היקום על פי הפיסיקה המודרנית; היקום של איינשטיין/ ביקורת

היקום על פי הפיסיקה המודרנית; היקום של איינשטיין/ ביקורת מאת חגי הופר

"היקום על פי הפיסיקה המודרנית" מאת יורם קירש, עם עובד, 2006, 476 עמ'.

"היקום של איינשטיין – פריצת דרך בתפיסת הזמן והמרחב" מאת מיצ'יו קאקו, אריה ניר, 2005, 207 עמ'.

 

הספר של יורם קירש, "היקום על פי הפיסיקה המודרנית", נרחב ביותר ולדעתי מקיף את כל הנושאים החשובים של הפיזיקה עד לימינו.

הוא פותח בפיזיקה הקלסית, הכוללת בעיקר את המכניקה הניוטונית, את האלקטרומגנטיות לפי המשוואות של מקסוול, ואת התרמודינמיקה. מכאן הוא מגיע לאיינשטיין, עם תורת היחסות הפרטית והכללית, שפרצו את תחומי המדע. מכאן הוא עובר לתורת הקוונטים, שאיינשטיין עצמו היה ממניחי יסודותיה (ועל כך דווקא זכה בנובל), אף שבהמשך הציג לה התנגדויות ואתגרים. תורה זו עוד יותר מרחיקה אותנו מהתפיסה האינטואיטיבית של המציאות. אך כאן אנו רק במחצית הספר. בהמשך נידונים החלקיקים החדשים שנמצאו, כולל האנטי-חלקיקים, תיאוריית הקוורקים ותורת המיתרים. חלק זה הוא קשה ביותר להבנה וכולל שורה ארוכה של שמות חדשים וסימוניהם. לבסוף נידונה האסטרופיזיקה – תיאוריית המפץ הגדול, אל מול מתחרותיה הראשונות, החומר האפל והאנרגיה האפלה, חורי תולעת למעבר בין מרחבים ומכונות זמן משוערות. (חלק מהנושאים האלה, ובעיקר האחרונים, הופיעו מעובדים בקולנוע).

כאמור, לא נראה לי שקירש פסח על משהו. אך יש לומר כי החומר וסגנון ההגשה הוא קצת כבד. קירש מוסיף לנו את המשוואות המתמטיות, אף כי הוא חוסך לנו את החישובים המפורטים שלהן, שהרי בכל זאת זהו ספר לקהל הרחב ולא ספר לימוד לתלמיד.

 

אך מכיוון שאני יודע שרבים יירתעו מספר כבד כמו של קירש, יש באמתחתי הצעה נוספת, והיא ספרו של קאקו, "היקום של איינשטיין". קאקו אמנם מתמקד באיינשטיין, אך התמקדות זו היא בעצם כמעט כל הפיזיקה. כי גם הוא נצרך להתחיל בפיזיקה שקדמה לו, וממנה להגיע לתורת היחסות. ומכיוון שאיינשטיין התווכח על תורת הקוונטים – גם אותה יש לתאר. לבסוף, קאקו דן גם בתיאוריות מתקדמות יותר, כמו תורת המיתרים, שמתברר שהיא קשורה לתיאוריה מוקדמת שבאה לגשר בין תורת היחסות ותורת הקוונטים. כזכור, איינשטיין עצמו הקדיש את כל שנותיו המאוחרות לניסיון למצוא "תורה מאוחדת" כזו, שתאחד את כל התורות הפיזיקליות השונות והכוחות הפיזיקליים השונים – אך הדבר לא עלה בידו. התורה הראשונית שהוצעה, אומר במילה, הכילה חמישה ממדים, ואילו בתורת המיתרים יש עשרה ממדים. ותיאוריית M, המתקדמת עוד יותר, מכילה כבר אחד עשר ממדים.

ובאמת, אם יש לי הערה אחת על התוכן הפיזיקלי שקראתי בשני הספרים האלו, היא שהוא הופך מוזר יותר ויותר. אפילו יש כוח פיזיקלי אחד שקראו לו "מוזרות". ובהתאם לכך, ההבנה הופכת להיות קשה יותר.

אבל ספר זה הוא הרבה יותר קל באופיו, וגם קצר הרבה יותר, רק כ-200 עמ'. בנוסף, כמעט כמחצית ממנו מוקדשת לסיפור החיים של איינשטיין, מעין ביוגרפיה מקוצרת (בדומה לביוגרפיה אחרת שסקרתי פעם – "איינשטיין" מאת וולטר אייזקסון, המצוינת[1]).

 

לשתי המלצות אלה אוכל להוסיף עוד שתי המלצות לספרים המצויים ברשת.

האחד הוא "לחזות בתפארת" מאת אבשלום אליצור.[2] גם זה ספר שסוקר את כל תולדות הפיזיקה, והוא עושה זאת בחן רב ובקומוניקטיביות רבה, בתוספת פרטים ביוגרפיים שונים ומעניינים על כל דמות שנסקרת. הבעיה היחידה שלו היא שהוא אינו גמור לגמרי, אף שאין עובדה זו מפריעה הרבה.

 

השני הוא "מבוא לפיזיקה" של יואב בן דב[3], ספר מסדרת האוניברסיטה המשודרת, שמסכם יפה מאוד את התולדות הפיזיקה מימי היוונים, ואף שהוא מגיע רק עד תורת הקוונטים. במקור הוא מכיל 150 עמודים בלבד ואלה נקראים בקלות ובמהירות.

 

כל הכותבים שהזכרתי הם פרופסורים מכובדים בתחומם. יורם קירש כתב הרבה מספרי הפיזיקה של האוניברסיטה הפתוחה, וגם ספרים בנושאים כלליים – על האושר ועל קהלת – שגם הם מצוינים. מיצ'יו קאקו הוא כותב ידוע של ספרי מדע פופולרי וכתב כמה ספרים כאלו. אבשלום אליצור הגיע לפיזיקה בצורה אוטודידקטית, אך יש כבר ניסוי מחשבתי על שמו, וכמו כן כתב את הספר המרתק
"לפני ולפנים", על פסיכואנליזה ותנ"ך. ויואב בן דב כתב גם ספר מצוין על תורת הקוונטים בסדרת "מה?דע!".

 

ובכן, יש לפניכם מבחר גדול של ספרים מצוינים ושונים באופיים, עתה נותר רק לבחור ביניהם.

