"למה?"/ מאת מריו ליביו

למה? ביקורת מאת חגי הופר

"למה? – מסע בעקבות הסקרנות האנושית" מאת מריו ליביו, מאנגלית: עמנואל לוטם, אריה ניר, 2017, 224 עמ'.

מריו ליביו הוא כותב רבי מכר מדעיים נודע וקראתי את רוב ספריו. הוא דובר עברית, אם כי כותב באנגלית והספר מתורגם. הפעם סטה ליביו מהנתיב המדעי הספציפי ושאל על עצם הסקרנות, שהיא המניע של כל מדע וכל צבירת ידע. כמובן שהסתקרנתי.

ליביו פותח את ספרו בסיפורם של שני אישים בולטים – ליאונרדו דה וינצ'י  וריצ'רד פיינרמן, הפיסיקאי בן דורנו, ששניהם הפגינו סקרנות גדולה. ובכן, סיפורים אישיים הם תמיד מעניינים, אך תרומתם להבנת הכלל והנושא בכללותו מוגבלת. המשכתי הלאה.

בפרקים הבאים ליביו נכנס יותר לעומק הקורה. הוא מציג תיאוריה שעוסקת בפערי מידע, אך נראה לי שמובן מאליו שהסקרן סובל מפער מידע שאותו הוא שואף להשלים, ועל כן לא מצאתי כאן עניין רב. בפרק נוסף הוא מציג הוגים נוספים, כגון חומסקי, שעסק בלשון, שהיא מותר האדם לטעמו, אלא שליביו אומר שניתן להחליף בין לשון לסקרנות. ובכן, מסופקני, אף שיתכן מאוד שגם הסקרנות היא בעצם חלק ממותר האדם, ובוודאי שמעניין יהיה לחקור את יחסה ללשון. ובפרק נוסף הוא מציג את ממצאי מדעי המוח, אך גם כאן לא מצאתי עניין רב, ונראה שטרם נמצאו תגליות משמעותיות בנושא.

לקראת סוף הספר ליביו מציג שורת אנשים בולטים וסקרנים נוספת, כדוגמת נגן להקת קווין (אם אינני טועה), שהוא גם בעל תואר דוקטור באסטרו-פיזיקה (שוב, מקווה שאני מדייק), או האישה החכמה בעולם, בעלת אי-קיו של למעלה מ-200, ולא סיימה אפילו תואר ראשון. גם כאן, הסיפורים מרתקים, אך לא מסייעים במיוחד בפענוח הנושא שעל הפרק. ויש עוד פרק או שניים, שאין לי שום דבר מיוחד לומר עליהם.

נותרתי אם כך ורוב תאוותי בידי, והספר לא הצליח לספק את סקרנותי בנוגע לעצם הסקרנות.

 

ובכל זאת קצה חוט יש בו. ליביו מצטט את אפלטון, בקטע ידוע מתוך הדיאלוג מנון:

"מבין אני מה ברצונך להגיד, מנון. הלא אתה מעלה טענה נצחנית זו: שאי-אפשר לו לאדם לחפש לא אחרי מה שידע ולא אחרי מה שלא ידע? כי מה שידע ודאי לא יחפש – שהרי כבר ידעו, ודבר זה אינו טעון כלל חיפוש; ולא מה שלא ידע – שהרי לא ידע כלל מה יחפש!" (עמ' 71).

אפלטון, אגב, מעלה מכאן את תיאוריית ההיזכרות שלו – איננו לומדים חומר חדש, אלא פשוט נזכרים במה שידענו לפני לידתנו!

