ביקורת סרט: הארץ שמעבר להרים/ ניר ברעם (מאת חגי הופר)
עתה חזרתי מהבכורה הירושלמית של סרטו של ניר ברעם "הארץ שמעבר להרים", שהתקיימה בסינמטק. הסרט הוא גרסה קולנועית-דוקומנטרית, מקוצרת מאוד, של ספרו בעל אותו השם שיצא לא לפני זמן רב, ספר שקראתי ואף כתבתי עליו.[1]
ברעם לא מסתפק בידע המסונן שמקבל כל אזרח ישראלי, אלא נכנס בעצמו לשטחי הגדה המערבית ומזרח ירושלים ומשוחח עם התושבים המקומיים. חלקם קיצוניים מאוד, כמו איש חמס שישב בכלא הישראלי 18 שנים על תכנון פיגוע ורוצה שכולנו נהגר לארה"ב, וחלקם קיצוניים פחות, אך עדיין מאפיינת כמעט את כולם השאיפה לחזרת הפליטים של 1948. זהו, בעצם, הנושא המרכזי של הסרט.
מן הצד השני, הוא נפגש גם עם המתנחלים. גם כאן יש קיצוניים יותר, כמו אדם שקונה אדמות מערבים, אף שלפעמים זה עולה להם בחייהם, וחלקם מנסים למצוא דרכי שיח ופתרונות שונים עם שכניהם הערבים, אך לרוב גם המתינות שלהם היא רק לכאורה ושוויון הזכויות רחוק מהם, צר להודות.
הוא משוחח גם עם אביו, עוזי ברעם, שר לשעבר, שמחזיק בעמדות שמאל קלסיות, כלומר שאיפה לחזרה לגבולות 1967. ניר אומר לו שממה ששמע בשטח זה כלל לא יכול לספק את הערבים, אך עוזי אביו משיב לו שזה מה שאפשרי ולא מעבר לזה.
לבסוף הוא נפגש גם עם בעלי יוזמה חדשה ומקורית – שתי מולדות, ארץ אחת (משהו כזה), השואפים להקים קונפדרציה יהודית-ערבית בארץ, ובקבוצה זו חברים הן יהודים והן ערבים.
לאחר ההקרנה ישבו ניר ברעם ובמאי הסרט להשיב לשאלות הקהל. ראשון השואלים אמר כי הסרט לא מחדש דבר וכי כבר שמענו כדברים האלה בלי סוף. אני מסכים עם כך וכתבתי דברים דומים בביקורתי על הספר. ברעם השיב לו כי הדגש על סוגיית 1948 הוא חדש, וגם עם זה אני מסכים חלקית ואף על כך כתבתי בביקורתי על הספר. והיו שאלות נוספות. בין היתר, הודגשה נימת הייאוש שמתלווה לצפייה בסרט.
וכשיצאתי – אני אוהב לצותת לאנשים בצאתי מסרטים – שמעתי אדם אחד אומר, כי הסרט בעצם מחזק את הימין. זה במובנים רבים נכון, כי סיסמת הימין תמיד הייתה שהם רוצים את הכול, וזה מה שעולה מהסרט. ואישה אחרת אמרה, כי שום פתרון לא יהיה, כי הם רוצים לקחת ואנחנו לא רוצים לתת. ועוד הוסיפה, כי מאז ומעולם דברים הושגו אך ורק במלחמות, והמקרה כאן לא שונה. ובכן, במקרה הזה אני מאוד מקווה שהיא טועה.
אז מה יהיה באמת סופה של סוגיית 1948? שאלה שאני רציתי לשאול, אך נמנעתי מכך, משום שלא העבירו מיקרופון ולא רציתי לצעוק, היא – הרי לפני כמה חודשים עשו שלוש תוכניות בתוכנית המקור על תהליך השלום, ושם, בפרק על המשא ומתן בתקופת אולמרט, נאמר, אם אינני טועה, כי אולמרט הסכים לחזרתם של 20,000 פליטים ואבו מאזן רצה 50,000, או משהו בסגנון הזה, אינני זוכר במדויק את המספרים. אם זה נכון, אז הבעיה לא כל-כך גדולה כמו שעושים ממנה. העניין פתיר לחלוטין.
ועוד צריך לומר, כי עם כל הכבוד לשיחה עם "האנשים בשטח", הרי המדגם שברעם שוחח עימו הוא מזערי מאוד ולא בטוח שהוא מייצג. אני משער שההנהגה הפלסטינאית מכירה טוב יותר את צאן ומרעיתה ולא תציג פתרון שלא יספק את הלכי הרוח "ברחוב". ולאחר כל הדיונים והפשרות ההדדיות הפתרון הטוב ביותר והאפשרי ביותר שהגיעו אליו הוא חזרה לגבולות 1967, עם גושי התיישבות וחילופי שטחים. זה מה שטוען גם ברעם האב באוזני הבן, ואישה אחת מבוגרת בקהל, שהייתה פה גם ב-1948, אמרה בחלק השאלות שהיא מסכימה עם האב ולא עם הבן. ואני נוטה להסכים עימה.
אך ברעם הבן טוען, כי רוח זו היא רוחו של "הדור הישן", שכשל, ואילו הוא, כבא כוחו של הדור הצעיר, מציע נקודת הסתכלות חדשה. ואילו אני חושב שהפתרון הישן לא נס ליחו ועדיין לא בא לידי מיצוי, ולמען האמת אפילו לא נוסה עדיין. אך הסתכלות חדשה היא תמיד משהו שכדאי לעשות, גם אם לא במקום ההסתכלות הישנה אלה בצידה, ולכן אני ממליץ לצפות בסרטו המעניין והחי ייתן אל ליבו.
[1] כאן: http://nuritha.co.il/he/node/40524
ביקורות ספרים ומאמרים 