[1] ביקורתי כאן: http://nuritha.co.il/he/node/9962

[2] כאן: http://a-c-elitzur.co.il/site/siteArticle.asp?ar=167

[3] כאן: http://www.bendov.info/heb/books/physbook/index.html#chapters

היקום של איינשטייןהיקום על פי הפיסיקה המודרנית

מודעות פרסומת

"חוש המאבק"/ מאת מישל וולבק

חוש המאבק/ ביקורת מאת חגי הופר

"חוש המאבק" מאת מישל וולבק, בבל, 2017, 116 עמ'.

מישל וולבק הוא סופר צרפתי נודע, אף שלא קראתי אף אחד מהרומנים שלו. מה שכן קראתי זה את ספר השיחות שלו עם הפילוסוף ברנאר אנרי לוי, "אויבי הציבור". שם הוא הצטייר לי כאינטלקטואל מהמדרגה הראשונה ובעל ידע נרחב.

לזה הצטרף שיר אחד שלו שקראתי לפני קריאתי בספר זה – "מחסום אחרון נגד הליברליזם" (מצורף כאן בסוף) – שיר שמופיע גם על כריכת הספר. הוא עשה עליי רושם. לא שהוא מושלם, אך הוא שונה וייחודי, הוא מעלה אג'נדה חברתית-פוליטית באופן שלא כל כך מצוי אצל כותבים אחרים, ולכן התעניינתי בספר.

בספר כמעט ולא מצאתי שירים הדומים לשיר זה. ועדיין, סגנון הכתיבה דומה. וולבק כותב בשפה פשוטה ויומיומית, שפה אינטלקטואלית במקצת, אבל לא יותר מדי, שפה דיווחית, אישית וכמעט שלא מסוגננת. הנה דוגמה אחת, שמדגימה גם נושא אחד שחוזר ומעסיק אותו לאורך כל הספר – מין ונשים:

 

"…ומה יש במבט שלי שמבריח נשים? הוא נראה

להן מתרפס, להוט מדי, זועם או סוטה? אני לא יודע. נראה

שלא אדע לעולם; אבל זו תמצית הסבל בחיי" (עמ' 20).

 

מצד אחד, הוא מעלה רגש שמוכר לגברים רבים, כמדומני. מצד שני, אם זו תמצית הסבל שלו, כנראה הסבל הזה לא כל כך גדול, יחסית לסבל אחר שיש בעולם.

 

דוגמה שנייה מדגימה אווירה כללית שיש בספר, והיא אווירה של דכדוך וייאוש:

 

"אלא שתמיד נמשכתי אל הרגעים שבהם הדברים חדלים

לתפקד. אל מצבי הקריסה של המערכת הגלובלית,

שמאפשרים לנבא גורל ולא רגע, שמאפשרים להבחין

בנצח שקיומו מוכחש ממילא. הוא חולף, הגניוס של המין" (עמ' 29).

 

ואילו עניין המאבק, המופיע בכותרת הספר, ממעט, כאמור, להופיע. הנה דוגמא אחת נאה להופעתו בכל זאת:

 

מעולם לא הצלחתי להבין את הקנטטות של

יוהאן סבסטיאן באך,

היחס בין שקט לרעש מדי אדריכלי.

אני זקוק לצעקות, למגמה המאכלת, לאטמוספרה של מאבק

שישסעו את השקט הלילי" (עמ' 33).

 

כמעט מתחשק לי לומר לו – את באך לא צריך "להבין", אלא ליהנות ממנו. אך אני יכול להבין את התנגדותו העקרונית להרמוניות השמימיות שלו, כאשר הארץ מתחת בוערת.

 

לסיכום, כנראה לא כל סופר גדול הוא גם משורר גדול, וזה נכון גם בצורה הפוכה. וולבק, להערכתי, לא מצליח ממש להתרומם לשירה בעלת משמעות החורגת מהטריוויאלי. אבל כן הוא מציג שירה שונה, קול שונה ופחות מצוי, ועל כן כדאי אולי בכל זאת לנסות ולקרוא בו.[1]

 

מישל וולבק – מחסום אחרון נגד הליברליזם

אָנוּ דּוֹחִים אֶת הָאִידֵאוֹלוֹגְיָה הַלִּיבֶּרָלִית מִשּׁוּם שֶׁאֵין

בִּיכָלְתָּהּ לְהַתְווֹת לָנוּ כִּוּוּן , נָתִיב שֶׁיּוֹבִיל לְפִיּוּס

שֶׁל הַפְּרָט עִם הַדּוֹמִים לוֹ בְּקֶרֶב קְהִלָּה

שֶׁנִּתָּן לְכַנּוֹתָהּ אֱנוֹשִׁית ,

וּמִכָּל מָקוֹם , הַיַּעַד שֶׁהִיא מַצִּיבָה לְעַצְמָהּ

שׁוֹנֶה בַּעֲלִיל.

 

אָנוּ מְסָרְבִים לָאִידֵאוֹלוֹגְיָה הַלִּיבֶּרָלִית בְּשֵׁם אִגְּרוֹתָיו

שֶׁל הָאַפִּיפְיוֹר לֶאוֹ הַשְּׁלֹשָה–עָשָׂר עַל תַּפְקִידָם הַחֶבְרָתִי שֶׁל סִפְרֵי הַבְּשׂוֹרָה

וּבְרוּחַ הַנְּבִיאִים הַקְּדוּמִים שֶׁאָרְרוּ

אֶת יְרוּשָׁלַיִם וְקָרְאוּ לְחֻרְבָּנָהּ,

וִירוּשָׁלַיִם נָפְלָה , וְקָמָה מֵהֲרִיסוֹתֶיהָ רַק

אַחֲרֵי אַרְבַּעַת אֲלָפִים שָׁנָה.

 

אֵין מַחֲלֹקֶת וּמְקֻבָּל עַל הַכֹּל שֶׁכָּל מֵיזָם אֱנוֹשִׁי נִמְדָּד

יוֹתֵר וְיוֹתֵר בִּקְרִיטֶרְיוֹנִים כַּלְכָּלִיִּים

טְהוֹרִים,

קְרִיטֶרְיוֹנִים מִסְפָּרִיִּים לַחֲלוּטִין,

שְׁמוּרִים בְּקָבְצֵי מַחְשֵׁב.

