"הפילוסופים הארציים"/ מאת רוברט היילברונר

הפילוסופים הארציים/ ביקורת מאת חגי הופר

"הפילוסופים הארציים – חייהם, ימיהם ורעיונותיהם של הוגי הכלכלה הגדולים" מאת רוברט היילברונר, תרגם גיא הרלינג, הוצאת שלם, 2012, 384 עמ'.

לפני כשבועיים-שלושה כתבתי על הספר החדש "החיפוש הגדול", המספר על חייהם והגותם של כלכלנים, ורטנתי שיש בו יותר מחייהם מאשר מהגותם. קורא אחד שלי הפנה אותי אז לספר זה (תודה), הפילוסופים הארציים, ומיהרתי לקנות אותו. בספר זה אכן נתח ההגות שמן הרבה יותר, אם כי בהחלט הייתי מקצץ עוד כהנה וכהנה בחלק סיפור החיים.

לפני שאתחיל לפרט קצת יותר, ולמי שאין סבלנות לקרוא הכול, אני כבר יכול להמליץ על ספר זה, באופן כללי. הוא אמנם די ישן, ויצא לראשונה בשנת 1953, אך עדיין הדברים שלו תקפים, והרי מדובר בהיסטוריה. אני אומר שאני ממליץ "באופן כללי", כי מצד אחד כן הוא סיפק את יצר הסקרנות שלי בנוגע לפרטים מסוימים, אך מצד שני כמה מהפרקים שלו פחות מוצלחים ויותר מייגעים.

להלן אפרט מעט על שלוש דמויות מרכזיות מתוך הספר, שנהניתי לקרוא את הפרקים אודותיהם. מראש אומר, איני כלכלן ואפילו רחוק מהתחום, ועל כן כל מה שאני אומר פה יש לקחת בערבון מוגבל. אני מספר רק מה אני הבנתי מהספר ואיך אני התרשמתי ממנו. כמו כן, אין לראות בדברים הבאים ייעוץ פיננסי משום סוג….

 

נתחיל.

אדם סמית פרסם את ספרו הנודע "עושר העמים" בשנת 1776, שנת הקמתה של ארה"ב, והחפיפה הזו בתאריכים די סמלית בעיניי. זהו ספר היסוד של הקפיטליזם.

ברעיון הבסיסי הידוע לכל של סמית, הכלכלה עומדת על שתי רגליים – רגל אחת היא הרצון של כל אחד לדאוג לעצמו, במעין גישה אגואיסטית אם תרצו, אך כזו שבשורה האחרונה משרתת גם את הכלל; והרגל השנייה היא התחרות החופשית, שהיא זו שאמורה לשלוט במחירים, לפי יחסי הכוחות של ההיצע והביקוש הקיימים, וזו היא "היד הנעלמה" המפורסמת שלו – לא שליטה על-ידי מנגנוני פיקוח, אלא דבר הנעשה כמו (או בלי כמו) מעצמו.

ובכן, הרעיון הזה, כאמור, ידוע, ואילו אותי עניין לשמוע מה עוד סמית אומר. ומצאתי אותו מדבר על שני חוקים המקדמים את השוק כלפי מעלה – "חוק הצבירה" ו"חוק האוכלוסייה".

לפי הראשון, טוב שבעל ההון יצבור הון, אבל לא שישמור אותו לעצמו (כפי שהיה נהוג בזמנו אצל רבים), אלא ישקיע אותו בקניית מכונות חדשות. כך, שוב, גם העולם ירוויח. אלא שכאן צצה בעיה:

"אבל – וכאן מגיע הקושי – הצבירה תביא עד מהרה למצב שבו לא יהיה אפשר לצבור עוד. שכן צבירה פירושה יותר מכונות, ויותר מכונות פירושו ביקוש רב יותר לעובדים, ביקוש אשר במוקדם או במאוחר יוליך למשכורות גבוהות יותר ויותר, עד שההכנסות – מקור הצבירה – תכורסמנה עד כלות. כיצד ניתן להתגבר על משוכה זו?" (עמ' 69).