ובכל אופן, ממחשבה ראשונית ומחכימה זו אנו יכולים למצוא קצה חוט. כי הנה כמה דפים אחרי זה כותב ליביו, כי מחקרים פסיכולוגיים (ואף אינטואיציה פשוטה) מראים, כי אנו מחפשים ללמוד דברים שאינם פשוטים מדי עבורנו – כי אז אנו משתעממים, וגם לא מסובכים מדי – כי אז הם מעבר להשגתנו. כלומר, יש כאן איזון מסוים בין ההעמדה האפלטונית של מה שידוע ומה שאינו ידוע. ולזה ניתן להוסיף עוד, כי דבר ידוע שאנשים אומרים הוא, כי ככל שאתה מוסיף ידע כך נחשפת בפניך הבורות שלך, כי נחשף לפניך עוד מכרה ידע עצום שלא היית מודע אליו תחילה כלל. גם זה משתלב בתובנה הבסיסית של אפלטון, ולפחות מאיר במשהו את המתווה של הסקרנות, גם אם לא את עצמותה.

ומהי באמת עצמותה? אני סבור שתשוקת הידע היא תשוקה ככל תשוקה אחרת. ויתכן כי יש לה הקבלה מסוימת ליצר המין. יש ספר של מישל פוקו שנקרא "תולדות המיניות – הרצון לדעת", וידוע כמובן שבשפה המקראית "לדעת" מציינת הן את הידע התבוני והן את המגע המיני. הקשר המדויק בין שתי התופעות האלה עדיין לא ברור, לא לי לפחות, אך לכל הפחות ניתן לחלץ מכאן את האמירה הראשונית – כי גם הרצון לדעת הוא תשוקה לכל דבר.

היתרון האבולוציוני של הידע ברור, ועל כן מבחינה זו אין כאן שאלה מדוע אנו שואלים מדוע, אף כי עדיין ניתן לשאול – מדוע רק אנחנו? ליביו מזכיר את העניין האבולוציוני בכמה מילים, אך לא בצורה מורחבת.

 

לסיכום, נושא הספר מעניין מאוד, אם כי הספר לא מעלה תובנות רבות בקשר לסקרנות. גם הבחינות הפסיכולוגיות ששכחתי לספר עליהן לא מוסיפות הרבה להבנת התופעה, כמו גם הסיווג וההבחנה בין אופני סקרנות שונים. יתכן שהנושא עדיין בחיתוליו. בכל אופן התוצאה כפי שהיא אינה מספקת בעיניי.

למה

מודעות פרסומת

"הפרפר חוצה את הכביש"/ מאת אווה קילפי

הפרפר חוצה את הכביש/ ביקורת מאת חגי הופר

"הפרפר חוצה את הכביש" מאת אווה קילפי, תרגום מפינית: רמי סערי, כרמל, 2007, 270 עמ'.

אולי זה תפס אותי ברגע מסוים בחיים, איני יודע, אבל ספרה של אווה קילפי נגע בי במקום עמוק מאוד בנפש.

בצעירותי קראתי וכתבתי שירה, אפשר לומר שהיא מלאה את חיי, אך מאז שנים רבות אני נמנע ממנה, התרחקתי.

ובכל זאת, מפעם לפעם אני חוזר לקריאת שירה, אף שדברים מעטים מאוד מרגשים אותי.

על אווה קילפי שמעתי בפייסבוק, בדרך כלל משתפים שיר אחד שלה, על בחור ששואל אם הוא מפריע והיא עונה לו שהוא מסעיר את כל קיומה.[1] נחמד, חשבתי, אבל לא שירה גדולה. הו-הו כמה טעיתי.

כי אכן מדובר בשירה גדולה. קילפי מערטלת את נפשה הייחודית והשונה, והתוצאה מרהיבה.

את הספר קראתי לפני למעלה משבוע ובתחילה לא חשבתי לכתוב עליו כלל, נסתתמו מילותיי. גם ניתוחים יותר מלומדים, אם הם בכלל נחוצים, יחכו לפעם אחרת. בשלב זה רק אוכל להמליץ לכם בהתלהבות לקרוא את ספרה.

