"טיל לוגי מדעי לאלוהים ובחזרה"/ מאת יובל שטייניץ

טיל לוגי מדעי לאלוהים ובחזרה/ ביקורת מאת חגי הופר

"טיל לוגי מדעי לאלוהים ובחזרה" מאת יובל שטייניץ, זמורה ביתן, 1998, 262 עמ'.

הבטחתי לכמה מחבריי שאכתוב על הספר הזה ולכן אני צריך לקיים. אך גם בלי הבטחה זו הייתי רוצה לכתוב עליו מעט. למה נזכרתי עכשיו בספר זה שנכתב לפני כמעט 20 שנה? אין לי תשובה טובה. אך גם בלי תשובה טובה נראה לי שספרים באופן כללי הם מעל הזמן.

 

ובכן, הספר מחולק לארבעה חלקים. בראשון שטייניץ מציג את פרי הגותו העצמאית, ואילו בשלושת הנותרים הוא עוקב אחר מהלך טיעונו של דקארט בספרו הידוע "הגיונות". אני לא אעקוב בפירוט אחר כל הטיעונים ואתרכז רק בטיעונים המרכזיים העולים בספר להוכחת קיום אלוהים, כפי שעולה משמו של הספר.

 

נתחיל אם כך מהגותו של שטייניץ עצמו. לטענת שטייניץ, בפיזיקה של אריסטו החומר היה בעל נפש. כך התשובה לשאלה מדוע האבן נופלת למטה הייתה – משום שהיא רוצה בכך, שכן האדמה היא מקומה הטבעי, לפי תורת ארבע היסודות: אדמה, מים, רוח ואש. והנה בעת החדשה הפיזיקה המכניסטית הוציאה את הממד הנפשי מהחומר והפכה אותו למת, לנעדר רצון או אופי משל עצמו. עד כאן התיאור נכון. אך כאן בא שטייניץ ושואל: אם כך, היכן מקומם של חוקי הטבע? כלומר, היכן מקומם בעולם? וכיצד הם נאכפים? שטייניץ דוחה כמובן את האפשרות שהם נמצאים במקום פיזי כלשהו, משום שהם צריכים להיות אוניברסאליים. ומאותה סיבה ניתן לדחות את האפשרות השנייה, שהם נמצאים ברוח האדם, כפי שסוברים כמה פילוסופים. שטייניץ מציג דיון שלם סביב הנושא, אך גם מבלי להיכנס לנבכיו אני חושב שאפשר לקבל את השלילה הכפולה הזו. אם כך, היכן הם נמצאים? האפשרות היחידה שנשארה, אומר שטייניץ, היא שהם נמצאים אצל אלוהים, במובן של ישות תבונית לא חומרית.

כשקראתי זאת לראשונה בספר חשבתי שזו טענה מקורית ויפה. בכל אופן, אנסה להציג כמה טיעונים חלופיים. ראשית, יש לנו שפינוזה, שטען שאלוהים הוא הטבע. אלא שעדיין מופיע פה מושג אלוהים, אף כי אצל שפינוזה מובנו שונה לגמרי מהרגיל. אבל הרבה יותר פשוט מזה, אפשר לכפור בהעמדה הדיכוטומית של שטייניץ, שמצד האחד שלו יש חומר חי בהגות העתיקה ומצד שני יש חומר מת בהגות החדשה. אפשר לומר שהחומר עדיין לא מת לגמרי וכי הוא משמר את תכונת נשיאת חוקי הפיזיקה עליו. למען האמת, שטייניץ מתייחס לאפשרות זו בסוף הספר וכותב: "שהרי מי שמסרב לקבל את המהלך הפותח של מות החומר, יכול בהחלט להחזיק במיסטיקה המטריאליסטית של חומר חושב" (עמ' 223). אני איני חושב שזו "מיסטיקה" (והביטוי "מיסטיקה מטריאליסטית" נשמע לי קרוב לאוקסימורון), אבל מילא. ותמיד פתוחה בפנינו האפשרות השלישית לומר שפשוט איננו יודעים את התשובה לשאלה זו, לפני שנקפוץ למושג המוכן "אלוהים".