כאן נכנס החוק השני, "חוק האוכלוסייה". שכן השכר הגבוה יוביל ליותר ילדים שיגיעו לגיל העבודה, בניגוד לתמותת התינוקות הגדולה בזמנו, וכך יגדל הביקוש לעבודה ובמילא גובה המשכורות ירד. המחבר מתאר זאת כך: "הצבירה מביאה את אסונה על עצמה, ואז ניצלת ברגע האחרון" (עמ' 70).

ובכל זאת, לפי סמית הצמיחה הזו תיעצר בשלב מסוים, "כאשר משאביה הלא-מנוצלים של החברה יאזלו, וחלוקת כוח העבודה תמוצה עד תומה" (עמ' 71), שכן לדעתו חלוקת כוח העבודה תתבצע "פעם אחת ולתמיד" (שם). רק בעל האדמה ייהנה מהכנסה גבוהה יותר, שכן האוכלוסייה הגדולה תמיד תזדקק למזון.

ובכן, זו תיאוריה מעניינת שלא הכרתי, אך על פניו היא נראית לי מופרכת מעיקרה. המיכון לא הגביר את כמות העובדים, אלא הפחית אותם, שכן הוא ייתר את עבודתם של רבים, ועובדי מכונות בלתי מקצועיים אף פעם לא קיבלו שכר גבוה. תמותת תינוקות הייתה נכונה לזמנו, ואילו היום היא פסקה כמעט לחלוטין, כך שגם החישוב הזה נופל היום. מדוע חלוקת העבודה תתרחש רק פעם אחת – לא הבנתי. ולבסוף – החקלאים אינם מתעשרים בדרך כלל, למרות הביקוש למזון. הנקודה היחידה כאן שנראית נכונה היא, שההשקעה במכונות באמת מובילה לצמיחה, לפרט ולחברה.

אז כשלעצמה, להערכתי, אין לתיאוריה הזו הרבה ערך, אך מעניין מאוד יהיה להשוותה לתיאוריות שבאו בהמשך – אלו של מלתוס ומרקס.

 

מלתוס הוא נושא קטן לפני שנגיע למרקס. התיאוריה שלו הוכחה כבר כשגויה, והיא לא התגשמה, ובכל זאת היא די משמעותית וגם די מוכרת, על כן כדאי לומר עליה כמה מילים.

לפי מלתוס, לפי קצב גידול האוכלוסייה שבדק, האוכלוסייה עתידה לגדול לממדים גדולים עד כדי כך, שלא יהיו משאבים לכלכל אותה והיא תקרוס. מעניין שאותו גורם של גידול האוכלוסייה שסמית ראה כמפתח את הכלכלה, מלתוס ראה כמחריבה.

ובכן, האוכלוסייה מאז ימיו גדלה מאוד, אך עדיין תחזית הקריסה שלו לא התגשמה. יש לכך מספר גורמים. ראשית, מיתון ההתרבות. המחבר מציין שבאירופה היום ממדי גידול האוכלוסייה עומדים על 0 אחוזים (והספר נכתב די מזמן, כך שלדעתי היום הנתונים אף שליליים). שנית, אמצעי המיכון המשוכללים מאפשרים להאכיל הרבה פיות בהרבה פחות מאמץ ובהרבה יותר יעילות. ובכל זאת, אומר הכותב, בכמה מדינות עולם שלישי התחזית של מלתוס עדיין מהווה איום ממשי.

בן-פלוגתא של מלתוס, אזכיר במילה, היה ריקרדו – יהודי מומר, שהיה כלכלן בעל מוניטין רבים ונכסים לא מעטים גם כן. תחזיותיו, בדרך כלל, היו מדויקות יותר, ואולם לא מצאתי משהו בעל חשיבות עליונה כדי לפרטו במסגרת זו. מלתוס, אגב, הפך למטבע לשון, ועד היום כשאומרים "תחזית מלתוסיאנית" מתכוונים לתחזית פסימית, וכנראה גם לא מבוססת דיה.

 

הכלכלן הבא הוא קארל מרקס הנודע, אבי המרקסיזם. בניגוד לסמית, כאן דווקא התיאוריה הגלובלית שלו – שממנה אפשר להתרשם בקלות מ"המניפסט הקומוניסטי" שפרסם עם אנגלס, והוא קל מאוד לקריאה – היא היותר נודעת, ועל כן אתעכב מעט דווקא על פרטי הגותו הכלכלית כפי שנכתבה בספרו המרכזי "הקפיטל", הקשה מאוד לקריאה והבנה.