את ספרה קניתי יחד עם הספר "רגע" של ויסלבה שימבורסקה, משוררת נכבדת בפני עצמה, ואף זוכת נובל. בעבר התחברתי לרבים משיריה, אך הפעם ספרה של קילפי הצליח להאפיל עליהם לגמרי. שימבורסקה, שאני מעריך ומעריץ ובלי לפגוע בכבודה, היא אינטלקטואלית מאוד, ואילו קילפי חיה, כל כך חיה. בהתאם לכך, גם שיריה של שימבורסקה ארוכים יותר, ואילו של קילפי קצרים עד קצרצרים לעיתים, ובכל אופן הם מעט המחזיק מרובה.

יכול להיות ש"מומחים" יקבעו שאני מגזים וכי שירתה של קילפי לא עד כדי כך טובה, אך מחווייתי ומניסיוני אני יכול להעיד שכך אני רואה את הדברים ולדעתי אין פה הגזמה. אומר זאת בפשטות – לדעתי אווה קילפי ראויה לנובל!

אם כך רוצו לקרוא בספרה. אם השירה בנפשכם סבורני שתבינו את התלהבותי, ואם אינכם רגילים בשירה, בכל זאת אני חושב שתמצאו בספרה הרבה יופי.

 

אצלי בפייסבוק שיתפתי שני שירים שלה, קצרים מאוד, הריהם לפניכם, אף שיש לזכור שזהו מעט מזעיר:

*

מאיזו סיבה אני בכלל תומכת בדמוקרטיה,

בשלטון הרוב, שהרי ממילא אשתייך

תמיד למיעוט: למוזרים. (עמ' 51).

*

מצדי תאמין שהכול רק פוליטיקה,

אני מאמינה שכל יום הוא סיפור. (עמ' 52).

 

[1] שיר זה ושירים נוספים אפשר למצוא כאן:
http://www.text.org.il/index.php?book=0703071

הפרפר חוצה

"מין אסור, מין מותר"/ מאת נילי בוכמן סלונימסקי

מין אסור, מין מותר/ ביקורת מאת חגי הופר

"מין אסור, מין מותר – מה אסרה התורה ומה השתבש בדרך אלינו" מאת נילי בוכמן סלונימסקי, ידיעות, 2017, 181 עמ'.

זהו ספר על מין במקרא. סקרתי בעבר ספר על אותו נושא – אלוהים וסקס[1], אך ספר זה הוא מעט שונה באופיו. בוכמן היא פסיכיאטרית בהכשרתה, שלאחר שנים רבות התחילה לעסוק אף בלימודי המקרא וזה כבר ספרה השלישי בתחום, וקדמו לו "שופך דם האדם באדם" – על רצח במקרא, ו"חכמת נשים" – על נשים במקרא (שסקרתי אף אותו בזמנו[2]). בספר זה היא אמנם מתארת את היחס למין על צדדיו השונים במקרא, אך מרחיבה את היריעה לגבי כל נושא גם בהופעותיו בעולם התרבות ובעולם הטבע. והידיעות שהיא מציגה בתחומים אלה פשוט מהממות.

כך בוכמן עוברת על הנושאים הבאים: תחת הכותרת מין אסור היא דנה במשכב זכר, משכב בהמה, נידה, אונס, ניאוף, עריות, איסור יחסי מין עם נוכריות. כל אלה נאסרו בתורה. אם נפרט מעט רק את הסעיף הראשון – הומוסקסואליות הייתה ידועה בכל תרבותיות האזור. במצרים בן מלכים אחד נחנט מחובק עם בן זוגו. רק בתורת משה, וכן בחוקות אשור, ההומוסקסואליות נאסרה. עוד מציינת בוכמן, כי בטבע ידועים 1,500 מינים שונים שמתקיימים בהם יחסים הומוסקסואליים, כך שאי אפשר לטעון שהדבר נוגד את הטבע.

