"יציאתו של הקולנוע הישראלי מהארון"/ מאת רון ישועה

יציאתו של הקולנוע הישראלי מהארון/ ביקורת מאת חגי הופר

"יציאתו של הקולנוע הישראלי מהארון – (מחשבות) – סוגיות של זהות וייצוג" מאת רון ישועה, אופיר ביכורים, 2017, 177 עמ'.

הספר מספר את סיפורו של הייצוג ההומוסקסואלי בקולנוע הישראלי, תחום חשוב לכל מי שהקולנוע הישראלי חשוב לו ומעניין אותו, וכן זווית חשובה למי שמתעניין בתרבות הגאה.

המחבר, מוסמך התוכנית לקולנוע, מחזאי ובמאי, מחלק את תולדות הקולנוע הגאה לשלושה חלקים.

הוא משתמש בתיאוריות רבות (הרבה מתחום המגדר והלימודים הקוויריים), אך נראה שהתיאוריה המרכזית המשמשת אותו היא התיאוריה של הפסיכואנליטיקאית ג'וליה קריסטבה על "מרחב הבזות", שאליו מושלכים כל אלה שנדחו מהמרחב הקונסנזואלי השליט.

נקודה נוספת שראויה לציון היא, כי הציונות התבססה בראשיתה על שלילת היהודי הגלותי, שנתפס כנשי וחלש, ושלילה זו משפיעה גם על היחס אל ההומוסקסואלים.

 

ובכן, אלה התקופות:

ראשית, הסרטים של עמוס גוטמן משנות השמונים ותחילת התשעים – נגוע, בר 51, חימו מלך ירושלים, וחסד מופלא. סרטים אלה ממקמים את הגיבורים ההומוסקסואליים במרחב בזות מובהק, הרחק מהזרם המרכזי של החברה. בכל אופן הם חשובים בכך שהעלו את התמה ההומוסקסואלית ונתנו לה ייצוג. יש לזכור שברוב תקופה זו ההומוסקסואליות הייתה עוד מחוץ לחוק.

שנית, הסרטים של איתן פוקס, בצירוף גל אוחובסקי, שנעשו (למעט אפטר – 1992) בעשור הראשון של המאה ה-21 – יוסי וג'אגר, ללכת על המים, הבועה. סרטים אלה מהווים שינוי של 180 מעלות והם ממקמים את הגיבור ההומוסקסואלי בלב החברה הנורמטיבית. בסרט יוסי וג'אגר, למשל, מדובר בשני חיילים, אף עם תואר קצונה, שיא הנורמטיביות של החברה הישראלית. וכן, ואולי אף בהתאם לזאת, הסרט הצליח מאוד אצל הקהל, בניגוד לסרטיו של גוטמן.

וישועה כותב:

"בניגוד ליצירותיו של גוטמן, כל אחד מסרטיו של פוקס מושתת על הנוסחה ההוליוודית המלודרמטית, הדורשת מהצופה הזדהות טוטאלית עם גיבור הסרט. כל אחד מארבעת הסרטים מבקש מהצופה לבטל את הניגוד הדיכוטומי המובנה באתוס הציוני, הכורך ציונות עם הומוסקסואליות" (עמ' 87).

 

שלישית, הסרטים שנעשו לאחר סרטיו של פוקס – הזמן הוורוד של יאיר קידר, ידיים קשורות של דן וולמן, עיניים פקוחות של חיים טבקמן, נמס בגשם של דורון ערן, עלטה של מיכאל מאיר, ושבלולים בגשם של יריב מוזר. בסרטים אלה חלה התרחקות מהנטייה של פוקס להציב את הגיבורים במרחב הציבורי הקונסנזואלי, וכאן מועדף המרחב הביתי, על ההתמודדויות שהוא מספק.

ישועה מסביר:

"אין פלא שיוצרי הקולנוע הגאה בעשור האחרון החליטו להתנתק מהמרחב הביטחוני, אל המרחב המבני משפחתי. נדמה לי כי אפשר לקשור זאת לתום תקופת החלוציות של הפעילים הקווירים של שלהי שנות ה-80. בעוד שהמאבק החלוצי של שני העשורים הקודמים היה בהכרת הזהות ההומוסקסואליות כחלק אינטגרלי מחיי החברה והשיח הציבורי הישראלי. כעת, משהושגה הכרה זו, ניתן לטפל בטראומה המבנית של התא המשפחתי הנולדת עם יציאתו של הבן או הבת משבי "הארון"" (עמ' 119).

 

ישועה מעבה את דבריו על-ידי גישות תיאורטיות רבות, מתחום התרבות והחברה ומתחום הפסיכולוגיה. כך, נבחנת ההתייחסות של האם אל הילד ההומוסקסואל בסרטיו, מצד אחד, ומצד שני התייחסותו של האב. כך מובן הסובייקט ההומוסקסואל עצמו בסרטים החדשים כמי שאומר "לא" לאב ולתרבות ההטרוסקסואלית שהוא מייצג. וכמו כן, נבחן מקומה של האישה בסרטים אלה.

על כל אלה לא אוכל להרחיב כאן, והרוצה יימצא אותם בהרחבה בספר עצמו.

 

לסיכום, ספר מעניין ונראה לי שגם חשוב במיפוי הכולל שהוא עורך. מתאים, כפי שאמרתי, למתעניינים בקולנוע הישראלי, או במתעניינים בקהילה הגאה.

עם זאת, עליי להעיר הערה אחת. הספר נכתב בצורה אקדמית מחקרית, הכוללת התייחסות לתיאורטיקנים רבים. דבר זה הופך אותו ל"כבד" יותר, כלומר לכזה הנדרש מאמץ מסוים כדי לקוראו. מצד אחד, כמה תיאוריות שופכות אור רב על התוכן הנחקר, מצד שני הרבה אחרות פחות. אני נוטה לחבב יותר ספרים המסתפקים במינימום התיאורטי הנדרש. במילים אחרות, בעקבות הכבדות האקדמית, ספר זה מתאים יותר לחוקרים מאשר לקהל הרחב. לא שאדם מן השורה לא יבין, אלא שתידרש ממנו התעכבות מסוימת.

 

יציאתו של הקולנוע

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s