"אראסמוס מרוטרדם"/ מאת סטפן צווייג

אראסמוס מרוטרדם/ ביקורת מאת חגי הופר

"אראסמוס מרוטרדם" מאת סטפן צווייג, בתרגום יוסף ונקרט, מבוא יעקב גולומב, כרמל, 2004, 212 עמ'.

לפני כמה ימים קראתי וכתבתי על "השבח לטיפשות"[1] של אראסמוס. אחד הדברים שלא כללתי בביקורתי הוא היחס בין אראסמוס ולותר. ולא שלא שמתי לב לכך – דווקא שמתי לב, שמתי לב לכך שגם אראסמוס מזכיר את האינדולוגנציות, שטרי המחילה שמכרה הכנסייה, ומבקר אותן, ממש כמו לותר ב-95 התזות המפורסמות שלו. אבל עדיין חסר היה לי מידע.

והנה בא ספר זה, שהפנו אותי אליו בעקבות ביקורתי, ומילא את חלל המידע החסר.

ספר זה הוא ביוגרפיה די חופשית ופיוטית, העוקבת אחר מהלך חייו של אראסמוס. צווייג הוא סופר בחסד עליון (ראו ביקורתי על "מנדל של הספרים" שלו[2]), יהודי אוסטרי ומבחירי סופרי גרמניה במחצית הראשונה של המאה העשרים. בהתאם לכך, הביטוי בספר זה הוא אמנותי מאוד, פיוטי מאוד. לעיתים, צריך להודות, זה קצת מקשה על קבלת הנתונים עצמם. בעיתים אחרות זה מוסיף לעוצמת הביטוי.

ובכל זאת, או אולי לאור זאת, החצי הראשון של הספר לא תפש אותי במיוחד, אף על פי שמצאתי עניין בתיאור ספרו "שבחי הסכלות" (כך בתרגום הקודם) שהזכרתי. אך דבר זה השתנה לגמרי מהרגע שצווייג החל לתאר את מגעו ויחסו של אראסמוס ללותר, תחילה בפרק "היריב הגדול", וביתר שאת שני פרקים אח"כ, בפרק "הפולמוס הגדול".

מתברר כי שני אלה, אראסמוס ולותר, ניהלו ביניהם דין ודברים נוקבים. לותר האשים את אראסמוס שהוא אינו הולך עד הסוף עם דבריו ועם המשמעויות הנובעות מהם, ואילו אראסמוס דבק בגישתו המתונה. לותר, מצדו, כינה את אראסמוס שותף לשטן, ולאחר ששלח לאראסמוס מכתב מתרצה, אראסמוס לא הסכים לסלוח וטען שנימת המכתב ילדותית ולא רצינית.

והנה, לותר עז הביטוי הוא זה שהטביע את חותמו על המציאות ועל ההיסטוריה, בעוד נדמה שאראסמוס השפיע, לפחות באופן ישיר, הרבה פחות.

כך גם בפרק האחרון, "מורשתו של אראסמוס", צווייג מציין כי בזקנתו של זה פורסם הספר "הנסיך" של מקיאוולי, שכל כולו הטפה לפוליטיקה מתוחכמת ודיאבולית במידה רבה. וגם כאן, נראה שאירופה הלכה שבי אחר דבריו של מקיאוולי ויישמה אותם, בעוד חזון השלום ואיחוד אירופה האראסמי נראה שנשכח. אך – אומר צווייג – אין עלינו לשפוט רעיונות רק על פי הצלחתם בזמן הווה ועדיין יש סיכוי לחזון של אראסמוס להתגשם ביום מן הימים.

 

לספר נוסף מבוא מאת יעקב גולומב, בו הוא בעיקר דן בצווייג וטוען כי עצם הגדרתו העצמית כאדם חופשי היא זו שהובילה להתאבדותו. אני חולק על המבוא הזה וחושב שהוא קצת סר טעם. הגדרתו העמצית של צווייג כאדם חופשי היא זו שהובילה אותו לגדולתו, והתאבדותו נותרה מסתורית במידה רבה, ובכל אופן אין היא הייתה הכרחית. וכך גם אראסמוס – שגולומב משווה בין צווייג ובינו – היותו אדם חופשי ומראשוני ההומניסטים היא זו שעל שמה נזכר וממנה גדולתו, וחבל לנסות למסמס עובדה זו.

 

לסיכום, ספר שנושאו חשוב והוא כתוב באמנות גדולה, אך אני נהניתי בעיקר מהפרקים המספרים על יחסיהם של אראסמוס ולותר.

 

[1] כאן: http://nuritha.co.il/he/node/52413/critic#internal-52414

 

[2] כאן: http://nuritha.co.il/he/node/41701

"תהילה"/ מאת בני לאו

תהילה/ ביקורת מאת חגי הופר

"תהילה – קריאות במזמורי תהילים" מאת בני לאו, ידיעות, 2017, 536 עמ'.