החלק השני עוסק במין מותר, וכאן הדיון הוא ביחסים בין הבעל ואשתו. אלה מותרים כמובן לפי התורה, אך חכמי ישראל הוסיפו מעצמם מגוון גדול של איסורים, כגון האיסור לקיים יחסי מין לאור היום, או להסתכל במקום הערווה, ואף שיש מקור האומר כי הבעל יכול לעשות עם אשתו (שלא לומר באשתו) ככל העולה על רוחו, כולל יחסים כדרכה ושלא כדרכה, מין וגינלי, אנאלי ואוראלי.

סעיף שני כאן דן באוננות, משגל נסוג וקרי לילה. כל אלה מותרים לפי התורה ואסורים באיסור חמור לפי חכמים. המקור היחיד שמוזכרת בו אוננות, כביכול, הוא סיפור אונן בן יהודה, אך שם בכלל מדובר במשגל נסוג, וגינויו בא לא בגלל טיב המעשה, אלא כי סירב ליבם את אשת אביו, כמצווה. קרי לילה מצריך אמנם אמצעי טיהור מסוימים, ובייחוד בשעת מלחמה, אך לא נאסר. חכמי ישראל, לעומת זאת, יצאו מגדם לאסור את הדברים האלה, ובייחוד הם תקיפים כנגד הוצאת זרע לבטלה.

כל זה ידוע וכואב. בשבוע שעבר שודרה סדרת כתבות בחדשות ערוץ 10 מאת עקיבא נוביק על הדתל"שים[3], או יותר נכון לומר דתיי הרצף, ובפרק השלישי דובר על היחס למין אצלם ובחברה הדתית בכלל. מה נאמר, היחס גרוע. חינוך מיני ראוי כמעט שאין ואם כבר מדברים על הנושא אלו רק האיסורים החמורים האלה. אני יכול להעיד שכך היה גם בחינוך שלי, אף שמאז אולי השתפר מעט היחס לנושא. אולי – אבל מסופקני. הצעירים המרואיינים בכתבה מעידים על אותם כשלים עצמם.

וזה אולי פגם מהותי בכל העולם הדתי, הווה אומר – היחס למין. הדת (אמנם לא כל דת) מטבעה היא שמרנית יותר, אך האם באמת ניתן להתכחש לטבע האנושי? אך מה אני שח? הרי עוד תופעה תקשורתית שקורית בשבועות האחרונים היא קמפיין metoo, בו מעידות נשים על הטרדות מיניות שעברו, ובעקבות כך ננקטים אמצעים נגד שורת גברים מטרידנים. ובכן, בחלקה הגדול התופעה הזו מבורכת, הרי הטרדה היא דבר שיש לעקור מין השורש, אך מצד שני נשמעים קולות על כי המתקפה הזו מכבה את ניצוץ היצריות האחרון, אותו מתח מיני בריא שבין המינים. וכבר שמעתי את הדעה כי הקמפיין הזה בעצם רוצה להפוך את החברה לבעלת נורמה כשל החרדים. ובכן, טוב שנזכור שלמיניות החרדית יש גם הפגמים והמכשלות שלה, כפי שציינו. ומה ילד יום – קטונתי מלנבא.

 

לסיכום, הספר של בוכמן רציני ומלמד, אף כי לעיתים יש תחושה של לאות תחת עומס הפרטים והנתונים היבשים (מעולם לא חיבבתי הלכות). יכולה להיות לו חשיבות גדולה בהבאת שינוי כלשהו למחוזותינו, אך אם להיות ריאלי, אני בספק אם זה יקרה.