טענה אחת מרכזית של מרקס, שמופיעה כבר בפרק הראשון של ספרו, היא כי ערך של מוצר נקבע על-פי שעות העבודה שהושקעו בו. ביומן קריאה של הספר שקראתי ברשת[1], ונכתב מעמדה מתנגדת, מצאתי ביקורת על קביעה זו, שהיא לא מוכחת ושהערך של המוצר נקבע באמת על פי ההיצע והביקוש.

ובכן, לפי דעתי צריך להבחין בין ערך המוצר כפי שהוא נמכר ובין ערך המוצר הגולמי, אין זה אותו הדבר. הראשון בהחלט נקבע על פי ההיצע והביקוש, כפי שאמר סמית, אבל השני נקבע בצורה אחרת, וההצעה של מרקס בהחלט יכולה להתקבל על הדעת. הרי גם הקפיטליסט המובהק ביותר יודה, שלא משנה כמה גדול יהיה ההיצע וכמה מועט יהיה הביקוש, המחיר לא ירד לרמה שמתחת עלות ייצורו, ורמה זו נקבעת על ידי חומר הגלם ושעות העבודה.

ועדיין נראית לי ביקורת אחרת – שאין דין כל שעות העבודה זהה. למשל, שעת עבודה של נפח ושל רופא אינן שוות בערכן, גם אם אנו מחשיבים את שנות הלימוד הארוכות של הרופא במשוואה.

דבר שני שטוען מרקס הוא, שהעובד מקבל תמורה רק עבור חלק משעות העבודה שלו, בעוד הנותרות הן מקור הרווח של בעל המפעל.

גם כאן לא ברור לי כיצד הוא הגיע למסקנה הזו, כלומר למה להעמיד את הדברים דווקא בצורה זו, או למשל עולה השאלה כמה שעות בדיוק עובד העובד בשביל עצמו וכמה עבור בעל המפעל? ובכל זאת, נראה לי שצריך לקרוא את הדברים על רקע התקופה בה נכתבו, שהרי באירופה בתקופה זו עבדו אף 16 שעות ביממה (ולמרות שאף היום אנשים עובדים שעות נוספות לא מעטות). לפי מרקס, אם הבנתי נכון, בעל המפעל צריך לכלכל את האדם העובד, אבל לצורך כלכלתו באמת הוא היה יכול לעבוד הרבה פחות.

בנוסף, המיכון מפחית את הצורך בכוח אדם, שנזרק מעבודתו, וכך הביקוש לעבודה עולה והשכר יורד. אלא שכולם עושים זאת, והמחירים יורדים, עד שכל העסק הופך ללא כדאי, והשכר יורד מתחת לרמה הראויה.

מכאן הדברים הופכים ידועים: העובדים מדוכאים והעשירים הולכים ומתעשרים יותר, עד שהעובדים, הפרולטריון, מורדים, ותופסים את השליטה באמצעי הייצור, שהם מקור העושר.

בלשונו של מרקס:

"עם הירידה המתמדת במספרם של אילי ההון, הנוטלים בזרוע את כל היתרונות של אותו תהליך התפתחות ועושים אותו מונופול לעצמם – גדלה והולכת מידת המצוקה, הדיכוי, השעבוד, הניוון, הניצול; ועמה גובר גם מריו של מעמד הפועלים, המתרחב בתמידות ומאומן, מאוחד ומאורגן באמצעות המנגנון של תהליך הייצור הקפיטליסטי עצמו… ריכוזם של אמצעי הייצור והחברתה של העבודה מגיעים לנקודה, שבה אין הם מתקיימים עוד בשלום עם קליפתם הקפיטליסטית. קליפה זו מנופצת. באה שעתו האחרונה של הקניין הקפיטליסטי הפרטי. המנשלים מנושלים" (עמ' 171).

מעניין שהתחזית של מרקס התגשמה אחת לאחת, או נכון יותר – התגשמה ולא התגשמה. התגשמה – שכן קמו חברות קומוניסטיות, ובראשן זו של ברית המועצות, ממש כפי שהוא חזה. ולא התגשמה – שכן החברות הקומוניסטיות האלו קרסו באופן כללי, בעוד הקפיטליזם חי וחזק מתמיד. בכל אופן אני לא חושב שאפשר להתייחס בביטול לתיאוריה שהוכיחה את עצמה בצורה מופתית כזו, אך גם אי אפשר להתעלם מהחסרונות.