בפרויקט 929, פרויקט במימון ממשלתי הכולל אתר, בו עולה כל יום פרק תנ"ך נוסף, עד לסיום הספר – בפרויקט זה סיימו זה עתה (לפני ראש השנה תשע"ח) את ספר תהילים, ובמקביל יצאו לשוק שלושה ספרים על תהילים – ספר שבמוצהר הוא מטעם 929, ספר מאת חנן פורת, שמאמריו הובאו במהלך הקריאה, וספר זה, מאת הרב בני לאו, ראש המיזם ומי שתרם קטע-שמע לכל פרק שנקרא.

בינתיים הספקתי לקרוא רק את ספרו של לאו.

הספר עב כרס, אבל המאמרים קצרים, בדרך כלל שני עמודים על כל מזמור תהילים, שתופס אף הוא עמוד או שניים או יותר.

מהתרשמות כללית, איני חושב שהרב לאו חוזר על דבריו מאתר האינטרנט, אולי פה ושם שואב רעיונות. אך רוח הדברים היא דומה.

ומהי רוח הדברים? יש כאן קריאות אישיות, כפי שהמחבר מצהיר עם פתיחת הספר, ופחות הסתמכות על חומר פרשני מוכר פחות או יותר. אלה דרשות חווייתיות, רוחניקיות וניו-אייג'יות לא מעט. ניכר שהרב לאו מנסה לדבר בשפה הפשוטה לקהל הרחב ביותר, אך המכנה המשותף הרחב ביותר הוא גם הנמוך ביותר.

בהתאם לזאת, כמעט ולא מצאתי בספר זה רעיונות מעניינים שיפרו אותי ויסקרנו אותי, והתקשיתי לסיים את הספר. איני מרגיש שספר זה תרם לי הרבה, לא בהבנת ספר תהילים ולא בהעשרת עולם הרוח. צר לי לומר זאת.

הרב לאו כתב הרבה על ספרי התנ"ך. זה התחיל בספר על ירמיה, שהיה מצוין ולכן התחלתי לעקוב אחריו, אך אחריו בא ספר על ישעיה שכבר היה טוב פחות, אבל עדיין סביר. אז בא הספר על שמואל, בו ניסה הרבה לאו לשלב קטעים סיפוריים, ללא הצלחה יתרה, ולאחריו ספר על תרי עשר, שהיה בו עניין מסוים, אך לא מספיק. ספר זה, לצערי, גם הוא לא עונה על הציפיות, אף שאולי קוראים אחרים ייהנו ממנו יותר.

אני מקווה ששני הספרים האחרים על תהילים שהזכרתי מוצלחים יותר.

 

"השבח לטיפשות"/ מאת דזידריוס אראסמוס מרוטרדם

השבח לטיפשות/ ביקורת מאת חגי הופר

"השבח לטיפשות" מאת דזידריוס אראסמוס מרוטרדם, בתרגום נתן רון ומרב מילר, כרמל, 2017, 174 עמ'.

הספר הזה הוא יצירה קלסית חשובה ואין הוא זקוק להמלצה שלי, ובכל אופן אוכל למסור את התרשמותי האישית. הוא יצא עכשיו בתרגום חדש, בעוד עד כה היה ידוע בשמו הקודם "שבחי הסיכלות".

הספר נכתב בראשית המאה ה-16, כנראה ב-1509, לפני למעלה מחמש מאות שנה. ארסמוס, מחברו, היה מגדולי המלומדים בזמנו ונחשב מראשוני ההומניסטים.

בהתאם לכך, הספר רצוף מאות איזכורים מהתרבות היוונית והרומית, כפי שהיה נהוג בזמנו, והמתרגמים מפנים אל כל אזכור כזה בהערות השוליים הרבות והמחכימות, שכדאי מאוד לא לדלג עליהן.

ארסמוס בונה נאום שבו הדוברת היא הטיפשות, כמו הייתה אחת מאלי האולימפוס, ובו היא טוענת כי השפעתה על בני האדם מכריעה ביותר. היא עוברת תחום אחר תחום ומראה מה רבה השפעתה בו. למשל, חתונה והולדת ילדים, לרוב הדבר נעשה בגיל צעיר ולא הרבה מחשבה מוקדשת לו. ובהמשך נידונים מוסדות מרכזיים, החל מהפילוסופים, שחושבים שהם לבד חכמים, אך לא יכולים להסכים בינם ובין עצמם אפילו על דבר אחד, וכלה – בעיקר – בתיאולוגים, בכמרים, בנזירים ובכלל כל עולם הדת.

