"השבח לטיפשות"/ מאת דזידריוס אראסמוס מרוטרדם

השבח לטיפשות/ ביקורת מאת חגי הופר

"השבח לטיפשות" מאת דזידריוס אראסמוס מרוטרדם, בתרגום נתן רון ומרב מילר, כרמל, 2017, 174 עמ'.

הספר הזה הוא יצירה קלסית חשובה ואין הוא זקוק להמלצה שלי, ובכל אופן אוכל למסור את התרשמותי האישית. הוא יצא עכשיו בתרגום חדש, בעוד עד כה היה ידוע בשמו הקודם "שבחי הסיכלות".

הספר נכתב בראשית המאה ה-16, כנראה ב-1509, לפני למעלה מחמש מאות שנה. ארסמוס, מחברו, היה מגדולי המלומדים בזמנו ונחשב מראשוני ההומניסטים.

בהתאם לכך, הספר רצוף מאות איזכורים מהתרבות היוונית והרומית, כפי שהיה נהוג בזמנו, והמתרגמים מפנים אל כל אזכור כזה בהערות השוליים הרבות והמחכימות, שכדאי מאוד לא לדלג עליהן.

ארסמוס בונה נאום שבו הדוברת היא הטיפשות, כמו הייתה אחת מאלי האולימפוס, ובו היא טוענת כי השפעתה על בני האדם מכריעה ביותר. היא עוברת תחום אחר תחום ומראה מה רבה השפעתה בו. למשל, חתונה והולדת ילדים, לרוב הדבר נעשה בגיל צעיר ולא הרבה מחשבה מוקדשת לו. ובהמשך נידונים מוסדות מרכזיים, החל מהפילוסופים, שחושבים שהם לבד חכמים, אך לא יכולים להסכים בינם ובין עצמם אפילו על דבר אחד, וכלה – בעיקר – בתיאולוגים, בכמרים, בנזירים ובכלל כל עולם הדת.

בסוף דבריו הטיפשות מנסה להוכיח שכבר בתנ"ך ובברית החדשה היא – הטיפשות – מהוללת, והיא מצליחה בכך במידה לא מעטה, לפחות – או על כל פנים יותר – בציטוטים שהיא מביאה מהברית החדשה.

וממש בשני העמודים האחרונים ארסמוס מנסה להעמיד חזון משל עצמו, של מעין התאחדות מיסטית עם האל. בהקדמה של נתן רון הוא כותב שיש פולמוס סביב המרכזיות של החזון הזה. יש טוענים שזה עיקר הספר ויש הטוענים לשוליות שלו. אני תומך באלה הסבורים שאין זה מרכז הספר, אלא מעין חתימה מהודרת.

ככלל, ארסמוס לא החשיב ספר זה כספר מרכזי שלו. הוא כתב עשרות ספרים ואת הספר הזה השלים בשבעה ימים. אבל דברי הימים רצו אחרת וזה הפך לספרו הידוע ביותר.

 

ולשאלת השאלות – האם הספר התיישן? ובכן, לדעתי חלקית כן וחלקית לא. קטעים רבים בספר מבריקים ומשעשעים גם היום, וזאת אף מבלי להתחשב בעובדה שספרים קלסיים כדאי להכיר גם אם הם פחות מדברים בשפתנו העכשווית. מצד שני, כן, יש קטעים שקצת התיישנו, וכן כל האזכורים של התרבות הקלסית הם פחות מוכרים היום.

בסך הכול אני חושב שמאוד כדאי לקרוא את הספר, גם בשביל הפנינים הפזורות בו וגם כדי להכיר את התולדות המחשבה בעולם.

 

לסיום, שני קטעים שמאוד מצאו חן בעיניי.

הראשון מעלה מחשבה שרלוונטית ביותר גם היום:

"על כן שומה עליי ללכת כעת בדרכי הנואמים של ימינו, שכעלוקות מתהדרים הם לראווה בדו-לשוניות, ומעשה פסיפס משבצים בנאומיהם בלטינית מילים יווניות מטופשות, היינו הך אם כלל אין הן במקומן, וחושבים עצמם כך לאלים ממש. ואם עדיים חסרים הם ביטויים אזוטריים, מנהגם הוא לדלות ממגילות עבשות ארבע או חמש מילים ארכאיות לערפל בהן את עיני הקורא. כך משיגים הם אחת משתיים: יודעי דבר המבינים אותן חשים סיפוק, ואילו אלה שאינם מבינים, ככל שמבינים הם פחות – כך גדלה הערצתם" (עמ' 36).

 

השני הוא ביקורת נוקבת ואמיצה על הנצרות:

"לסיכום… ברור שלדת הנוצרית בכללותה זיקה מסוימת לטיפשות וכי זיקתה לחכמה מועטה, אם בכלל… [ולבסוף,] אין טיפשים מן האנשים המקדישים את כל כולם לנצרות, במסירות יוקדת, ונפטרים מכל רכושם, מתעלמים מן העלבונות המוטחים בהם, מניחים שירמו אותם, אינם מבחינים בין חברים לאויבים, מתנזרים מהנאה, צמים, מתקיימים על תפילות ליליות, על דמעות, על עבודה מאומצת ועל השפלות, בזים לחיים ומשתוקקים למוות" (עמ' 159).

 

השבח לטיפשות

2 מחשבות על “"השבח לטיפשות"/ מאת דזידריוס אראסמוס מרוטרדם

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s