ביקורת סרט: הארץ שמעבר להרים/ ניר ברעם

ביקורת סרט: הארץ שמעבר להרים/ ניר ברעם (מאת חגי הופר)

עתה חזרתי מהבכורה הירושלמית של סרטו של ניר ברעם "הארץ שמעבר להרים", שהתקיימה בסינמטק. הסרט הוא גרסה קולנועית-דוקומנטרית, מקוצרת מאוד, של ספרו בעל אותו השם שיצא לא לפני זמן רב, ספר שקראתי ואף כתבתי עליו.[1]

ברעם לא מסתפק בידע המסונן שמקבל כל אזרח ישראלי, אלא נכנס בעצמו לשטחי הגדה המערבית ומזרח ירושלים ומשוחח עם התושבים המקומיים. חלקם קיצוניים מאוד, כמו איש חמס שישב בכלא הישראלי 18 שנים על תכנון פיגוע ורוצה שכולנו נהגר לארה"ב, וחלקם קיצוניים פחות, אך עדיין מאפיינת כמעט את כולם השאיפה לחזרת הפליטים של 1948. זהו, בעצם, הנושא המרכזי של הסרט.

מן הצד השני, הוא נפגש גם עם המתנחלים. גם כאן יש קיצוניים יותר, כמו אדם שקונה אדמות מערבים, אף שלפעמים זה עולה להם בחייהם, וחלקם מנסים למצוא דרכי שיח ופתרונות שונים עם שכניהם הערבים, אך לרוב גם המתינות שלהם היא רק לכאורה ושוויון הזכויות רחוק מהם, צר להודות.

הוא משוחח גם עם אביו, עוזי ברעם, שר לשעבר, שמחזיק בעמדות שמאל קלסיות, כלומר שאיפה לחזרה לגבולות 1967. ניר אומר לו שממה ששמע בשטח זה כלל לא יכול לספק את הערבים, אך עוזי אביו משיב לו שזה מה שאפשרי ולא מעבר לזה.

לבסוף הוא נפגש גם עם בעלי יוזמה חדשה ומקורית – שתי מולדות, ארץ אחת (משהו כזה), השואפים להקים קונפדרציה יהודית-ערבית בארץ, ובקבוצה זו חברים הן יהודים והן ערבים.

 

לאחר ההקרנה ישבו ניר ברעם ובמאי הסרט להשיב לשאלות הקהל. ראשון השואלים אמר כי הסרט לא מחדש דבר וכי כבר שמענו כדברים האלה בלי סוף. אני מסכים עם כך וכתבתי דברים דומים בביקורתי על הספר. ברעם השיב לו כי הדגש על סוגיית 1948 הוא חדש, וגם עם זה אני מסכים חלקית ואף על כך כתבתי בביקורתי על הספר. והיו שאלות נוספות. בין היתר, הודגשה נימת הייאוש שמתלווה לצפייה בסרט.

וכשיצאתי – אני אוהב לצותת לאנשים בצאתי מסרטים – שמעתי אדם אחד אומר, כי הסרט בעצם מחזק את הימין. זה במובנים רבים נכון, כי סיסמת הימין תמיד הייתה שהם רוצים את הכול, וזה מה שעולה מהסרט. ואישה אחרת אמרה, כי שום פתרון לא יהיה, כי הם רוצים לקחת ואנחנו לא רוצים לתת. ועוד הוסיפה, כי מאז ומעולם דברים הושגו אך ורק במלחמות, והמקרה כאן לא שונה. ובכן, במקרה הזה אני מאוד מקווה שהיא טועה.

 

אז מה יהיה באמת סופה של סוגיית 1948? שאלה שאני רציתי לשאול, אך נמנעתי מכך, משום שלא העבירו מיקרופון ולא רציתי לצעוק, היא – הרי לפני כמה חודשים עשו שלוש תוכניות בתוכנית המקור על תהליך השלום, ושם, בפרק על המשא ומתן בתקופת אולמרט, נאמר, אם אינני טועה, כי אולמרט הסכים לחזרתם של 20,000 פליטים ואבו מאזן רצה 50,000, או משהו בסגנון הזה, אינני זוכר במדויק את המספרים. אם זה נכון, אז הבעיה לא כל-כך גדולה כמו שעושים ממנה. העניין פתיר לחלוטין.