בסוף דבריו הטיפשות מנסה להוכיח שכבר בתנ"ך ובברית החדשה היא – הטיפשות – מהוללת, והיא מצליחה בכך במידה לא מעטה, לפחות – או על כל פנים יותר – בציטוטים שהיא מביאה מהברית החדשה.

וממש בשני העמודים האחרונים ארסמוס מנסה להעמיד חזון משל עצמו, של מעין התאחדות מיסטית עם האל. בהקדמה של נתן רון הוא כותב שיש פולמוס סביב המרכזיות של החזון הזה. יש טוענים שזה עיקר הספר ויש הטוענים לשוליות שלו. אני תומך באלה הסבורים שאין זה מרכז הספר, אלא מעין חתימה מהודרת.

ככלל, ארסמוס לא החשיב ספר זה כספר מרכזי שלו. הוא כתב עשרות ספרים ואת הספר הזה השלים בשבעה ימים. אבל דברי הימים רצו אחרת וזה הפך לספרו הידוע ביותר.

 

ולשאלת השאלות – האם הספר התיישן? ובכן, לדעתי חלקית כן וחלקית לא. קטעים רבים בספר מבריקים ומשעשעים גם היום, וזאת אף מבלי להתחשב בעובדה שספרים קלסיים כדאי להכיר גם אם הם פחות מדברים בשפתנו העכשווית. מצד שני, כן, יש קטעים שקצת התיישנו, וכן כל האזכורים של התרבות הקלסית הם פחות מוכרים היום.

בסך הכול אני חושב שמאוד כדאי לקרוא את הספר, גם בשביל הפנינים הפזורות בו וגם כדי להכיר את התולדות המחשבה בעולם.

 

לסיום, שני קטעים שמאוד מצאו חן בעיניי.

הראשון מעלה מחשבה שרלוונטית ביותר גם היום:

"על כן שומה עליי ללכת כעת בדרכי הנואמים של ימינו, שכעלוקות מתהדרים הם לראווה בדו-לשוניות, ומעשה פסיפס משבצים בנאומיהם בלטינית מילים יווניות מטופשות, היינו הך אם כלל אין הן במקומן, וחושבים עצמם כך לאלים ממש. ואם עדיים חסרים הם ביטויים אזוטריים, מנהגם הוא לדלות ממגילות עבשות ארבע או חמש מילים ארכאיות לערפל בהן את עיני הקורא. כך משיגים הם אחת משתיים: יודעי דבר המבינים אותן חשים סיפוק, ואילו אלה שאינם מבינים, ככל שמבינים הם פחות – כך גדלה הערצתם" (עמ' 36).

 

השני הוא ביקורת נוקבת ואמיצה על הנצרות:

"לסיכום… ברור שלדת הנוצרית בכללותה זיקה מסוימת לטיפשות וכי זיקתה לחכמה מועטה, אם בכלל… [ולבסוף,] אין טיפשים מן האנשים המקדישים את כל כולם לנצרות, במסירות יוקדת, ונפטרים מכל רכושם, מתעלמים מן העלבונות המוטחים בהם, מניחים שירמו אותם, אינם מבחינים בין חברים לאויבים, מתנזרים מהנאה, צמים, מתקיימים על תפילות ליליות, על דמעות, על עבודה מאומצת ועל השפלות, בזים לחיים ומשתוקקים למוות" (עמ' 159).

 

"האל החושני"/ מאת אביעד קליינברג

האל החושני/ ביקורת מאת חגי הופר

"האל החושני – לגופו של האל המופשט" מאת פרופ' אביעד קליינברג, ידיעות, 2017, 271 עמ'. תרגם אביעד שטיר.

אנו רגילים להגדיר את האל כישות מופשטת לגמרי, שאינה יכולה להיקלט בחושים. אך האם הוא אכן כזה? אביעד קליינברג, היסטוריון ומומחה לדתות, מראה בפשטות שלא. האל המופשט הוא מסורת הפילוסופיה הדתית של ימי הביניים, בעוד בתנ"ך ישנם ביטויים מאנישים רבים. כך גם אצל חז"ל נותרת ההאנשה, וכך – כמובן יש לומר – אצל הוגים נוצרים.

מעניינת במיוחד ההתייחסות אל הנושא אצל חז"ל. בכמה מדרשים חוזר מטבע הלשון "אלמלא מקרא כתוב אי אפשר היה לאומרו", ומיד לאחריו בא תיאור מגשים של האל. הבעיה היא שמדרשים אלה נסובים על פסוקים שבאופן ברור נאמרו בצורה מטאפורית. עובדה זו רק מחדדת הנטייה האישית של חז"ל בדבריהם.