זֶה לֹא מִתְקַבֵּל עַל הַדַּעַת וְעָלֵינוּ לְהֵאָבֵק לְמַעַן

פִּקּוּחַ עַל הַכּלְַכּלָָה וּלְמַעַן הַכפְָּפָתָהּ לִכלְָלִים

מְסֻיָּמִים שֶׁאָעֵז לִקְרֹא לָהֶם אֶתִיִּים,

וְכַאֲשֶׁר מְפַטְּרִים שְׁלֹשֶת אֲלָפִים אִישׁ וַאֲנִי שׁוֹמֵעַ

קִשְׁקוּשִׁים עַל הַמְּחִיר הַחֶבְָרתִי שֶׁל הַמַּהֲלָךְ אֲנִי מִתְמַלֵּא

רָצוֹן עַז לַחְנֹק חֲצִי תְּרֵיסָר רוֹאֵי

חֶשְׁבוֹּן,

זהֶ יהְִיהֶ מַהֲלךָ מְציֻןָּ,

הֲסָרַת שֻׁמָּן מוֹעִילָה לְגַמְרֵי,

מַהֲלָךְ שֶׁהוּא בְּעֶצֶם הִיגְיֶנִי.

 

תְּנוּ אֵמוּן בַּיָּזְמָה הַפְּרָטִית, זֶה מַה שֶּׁהֵם

חוֹזְרִים וְאוֹמְרִים בְּכָל מָקוֹם , הֵם חוֹזְרִים עַל זֶה כְּמוֹ

הַשְּׁעוֹנִים הַמְעוֹרְרִים הַיְשָׁנִים הָאֵלֶּה , שֶׁדַּי בְּתִקְתּוּקָם הַחַדְגּוֹנִי כְּדֵי

לְהַשְׁקִיעַ אוֹתָנוּ בִּנְדוּדֵי שֵׁנָה מַתִּישִׁים

וְסוֹפָנִיִּים,

לְכָךְ יֵשׁ לִי רַק תְּשׁוּבָה אַחַת, וְזֹאת

כְּתוֹצָאָה מִנִּסְיוֹנִי הַמְיָאֵשׁ

והְַחֲזרָָתִי,

וְהִיא שֶׁהַפְּרָט , כְּלוֹמַר הַפְּרָט הָאֱנוֹשִׁי,

הוּא עַל פִּי רֹב חַיָּה קְטַנָּה שֶׁהִיא בָּהּ בָּעֵת אַכְזָרִית

ואְֻמְלָלָה,

וְשֶׁיִּהְיֶה חֲסַר טַעַם לִבְטֹחַ בּוֹ אֶלָּא אִם

יִקָּלַע לְמַצָּב שֶׁבּוֹ יֵהָדֵף, יְתֻחַם וִיתֻחְזַק בְּעֶקְרוֹנוֹת

מַחְמִירִים שֶׁל מוּסָר בִּלְתִּי נִתָּן לְעִרְעוּר,

אֶלָּא שֶׁאֵין זֶה הַמִּקְרֶה.

 

בְּאִידֵאוֹלוֹגְיָה לִיבֶּרָלִית, כַּמּוּבָן.

[1] אחרי שסיימתי לכתוב ראיתי שדברים דומים למדי כתב אריק גלסנר:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5030440,00.html

חוש המאבק

"הפילוסופים הארציים"/ מאת רוברט היילברונר

הפילוסופים הארציים/ ביקורת מאת חגי הופר

"הפילוסופים הארציים – חייהם, ימיהם ורעיונותיהם של הוגי הכלכלה הגדולים" מאת רוברט היילברונר, תרגם גיא הרלינג, הוצאת שלם, 2012, 384 עמ'.

לפני כשבועיים-שלושה כתבתי על הספר החדש "החיפוש הגדול", המספר על חייהם והגותם של כלכלנים, ורטנתי שיש בו יותר מחייהם מאשר מהגותם. קורא אחד שלי הפנה אותי אז לספר זה (תודה), הפילוסופים הארציים, ומיהרתי לקנות אותו. בספר זה אכן נתח ההגות שמן הרבה יותר, אם כי בהחלט הייתי מקצץ עוד כהנה וכהנה בחלק סיפור החיים.

לפני שאתחיל לפרט קצת יותר, ולמי שאין סבלנות לקרוא הכול, אני כבר יכול להמליץ על ספר זה, באופן כללי. הוא אמנם די ישן, ויצא לראשונה בשנת 1953, אך עדיין הדברים שלו תקפים, והרי מדובר בהיסטוריה. אני אומר שאני ממליץ "באופן כללי", כי מצד אחד כן הוא סיפק את יצר הסקרנות שלי בנוגע לפרטים מסוימים, אך מצד שני כמה מהפרקים שלו פחות מוצלחים ויותר מייגעים.

להלן אפרט מעט על שלוש דמויות מרכזיות מתוך הספר, שנהניתי לקרוא את הפרקים אודותיהם. מראש אומר, איני כלכלן ואפילו רחוק מהתחום, ועל כן כל מה שאני אומר פה יש לקחת בערבון מוגבל. אני מספר רק מה אני הבנתי מהספר ואיך אני התרשמתי ממנו. כמו כן, אין לראות בדברים הבאים ייעוץ פיננסי משום סוג….

 

נתחיל.

אדם סמית פרסם את ספרו הנודע "עושר העמים" בשנת 1776, שנת הקמתה של ארה"ב, והחפיפה הזו בתאריכים די סמלית בעיניי. זהו ספר היסוד של הקפיטליזם.

ברעיון הבסיסי הידוע לכל של סמית, הכלכלה עומדת על שתי רגליים – רגל אחת היא הרצון של כל אחד לדאוג לעצמו, במעין גישה אגואיסטית אם תרצו, אך כזו שבשורה האחרונה משרתת גם את הכלל; והרגל השנייה היא התחרות החופשית, שהיא זו שאמורה לשלוט במחירים, לפי יחסי הכוחות של ההיצע והביקוש הקיימים, וזו היא "היד הנעלמה" המפורסמת שלו – לא שליטה על-ידי מנגנוני פיקוח, אלא דבר הנעשה כמו (או בלי כמו) מעצמו.

ובכן, הרעיון הזה, כאמור, ידוע, ואילו אותי עניין לשמוע מה עוד סמית אומר. ומצאתי אותו מדבר על שני חוקים המקדמים את השוק כלפי מעלה – "חוק הצבירה" ו"חוק האוכלוסייה".

