"קולנוע ישראלי חדש"/ מאת אריאל שוייצר

קולנוע ישראלי חדש/ ביקורת מאת חגי הופר

"קולנוע ישראלי חדש" מאת אריאל שוייצר, כרמל 2017, 227 עמ'.

על הספר הזה לא שמעתי בשום מקום, אלא ראיתי אותו במקרה בספרייה ומיד לקחתי אותו. ההחלטה הזו התבררה כמשתלמת.

בספר קצר יחסית זה, אריאל שוייצר, חוקר קולנוע שמושבו בצרפת, סוקר את הקולנוע הישראלי החדש של תחילת המאה ה-21.

הספר מחולק לשני חלקים: תמות ופרספקטיבות הראשון, וראיונות השני.

 

בחלק הראשון שוייצר עורך חתכי רוחב של הקולנוע הישראלי החדש מכמה כיוונים:

תחילה הוא מדבר על המהפכה המבנית-מוסדית ביחס לקולנוע הישראלי, ומשם הוא ממשיך לעסוק בקול הנשי בקולנוע, ברב התרבותיות, בתמה הדתית שנראית יותר ויותר על המסכים, בין היתר על-ידי במאים ובמאיות דתיים, כגון שולי רנד או רמה בורשטיין, ועוד – בקולנוע להט"בי, במחאה החברתית, בשלושה סרטים שנעשו על מלחמת לבנון – בופור, לבנון וואלס עם באשיר, ובקולנוע דוקומנטרי דרך עיסוק בסרטיו של אבי מוגרבי.

 

נקודות מעניינות שעולות מדבריו הן, למשל, ביקורתו על סרטיה המצליחים של רמה בורשטיין. הם אמנם מסוגננים מאוד ועשויים היטב, ומעניינים בכך שהם מספקים הצצה לעולם החרדי העלום, אך חסרה בהם הביקורת כלפי עולם נוקשה זה, למשל בסרטה הראשון "למלא את החלל" – חסרה ביקורת, בין היתר מעמדה פמיניסטית, כלפי מוסד נישואי השידוך, ובמיוחד כאשר המשודכת היא אחות אשתו המנוחה של בעלה המיועד. דבר נוסף ששוייצר אומר הוא, שלחשיפה המבורכת של העולם הדתי יש גם צד פחות חיובי והוא, הצגה שטחית שרק באה לספק את יצר המציצנות של הצופה.

אגב, צמד מילים שחוזרות על עצמן הרבה בספר זה (ובעוד ספרים על קולנוע) הן:"קריקטוראלי וסטריאוטיפי" – ונראה שזה הדבר המרכזי שיש להימנע ממנו בעיצוב הדמויות והתסריט.

 

נקודה מעניינת נוספת הבאה בחלק זה היא, למשל, הביקורת שהושמעה על סרטי לבנון. מצד אחד, גדעון לוי פרסם מאמר שבו טען כי סרטים אלה ממחזרים את תסמונת "יורים ובוכים" הידועה, המעמידה שלא בצדק דווקא את החיילים הישראליים כקורבנות המלחמה. מצד שני (לא מנוגד), באירופה הושמעו טענות, כי סרטים אלה הם בעצם שופרו של השלטון הישראלי, שבא להציג תמונה מרוככת של הכיבוש בלבנון.

טענה אחרונה זו מתקשרת לאיום שאנו עדים לו בתקופה האחרונה, למניעת מימון מסרטים שתפיסת עולמם לא מתיישבת עם אידיאולגיית השלטון – ושוייצר לא מתעלם מנקודה זו בדבריו. הוא אומר כי לחץ כזה יכול להוות מכת מוות לאיכות הסרטים הנעשים בישראל, כאשר כל במאי ירצה לשאת חן בעיני השליט, בכדי לקבל תקציב לסרטו, וכך הפן הביקורתי, שכה נחוץ באמנות, יתפוגג.

 

העיסוק הקולנוע הדוקומנטרי, אני חייב לציין, קצת אכזב אותי, גם כי מבין המגוון הרחב (אולי רחב מדי להצגה אמנם) נבחר רק במאי אחד, וגם כי הבמאי שנבחר, אבי מוגרבי, ובכן, נכתב עליו כבר בהרחבה, בין היתר בספרו של שמוליק דובדבני "גוף ראשון, מצלמה".

 

החלק השני של הספר הוא סדרת ראיונות שערך שוייצר עם שורת במאים – רפאל נדג'ארי במאי אבנים, קרן ידעיה במאית אור, ערן קוליריקין במאי ביקור התזמורת ורונית אלקבץ השחקנית בסרט זה, דוד וולך במאי חופשת קיץ, ארי פולמן במאי ואלס עם באשיר, שמואל מעוז במאי לבנון, ירון שני במאי עג'מי, דובר קוסאשווילי במאי התגנבות יחידים, מני יעיש במאי המשגיחים, ונדב לפיד במאי הגננת.

 

לסרט אחרית דבר מעניינת מאת ארי פולמן, בן מחזורו של שוייצר, שמתחילה מן האישי ומגיעה אל הכללי.

 

לסיכום, זהו ספר טוב מאוד, המסכם בצורה טובה את הישגי הקולנוע הישראלי במאה ה-21. עיקר כוחו, לטעמי בחלק הראשון שלו, המציג את חתכי הרוחב. כאן בא ניתוח פשוט למדי ולא מתחכם יתר על המידה, שעם צירוף כל חלקיו נותן תמונה רחבה ודי מספקת על הסרטים שנעשו כאן. החלק השני משלים את התמונה דרך הראיונות, המספקים מעט יותר התעמקות באישים וסרטים מסוימים.

 

לפני כמה חודשים יצא לאור ספרו של פבלו אוטין "שיעורים בקולנוע", עליו כתבתי בנפרד. ספרו של אוטין הוא בעיקר ספר ראיונות, שאצלו הם נרחבים יותר ומטבע הדברים גם נכנסים יותר לעומק. לעומת זאת, בהתייחסות הכללית ספרו של אוטין מכיל רק מאמר אחד, אף כי הוא מעניין מאוד כשלעצמו. לכן אני חושב ששני הספרים האלו כמו משלימים אחד את השני, וביחד מספקים תמונה טובה ומעמיקה של הקולנוע הישראלי החדש.

 

קולנוע ישראלי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s