אגב, יתכן שהקפיטליזם שורד בצורה טובה שכזו, משום שהוא אימץ לתוכו כמה מן הערכים הסוציאליסטיים. במדינות רבות יש שכר מינימום, יש לשכת רווחה וביטוח לאומי וכיוצא באלו. אם באמת כוחות השוק היו מופקרים לכל רוח, יתכן מאוד שהיינו רואים שוב את פריחת חזונו של מרקס – את מרידת הפרולטריון.

 

מלבד אלה הספר עוסק בכלכלנים רבים נוספים, שלא אפרטם ורק אזכירם בקיצור. הוא פותח בכלכלה לפני סמית, ואז מגיע לסמית ואחר כך למלתוס וריקרדו שהזכרנו. אז יש פרק על הסוציאליסטים האוטופיסטים שקדמו למרקס – רוברט אוון, שהקים מושבה שיתופית בארה"ב, סן-סימון, שהיו לו חזונות בפני עצמו, ופוריה, שחלם גם הוא על קבוצות עובדים ב"פאלאנקסים" (מעין מבנה דמוי מלון), ואף הצליח להגשים מעט מחזונו. דמות מעניינת נוספת כאן היא ג'ון סטיוארט מיל, הפילוסוף הנודע, שכתב גם על כלכלה. אז בא מרקס, ולאחריו העולם הויקטוריאני ועולם השוליים של הכלכלה, כולל אישים כמו אדג'וורת, הנרי גורג', הובסון, אלפרד מרשל. בפרק נוסף – תורסטיין ובלן. לבסוף אנו מגיעים אל המאה העשרים עם ג'ון מיינרד קיינס והתיאוריה המשפיעה שלו על רקע המשבר הכלכלי החמור של 1929, ויוזף שומפטר.

 

את ההערכה הכללית של הספר ציינתי בראשית דבריי.

 

כמה מילים על ההוצאה. הוצאת שלם קשורה למרכז האקדמי שלם. היא מוציאה הרבה ספרים של הגות פוליטית וכלכלית. להערכתי, האוריינטציה של ימנית. הספרים בדרך כלל ברמה גבוהה, וכן הוציאו לאור כמה קלסיקות הגותיות, כגון "לויתן" של הובס במהדורה מלאה (הקודמת הייתה חלקית), שרכשתי לא מזמן.

[1] כאן: https://tfarim.wordpress.com/2012/04/03/das-kapital-1/

הפילוסופים הארציים

6 מחשבות על “"הפילוסופים הארציים"/ מאת רוברט היילברונר

  1. מעניין, תודה. אם אפשר רק להעיר על כמה טענות.
    "המיכון לא הגביר את כמות העובדים, אלא הפחית אותם, שכן הוא ייתר את עבודתם של רבים, ועובדי מכונות בלתי מקצועיים אף פעם לא קיבלו שכר גבוה."
    שתי הטענות שגויות. מספר העובדים במפעלים הלך וגדל כל הזמן, וגם האוכלוסייה הלכה וגדלה ועדיין ראינו תעסוקה מלאה. זה מפני שהמיכון הוסיף יותר עובדים משהחסיר, בהרבה. גם השכר של עובדי מכונות עלה היטב בתקופות שבהן היתה תעסוקה מלאה ומחסור בידיים עובדות. ברוב המאה העשרים היה בעולם המפותח מעמד ביניים משמעותי של עובדי מכונות שהשתכרו יפה וזכו לבטחון תעסוקתי, פנסיות וכו'. כן, הם לא הפכו לעשירים יותר מבעלי הון, אבל אדם סמית' לא טוען שיהיו. מספיקה העובדה שלמרות מספר העובדים הגדל ןהאוכלוסיה הצומחת, פועלים הפכו מאנשים שבקושי מקיימים את עצמם לאנשים שחיים ברמה חומרית שרק הולכת ומשתפרת.