לפי הראשון, טוב שבעל ההון יצבור הון, אבל לא שישמור אותו לעצמו (כפי שהיה נהוג בזמנו אצל רבים), אלא ישקיע אותו בקניית מכונות חדשות. כך, שוב, גם העולם ירוויח. אלא שכאן צצה בעיה:

"אבל – וכאן מגיע הקושי – הצבירה תביא עד מהרה למצב שבו לא יהיה אפשר לצבור עוד. שכן צבירה פירושה יותר מכונות, ויותר מכונות פירושו ביקוש רב יותר לעובדים, ביקוש אשר במוקדם או במאוחר יוליך למשכורות גבוהות יותר ויותר, עד שההכנסות – מקור הצבירה – תכורסמנה עד כלות. כיצד ניתן להתגבר על משוכה זו?" (עמ' 69).

כאן נכנס החוק השני, "חוק האוכלוסייה". שכן השכר הגבוה יוביל ליותר ילדים שיגיעו לגיל העבודה, בניגוד לתמותת התינוקות הגדולה בזמנו, וכך יגדל הביקוש לעבודה ובמילא גובה המשכורות ירד. המחבר מתאר זאת כך: "הצבירה מביאה את אסונה על עצמה, ואז ניצלת ברגע האחרון" (עמ' 70).

ובכל זאת, לפי סמית הצמיחה הזו תיעצר בשלב מסוים, "כאשר משאביה הלא-מנוצלים של החברה יאזלו, וחלוקת כוח העבודה תמוצה עד תומה" (עמ' 71), שכן לדעתו חלוקת כוח העבודה תתבצע "פעם אחת ולתמיד" (שם). רק בעל האדמה ייהנה מהכנסה גבוהה יותר, שכן האוכלוסייה הגדולה תמיד תזדקק למזון.

ובכן, זו תיאוריה מעניינת שלא הכרתי, אך על פניו היא נראית לי מופרכת מעיקרה. המיכון לא הגביר את כמות העובדים, אלא הפחית אותם, שכן הוא ייתר את עבודתם של רבים, ועובדי מכונות בלתי מקצועיים אף פעם לא קיבלו שכר גבוה. תמותת תינוקות הייתה נכונה לזמנו, ואילו היום היא פסקה כמעט לחלוטין, כך שגם החישוב הזה נופל היום. מדוע חלוקת העבודה תתרחש רק פעם אחת – לא הבנתי. ולבסוף – החקלאים אינם מתעשרים בדרך כלל, למרות הביקוש למזון. הנקודה היחידה כאן שנראית נכונה היא, שההשקעה במכונות באמת מובילה לצמיחה, לפרט ולחברה.

אז כשלעצמה, להערכתי, אין לתיאוריה הזו הרבה ערך, אך מעניין מאוד יהיה להשוותה לתיאוריות שבאו בהמשך – אלו של מלתוס ומרקס.

 

מלתוס הוא נושא קטן לפני שנגיע למרקס. התיאוריה שלו הוכחה כבר כשגויה, והיא לא התגשמה, ובכל זאת היא די משמעותית וגם די מוכרת, על כן כדאי לומר עליה כמה מילים.

לפי מלתוס, לפי קצב גידול האוכלוסייה שבדק, האוכלוסייה עתידה לגדול לממדים גדולים עד כדי כך, שלא יהיו משאבים לכלכל אותה והיא תקרוס. מעניין שאותו גורם של גידול האוכלוסייה שסמית ראה כמפתח את הכלכלה, מלתוס ראה כמחריבה.

ובכן, האוכלוסייה מאז ימיו גדלה מאוד, אך עדיין תחזית הקריסה שלו לא התגשמה. יש לכך מספר גורמים. ראשית, מיתון ההתרבות. המחבר מציין שבאירופה היום ממדי גידול האוכלוסייה עומדים על 0 אחוזים (והספר נכתב די מזמן, כך שלדעתי היום הנתונים אף שליליים). שנית, אמצעי המיכון המשוכללים מאפשרים להאכיל הרבה פיות בהרבה פחות מאמץ ובהרבה יותר יעילות. ובכל זאת, אומר הכותב, בכמה מדינות עולם שלישי התחזית של מלתוס עדיין מהווה איום ממשי.

בן-פלוגתא של מלתוס, אזכיר במילה, היה ריקרדו – יהודי מומר, שהיה כלכלן בעל מוניטין רבים ונכסים לא מעטים גם כן. תחזיותיו, בדרך כלל, היו מדויקות יותר, ואולם לא מצאתי משהו בעל חשיבות עליונה כדי לפרטו במסגרת זו. מלתוס, אגב, הפך למטבע לשון, ועד היום כשאומרים "תחזית מלתוסיאנית" מתכוונים לתחזית פסימית, וכנראה גם לא מבוססת דיה.

 

הכלכלן הבא הוא קארל מרקס הנודע, אבי המרקסיזם. בניגוד לסמית, כאן דווקא התיאוריה הגלובלית שלו – שממנה אפשר להתרשם בקלות מ"המניפסט הקומוניסטי" שפרסם עם אנגלס, והוא קל מאוד לקריאה – היא היותר נודעת, ועל כן אתעכב מעט דווקא על פרטי הגותו הכלכלית כפי שנכתבה בספרו המרכזי "הקפיטל", הקשה מאוד לקריאה והבנה.

טענה אחת מרכזית של מרקס, שמופיעה כבר בפרק הראשון של ספרו, היא כי ערך של מוצר נקבע על-פי שעות העבודה שהושקעו בו. ביומן קריאה של הספר שקראתי ברשת[1], ונכתב מעמדה מתנגדת, מצאתי ביקורת על קביעה זו, שהיא לא מוכחת ושהערך של המוצר נקבע באמת על פי ההיצע והביקוש.

ובכן, לפי דעתי צריך להבחין בין ערך המוצר כפי שהוא נמכר ובין ערך המוצר הגולמי, אין זה אותו הדבר. הראשון בהחלט נקבע על פי ההיצע והביקוש, כפי שאמר סמית, אבל השני נקבע בצורה אחרת, וההצעה של מרקס בהחלט יכולה להתקבל על הדעת. הרי גם הקפיטליסט המובהק ביותר יודה, שלא משנה כמה גדול יהיה ההיצע וכמה מועט יהיה הביקוש, המחיר לא ירד לרמה שמתחת עלות ייצורו, ורמה זו נקבעת על ידי חומר הגלם ושעות העבודה.