 

[1] כאן: http://nuritha.co.il/he/node/24466

[2] כאן: http://nuritha.co.il/he/node/38074

[3] כאן: http://www.kipa.co.il/%D7%99%D7%97%D7%A1%D7%99%D7%9D/%D7%94%D7%93%D7%AA%D7%9C%D7%A9%D7%99%D7%9D-%D7%A4%D7%A8%D7%A7-3-%D7%94%D7%A9%D7%AA%D7%A7%D7%94-%D7%94%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%9E%D7%92%D7%96%D7%A8/

מין אסור

"בית ספר לשינה"/ מאת ריצ'רד וייסמן

בית ספר לשינה/ ביקורת מאת חגי הופר

"בית ספר לשינה – להתעורר אל הכוח של השינה" מאת ריצ'רד וייסמן, ידיעות, 2017, 328 עמ'.

השינה תופסת כשליש או אולי כרבע מחיינו ועל כן כדאי להקדיש גם לה את זמן המחקר הראוי. ואולם, בתחום זה רב הנסתר על הגלוי והוא ברובו לוט באפלה. ריצ'רד וייסמן הוא פרופסור לפסיכולוגיה, ובספרו זה הוא מנסה להרים מעט את הלוט החוסם.

ספרו דן במאפיינים שונים ורבים, שלא אוכל לפרט את כולם. הוא כולל בין היתר את "כלל תשעים הדקות", שזה משך זמן של מחזור שינה אחד, לפי מה שנטען, מדבר על תנוחות שינה שונות ועל משמעותן, מספר על אנשים שנמנעה מהם שינה לאורך זמן ועל ההשפעות ההרסניות שהיו לכך על המשך חייהם, ומספר על אנשים אחרים שישנו רבע שעה כל ארבע שעות והצליחו לתפקד כך (לי לא ברור, הרי צריך זמן גם כדי להירדם), מדבר על סהרורים, שיכולים גם לפגוע בעצמם בשיטוטי הלילה שלהם, ועל ביעותי לילה, ועוד ועוד.

כל הנושאים האלה, כאמור, הם מעניינים מאוד. ואולם, התקבל אצלי הרושם כאילו המחבר רק נוגע בנושא במגע נוצה ולא חודר עמוק לתוכו. אך הרי גם את זה הזכרתי – הנושא כל כך מסתורי, שאין לנו להתפלא על שאיננו מבינים בו הרבה. פרויד אמנם העמיק לראות צד אחד של השינה והוא החלום, אך קודם כל זה רק צד אחד של השינה, ושנית גם כאן מתקבל אצלי הרושם שיש עוד מה לחקור ולמצוא.

עוד דבר, במהלך קריאת הספר עלו בי הרהורים על ההבדל בין כתיבה מקצועית לכתיבה פופולרית. הספר הזה מיועד לציבור הרחב, ובהתאם לזאת הוא כולל גם מבחנים והפעלות שונות. אך האם מי שנתקל בבעיה בשינה לא מוטב לו שילך לקבל עזרה מקצועית? (והמחבר אמנם מפעם לפעם כותב זאת). ואם כך, מה בעצם מועיל ספר שכזה. והשאלה תקפה אף לספרים פופולריים אחרים. התשובה שאני מוצא היא פשוט סקרנות, והנה עתה יצא ספר חדש על סקרנות ("למה?"), שאולי הוא יענה על תהייתי זו.

ודבר אחרון – בפתח של פרק ב' המחבר כותב:

"אנחנו עומדים לבדוק רעיון פשוט להפליא, שאולי יעזור לנו להרגיש מאושרים יותר, יצרניים יותר, לרדת במשקל, להפסיק לעשן, לחדד את כישורי החשיבה, להיות יצירתיים יותר ובריאים יותר" (עמ' 67).

למותר לציין שדבר מכל זה לא קרה אצלי, וחבל שעדיין מחברים מנסים למכור את מרכולתם בצורה כזו. מוטב להנמיך ציפיות ולהיות נאמנים יותר למטרת הספר.

 

לסיכום, ספר מעניין, אם כי רק נוגע בקלות בנושאים הכבדים שהוא מעלה, ודרך המחקר עוד ארוכה מאוד, כנראה.