    "לא משנה כמה גדול יהיה ההיצע וכמה מועט יהיה הביקוש, המחיר לא ירד לרמה שמתחת עלות ייצורו, ורמה זו נקבעת על ידי חומר הגלם ושעות העבודה." – בהחלט. עקומת ההיצע לא נמוצרת בוואקום, אבל היא קיימת. הטענה של מרקס היא חזקה בהרבה. היא מתעלמת לגמרי מחומרי הגלם (כביכול גם עלותם היא לפי העבודה שהושקעה) וגם, למעשה, מנושא ההספק המשתנה. הטענה החזקה הזו היא שגויה כמובן, וכך גם המסקנות המסתמכות עליה.

    לדוגמא, נושא חלוקת "הפרש הפוטנציאלים" בין מה שהפועל דורש לשם קיומו לבין העבודה שהוא עושה נראית אחרת עם ובלי תורת ערך העבודה. כתבתי על זה בפרק נוסף של יומן הקריאה שהזכרת:
    https://tfarim.wordpress.com/2012/05/18/das-kapital-5/

    אהבתי

    1. תודה יוסף. באמת חשבתי להגיב גם אצלך, אבל גם חשבתי שמכיוון שעבר זמן תשובתי תשאר מיותמת. אני שמח שהגבת כאן.
      קודם כל עליי לחזור על מה שאמרתי למעלה – איני כלכלן, ועל כן יש לקחת את דבריי בערבון מוגבל. אלה רק הרהורים שלי על מה שקראתי, והם רחוקים מלהיות מוחלטים.
      ובכל אופן אוכל לענות, ראשית בנוגע לזה שהמיכון הפחית עובדים לדעתי. אני מתייחס לנתונים המידיים. אם פעם לקח כמה שעות להכין בגד, היום מכונה עושה זאת בדקות ספרות, אז זה חיסכון בעבודה. נכון שנפתחו יותר ויותר מפעלים, אך בהתאם זאת החברה התקדמה יותר ויותר ואנו צורכים יותר מוצרים. העובדה שיש עבודה לכולם קשורה לדעתי להתרחבות לשווקים חדשים. למשל, אם פעם כמעט כל האוכלוסייה היו חקלאים, היום רק אחוז קטן ממנה הם כאלה. בקיצור, בכל זאת נראה לי שמיכון חוסך כוח אדם בגדול.
      בנוגע לשכר, אני נוטה לקבל את דבריך. אני התייחסתי יותר למצב היום שבו עבודה בפס-יצור אינה משתלמת בדרך כלל, אך מקבל שבעבר זה היה שונה.
      בנוגע לתורת הערך של מרקס – באמת עלה בדעתי שהוא מתעלם מחומר הגלם, אך גם כן עלה בדעתי מה שאמרת בעצמך – שגם חומר הגלם יכול להיות מבוטא בעבודה. טענת ההספק המשתנה מקובלת עליי, ואני הזכרתי בעיה דומה – שוני באיכות העבודה.
      מעל להכל, לא הזכרתי בביקורת וחבל, לדעתי לא סתם זוכרים לסמית בעיקר את תורתו הכלכלית הפרטנית, זו שהזכרתי בתחילה, והתוכנית הגלובלית שלו פחות פופולרית. וכן, או להפך, אצל מרקס – לא זוכרים לו את הכלכלה הפרטנית, את תורת הערך (לפחות לא רוב הציבור), אבל כולם מכירים את תורתו הגלובלית, שגם השפיעה בפועל.
      קראתי את הקישור שלך ובעצם קראתי לפני כתיבת הביקורת עד פרקים 12-13 אצלך, ואני מתכוון כמובן לקרוא עד הסוף.
      ולבסוף, תגובתך נרשמה ואולי מישהו אחר יראה לנכון להגיב לה בדרך אחרת.
      תודה.

      Liked by 1 person

  2. בוודאי שמיכון חוסך עבודה. גם סמית' ידע את זה. מה שהוא אמר זה מה שאני מזכיר: כשאתה חוסך עבודה על מוצר אחד, אתה מפנה את המשאב האנושי לייצור מוצר אחר. מכיוון שבסה"כ הייצור הממוכן הוא יעיל יותר, אין צורך שהעובדים שהתפנו ייצרו שוב את אותו הדבר. הם מייצרים את הדבר הנחוץ הבא. זו משמעותה של צבירת ההון שאדם סמית' מדבר עליה.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s