ועדיין נראית לי ביקורת אחרת – שאין דין כל שעות העבודה זהה. למשל, שעת עבודה של נפח ושל רופא אינן שוות בערכן, גם אם אנו מחשיבים את שנות הלימוד הארוכות של הרופא במשוואה.

דבר שני שטוען מרקס הוא, שהעובד מקבל תמורה רק עבור חלק משעות העבודה שלו, בעוד הנותרות הן מקור הרווח של בעל המפעל.

גם כאן לא ברור לי כיצד הוא הגיע למסקנה הזו, כלומר למה להעמיד את הדברים דווקא בצורה זו, או למשל עולה השאלה כמה שעות בדיוק עובד העובד בשביל עצמו וכמה עבור בעל המפעל? ובכל זאת, נראה לי שצריך לקרוא את הדברים על רקע התקופה בה נכתבו, שהרי באירופה בתקופה זו עבדו אף 16 שעות ביממה (ולמרות שאף היום אנשים עובדים שעות נוספות לא מעטות). לפי מרקס, אם הבנתי נכון, בעל המפעל צריך לכלכל את האדם העובד, אבל לצורך כלכלתו באמת הוא היה יכול לעבוד הרבה פחות.

בנוסף, המיכון מפחית את הצורך בכוח אדם, שנזרק מעבודתו, וכך הביקוש לעבודה עולה והשכר יורד. אלא שכולם עושים זאת, והמחירים יורדים, עד שכל העסק הופך ללא כדאי, והשכר יורד מתחת לרמה הראויה.

מכאן הדברים הופכים ידועים: העובדים מדוכאים והעשירים הולכים ומתעשרים יותר, עד שהעובדים, הפרולטריון, מורדים, ותופסים את השליטה באמצעי הייצור, שהם מקור העושר.

בלשונו של מרקס:

"עם הירידה המתמדת במספרם של אילי ההון, הנוטלים בזרוע את כל היתרונות של אותו תהליך התפתחות ועושים אותו מונופול לעצמם – גדלה והולכת מידת המצוקה, הדיכוי, השעבוד, הניוון, הניצול; ועמה גובר גם מריו של מעמד הפועלים, המתרחב בתמידות ומאומן, מאוחד ומאורגן באמצעות המנגנון של תהליך הייצור הקפיטליסטי עצמו… ריכוזם של אמצעי הייצור והחברתה של העבודה מגיעים לנקודה, שבה אין הם מתקיימים עוד בשלום עם קליפתם הקפיטליסטית. קליפה זו מנופצת. באה שעתו האחרונה של הקניין הקפיטליסטי הפרטי. המנשלים מנושלים" (עמ' 171).

מעניין שהתחזית של מרקס התגשמה אחת לאחת, או נכון יותר – התגשמה ולא התגשמה. התגשמה – שכן קמו חברות קומוניסטיות, ובראשן זו של ברית המועצות, ממש כפי שהוא חזה. ולא התגשמה – שכן החברות הקומוניסטיות האלו קרסו באופן כללי, בעוד הקפיטליזם חי וחזק מתמיד. בכל אופן אני לא חושב שאפשר להתייחס בביטול לתיאוריה שהוכיחה את עצמה בצורה מופתית כזו, אך גם אי אפשר להתעלם מהחסרונות.

אגב, יתכן שהקפיטליזם שורד בצורה טובה שכזו, משום שהוא אימץ לתוכו כמה מן הערכים הסוציאליסטיים. במדינות רבות יש שכר מינימום, יש לשכת רווחה וביטוח לאומי וכיוצא באלו. אם באמת כוחות השוק היו מופקרים לכל רוח, יתכן מאוד שהיינו רואים שוב את פריחת חזונו של מרקס – את מרידת הפרולטריון.

 

מלבד אלה הספר עוסק בכלכלנים רבים נוספים, שלא אפרטם ורק אזכירם בקיצור. הוא פותח בכלכלה לפני סמית, ואז מגיע לסמית ואחר כך למלתוס וריקרדו שהזכרנו. אז יש פרק על הסוציאליסטים האוטופיסטים שקדמו למרקס – רוברט אוון, שהקים מושבה שיתופית בארה"ב, סן-סימון, שהיו לו חזונות בפני עצמו, ופוריה, שחלם גם הוא על קבוצות עובדים ב"פאלאנקסים" (מעין מבנה דמוי מלון), ואף הצליח להגשים מעט מחזונו. דמות מעניינת נוספת כאן היא ג'ון סטיוארט מיל, הפילוסוף הנודע, שכתב גם על כלכלה. אז בא מרקס, ולאחריו העולם הויקטוריאני ועולם השוליים של הכלכלה, כולל אישים כמו אדג'וורת, הנרי גורג', הובסון, אלפרד מרשל. בפרק נוסף – תורסטיין ובלן. לבסוף אנו מגיעים אל המאה העשרים עם ג'ון מיינרד קיינס והתיאוריה המשפיעה שלו על רקע המשבר הכלכלי החמור של 1929, ויוזף שומפטר.

 

את ההערכה הכללית של הספר ציינתי בראשית דבריי.

 

כמה מילים על ההוצאה. הוצאת שלם קשורה למרכז האקדמי שלם. היא מוציאה הרבה ספרים של הגות פוליטית וכלכלית. להערכתי, האוריינטציה של ימנית. הספרים בדרך כלל ברמה גבוהה, וכן הוציאו לאור כמה קלסיקות הגותיות, כגון "לויתן" של הובס במהדורה מלאה (הקודמת הייתה חלקית), שרכשתי לא מזמן.

[1] כאן: https://tfarim.wordpress.com/2012/04/03/das-kapital-1/

הפילוסופים הארציים

"קסם המציאות"/ מאת ריצ'רד דוקינס

קסם המציאות/ ביקורת מאת חגי הופר

"קסם המציאות – איך אנחנו יודעים מה אמיתי ומה לא" מאת ריצ'רד דוקינס, איורים מאת דייב מק'קין, מאנגלית עמנואל לוטם, כז"ב דביר, 2016, 271 עמ'.