 

בית ספר לשינה

"אמנות כפרשנות"/ מאת יעל מאלי

אמנות כפרשנות/ ביקורת מאת חגי הופר

"אמנות כפרשנות – פרשת השבוע בראי האמנות" מאת יעל מאלי, ידיעות, 2017, 207 עמ'.

מאז אפלטון נוהגים לחלק את המציאות לשלושה שטחים: האמת, הטוב והיפה, או אם תרצו, הנטורלי, האתי והאסתטי. ביחס למקרא ידועות במחוזותינו הרבה התייחסויות מהסוג הראשון והשני, כלומר מה נכון ומה לא, מה מוסרי ומה לא, והרבה פחות התייחסויות מהסוג השני, מה יפה. אולי יש לזה סיבה מובנת, שהרי התורה עצמה אוסרת על עשיית פסל ומסכה, אף כי רק של האל, ועל כן אך טבעי שמרוצת הדורות הביטוי האסתטי לא היה היתרון הבולט שלנו, אף כי לא היה חסר לגמרי. בארצות הנוצרים המצב שונה לגמרי, וכמעט כל כנסייה מעוטרת בציורים ופסלים לרוב.

מהבחינה הזו ספרה של יעל מאלי ממלא חסר גדול וטוב שהוא נוסף למדף הספרים שלנו. היא עוקבת אחר פרשות השבוע של הספרים בראשית ושמות (המשך כנראה יבוא), ולכל פרשה ופרשה מצרפת מספר ציורים רלוונטיים (כאלה לא חסר) ומסבירה אותם ברוב טעם. אומרים שתמונה אחת שווה אלף מילים, אך כאן יש לנו גם את התמונה וגם את אלף המילים (בערך) המצורפות לה בצידה.

יעל מאלי היא בעלת שני תארי מוסמך, בתולדות האמנות ובהיסטוריה של עם ישראל, ועל כן נראה שאין מתאימה ממנה לכתוב ספר כזה. היא גם כתבה בנושא זה טורים קצרים בפרויקט 929, בו קוראים כל יום פרק מהתנ"ך, מלווה בפרשנויות. אני עוקב אחר המיזם, אבל האמת שלרוב לא קראתי את הטורים האלה שלה. פשוט יש מאמרים רבים ואני בוחר את המעניינים אותי ביותר, אי אפשר להספיק הכול. לכן גם מבחינה זו טוב שיצאו עכשיו דבריה כרוכים בספר, המאפשר יותר שהות והתעכבות ולא כפוף ללחץ הזמן.

בכל הציורים המובאים בספר אפשר למצוא הנאה אסתטית בצד עניין, בוודאי לאחר קריאת דברי ההסבר של המחברת. אך אני מצאתי, לא בפעם הראשונה, כי הציורים היפים ביותר, בעיניי לפחות, צוירו במאות ה-16 וה-17, תקופת הרנסנס ותחילת העת החדשה. כל פעם מחדש אני פשוט עומד נפעם מול מיומנות הציור המדהימה של ציירים אלה. אחר-כך נעשינו מתוחכמים יותר, אך גם איבדנו בעיניי איזשהו קסם. את אלו כמו אלו תוכלו למצוא בספר המלבב הזה.

 

בשולי הדברים, על – האמת, הטוב והיפה:

"קושט" היא מילה תנ"כית שמשמעותה אמת, כמו במשלי כב 21: "להודיעך קשט אמרי אמת להשיב אמרים אמת לשלחיך".

"קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים" הוא פתגם חז"לי בו המילה קשוט כנראה גזורה מהמשמעות הראשונה שהזכרתי, אך היא באה כאן במשמעות מוסרית – תקן עצמך ואחר כך תקן אחרים, היה מוסרי בעצמך ואחר כך הטף לאחרים.

ו"קישוט" – כולנו יודעים מהו, דבר יפה (אף שאולי יש לו משמעות מנמיכה קצת).