ועוד צריך לומר, כי עם כל הכבוד לשיחה עם "האנשים בשטח", הרי המדגם שברעם שוחח עימו הוא מזערי מאוד ולא בטוח שהוא מייצג. אני משער שההנהגה הפלסטינאית מכירה טוב יותר את צאן ומרעיתה ולא תציג פתרון שלא יספק את הלכי הרוח "ברחוב". ולאחר כל הדיונים והפשרות ההדדיות הפתרון הטוב ביותר והאפשרי ביותר שהגיעו אליו הוא חזרה לגבולות 1967, עם גושי התיישבות וחילופי שטחים. זה מה שטוען גם ברעם האב באוזני הבן, ואישה אחת מבוגרת בקהל, שהייתה פה גם ב-1948, אמרה בחלק השאלות שהיא מסכימה עם האב ולא עם הבן. ואני נוטה להסכים עימה.

אך ברעם הבן טוען, כי רוח זו היא רוחו של "הדור הישן", שכשל, ואילו הוא, כבא כוחו של הדור הצעיר, מציע נקודת הסתכלות חדשה. ואילו אני חושב שהפתרון הישן לא נס ליחו ועדיין לא בא לידי מיצוי, ולמען האמת אפילו לא נוסה עדיין. אך הסתכלות חדשה היא תמיד משהו שכדאי לעשות, גם אם לא במקום ההסתכלות הישנה אלה בצידה, ולכן אני ממליץ לצפות בסרטו המעניין והחי ייתן אל ליבו.

[1] כאן: http://nuritha.co.il/he/node/40524

הארץ שמעבר להרים סרט

פתרון לשוני להשערת גולדבך

את המאמר הקצר הבא העליתי בעבר לפורטל מאמרים אחד, אך עתה אני רואה שהוא ירד מהרשת ולכן אני מעלה אותו שוב. איני יודע עד כמה משקל יש לדברים, ובכל אופן אני רוצה שיהיו פתוחים לציבור הרחב:

 

פתרון לשוני להשערת גולדבך

לפני כמה שנים התייחסתי לשתי בעיות מתמטיות והצעתי להן פתרון, האחד מתמטי ואותו איני זוכר והשני לשוני ואתו אני זוכר ואני מביא אותו כאן כהצעה:

השערת גולדבך היא השערה בתורת המספרים, שלפיה כל מספר זוגי גדול מ-2 ניתן להציג כסכום של שני מספרים ראשוניים (ויקיפדיה).

עד היום לא הצליחו להוכיח טענה זו.

והנה, לדעתי מדובר פשוט בבעיה לשונית והמשפט הוא טאוטולוגי. שהרי מהו מספר שמתחלק ב-2 אם לא חלוקה לשני חלקים, שכל אחד מהם מוגדר כיחידה שלמה, ממש כהגדרת המספר הראשוני?

וזו אינה טענה בעלמא אלא יש לה השתמעות מתמטית: בעקבותיה אני טוען, כי גם כל מספר המתחלק ב-3 ניתן להציג כסכום של שלושה מספרים ראשוניים וכן ב-4 וכן הלאה.

הערה: אני מתייחס למספר 1 כמספר ראשוני.

למשל: 6=3+2+1, או: 6=2+2+2, 9=3+3+3, 12=5+5+2, וכן הלאה, בדקו ותיווכחו ותקנו אותי אם אני טועה.

 

לקריאה נוספת:

פטרוס פפאקריסטוס

"הבעל שם טוב"/ עורך – רועי הורן

הבעל שם טוב – האיש שבא מן היער/ ביקורת מאת חגי הופר

"הבעל שם טוב – האיש שבא מן היער – קריאות חדשות בתורתו ובדמותו של מחולל החסידות", עורך – רועי הורן, ידיעות, 2017, 478 עמ'.