זהו ספר המיועד לבני הנוער, שבא להציג את המיתוסים מצד אחד, ואת – בעיקר – המדע של הדברים מצד שני.

הכותב הוא ריצ'רד דוקינס הנודע, פרופסור לביולוגיה ואתאיסט מוביל.

בפרק הראשון הוא מחלק את המילה קסם לשלושה מובנים: העל-טבעי, קסם במה וקסם פיוטי. המיתוסים לרוב משתמשים בקסם העל-טבעי, בעוד למדע יש קסם פיוטי, קסם המציאות כפי שהיא באמת פועלת, וקסם זה אפילו עדיף.

כך, דוקינס עובר על נושאים שונים: מי היה האדם הראשון? למה יש כל כך הרבה מינים שונים של בעלי חיים? ממה עשויים דברים? למה יש יום ולילה, חורף וקיץ? מהי השמש? מהי הקשת בענן? מתי ואיך הכול התחיל? האם אנו לבדנו? מהו רעש אדמה?

בכל אחד מהנושאים האלה הוא מקדים מה יש למיתוסים שונים – כולל זה העברי – לומר בנושא, ואחר-כך אומר מה היא התשובה "באמת", על פי המדע.

יוצא דופן הוא פרק הכימיה – "ממה עשויים דברים? – שכאן לא נכתבו מיתוסים, מכיוון שהדבר לא משך את תשומת לב הקדמונים, שלא היו להם טלסקופים ומיקרוסקופים. ההתייחסות הראשונה לנושא היא החלוקה לארבעת היסודות, אצל היוונים, אך גם אצל הסינים ועוד. ודמוקריטוס היווני אף הגה את רעיון האטום.

את הספר חותמים שני מאמרים כלליים – למה קורים דברים רעים? ומהו נס? ושוב מעומתות כאן התפיסות המיסטיפיקטיביות לאלו המדעיות.

זהו, אם כך, ספר מבוא מצוין הן לנושאים העיקריים של המדע והן לחשיבה ביקורתית, וכן אפשר לראותו כהכשרה לאתיאיזם בוגר. לו היה לי ילד בגיל ההתבגרות, הייתי שמח אם היה קורא בספר זה והייתי ממליץ לו על כך.

ולמה אני קראתי? טוב, יש לי הרבה תירוצים. לא היה לי משהו אחר לקרוא. הספרים שחיפשתי בספרייה לא נמצאו וספר זה הציץ עליי ממדף התצוגה. ספר אחר של דוקינס, "ההצגה הגדולה בתבל" – איני מצליח להשיג אותו. וגם – אמנם הספר לא חידש לי הרבה, אבל הוא עדיין די מעניין גם לאדם הבוגר.

לכל אלו יש להוסיף את האיורים היפים של דייב מק'קין המשובצים בספר האלבומי הזה.

 

שורה תחתונה: מומלץ לנוער בעיקר.

קסם המציאות

"חופש מוחלט"/ מאת פבלו קצ'אז'יאן

חופש מוחלט/ ביקורת מאת חגי הופר

"חופש מוחלט" מאת פבלו קצ'אז'יאן, מספרדית: אדם בלומנטל, תשע נשמות, 2017, 200 עמ'.

מהדורה מצומצמת וממוספרת. לזכרה של המתרגמת סוניה ברשילון.

ספר מיוחד מאוד. הוא כולל דיאלוגים בלבד, של דמויות חסרות שם, שרק מכונות א', ב' וכו'. גם המקום לא ברור, וכן הפעולות השונות שהדמויות עושות לא מפורטות מספיק. הכול לוט בערפל.

ועדיין, הטקסט מצליח להיות בעל משמעות. קודם כל, הדמויות מובחנות היטב. א', למשל, הוא אינטלקטואל די ציני – או אירוני, אם להשתמש במינוח של הספר – בעוד ב' הוא רגשני ודי טיפש. אלו הם הדמויות המרכזיות, אך להם מצורפות דמויות נוספות בהמשך הספר, ואף הן מובחנות היטב.

דבר שני, הדיאלוגים, למרות שלא נמסרת בהם הרבה אינפורמציה, מצליחים לרתק ואף לשעשע. הרבה מהאנרגיה שלהם הולכת על מריבות פנימיות קטנות, כמו השאלה החוזרת האם הדברים האחרונים שנאמרו היו אירוניים, או אף לועגים. שיא אבסורדי של צורת דיאלוג זו מופיע בעמ' 95.

ויש גורמים נוספים.

והאבסורד בספר זה רב. נראה שהמחבר עושה ככל העולה על רוחו, באופן שמתקשר כמובן לכותרת הספר – "חופש מוחלט". אי אפשר לדעת מה יוביל למה וקשה למצוא את ההיגיון הפנימי. וזו בדיוק מהות הספר – מדובר בנובלה ניסיונית ובטקסט שאני לא זוכר שקראתי משהו דומה לו. אולי הוא מזכיר במעט את "מחכים לגודו" של בקט.

והטקסט הוא גם כמעין משל. הדמויות נמצאות בעולם השונה לגמרי מהעולם המוכר לנו ולהם. האם הם מתים ועלו לעולם הבא? זו רק אפשרות אחת אפשרית. ולמשל יש נמשל, ואף על פי שהוא אינו ברור כאן, אני מצאתי הרבה מן הדברים משמעותיים עבורי ומהדהדים בי.

עיקר הדגש, לדעתי, מושם על הפשטה. תחילה א' וב' צריכים לדון מבחינה תיאורטית במושג החופש, ובהמשך יופיעו מספר דיונים נוספים. לאחר מכן אף הלבוש מוסר. ולבסוף הזהות עצמה. כך גם מצאתי עניין בתיאור הדחף המיני שלהם, שנשאר קיים, אך ללא אפשרות המימוש.

לסיכום, כאמור, זהו טקסט מקורי וייחודי. קראתי אותו במשך כשעתיים-שעתיים וחצי ונשארתי מרותק ומשועשע לפרקים. טוב שיוצאות גם יצירות חריגות ואוונגרדיות כאלו כאן.

 

חופש מוחלט

"תפוס ת'יהודי!"/ מאת טוביה טננבום

תפוס ת'יהודי!/ ביקורת מאת חגי הופר

"תפוס ת'יהודי!" מאת טוביה טננבום, סלע-מאיר, 2014, 399 עמ'.