בערך מאמצע הספר, קליינברג פורט את החושים אחד לאחד ומראה כיצד הם מאפיינים את האל בדרכים שונות. כך, למשל, חוש הטעם – האם יכול להיות שלאל יש טעם? ובכן, בסעודת לחם הקודש הנוצרית אוכלים בשרו ומדמו של ישוע ומודגש לנו כי אלו בשרו ודמו האמיתיים ולא רק מטאפורה שלהם (שאלה בפני עצמה שהתמודדו איתה היא, מה קורה כאשר נכנס זבוב לכוס היין המקודש). או למשל, האם אפשר לגעת באל? שוב, במסורת הנוצרית, תומא המפקפק לא האמין שהוא ראה את ישוע השב מן המתים עד שנגע בפצעיו.

ואולם, אני חושב שהפנייה לנצרות בעניין זה היא כהתפרצות לדלת פתוחה. ודאי שבנצרות קיימת הגשמה, הרי היא כולה מבוססת על כך!

לעומת זאת, בחוש השמיעה, קליינברג מביא התייחסות יהודית. על הר סיני נשמע קול ה' – איזה מין קול היה זה? הן ריה"ל בכוזרי והן הרמב"ם במורה הנבוכים נדרשים לכך. הרמב"ם מציע שתי אפשרויות: או שהכול היה במראה הנבואה, בחיזיון, או שהיה זה קול נברא. שתי האפשרויות לגיטימיות בעיניו, אף שנראה שהוא נוטה יותר לראשונה.

ושוב, כאן נראה שהתמודדו עם הבעיה ופתרו אותה, לפחות לגישתם, ועל כן לא לגמרי ברורה לי הפואנטה של המחבר בהצגת הדיון הזה.

 

לסיכום, כמי שהתעמק במורה הנבוכים בשנים האחרונות, הספר עורר אצלי עניין מיידי. ואולם, הוא התקשה לפרוע את ההבטחה, ולמעשה די אכזב אותי. זה שיש ביטויים מגשימים במקרא אנו יודעים, ועם זה בדיוק התמודדו הוגי ימי הביניים – ולא ניכר כאן שום פולמוס רציני עימם. וגם זה שבנצרות ההגשמה חוגגת, גם כן ידוע לנו, ואין כאן כל חידוש.

על כן, לא מצאתי עניין רב בספר זה. היוצא מן הכלל הוא המובאות הרבות מהוגים נוצרים השלובות בספר, המעניינות כשלעצמן, ובייחוד כאשר החומר הכתוב על הנצרות במחוזותינו הוא כה דל.

"נפש יהודית"/ מאת חנוך דאום ואריאל הרטמן

נפש יהודית/ ביקורת מאת חגי הופר

"נפש יהודית" מאת חנוך דאום ואריאל הרטמן, ידיעות, 2017, 277 עמ'. איורים: חנוך פיבן.

בספר זה נפגש הפסיכולוג אריאל הרטמן עם שורה של עשרה אנשים ונשים יהודים מפורסמים מן ההיסטוריה ומשוחח איתם שיחות, שנסובות בעיקר על הציר הנפשי-אישי שלהם.

עשרת האנשים שנבחרו אכן מציגים בעייתיות אישית הצמאה לפענוח.

אריק איינשטיין "אוהב להיות בבית" ומשלב מסוים מפסיק להופיע, מה קרה לו?

חנה סנש מתנדבת בשנות העשרים המוקדמות שלה לפעולה נועזת.

בובי פישר הוא גאון שחמט אמריקאי, אך הוא אינו מגן על תואר אלוף העולם שלו לאחר שהשיג אותו, ובכלל, הוא יהודי-אנטישמי, ובשלב מסוים גם אנטי-אמריקאי, שככלל הנראה לקה בנפשו. הפרק הזה הכי ריתק אותי ובעיניי הוא הטוב ביותר בספר.

זיגמונד פרויד הוגה את הפסיכואנליזה. היום מאשימים אותו, למשל, ביחס פטרוני לנשים, אך יחסית לתקופתו הוא דווקא קידם את מעמדן מאוד.

תרצה אתר מקיימת יחסים מורכבים עם אביה הידוע נתן אלתרמן ובסופו של דבר צונחת אל מותה מחלון ביתה.

קהלת, שכנראה אינו שלמה, כותב דברים שלא כל-כך מתאימים לרוח התנ"ך, ובכל אופן הוא נכלל בו.

לאה גולדברג, משוררת מיוחדת במינה, אך נשארת ברווקותה עד יום מותה. ניכר שקשה לה עם גברים, או אולי נכון יותר – עם עצמה כאישה. ואעיר גם שניכר שקשה לפסיכולוג עם אנשים שנשארים ברווקותם, אך זו נראית לי חשיבה בורגנית וקונוונציונלית מדי, בוודאי כשמדובר באנשים גדולים כאלו המובאים בספר.

ברוך שפינוזה מוחרם בגיל צעיר מהקהילה היהודית האמסטרדמית, אך מתפתח להיות אחד מגדולי הפילוסופים. גם הוא מת ברווקותו.