קראתי את הספר ושרדתי כדי לספר.

ובכן, מדובר בשורת מאמרים הנמצאים במקום כלשהו בין האקדמי לפופולארי וכותביו דוקטורים או רבים בעיקר. האם אנשי אקדמיה יכולים להיעזר בהם? אני משער שכן, מדובר במאמרים עמוקים ורציניים. אך האם הקהל הרחב ייהנה מהם? כאן אני חושב שהתשובה נוטה להיות שלילית, אלא אם כן לקורא יש עניין מיוחד בנושא.

למעשה, אני חושב שזה המקרה של יוכי ברנדס, שממליצה על הספר בהתלהבות בגב הספר – המלצה שיש לה חלק בהחלטתי לקרוא את הספר. אבל היא עכשיו כותבת רומן על הבעש"ט וקראה הרבה בנושא, כך שאין היא הקורא הממוצע.

באופן כללי, אם כך, אוכל לומר, כי המאמרים בספר הזה לא דיברו אל ליבי יותר מדי ואפילו די השתעממתי. ובכל זאת קראתי אותו עד סופו, כך שאינו לגמרי גרוע. וחלק מהסיבה לזה היא שמדובר, כאמור, בשורת מאמרים מאת כותבים שונים, כך שתמיד מסקרן מה יאמר הכותב הבא.

ובכל אופן היו מאמרים שקצת יותר עניינו אותי. מצאתי שאלו מאמרים של כותבים שכבר קראתי ספרים אחרים שהם כתבו. ובמקרה או שלא במקרה כולם אינטר-דיסיפלינאריים.

אחד הוא מאמרה של חביבה פדיה, המתמקד בעולם הדיבור של הבעש"ט, שכמו מטרים את הריפוי בדיבור של פרויד. דברים דומים היא כתבה בספרה "קבלה ופסיכואנליזה", שסקרתי בנפרד. אני לא נוטה לקבל את ההשוואה הזו, אך בכל זאת היא מעניינת.

שני הוא מאמרה של אסתר פלד, שכתבה גם את "להרבות טוב בעולם" – בין פסיכולוגיה ובודהיזם, שקראתי. כאן היא משווה בין הבודהיזם לתפיסתו של הבעש"ט, למשל בין תפילה ומדיטציה, ושוב אני חושב שההשוואה לא ממש הולמת, אך הרעיון מעניין.

שלישי הוא מאמרו של תומר פרסיקו, שקראתי את ספרו "בודהיזם יהודי" ואף סקרתי אותו. כאן מצאתי עניין מיוחד מכיוון שהוא משווה את משל הארמון של הבעש"ט, שהמחסומים המגבילים בו את הגישה למלך הם דמיוניים, למשל הארמון של הרמב"ם, המופיע במורה נבוכים, חלק ג', פרק נא' – ואת הפרק הזה למדתי לאחרונה. אני עצמי ניסיתי לבדוק מקבילות לו בחסידות, ומצאתי בין היתר, או אף בעיקר, הקבלה לדרשת "המלך בשדה" לאדמו"ר הזקן מלובביץ'. במשל זה, בתקופת הימים הנוראים כל העם יכולים להיפגש עם המלך, שנמצא בשדה, וזה משל נפלא בעיניי לרוח החסידות, הפונה ליהודי הפשוט ולכל השכבות בעם, זאת לעומת המשל של הרמב"ם (המופלא לא פחות), בו רק יחידי הסגולה מגיעים אל המלך, והמסר בו הוא אליטיסטי בהתאם.

ראוי לציון גם מאמר של הרב שג"ר ז"ל, שתומלל מתוך הקלטה של דבריו.

אלה, על כל פנים, המאמרים שנגעו בי יותר, ואין זה פוסל את האחרים, שקוראים אחרים יכולים למצוא בהם עניין.

