"אראסמוס מרוטרדם"/ מאת סטפן צווייג

אראסמוס מרוטרדם/ ביקורת מאת חגי הופר

"אראסמוס מרוטרדם" מאת סטפן צווייג, בתרגום יוסף ונקרט, מבוא יעקב גולומב, כרמל, 2004, 212 עמ'.

לפני כמה ימים קראתי וכתבתי על "השבח לטיפשות"[1] של אראסמוס. אחד הדברים שלא כללתי בביקורתי הוא היחס בין אראסמוס ולותר. ולא שלא שמתי לב לכך – דווקא שמתי לב, שמתי לב לכך שגם אראסמוס מזכיר את האינדולוגנציות, שטרי המחילה שמכרה הכנסייה, ומבקר אותן, ממש כמו לותר ב-95 התזות המפורסמות שלו. אבל עדיין חסר היה לי מידע.

והנה בא ספר זה, שהפנו אותי אליו בעקבות ביקורתי, ומילא את חלל המידע החסר.

ספר זה הוא ביוגרפיה די חופשית ופיוטית, העוקבת אחר מהלך חייו של אראסמוס. צווייג הוא סופר בחסד עליון (ראו ביקורתי על "מנדל של הספרים" שלו[2]), יהודי אוסטרי ומבחירי סופרי גרמניה במחצית הראשונה של המאה העשרים. בהתאם לכך, הביטוי בספר זה הוא אמנותי מאוד, פיוטי מאוד. לעיתים, צריך להודות, זה קצת מקשה על קבלת הנתונים עצמם. בעיתים אחרות זה מוסיף לעוצמת הביטוי.

ובכל זאת, או אולי לאור זאת, החצי הראשון של הספר לא תפש אותי במיוחד, אף על פי שמצאתי עניין בתיאור ספרו "שבחי הסכלות" (כך בתרגום הקודם) שהזכרתי. אך דבר זה השתנה לגמרי מהרגע שצווייג החל לתאר את מגעו ויחסו של אראסמוס ללותר, תחילה בפרק "היריב הגדול", וביתר שאת שני פרקים אח"כ, בפרק "הפולמוס הגדול".

מתברר כי שני אלה, אראסמוס ולותר, ניהלו ביניהם דין ודברים נוקבים. לותר האשים את אראסמוס שהוא אינו הולך עד הסוף עם דבריו ועם המשמעויות הנובעות מהם, ואילו אראסמוס דבק בגישתו המתונה. לותר, מצדו, כינה את אראסמוס שותף לשטן, ולאחר ששלח לאראסמוס מכתב מתרצה, אראסמוס לא הסכים לסלוח וטען שנימת המכתב ילדותית ולא רצינית.

והנה, לותר עז הביטוי הוא זה שהטביע את חותמו על המציאות ועל ההיסטוריה, בעוד נדמה שאראסמוס השפיע, לפחות באופן ישיר, הרבה פחות.

כך גם בפרק האחרון, "מורשתו של אראסמוס", צווייג מציין כי בזקנתו של זה פורסם הספר "הנסיך" של מקיאוולי, שכל כולו הטפה לפוליטיקה מתוחכמת ודיאבולית במידה רבה. וגם כאן, נראה שאירופה הלכה שבי אחר דבריו של מקיאוולי ויישמה אותם, בעוד חזון השלום ואיחוד אירופה האראסמי נראה שנשכח. אך – אומר צווייג – אין עלינו לשפוט רעיונות רק על פי הצלחתם בזמן הווה ועדיין יש סיכוי לחזון של אראסמוס להתגשם ביום מן הימים.

 

לספר נוסף מבוא מאת יעקב גולומב, בו הוא בעיקר דן בצווייג וטוען כי עצם הגדרתו העצמית כאדם חופשי היא זו שהובילה להתאבדותו. אני חולק על המבוא הזה וחושב שהוא קצת סר טעם. הגדרתו העמצית של צווייג כאדם חופשי היא זו שהובילה אותו לגדולתו, והתאבדותו נותרה מסתורית במידה רבה, ובכל אופן אין היא הייתה הכרחית. וכך גם אראסמוס – שגולומב משווה בין צווייג ובינו – היותו אדם חופשי ומראשוני ההומניסטים היא זו שעל שמה נזכר וממנה גדולתו, וחבל לנסות למסמס עובדה זו.

 

לסיכום, ספר שנושאו חשוב והוא כתוב באמנות גדולה, אך אני נהניתי בעיקר מהפרקים המספרים על יחסיהם של אראסמוס ולותר.

 

[1] כאן: http://nuritha.co.il/he/node/52413/critic#internal-52414

 

[2] כאן: http://nuritha.co.il/he/node/41701

אראסמוס

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s