רבי נחמן מברסלב לעיתים מתלהב ואומר שאין כמוהו ולפעמים שוקע לתהומות הייאוש. האם יכול להיות שהוא לוקה במניה-דפרסיה?

פרנץ קפקא, סופר בחסד עליון, מורה לשרוף את ספריו לאחר מותו. מדוע? ועד כמה השפיעו יחסיו עם אביו הנוקשה על חייו?

 

עם כל האנשים האלה משוחח אריאל והשיחות על פי רוב מעניינות למדי. בעיקר ניכר שנעשתה עבודת מחקר מקיפה על כל דמות, שחלק ממנה מובא בהערות הפזורות בשיחות.

השיחות, לדעתי, בעיקר מפנות זרקור את התחום הבעייתי והמוקשה בחייהן של הדמויות, ופחות מציעות איזשהו פתרון. זו רק תחילתה של אנליזה, מבלי להגיע לתגליות מרעישות באמת. אך בכך די. במילא אני די חשדן בניסיונות פענוח-אישיות פסיכולוגיים, שלפי דעתי ברוב הפעמים עושים רדוקציה של האדם כמכלול.

מקומו של חנוך דאום כאן לא ברור לי, אך אין ספק שהוא נטל חלק משמעותי בכתיבת הספר.

וראוי לציון גם מקומו של המאייר, חנוך פיבן, שציוריו הנאים משולבים בספר.

כל הבחינה העיצובית בולטת הספר הזה, שמלבד ציוריו של פיבן, דפיו צבעוניים, כך שכל דמות מקבלת צבע דף אחר.

 

אני נהניתי סך הכול מקריאת הספר. אין בו תגליות יוצאות-דופן ויש גם כמה קטעים פחות מעניינים, צריך להודות. אבל סך הכול הוא מספק חוויית קריאה מחכימה ומהנה.

 

"הנתיב"/ מאת מייקל פיואיט וכריסטין גרוס-לו

הנתיב/ ביקורת מאת חגי הופר

"הנתיב" מאת מייקל פיואיט וכריסטין גרוס-לו, ידיעות, 2017, 215 עמ'.

לפעמים אפשר לדעת מה מהות הספר לפי הכריכה שלו. ספר זה קטן במידותיו ומזכיר את הפורמט של הספר "הסוד" והספרים שבאו בעקבותיו. אפילו יש לו חלון קטן שדרכו אפשר לראות את הכריכה מבעד לעטיפה. כל זה יוצר רושם של ספר קליל, ניו-אייג'י ברוחו, וכזה הוא באמת.

עוד מספרים לנו על הכריכה, כי הכותב הוא "המרצה הנערץ לפילוסופיה סינית מאוניברסיטת הרווארד" וכי סטודנטים רבים מתדפקים על שערי הקורס שהוא מעביר. לכן ציפיתי בכל זאת למשהו קצת עמוק ומשמעותי יותר, אך לא מצאתי דבר כזה כאן.

ובכל זאת, בספר מועברים כמה רעיונות מרכזיים מן הפילוסופיה הסינית.

כך, מסופר לנו על קונפוציוס, שממליץ לנו להתחיל את השינוי מן הדברים הקטנים, וכן לכוון את מעשינו לפי טקסים, שבהם המילה הבולטת היא "כאילו", ההופך במהרה לדבר האמיתי.

כך, מנג דזה מייעץ לנו בנוגע להחלטת החלטות. פעמים רבות אנו מחליטים החלטה בנקודה מסוימת בזמן, אך לאחר כמה שנים שוב איננו אותם אנשים, אבל ההחלטה עדיין משפיעה ושרירה. לכן כדאי לנו לאמץ גמישות ושינוי.

כך, לאו דזה מביא משל הידוע אף ממקורותינו היהודיים (ומצאתי אותו גם במשלי קרילוב), אודות העץ הרך הנשאר עומד בסערה, בעוד זה הקשה נעקר. גם לפי זה, אם כך, הגמישות מועדפת.

כך, מומלץ לנו לשמור על החיוניות, שהיא המעשה הפנימי, והיא משפיעה על כל צדדי התנהגותנו, היא אנרגיית החיים, הצ'י.

כך, ג'ואנג דזה ממליץ לנו על ספונטניות. המעשה הידוע ביותר בנוגע אליו הוא, שפעם חלם שהוא פרפר, וכשקם לא ידע האם הוא ג'ואנג דזה שחלם שהוא פרפר, או פרפר שחולם שהוא ג'ואנג דזה.

וכך, שון דזה מנסה להכניס את כל הגות קודמיו בתקופה של כשלוש מאות שנים למסגרת אחת ותבנית אחת, וכך לתת תבנית לעולם.