אך גולת הכותרת של הספר מבחינתי הוא קטע קצר, בן שלושה דפים, מאת הלל צייטלין, המופיע בחלק הספרותי הנועל את הספר ומעלה שיחה דמיונית עם הבעש"ט. הקטע הזה הוא יצירה ספרותית נפלאה, בה בלא הרבה מילים מצליח צייטלין לגעת בתורף הגותו של הבעש"ט ואף לקשר אותם לזמן כתיבת הדברים, בדברים המתאימים גם לימינו. כך הוא שואל אותו על היחס ליהודים שאינם שומרים מצוות, או על התנאים לגאולה. גם אם אינכם מתכוונים לקרוא את הספר, אני ממליץ לקרוא את שלושת הדפים הללו.

 

לסיכום, כפי שאמרתי בתחילה, זהו ספר שמיועד בעיקר למלומדים לדעתי ופחות לקהל הרחב, אלא אם כן קהל זה מאוד מתעניין בנושא, כלומר בבעש"ט. למתעניינים כאלה אזכיר גם את ספרה של פרופ' רחל אליאור – "ישראל בעל שם טוב ובני דורו" שיצא לפני כשנתיים, וסקרתי אותו בזמנו, אף כי ספר זה בן למעלה מ-1000 עמודים וקריאתו מאומצת יותר. לקוראים אחרים אמליץ לחכות לספרה של יוכי ברנדס שהזכרתי קודם, שיעביר את כל הנושא בצורה סיפורית, כנראה.

 

 

הבעל שם טוב

"איקסטאזה!"/ מאת סטיבן סטרוגץ

איקסטאזה!/ ביקורת מאת חגי הופר

"איקסטאזה! – סיור מודרך במתמטיקה, מ-1 עד אינסוף" מאת סטיבן סטרוגץ, ידיעות, סדרת פילוסופיה ומדע, 2017, 303 עמ'.

ספר זה בא להנגיש את תורת המתמטיקה, המרתיעה רבים, בצורה שווה לכל נפש, והוא עושה זאת בצורה שעולה על כל הציפיות!

הספר מחולק כך שהוא מתחיל מהרמה הנמוכה ביותר, מושגים כגון חיבור וחיסור, ובהמשך כפל וחילוק, הנלמדים בבית הספר היסודי, ומשם הוא מטפס למושגים מורכבים יותר, כגון חזקות ושורשים, נעלמים וגיאומטריה, הזכורים לנו מלימודינו בתיכון, עד שלבסוף הוא מגיע למתמטיקה העדכנית והמפותחת ביותר, זו הנלמדת באוניברסיטה, הכוללת בין היתר מספרים ראשוניים, תורת החבורות, טופולוגיה ותורת האינסוף של קנטור.

ודאי אתם שואלים את עצמכם מה כבר אפשר לחדש במונחים פשוטים כמו חיבור וחיסור, אך באופן מופלא המחבר מצליח לחדש בכל פרק ובכל מושג, ולהציג את החומר הנלמד בצורה חדשה ומרתקת. כך, למשל, הוא מראה כיצד אפשר לפתור משוואה ריבועית מבלי להיעזר בנוסחה הידועה עם הדסקרמיננטה, שיטה שפותחה על-ידי מתמטיקאי ערבי לפני מאות שנים, כשרק התחילו לחשוב על בעיות מסוג זה. או הוא מראה כיצד ניתן לצייר משולש שווה-צלעות רק בעזרת מחוגה וסרגל, ועל הדרך להוכיח שהמשולש הוא אכן שווה צלעות.

דבר נוסף הוא שכל פרק מלווה בדוגמאות ציוריות. למשל בפרק המתקדם על תורת החבורות, הוא מדגים תורה זו על-ידי ניסוי פרקטי מאוד של מספר השיטות שיש להפוך את המזרן בחדר השינה כדי שלא יישחק ויתבלה מהשכיבה הממושכת.