אלה, על כל פנים, המחשבות שלי למקרא השאלה של שטייניץ, ויתכנו תשובות טובות יותר. מכיוון שהשאלה לדעתי – ולדברי שטייניץ – חדשה, איני מכיר לצערי התייחסויות נוספות של פילוסופים אליה.

 

מכאן ואילך התמונה שונה, שכן מכאן ואילך שטייניץ צועד בעקבות דקארט, כאמור.

בספרו "הגיונות" דקארט מציג עמדה ספקנית, המפקפקת בנתוני החושים, מכיוון שהם יכולים להתעוות בעקבות אשליה חזותית, חלום, או שד מתעתע, המציג לפנינו מציאות לא אמינה. וכך הוא מגיע לוודאות היחידה שאנו יכולים להגיע אליה – ההכרה שלנו, כמאמרו – "אני חושב משמע אני קיים".

עד כאן אלו הדברים שרוב האנשים מכירים מדקארט, וזה אכן חלק הגותו המשפיע ביותר וגם המבוסס ביותר. אלא שמכאן הוא ממשיך את דיונו ואומר, כי מכיוון שאני נוכח לראות שיש לי מושג של האינסופי, שאינו מנתוני החושים, הרי שרק מקור אינסופי יכול היה להנחיל לי את המושג הזה, והמקור הזה הוא אלוהים. לפי שטייניץ, זוהי "הראיה האנתרופולוגית".

ביקורת אחת שהושמעה כנגד דעה זו היא, כי מושגים יכולים להיווצר אף על דרך השלילה, כלומר אני מכיר מצב סופי ומוסיף לו את המילה "לא". שטייניץ אומר שדקארט ענה על כך, שלפי אפלטון "הכרת הכללי קודמת להכרת הפרטי" (עמ' 122). מה שאין הוא מציין, שלפי אריסטו סדר הדברים הוא דווקא הפוך. ביקורת אחרת שהושמעה היא, כי המונחים סופי ואינסופי נוצרו ביחד, אך אז בכל מקרה נשארת הטענה שנחוץ לנו מקור של האינסופי.

מעבר לדברים אלה, אני חושב שהטענה של דקארט טובה בעיקר כדי להוכיח את מעלתו ההכרתית המיוחדת של האדם, מה שמכונה "מותר האדם", או אם תרצו אפילו "צלם אלוהים שבאדם" (כמושג כללי ובלי התייחסות פרטנית לשם "אלוהים" שבו), אך היא עדיין לא מוכיחה בצורה מספקת את קיום אותו גורם אלוהי אינסופי מעבר לתודעת האדם. אבחנה זו תתברר ביתר שאת בהוכחה השלישית, להלן.

 

אך עוד קודם שנגיע להוכחה השלישית כדאי שנתעכב מעט על הטיעון הבא של דקארט. הוא אומר, שלאחר שהוכחנו את קיום אלוהים עלינו להאמין שהוא לא יטעה אותנו, ולכן אני יכול לתת אמון בנתוני החושים ובמציאות המוצגת לפני. בעיניי טיעון זה הוא קצת מצחיק, מבחינה זו שהוא די מייתר את כל המהלך הראשון של דקארט שהוצג לעיל, ומבטל אותו. אך מעבר לזה אפשר לשאול – האם באמת אלוהים אינו מטעה אותנו? והרי בתנ"ך עצמו אפשר למצוא משפטים הפוכים לכך, כמו: ישעיהו סג 17: "למה תתענו ה' מדרכיך תקשיח לבנו מיראתך שוב למען עבדיך שבטי נחלתך". לעניין זה התייחסתי בעבר[1] ונניח לזה כעת.