את כל אלה עוטפים לפני ואחרי פרקים כלליים, המספרים, בין היתר, על נקודות המגע וההשפעה שבין סין והמערב.

 

לסיכום, ספר נחמד, אך כמעין דבר מתיקה ללא ערך תזונתי רב. הקריאה בו קלה ונוחה, אך כזו המספקת רק טעימה.

לקראת ראש השנה, ספרים מומלצים

לקראת ראש השנה, ספרים מומלצים שקראתי מאז ההמלצה האחרונה שלי לפני כשלושה חודשים וחצי, שהייתה לפני שבוע הספר (על אף שלקראת החג יוצאים ספרים מעניינים חדשים, שטרם הספקתי לקרוא):

הערות שוליים מרתקות מן ההיסטוריה – ג'יילס מילטון

http://nuritha.co.il/he/node/52114/critic#internal-52115

ישראל סיפור הצלחה – אדם רויטר , נגה קינן

http://nuritha.co.il/he/node/50194/critic#internal-51940

איקסטאזה! – סטיבן סטרוגץ

http://nuritha.co.il/he/node/51386/critic#internal-51387

טיל לוגי מדעי לאלוהים ובחזרה – יובל שטייניץ (למרות ההסתייגות)

http://nuritha.co.il/he/node/31140/critic#internal-51189

מגילת איכה – יאיר זקוביץ , אביגדור שנאן (למרות ההסתייגות)

http://nuritha.co.il/he/node/50634/critic#internal-50635

"הערות שוליים מרתקות מן ההיסטוריה"/ מאת ג'יילס מילטון

הערות שוליים מרתקות מן ההיסטוריה/ ביקורת מאת חגי הופר

"הערות שוליים מרתקות מן ההיסטוריה" מאת ג'יילס מילטון, כתר, 2017, 443 עמ'.

הספר מאגד מאה סיפורים קצרים, כ-3 עמודים כל אחד, הלקוחים מן ההיסטוריה, אך לא תפשו את מרכז הבמה.

כך, הוא מספר על החברה האנגלייה של היטלר, על אחיינו האמריקאי ועל הסמים הרבים שלקח. או על אחד המלחים בטיטניק, ששתה כמויות גדולות של ויסקי וכך נשמר חום הגוף שלו עד שהגיעו כוחות ההצלה, והוא ניצל. או על אזרח יפני אחד, שניצל לא רק מהפצצת אטום אחת, אלא משתיים, וכמוהו יש עוד כמה עשרות. או על היעלמותה המסתורית של אגתה כריסטי למשך 11 ימים, שמהם היא לא זכרה דבר, וכן הלאה והלאה.

ממש כפי שמובטח בכותרת הספר, הסיפורים האלה אכן "מרתקים". לעיתים הם מוזרים, לפעמים מפתיעים, אך תמיד הם מעניינים מאוד. אולי רק לא כדאי לקרוא את הספר ברצף אחד, כי כל סיפור כזה הוא עולם ומלואו, והעמסה עלולה להכביד. אני לפחות קראתי אותו טיפין טיפין.

אין טעם להוסיף מעבר לדברים אלה, פשוט תקראו, ולדעתי תיהנו.

"עקבות ימים שעוד יבואו"/ מאת נורית גרץ ורז יוסף

עקבות ימים שעוד יבואו/ ביקורת מאת חגי הופר

"עקבות ימים שעוד יבואו – טראומה ואתיקה בקולנוע הישראלי העכשווי" מאת נורית גרץ ורז יוסף, עם עובד ואונ' ת"א, 2017, 437 עמ'.

בואו נדבר רגע על עודף אקדמיזציה. כי זה מה שהספר הזה סובל ממנו לדעתי – עודף אקדמיזציה. למען האמת מראש חשדתי בו שכך יהיה איתו, אבל נתתי לו צ'אנס בכל זאת. אבל המחסום הבלתי-עביר, ושלא משאיר לך אוויר, של התיאוריות הרבות המשולבות בספר, שלא ממש הכרחיות לדעתי להבנת הסרטים, גרמו לי שלא להצליח לצלוח את הספר.

עכשיו, תראו, אני מתעניין בקולנוע ישראלי ובקולנוע בכלל, וגם קורא פה ושם חומרים לא פשוטים בכלל, ועדיין הספר הזה הציב מחסום רציני בפניי. זה אומר משהו עליו, לא? לא שיש פה רעיונות סופר-מסובכים או משהו שאי אפשר להתמודד איתו, אבל משהו בבישול-יחד של כל התיאוריות האלה והסרטים עצמם לא עובד.

סרט הוא יצירה פשוטה, יצירה שאמורה להיות מובנת לקהל הרחב ולהפעיל אותו. אחרת אף אחד לא היה הולך לסרטים. כתיבה על סרטים, לדעתי, צריכה להיות אף היא כזו. צריך לעשות מאמץ גדול כדי להנגיש את הרעיונות והתובנות לקהל הרחב – ולא זה מה שנעשה פה.