 

ובכל זאת, אני רואה לנכון להבחין בין חלקו הראשון של הספר, עד עמ' 150 לערך, העוסק במתמטיקה של היסודי והתיכון, לבין חלקו השני, העוסק במתמטיקה מתקדמת יותר. החלק הראשון פשוט הפעים אותי ואין די מילים בפי כדי להמליץ עליו! לדעתי צריך גם למצוא דרך לשלב אותו, או את רעיונותיו, בתוכנית הלימודים. החלק השני, לעומת זאת, פחות מרשים. הוא עדיין מעניין ומהנה בהחלט, אך אחרי פתיחה כה מרשימה חלה אצלי ירידת מתח מסוימת. אולי זה מטבע החומר המועבר, שהוא מתקדם ואף נהגה בשלבים מאוחרים יותר בהיסטוריה, אך פחות אינטואיטיבי, אפשר לומר, או אולי אפשר אף לומר שפחות יסודי, איני יודע.

בכל אופן, גם את החומר המתקדם המחבר מעביר בצורה פשוטה וקומוניקטיבית, שלא נתקלת במחסום אי-הבנה חמור מדי, למרות שעדיין יש כמה נושאים שלא הבנתי עד הסוף, כגון "תופעת גיבס", בפרק האחד לפני האחרון.

 

אם כך, לסיכום, זהו ספר נהדר למבט חוזר על המתמטיקה, שמצליח לחדש ולרתק אף בנושאים שחשבתי שאני מכיר היטב, ועושה זאת בצורה הפשוטה והקומוניקטיבית ביותר. חלקו השני אמנם חלש יותר, והאמת שהוא מציג תורות שכבר הכרתי את רובן מספרים אחרים, אך בכל זאת הוא עדיין ראוי ביותר.

 

בשורה התחתונה: מומלץ ביותר!

 

איקסטאזה

"קולנוע ישראלי חדש"/ מאת אריאל שוייצר

קולנוע ישראלי חדש/ ביקורת מאת חגי הופר

"קולנוע ישראלי חדש" מאת אריאל שוייצר, כרמל 2017, 227 עמ'.

על הספר הזה לא שמעתי בשום מקום, אלא ראיתי אותו במקרה בספרייה ומיד לקחתי אותו. ההחלטה הזו התבררה כמשתלמת.

בספר קצר יחסית זה, אריאל שוייצר, חוקר קולנוע שמושבו בצרפת, סוקר את הקולנוע הישראלי החדש של תחילת המאה ה-21.

הספר מחולק לשני חלקים: תמות ופרספקטיבות הראשון, וראיונות השני.

 

בחלק הראשון שוייצר עורך חתכי רוחב של הקולנוע הישראלי החדש מכמה כיוונים:

תחילה הוא מדבר על המהפכה המבנית-מוסדית ביחס לקולנוע הישראלי, ומשם הוא ממשיך לעסוק בקול הנשי בקולנוע, ברב התרבותיות, בתמה הדתית שנראית יותר ויותר על המסכים, בין היתר על-ידי במאים ובמאיות דתיים, כגון שולי רנד או רמה בורשטיין, ועוד – בקולנוע להט"בי, במחאה החברתית, בשלושה סרטים שנעשו על מלחמת לבנון – בופור, לבנון וואלס עם באשיר, ובקולנוע דוקומנטרי דרך עיסוק בסרטיו של אבי מוגרבי.

 

נקודות מעניינות שעולות מדבריו הן, למשל, ביקורתו על סרטיה המצליחים של רמה בורשטיין. הם אמנם מסוגננים מאוד ועשויים היטב, ומעניינים בכך שהם מספקים הצצה לעולם החרדי העלום, אך חסרה בהם הביקורת כלפי עולם נוקשה זה, למשל בסרטה הראשון "למלא את החלל" – חסרה ביקורת, בין היתר מעמדה פמיניסטית, כלפי מוסד נישואי השידוך, ובמיוחד כאשר המשודכת היא אחות אשתו המנוחה של בעלה המיועד. דבר נוסף ששוייצר אומר הוא, שלחשיפה המבורכת של העולם הדתי יש גם צד פחות חיובי והוא, הצגה שטחית שרק באה לספק את יצר המציצנות של הצופה.