עניין נוסף שאני רואה לנכון לספח לכאן הוא, שבמקום כלשהו בספרו שטייניץ מציג את התשובה הדתית המוכרת לשאלת ותיקות העולם, כפי שעולה מחקר היקום, או מעצמות דינוזאורים וכיוצא בהם, והיא: מי אמר שאלוהים בבריאה לא שתל את כל הנתונים האלה? המפתיע הוא ששטייניץ מתייחס אל תשובה זו כטובה. אך אני שואל – אם הרגע למדנו מדקארט שאלוהים אינו מטעה אותנו, מדוע שנניח שהוא מטעה אותנו בדבר כה חשוב? אך גם אם נקבל שאלוהים יכול להטעות אותנו, הרי שהאפשרות המוצעת היא כה לא סבירה, שהיא מקבילה למחשבה הסוליפסיסטית הטהורה, לפיה כל הישויות בעולם מלבדי הן פיקציות – והרי אין איש שמתנהג בפועל בהתאם לתפיסה זו! לכן, בין כך ובין כך התשובה הדתית הזו אינה "טובה". וכמובן יש לה הפרכות נוספות, כגון שהנתונים בסיפור הבריאה לא רק שאינם מביאים את כל התמונה המדעית, אלא מביאים אף נתונים הסותרים את הידוע, אך נניח גם לעניין זה.

 

הטיעון השלישי הוא הטיעון של אנסלם, המכונה "הראיה האונטולוגית", שדקארט מביא אותו בווריאציה מסוימת. לפי טיעון זה, אלוהים בהגדרתו הוא בעל כל השלמויות, ועל כן חובה עלינו לומר שגם תכונת הקיום מצויה בו, שהרי אם לא כך היה נמצא חסר שלמות אחת. כבר בדורו של דקארט הוצעו לה כמה הפרכות. מוכר מאוד הוא טיעון על "האי הגדול ביותר", שחייב להימצא, ששטייניץ לא מביא. הוא מביא תחתיו טיעון די דומה של קאטרוס על "האריה הנמצא", שחייב להיות גם נצחי. דקארט ענה על טיעון זה די בקלות בכך שהבדיל בין "האריה הנמצא", שמציאותו קונטינגנטית, מקרית, ובין מציאות האל, שהיא מציאות הכרחית. ובאמת אין הנידון דומה לראיה.

ואולם, תשובה אחרת, מוכרת מאוד, לטיעון של אנסלם, הוא טיעונו של קאנט, אותו מביא שטייניץ, ולפיו קיום אינו תכונה נוספת. שהרי אם אתווכח עם מישהו בדבר קיומו של משהו, נאמר פגאסוס, הרי עצם אפשרות הוויכוח בדבר "אותו דבר" מראה שעצם מציאותו אינה משפיעה על מהותו (ראו עמ' 157). כאן שטייניץ מביא את תשובתו של הרטשורן לקאנט, וכאן שוב באה ההבחנה בין מציאות קונטינגנטית ומציאות הכרחית. אלא שהמושגים האלה, רצוי לדעת, הם מושגים ימיביניימים, ועליהם כראיה לאלוהים השיב קאנט במקום אחר – ראו בחלק האנטינומיות בספרו "ביקורת התבונה הטהורה".

שטייניץ מציע התחכמות נוספת משל עצמו. הוא אומר כי קיימות ארבע אפשרות: נמצא במקרה; נעדר במקרה; נמצא בהכרח; נעדר בהכרח. עכשיו, בדרך האלימינציה, מכיוון שמציאות אלוהים אינה יכולה להיות מקרית – ירדו שתי האפשרויות הראשונות. ומכיוון הרעיון אלוהים אינו מכיל סתירה פנימית ירדה גם האפשרות האחרונה. נשארנו עם אפשרות אחת – אלוהים נמצא בהכרח. אלא שמלבד זה שאפשר להתווכח על פרטי המהלך הזה (למשל, האומנם מושג אלוהים לא מכיל סתירה? וכי איך הוא יודע-כל ומאפשר בחירה?), הרי שפשוט אפשר להציע העמדה אחרת, בה למשל במקום ההבחנה בין בהכרח ובמקרה נציב הבחנה של בהכרח ובאפשרות, וכך נגיע מהר מאוד לתוצאה המתבקשת – אלוהים נמצא באפשרות, ותו לא. ממשחקי הגיון שכאלה, אם כך, לא תבוא הישועה.