מעבר לזה, אני חושב שיש כאן פגם מהותי בעצם ההבנה של מה זה לכתוב על סרט. המרכז צריך להיות הסרט עצמו ודרכי הבעתו האמנותית, כשהתיאוריה רק משרתת את ההסתכלות הזו כשצריך, ותוך השתמשות במסננת-תיאוריות דקה מאוד. ולא שהתיאוריה תתפוס את מרכז הבמה והסרטים נראים רק כאילוסטרציה שלה – וזה הרושם התקבל מספר זה.

אין גם מה לחשוד בחוסר מקצועיות של הכותבים. שניהם פרופסורים באוניברסיטה בתחום והם מפגינים בקיאות רבה וידע רב. אבל דא עקא, המיומנות הזו הולכת לדעתי לכיוון הלא נכון, עד שיש לשאול האין כל שיטת לימודי הקולנוע באקדמיה שגויה מן היסוד? או שמא נמתן ונאמר לא כל השיטה, אלא האוריינטציה הראשית בה היא צועדת. בתור סטודנט לשעבר בחוג צר לי וקשה לי מאוד לומר זאת, אך נראה כי אין ברירה.

ובאמת, כמעט איננו זוכים לראות את פירות המחקר האקדמי בתחום הקולנוע בשוק הכללי. כמעט ולא יוצאים ספרים על קולנוע. אף כי מהבחינה הזו השנה הזו מסתמנת כפורה במיוחד, עם ספרו של פבלו אוטין "שיעורים בקולנוע", עם הספר "קולנוע ישראלי חדש" ועם הספר שסקרתי אך זה עתה "יציאתו של הקולנוע הישראלי מהארון". יש לציין כי שני הספרים הראשונים – שאף אותם סיקרתי – שונים בתכלית מספר זה. אין בהם עודף אקדמיזציה והם נהירים לחלוטין וקלים לקריאה. ברור שאני מעדיף אותם וספרים מסוגם.

ועוד אציין בהקשר זה כי הספר שלפנינו הוצא במסגרת סדרה חדשה, שנקראת "עומק שדה" לקולנוע ולטלוויזיה, ונראה מה יהיו תוצריה בעתיד. לפי ספר זה, עליי לציין בצער הרב, אני נאלץ להנמיך ציפיות, אם כי תמיד יוכלו להפתיע.

 

לסיכום, אין לי ספק שצמד הכותבים עושים עבודתם נאמנה, אך התוצאה היא ספר שעשוי להתאים אולי לשכבת מלומדי-קולנוע צרה, אולי גם לסטודנטים בחוג לצורך עבודותיהם, אבל לקהל הרחב הוא מתאים פחות, כך שאינו מצליח לעשות את הצעד הנדרש ממסדרונות האקדמיה אל הדרך הראשית, אפילו לא אל כיכר אנטין.

 

לסיום, לפני כמה ימים קראתי באחת קבוצות הספרים תגובה של מישהי שאמרה, שאם הספר נראה לה כמו שיעורי בית היא עוזבת אותו מיד. מצאה חן בעיניי אמירה זו ואימצתי אותה, כך שלא סיימתי את הספר, אף שקראתי בו כמה עשרות עמודים. אני את שיעורי הבית שלי סיימתי.

 

"יציאתו של הקולנוע הישראלי מהארון"/ מאת רון ישועה

יציאתו של הקולנוע הישראלי מהארון/ ביקורת מאת חגי הופר

"יציאתו של הקולנוע הישראלי מהארון – (מחשבות) – סוגיות של זהות וייצוג" מאת רון ישועה, אופיר ביכורים, 2017, 177 עמ'.

הספר מספר את סיפורו של הייצוג ההומוסקסואלי בקולנוע הישראלי, תחום חשוב לכל מי שהקולנוע הישראלי חשוב לו ומעניין אותו, וכן זווית חשובה למי שמתעניין בתרבות הגאה.

המחבר, מוסמך התוכנית לקולנוע, מחזאי ובמאי, מחלק את תולדות הקולנוע הגאה לשלושה חלקים.

הוא משתמש בתיאוריות רבות (הרבה מתחום המגדר והלימודים הקוויריים), אך נראה שהתיאוריה המרכזית המשמשת אותו היא התיאוריה של הפסיכואנליטיקאית ג'וליה קריסטבה על "מרחב הבזות", שאליו מושלכים כל אלה שנדחו מהמרחב הקונסנזואלי השליט.

נקודה נוספת שראויה לציון היא, כי הציונות התבססה בראשיתה על שלילת היהודי הגלותי, שנתפס כנשי וחלש, ושלילה זו משפיעה גם על היחס אל ההומוסקסואלים.