אגב, צמד מילים שחוזרות על עצמן הרבה בספר זה (ובעוד ספרים על קולנוע) הן:"קריקטוראלי וסטריאוטיפי" – ונראה שזה הדבר המרכזי שיש להימנע ממנו בעיצוב הדמויות והתסריט.

 

נקודה מעניינת נוספת הבאה בחלק זה היא, למשל, הביקורת שהושמעה על סרטי לבנון. מצד אחד, גדעון לוי פרסם מאמר שבו טען כי סרטים אלה ממחזרים את תסמונת "יורים ובוכים" הידועה, המעמידה שלא בצדק דווקא את החיילים הישראליים כקורבנות המלחמה. מצד שני (לא מנוגד), באירופה הושמעו טענות, כי סרטים אלה הם בעצם שופרו של השלטון הישראלי, שבא להציג תמונה מרוככת של הכיבוש בלבנון.

טענה אחרונה זו מתקשרת לאיום שאנו עדים לו בתקופה האחרונה, למניעת מימון מסרטים שתפיסת עולמם לא מתיישבת עם אידיאולגיית השלטון – ושוייצר לא מתעלם מנקודה זו בדבריו. הוא אומר כי לחץ כזה יכול להוות מכת מוות לאיכות הסרטים הנעשים בישראל, כאשר כל במאי ירצה לשאת חן בעיני השליט, בכדי לקבל תקציב לסרטו, וכך הפן הביקורתי, שכה נחוץ באמנות, יתפוגג.

 

העיסוק הקולנוע הדוקומנטרי, אני חייב לציין, קצת אכזב אותי, גם כי מבין המגוון הרחב (אולי רחב מדי להצגה אמנם) נבחר רק במאי אחד, וגם כי הבמאי שנבחר, אבי מוגרבי, ובכן, נכתב עליו כבר בהרחבה, בין היתר בספרו של שמוליק דובדבני "גוף ראשון, מצלמה".

 

החלק השני של הספר הוא סדרת ראיונות שערך שוייצר עם שורת במאים – רפאל נדג'ארי במאי אבנים, קרן ידעיה במאית אור, ערן קוליריקין במאי ביקור התזמורת ורונית אלקבץ השחקנית בסרט זה, דוד וולך במאי חופשת קיץ, ארי פולמן במאי ואלס עם באשיר, שמואל מעוז במאי לבנון, ירון שני במאי עג'מי, דובר קוסאשווילי במאי התגנבות יחידים, מני יעיש במאי המשגיחים, ונדב לפיד במאי הגננת.

 

לסרט אחרית דבר מעניינת מאת ארי פולמן, בן מחזורו של שוייצר, שמתחילה מן האישי ומגיעה אל הכללי.

 

לסיכום, זהו ספר טוב מאוד, המסכם בצורה טובה את הישגי הקולנוע הישראלי במאה ה-21. עיקר כוחו, לטעמי בחלק הראשון שלו, המציג את חתכי הרוחב. כאן בא ניתוח פשוט למדי ולא מתחכם יתר על המידה, שעם צירוף כל חלקיו נותן תמונה רחבה ודי מספקת על הסרטים שנעשו כאן. החלק השני משלים את התמונה דרך הראיונות, המספקים מעט יותר התעמקות באישים וסרטים מסוימים.

 

לפני כמה חודשים יצא לאור ספרו של פבלו אוטין "שיעורים בקולנוע", עליו כתבתי בנפרד. ספרו של אוטין הוא בעיקר ספר ראיונות, שאצלו הם נרחבים יותר ומטבע הדברים גם נכנסים יותר לעומק. לעומת זאת, בהתייחסות הכללית ספרו של אוטין מכיל רק מאמר אחד, אף כי הוא מעניין מאוד כשלעצמו. לכן אני חושב ששני הספרים האלו כמו משלימים אחד את השני, וביחד מספקים תמונה טובה ומעמיקה של הקולנוע הישראלי החדש.

 

קולנוע ישראלי