב". מצד שני, כשיגיע הזמן, אין ספק שארצה לקרוא עוד ממנו, ובכלל אני חושב שיועיל לכל ישראלי לקרוא לפחות ספר אחד מספריו ולהכיר קול מתון וחיובי, שכדוגמתו אין פה מספיק. רב אחד הדומה לו בכל זאת במחוזותינו הוא הרב בני לאו, והוא זה אשר כתב את הקדמת הספר.

 

לרפא עולם שבור

"מגילת איכה – פירוש ישראלי חדש"/ מאת יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן

מגילת איכה – פירוש ישראלי חדש/ ביקורת מאת חגי הופר

"מגילת איכה – פירוש ישראלי חדש" מאת יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן, בית אביחי וידיעות, 2017, 272 עמ'.

כששמעתי לראשונה – מלוח מודעות, לא פחות – על הספר החדש של זקוביץ ושנאן על מגילת איכה שמחתי מאוד. אני חובב תנ"ך וזכורים לי לטובה הספרים הקודמים על פרקי אבות (רק שנאן) ויונה. אצתי רצתי אם כך להשקה, שהתקיימה בבית אביחי בשבוע בעבר (29.6.17). ובאמת הייתה השקה יפה, הן מבחינת הדוברים והן מבחינת הליווי המוסיקלי של שולי נתן, שגם שרה בסוף את שירה "ירושלים של זהב".

וכך פניתי לספר עצמו. בהקדמה הלא ארוכה מדי מובא כל מה שצריך לדעת על המסגרת הכללית של המגילה, זמן חיבורה המשוער וכן הלאה. בהמשך מופיע הטקסט עצמו, וגם כאן, כמו בספר הקודם, לכל פסוק מוקדשים שני עמודים (בדרך כלל, פרט לפסוק הראשון כאן), כשתחילה התייחסות אליו מבחינה מקראית, וכנראה על החלק הזה אחראי זקוביץ, הפרופסור למקרא, ואחר-כך התייחסות האגדה אליו, וכן הופעתו בתרבות ימינו ובפיוטים הרבים, כשלחלק הזה כנראה אחראי שנאן, הפרופסור לספרות האגדה, בסיוע עוזרת המחקר מיטל בלומנטל גורדון (שגם הנחתה את ערב ההשקה).

אבל למעשה, אני חושב שזקוביץ כתב אף הרבה מהחלק של שנאן, שכן מופיעים אף בחלק זה ניתוחים מקראיים רבים. ממקור מסוים שלא אחשוף שמעתי, כי שנאן לא כל-כך רצה להשתתף בכתיבת הספר הזה, ואולי החיסרון המסוים של ספרות האגדה בנושא גרמה לכך (אם הנתון אכן אמיתי).

אבל כאן אני מגיע לנימת אכזבה מסוימת. שכן פירושו של זקוביץ הולך על דרך השוואת כמעט כל מילה למקומות אחרים בהם היא מופיעה, וכך מופיעים מאות רבות של פסוקים בספר, מלבד פסוקי איכה עצמם. אני מניח שמבחינה מחקרית זה חשוב, וכן יש להעריך את ידענותו הרבה של זקוביץ בכל מרחבי התנ"ך, אך לקורא הפשוט זה, אפעס, קצת משעמם. ואני חושב שרק ההשוואות האלה תופשות כרבע מהספר.

דבר שני הוא שהמגילה עצמה היא בעצם לא כל-כך מעניינת, בעיניי לפחות. יש בה כמה פסוקים יפים, אך הם לא רבים. בהם אגב אפשר למנות את אלה (ובכל זאת, אלה רק חלק, ומטעמי האישי):

הפתיחה: איכה א1: "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם היתה כאלמנה רבתי בגוים שרתי במדינות היתה למס".

איכה ב19: "קומי רני בליל לראש אשמרות שפכי כמים לבך נכח פני אדני שאי אליו כפיך על נפש עולליך העטופים ברעב בראש כל חוצות".

איכה ג22-23: "חסדי ה' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו. חדשים לבקרים רבה אמונתך".

הנדרש יפה: איכה ג40: "נחפשה דרכינו ונחקרה ונשובה עד ה'".

הנדרש יפה: איכה ג44: "סכותה בענן לך מעבור תפלה".

המזעזע: איכה ד10: "ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן היו לברות למו בשבר בת עמי".

וסיום התקווה: איכה ה21: "השיבנו ה' אליך ונשוב חדש ימינו כקדם".

ואני אישית אוהב גם את: איכה ג27: "טוב לגבר כי ישא על בנעוריו וגו'…".

דבר שלישי, המגילה עצמה די מדכאת ועוד מקשרים אותה לכל אסונות ישראל עד מוראות השואה. לא חומר קריאה משמח.

 

ובכל זאת, למרות הבעיות, זהו ספר ראוי מאוד, שניכר שהושקעה בו עבודה רבה ויצירתיות. הוא גם מוגש בצורה אלבומית נאה ועשרות יצירות אמנות הקשורות לנושא מעטרות אותו, חלקן נוצרו במיוחד עבור הספר. כל זה תורם להנאה.

 

לסיכום, אם כן, ספר לא חף מבעיות, אינו מרתק כפי שציפיתי, אך עדיין יצירה מרשימה, שגם למדתי ממנה דבר אחד או שניים (או יותר). כדאי לנסות.

 

איכה