 

ובכן, אלה התקופות:

ראשית, הסרטים של עמוס גוטמן משנות השמונים ותחילת התשעים – נגוע, בר 51, חימו מלך ירושלים, וחסד מופלא. סרטים אלה ממקמים את הגיבורים ההומוסקסואליים במרחב בזות מובהק, הרחק מהזרם המרכזי של החברה. בכל אופן הם חשובים בכך שהעלו את התמה ההומוסקסואלית ונתנו לה ייצוג. יש לזכור שברוב תקופה זו ההומוסקסואליות הייתה עוד מחוץ לחוק.

שנית, הסרטים של איתן פוקס, בצירוף גל אוחובסקי, שנעשו (למעט אפטר – 1992) בעשור הראשון של המאה ה-21 – יוסי וג'אגר, ללכת על המים, הבועה. סרטים אלה מהווים שינוי של 180 מעלות והם ממקמים את הגיבור ההומוסקסואלי בלב החברה הנורמטיבית. בסרט יוסי וג'אגר, למשל, מדובר בשני חיילים, אף עם תואר קצונה, שיא הנורמטיביות של החברה הישראלית. וכן, ואולי אף בהתאם לזאת, הסרט הצליח מאוד אצל הקהל, בניגוד לסרטיו של גוטמן.

וישועה כותב:

"בניגוד ליצירותיו של גוטמן, כל אחד מסרטיו של פוקס מושתת על הנוסחה ההוליוודית המלודרמטית, הדורשת מהצופה הזדהות טוטאלית עם גיבור הסרט. כל אחד מארבעת הסרטים מבקש מהצופה לבטל את הניגוד הדיכוטומי המובנה באתוס הציוני, הכורך ציונות עם הומוסקסואליות" (עמ' 87).

 

שלישית, הסרטים שנעשו לאחר סרטיו של פוקס – הזמן הוורוד של יאיר קידר, ידיים קשורות של דן וולמן, עיניים פקוחות של חיים טבקמן, נמס בגשם של דורון ערן, עלטה של מיכאל מאיר, ושבלולים בגשם של יריב מוזר. בסרטים אלה חלה התרחקות מהנטייה של פוקס להציב את הגיבורים במרחב הציבורי הקונסנזואלי, וכאן מועדף המרחב הביתי, על ההתמודדויות שהוא מספק.

ישועה מסביר:

"אין פלא שיוצרי הקולנוע הגאה בעשור האחרון החליטו להתנתק מהמרחב הביטחוני, אל המרחב המבני משפחתי. נדמה לי כי אפשר לקשור זאת לתום תקופת החלוציות של הפעילים הקווירים של שלהי שנות ה-80. בעוד שהמאבק החלוצי של שני העשורים הקודמים היה בהכרת הזהות ההומוסקסואליות כחלק אינטגרלי מחיי החברה והשיח הציבורי הישראלי. כעת, משהושגה הכרה זו, ניתן לטפל בטראומה המבנית של התא המשפחתי הנולדת עם יציאתו של הבן או הבת משבי "הארון"" (עמ' 119).

 

ישועה מעבה את דבריו על-ידי גישות תיאורטיות רבות, מתחום התרבות והחברה ומתחום הפסיכולוגיה. כך, נבחנת ההתייחסות של האם אל הילד ההומוסקסואל בסרטיו, מצד אחד, ומצד שני התייחסותו של האב. כך מובן הסובייקט ההומוסקסואל עצמו בסרטים החדשים כמי שאומר "לא" לאב ולתרבות ההטרוסקסואלית שהוא מייצג. וכמו כן, נבחן מקומה של האישה בסרטים אלה.

על כל אלה לא אוכל להרחיב כאן, והרוצה יימצא אותם בהרחבה בספר עצמו.

 

לסיכום, ספר מעניין ונראה לי שגם חשוב במיפוי הכולל שהוא עורך. מתאים, כפי שאמרתי, למתעניינים בקולנוע הישראלי, או במתעניינים בקהילה הגאה.

עם זאת, עליי להעיר הערה אחת. הספר נכתב בצורה אקדמית מחקרית, הכוללת התייחסות לתיאורטיקנים רבים. דבר זה הופך אותו ל"כבד" יותר, כלומר לכזה הנדרש מאמץ מסוים כדי לקוראו. מצד אחד, כמה תיאוריות שופכות אור רב על התוכן הנחקר, מצד שני הרבה אחרות פחות. אני נוטה לחבב יותר ספרים המסתפקים במינימום התיאורטי הנדרש. במילים אחרות, בעקבות הכבדות האקדמית, ספר זה מתאים יותר לחוקרים מאשר לקהל הרחב. לא שאדם מן השורה לא יבין, אלא שתידרש ממנו התעכבות מסוימת.