על הספר הזה שמעתי כספר ימני, שאנשי ימין מאוד שמחים בו. אך למרות שדעותיי הפוכות באופן כללי, עניין אותי לקרוא בו. הוא יצא בהוצאה לאור חדשה בשם סלע-מאיר, שהיא ימנית ברוחה הן פוליטית כללית והן כלכלית. בינתיים הספקתי לקרוא מספריה, מלבד ספר זה, את "היוצאים" – על היוצאים בשאלה, מזווית חינוכית-דתית, ואת "קפיטליזם: האידיאל" מאת איין ראנד האולטרה ימנית.

ספר זה בתחילה הפתיע אותי לטובה. טננבום הוא אזרח גרמני, אף שנולד בארץ, כחרדי בבני ברק, אלא שהספיק לעזוב הן את הדת והן את המולדת. תחת זהות זו, בכמעין מסווה, הוא משוטט בארץ וצופה בה בזווית שאנו לא רגילים לקבל. בנוסף, מלבד שליטתו בעברית, בגרמנית ובאנגלית, הוא מכיר גם את השפה הערבית, וכך הוא מבין טוב יותר מה מתרחש סביבו, וקשה "לעבוד עליו".

הוא מבקר בכותל ובהר הבית, ברמאללה ובכנסת, בחברון היהודית ובחברון הערבית, הוא מגיע לגנים הבהאיים בחיפה ולנצרת, מקום הולדת ישו, מבקר בישיבת תולדות אהרון האנטי-ציונית ומשתתף בלוויית הרב עובדיה יוסף, מגיע לבדואים בנגב ואף לאילת ולעקבה, ועוד ועוד. בכל אלו הוא שומר על נקודת ראות מקורית, צינית, שובבה, כמי שבא מרחוק, אך שהדברים לא זרים לו.

ובאמת, כשקוראים את דבריו מתרשמים כי אנו חיים במדינה מטורללת למדי. זמרת ערביה מוכרת, שישראל מימנה לה 5 שנות לימוד של שירה, מתלוננת על אכזריות הכיבוש. חרדים מסוימים ממומנים לא פחות וגם אנטי-ציונים לא פחות, אף כי בצורה אחרת. ערבים משמיעים את הטענה המופרכת שהעם הפלסטיני קיים 14,000 (!) שנה, וכי דוד המלך היה פלסטיני, ויהודים דתיים מתכננים את הקמתו של בית המקדש השלישי על הר הבית. בית יהודי בודד על הר הזיתים מארח חברה לקברים ולמתים שם, והאוכלוסייה היהודית בחברון, המונה 3% מתושבי העיר, לא מתכננת לזוז משם ומתחככת תדיר על התושבים הערבים. ועוד ועוד.

גם למדתי לא מעט ממסעותיו של טננבאום. למשל, שהשטחים הערבים מפוצצים מארגוני סיוע זרים ומקומיים, וכי תרומות רבות ועצומות מופנות מארגונים אירופאים וכן אמריקאים לעזרה לאוכלוסייה המקומית. נראה שרוב הכלכלה מבוססת על תרומות אלו, ומשכילה פלסטינית אחת מודה, שמצב זה בעייתי ולא מקדם אותם באמת.

 

אך אז הגעתי לחלקו השני של הספר, וכאן העין הבוחנת של טננבום מופנה כמעט רק לארגוני הסיוע הזרים לפלסטינאים. אמנם גם קודם הם הופיעו לא מעט, אך קודם היה איזון טוב בינם לבין חלקים אחרים של החברה. עתה עושה רושם שהפור נפל, וזה בעיקר מה שמעניין את טננבום.

הוא מסתובב עם ארגונים אלה כ"טובי הגרמני" ושואל שאלות קשות שהם לא מורגלים בהן, וכך חושף הרבה מערוותם. מה נאמר, הוא הצליח לשכנע אותי במה שלא קשה להבין לבד – שהרבה סילופים ו"ניפוחים" יש בצד הפלסטיני והם מאכילים בהם את האירופאים התמימים. אלה בסך הכול באים לעזור, ולא תמיד מבינים לגמרי לאיזו קלחת הם נכנסו.

אבל טננבאום מאשים אותם שמניעיהם אנטישמיים וקורא להם הגזענים הגדולים ביותר (ומכאן שם הספר – כל מטרתם היא לתפוס ת'יהודי), האם כך ראוי? האם זה נכון? הטענה הזו אף היא לא חדשה, אך אין אנו חייבים לקבל אותה. אלא שטננבום הופך בסיום מסעו לאובססיבי לעניין זה. ומה שהתחיל ב"עדאללה", ב"רופאים ללא גבולות" וב"רבנים ללא גבולות", מגיע גם עד המועצה האירופאית וארגון "הצלב האדום". ושוב, אולי זה נכון, אולי הם באמת מוטים לרעת ישראל, אך צריך לשאול – האם אלה הם ה"רעים" המרכזיים בסיפור הזה? צעירים אירופאים שבאים לעזור לעם במצוקה? באמת?

אז הטיה נגד ישראל ואף בורות רבה ודאי שיש, אבל גם "אין עשן בלי אש". והרי כן יש כיבוש וכן נעשות עוולות – לא להתייחס לזה הוא גם סוג של עצימת עיניים, וטננבום עוצם את עיניו מלראות את זה ומלהתייחס לזה. וכאן הוא כושל.

מה שמתקבל הוא מסמך ימני טיפוסי ולא פלא שימנים שמחו בספרו. חבל, כי בתחילה היה נראה כי באמת טננבום מביא נקודת הסתכלות שונה.

ובכל זאת, איני פוסל את כל הספר, וכפי שאמרתי הוא גם לימד אותי לא מעט. והוא מועבר בצורה חיננית ומלאת הומור. פשוט קרה לטננבום מה שקורה לאירופאים שבאים לכאן, רק בכיוון ההפוך – הוא נשאב לתוך המערבולת האפלה שלנו ונסחף בה.

 

אוסיף, כי אנשים שטננבום אוהב עוד פחות הם אנשי שמאל קיצוני יהודים. הוא קורא להם "שונאי עצמם", בעוד הוא אוהב את "אוהבי עצמם", בין אם הם יהודים או ערבים. דמויות נוספות המככבות בספר הם, אגב, החתולים שבפתח ביתו. אותם הוא אוהב מאוד. הם גם "אוהבי עצמם" מובהקים, כידוע….