ואם נשוב ל"ראיה האונטולוגית", הרי ששטייניץ עצמו מציין שהיום על כל מאה פילוסופים ששוללים את תקפותה אפשר למצוא אולי פילוסוף אחת שמקבל אותה, והנה שטייניץ עצמו הוא אותו אחד שניצב מול מאה. זה אמנם לגיטימי, אך לא משרה ביטחון רב. אני עצמי חושב שהראיה העתיקה מאוד הזו צריכה להיעזב לאנחות. אי-אפשר לקפוץ כך מדיון מושגי, המתנהל בראשו של אדם, להוכחת משהו במציאות עצמה.

 

הספר ממשיך בהפרדתו של דקארט בין הנפש והגוף ושאלת ייתכנות ההשפעה ההדדית ביניהם. דקארט סבר כי מצא את הגורם המקשר הזה בבלוטת האצטרובל שבמוח, אך הדבר הופרך מתוך העיקרון הפיזיקלי כבר בדורו, ומתוך הממצאים של מדעי המוח בימינו (שטייניץ אינו מזכיר את מדעי המוח, אולי משום שלדעתו ממצאי המדע לא עשויים להשפיע על הפילוסופיה, כפי שעולה ממאמר שלו שמצורף בסוף הספר – שלא אתייחס אליו מעבר להערה זו). כאן שטייניץ מציע שאולי הכוח המפיח רוח חיים ותנועה בגוף הוא אותו כוח שדיבר עליו בתחילה כזה שבו מתקיימים חוקי הטבע, המניעים את עולם החומר. כלומר – אלוהים. אך עדיין, הוא אומר, כי גם לפי ההצגה שלו לא ברור כיצד מופר חוק השימור, של החומר והאנרגיה. הוא מסיים את דבריו בכך שהוא אומר שהאדם שמפר כך את חוקי האל הוא במהותו מורד, ומכאן האוטונומיה שלו.

אין זה נושא סקירתי ועל כן לא אתייחס לחלק זה בפירוט, ורק אומר שפרופ' לייבוביץ ז"ל התייחס בהרחבה לכל הנושא הזה של "הבעיה הפסיכופיזית", כשלדעתו היא נשארה חסרת פתרון. אשאיר עניין זה כנקודה למחשבה.

 

לסיכום, מעבר להשגותיי הרבות על הספר אותן ניסיתי להציג בסקירה זו, הרי שמדובר לדעתי בספר מצוין! הוא בהיר מאוד – וזו מעלה גדולה לספר בעיניי – ועם זאת מעמיק. ניתן לראות בו מבוא טוב מאוד לספרו של דקארט "הגיונות", שמציג גם דיון המשך שלו, ומלבד זאת הכותב מציג גם טיעון אחד חדש ומעניין משל עצמו – בתחילת הספר, כפי שהצגתי. ועדיין, אני חושב שחשוב מאוד לקרוא את הטיעונים המוצגים בו בעין ביקורתית. אני ניסיתי כאן להציג דוגמה אחת של קריאה ביקורתית כזו. יתכנו קריאות ביקורתיות נוספות, ואף טובות יותר. כל הסקירה הזו היא, אם כך, לא יותר מפתח לדיון.

אציין עוד כי לשטייניץ ספרים נוספים קודמים: "הזמנה לפילוסופיה", "לעולם תהא המטאפיזיקה" ו"עץ הדעת". באחד משני האחרונים (איני זוכר בדיוק) הוא עוסק בקאנט, אך שם הדיון הוא מסובך יותר ופחות פשוט לקריאה. אולי אגיע אליו שוב בהמשך.

 

לסיום, עתידות: על סמך הדברים שנאמרו בספר זה אני צופה שהמחבר יצטרף לתנועת הליכוד, ואפילו אולי יהיה שר מטעמם 😉[2]

 

[1] כאן: http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t1063_1.html

[2] ביקורת נוספת על הספר, הרבה יותר נשכנית:
https://www.hofesh.org.il/letters/god/SteinitzMissile.html

ועוד התייחסות ביקורתית מחכימה:

http://www.tau.ac.il/humanities/philos/segel/hanoch1-stnz.html

til_logi_madaei_Big

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s