אם כך, את השילוש של האמת, הטוב והיפה אפשר לומר גם כך:

הקושט, הקשוט והקישוט.

אמנות כפרשנות

"עקיבא"/ מאת ראובן המר

עקיבא/ ביקורת מאת חגי הופר

"עקיבא – האיש, האגדה, המורשת" מאת ראובן המר, בתרגום עודד פלד, ידיעות ומכון שכטר, 2017, 263 עמ'.

ספר זה מאגד לנו כמעט את כל המקורות על רבי עקיבא, מגדולי היהדות ואולי החשוב שבמכונני היהדות הרבנית, והוא אורג אותם לכדי נרטיב אחד, שאמנם אינו סיפור, אך גם לא רחוק מכך.

הספר פותח בשנות צעירותו של רבי עקיבא, טרם למד תורה, כולל המפגש עם רחל, בתו של כלבא שבוע, שחוללה מפנה בחייו. הוא ממשיך בהפיכתו לחכם ולו אלפי תלמידים. מכאן הוא עובר לתאר את אישיותו הציבורית בחברה בה חי.

בהמשך נבחנים מספר מאפיינים בולטים של רבי עקיבא – היותו מיסטיקן ש"נכנס לפרדס" ויצא בשלום (ואף שאין ברשותנו עד כמה שידוע לי פירושים מיסטיים רבים שלו. אולי יש לקחת בחשבון זה את "אותיות דרבי עקיבא". גם במדרש אומרים שדרש כתרי אותיות, אך איני מכיר דרשה ספציפית שלו על כך), היותו מסדר המסורת ומבסס המושג של תורה שבעל פה, והחיבור המיוחד שלו לשיר השירים, שלדעתו הוא קודש קודשים, אף יותר מיתר הספרים, והוא מפרשו כמשל על אהבת ה' לכנסת ישראל.

בהמשך נידונים היבטים של התיאולוגיה שלו. ולבסוף – ההתנגדות לשלטון הרומי של אדריאנוס בימי בר כוזיבא, שאותו כינה "בר כוכבא" וראה בו משיח, עד למאסרו והוצאתו להורג. באחרית הדבר מדובר על מורשתו העצומה לדורות הבאים.

את כל אלה מביא המר בטוב טעם ובצורה פשוטה ונקייה. כאמור, הוא אוסף את המדרשים השונים ומביא אותם לעיתים בלשונם ולעיתים בלשונו. גם חלק נרחב מפסיקותיו ההלכתיות של רבי עקיבא מביא המר, אף כי כאן ודאי שאי אפשר להקיף את כל החומר. כמו כן, הוא משווה בין מקורות שונים, כגון בין הסיפור המובא באבות דרבי נתן א' וב', ומצטט גם חוקרים ומחקרים שונים, שחשפו רבדים נסתרים ועמוקים יותר במקורות האמורים.

סך הכול, אם כך, הקריאה בספר מהנה. הספר ודאי יוכל לתרום רבות למי שלא בקיא בסיפור ובדמות, אך גם מי שמכיר יוכל ליהנות מאופן מסירת הדברים היפה. לי, למשל, הספר אמנם לא חידש הרבה במקורות שהביא, ועדיין נהניתי מקריאתו ומהיזכרות בדברים. ובכל אופן, תזה חדשה ומקורית אין כאן, אלא רק חזרה נינוחה על הידוע, בליווי הערות מחכימות פה ושם.

לבסוף, לפני מספר מועט של שנים יצא ספרה של יוכי ברנדס "הפרדס של עקיבא", המביא את סיפורו של רבי עקיבא בצורת סיפור, רומן. אני מוצא שספרה מרתק הרבה יותר, אך שמעתי על קוראים רבים שהיה חסר להם חלק שמראה מה מתוך הסיפור אמת ומה בדיה. ספרו של המר יוכל להשלים את החסר גם כאן, כי אחרי קריאתו רוב התהיות האלה מתבארות.