וזה בעצם אולי כשל נוסף בספר – טננבום פונה אל השוליים הסהרוריים ביותר, אך רוב העם נמצא במרכז והוא בעל דעות סבירות הרבה יותר. אלא שכמובן דעות אלה ואנשים אלה לא כל-כך צבעוניים ועל כן פחות אטרקטיביים. מהבחינה הזו אולי אין זה באמת כשל, כלומר אם הספר רוצה למשוך קוראים. אבל לא בטוח שהוא מייצג נאמנה את המציאות.

תפוס תיהודי

"50 קריאות בסיפורי חסידים"/ מאת זאב קיציס

50 קריאות בסיפורי חסידים/ ביקורת מאת חגי הופר

"50 קריאות בסיפורי חסידים" מאת זאב קיציס, כז"ב דביר, 2017, 234 עמ'.

לפני קרוב למאה שנה נפגשו ש"י עגנון ומרטין בובר ותכננו להוציא לאור את כל סיפורי החסידים באופן מסודר, בדומה למה שביאליק ורבניצקי עשו עם האגדות בספר האגדה. הם הספיקו להשלים את הכרך הראשון, אך אז פרצה שריפה בביתו של עגנון וכילתה אותו, והפרויקט ירד לטמיון.

אך ממש בימינו הפרויקט שוב קרם עור וגידים ועלה במהדורה אינטרנטית באתר החדש "זושא".[1]

ד"ר זאב קיציס הוא ראש האתר הזה (יחד עם העיתונאית שרה ב"ק), ובספרו זה הוא מקבץ 50 סיפורים חסידיים נבחרים מתוך הפרויקט, ומצרף להם הסבר קצר, וכן כמה דברים נוספים שמסביב, בהתאם לצורך.

הספר מחולק לכמה פרקים. הראשון כללי – מעשה מרכבה, על כוחם ותפקידם של סיפורי החסידים. לאחר מכן נושאים ספציפיים – סיפורי ניגון, ועל תפקידו של המורה החסידי, ולבסוף סיפורים בנושאים שונים.

הסיפורים החסידיים הם מופת של הספרות היהודית, ומזכירים לא במעט את סיפורי הזן הקצרים בעלי המסר החד. עם זאת, עליי להודות, יש להם ניחוח גלותי מאוד, לפחות לגבי. רבים מהם נראים כדבר שאיבד את הרלוונטיות שלו לימינו, אם כי ודאי תמיד נשאר בהם ערך רב בבחינת הכרת ההיסטוריה של עמנו.

 

הנה למשל סיפור חסידי אחד ידוע מאוד, ובין היתר הביא אותו גרשום שלום להטעמת השתלשלות המסורת החסידית. מובא בגרסת "זושא" (בספר – עמ' 51-52):

"סיפר רבי ישראל מרוּז'ין:

"בימיו של הבעל שם טוב היה מקרה של פיקוח נפש. בן יחיד ואהוב היה שרוי בסכנה גדולה. ציווה הבעש"ט לעשות נר שעווה, ונסע ליער והדביק את הנר לאילן אחד, ועשה עוד כמה תפילות ופעולות וייחודים על פי תורת הקבלה. כך עשה הבעש"ט, ופעל ישועה בעזרת השם יתברך, והנער ניצל.

שנים אחר כך אירע מקרה דומה ובאו אל תלמידו של הבעש"ט, המגיד ממזריטש, שהוא אב-סבי. אמר המגיד: 'את הכוונות והייחודים שעשה רבי, הבעש"ט – אינני יודע. רק אעשה על סמך הכוונות שכיוון רבי'. גם תפילתו התקבלה והייתה ישועה והצלה.

שוב עברו השנים, ואירע מקרה דומה. באו לפני תלמידו של המגיד, רבי משה לֵייבּ מסַסוֹב. אמר רבי משה לייב: 'אני אין בכוחי לעשות כמעשה מורי המגיד ורבו הבעש"ט. אני יכול רק לספר את סיפור המעשה, והשם יתברך יעזור'.

וכך היה, בעזרת השם יתברך."".

 

בימינו אנו נראה שסיפור המעשה כבר לא פועל ישועות, אך עדיין יכולים אנו לספרו ולהיזכר בימים עברו.

והנה עוד סיפור מרתק ונפלא, המראה, בדרך אבסורדית משהו, כי לפעמים שמיעת הסיפור יכולה אף להזיק (שוב מ"זושא", בספר עמ' 75):

 

"פעם אחת הגיעה אישה עקרה אל רבי ישראל, המגיד מקוֹזניץ' וביקשה ממנו שיברך אותה בבן.

אמר לה המגיד: "גם אמי היתה עקרה וגם היא הלכה אל הרבי – אל הבעל שם טוב – שיברך אותה בבן. שאל אותה הבעש"ט: 'מה תתני לי בעבור הברכה?' והיא השיבה, 'אישה ענייה אני, ואין לי כלום מלבד קָטינקֶע – מעיל פרווה קטן.' אמר לה הבעש"ט שתביא לו את הקטינקע, ותזכה על ידי כך לבן."

הוסיף המגיד וסיפר: "עד שהביאה אמי את הקטינקע מביתה, כבר נסע הבעש"ט חזרה אל מֶזִ'יבּוּז', עירו. נסעה אמי מעיר לעיר בעוני גדול עד שהגיעה למז'יבוז'. כשבאה סוף-סוף אל הבעש"ט, הוא קיבל ממנה את הבגד, תלה אותו על הקיר וביקש כי כשתזכה בקרוב בבן תקרא את שמו 'ישראל', כשמו. וכך היה."

כששמעה האישה העקרה את סיפורו של המגיד מקוז'ניץ אמרה: "אם כך, אביא לך גם אני איזה בגד מביתי, כדי שגם אני אזכה בבן."

"אין בכך טעם," אמר המגיד, "הרי אמי לא ידעה את הסיפור על הקטינקע, אלא מעצמה עשתה מה שעשתה, ואילו את כבר שמעת את הסיפור."".

 

למרות זאת, אני חושב שהקריאה בספר זה לא תזיק לכם, אדרבא, היא כנראה רק תועיל. זהו ספר נחמד מאוד ולא ארוך במיוחד, וסך הכול הוא מהנה בהחלט.

 

 

 

[1] כאן: http://www.zusha.org.il/

50 קריאות