הכותב, המר, הוא רב ופרופסור.

 

 

עקיבא

"מה מסתיר התנ"ך"/ מאת אבינועם ספיר

מה מסתיר התנ"ך/ ביקורת מאת חגי הופר

"מה מסתיר התנ"ך – סודותיו של ספר בראשית" מאת אבינועם ספיר, ידיעות, 2017, 421 עמ'.

המחבר הוא חוקר משטרתי שפיתח שיטה שנקראת "SCAN – ניהול תוכן מדעי", בה בודקים תוכן ברמה המילולית כדי לגלות מידע אודות מוסריו. את השיטה הזה הוא מנסה ליישם אף בקריאה בתנ"ך והוא פותח בספר בראשית.

כל זה יפה מאוד, אבל אותי הרשימה עובדה אחרת שהמחבר מספר עליה, והיא שהוא משמש כבעל קורא בבית הכנסת למעלה מ-25 שנה. מכאן ברור גם כן שהוא אדם שומר מצוות.

כל מי שמכיר את הקריאה בתורה יודע שהיא מצריכה דקדקנות לשונית רבה. מלבד ההטעמה, על ההגייה להיות נכונה, וזאת כאשר לפעמים הניקוד מפתיע ומטעה. ובמקרה שקראת לא נכון – קהל השומעים בבית הכנסת יתקן אותך.

נראה שגם את הדקדקנות הזו מביא עמו ספיר לספרו. אך כאמור, השיטה המוצהרת היא שיטת החקירות שפיתח.

אני התחלתי בקריאת הספר ובו מצאתי דף אחרי דף השוואות לשוניות שונות. הגר מכונה פעם שפחה ופעם אמה. אברהם מגרש אותה אך גם משלח, מילה עדינה יותר. לעתים הבן פשוט מכונה "השני". יש לדעת ויש לבוא ויש לשכב עם או לשכב את. וכן הלאה והלאה. התיאורים האלה נמשכים עוד ועוד. ניסיתי להבין מה משמעותם, אך הסבר כזה, או מבט על מסכם, לא מצאתי.

בשלב מסוים התעייפתי. כמה הבדלים לשונים כאלה אפשר לבחון? ומה המטרה בכל זה?

דפדפתי אם כך לסיכום שבסוף הספר ושם מצאתי מסקנה על סמך כמה מהנתונים שהוצגו, כדי שיעזרו לנו לדעת מיהו הכותב של ספר בראשית. ספיר כותב:

"הכותב הוא מלך.

הכותב בא משבט יהודה.

הכותב קרוב לוודאי הוא צאצא של מואב.

הכותב קרוב לוודאי רועה צאן" (עמ' 384).

בהתאם לכל המאפיינים האלה הוא קובע שהדמות הסבירה ביותר של כותב ספר בראשית היא דמותו של דוד!

ובכן, המסקנה הזו נראית לי מופרכת. ספיר כותב בהקדמתו שהוא בא לטקסט המקראי ללא השפעות חיצוניות, גם לא מצד המפרשים הרבניים וגם לא של חוקרי מקרא חילונים. אך אולי כאן שכרו יצא בהפסדו. כי כיצד ניתן לפרש את הטקסט העתיק הזה כמו לראשונה? וכיצד ניתן להתעלם מכל הממצאים שהושגו עד עתה?

בקריאה ראשונית אם כך הספר הזה נראה לי לא רציני ביותר. ואולם, צריך להודות שלא התעמקתי בו בצורה מספקת. כפי שאמרתי, עודף ההשוואות הלשוניות, הנראות ללא קץ וללא תכלית, הן מעייפות מאוד לקריאה. ויכול להיות שדווקא בדקדוקים אלה כן ימצא החוקר ערך וסיוע למחקריו. אך את העבודה הזו אני משאיר כבר לקורא אחר.

 

מה מסתיר התנך