למה? ביקורת מאת חגי הופר
"למה? – מסע בעקבות הסקרנות האנושית" מאת מריו ליביו, מאנגלית: עמנואל לוטם, אריה ניר, 2017, 224 עמ'.
מריו ליביו הוא כותב רבי מכר מדעיים נודע וקראתי את רוב ספריו. הוא דובר עברית, אם כי כותב באנגלית והספר מתורגם. הפעם סטה ליביו מהנתיב המדעי הספציפי ושאל על עצם הסקרנות, שהיא המניע של כל מדע וכל צבירת ידע. כמובן שהסתקרנתי.
ליביו פותח את ספרו בסיפורם של שני אישים בולטים – ליאונרדו דה וינצ'י וריצ'רד פיינרמן, הפיסיקאי בן דורנו, ששניהם הפגינו סקרנות גדולה. ובכן, סיפורים אישיים הם תמיד מעניינים, אך תרומתם להבנת הכלל והנושא בכללותו מוגבלת. המשכתי הלאה.
בפרקים הבאים ליביו נכנס יותר לעומק הקורה. הוא מציג תיאוריה שעוסקת בפערי מידע, אך נראה לי שמובן מאליו שהסקרן סובל מפער מידע שאותו הוא שואף להשלים, ועל כן לא מצאתי כאן עניין רב. בפרק נוסף הוא מציג הוגים נוספים, כגון חומסקי, שעסק בלשון, שהיא מותר האדם לטעמו, אלא שליביו אומר שניתן להחליף בין לשון לסקרנות. ובכן, מסופקני, אף שיתכן מאוד שגם הסקרנות היא בעצם חלק ממותר האדם, ובוודאי שמעניין יהיה לחקור את יחסה ללשון. ובפרק נוסף הוא מציג את ממצאי מדעי המוח, אך גם כאן לא מצאתי עניין רב, ונראה שטרם נמצאו תגליות משמעותיות בנושא.
לקראת סוף הספר ליביו מציג שורת אנשים בולטים וסקרנים נוספת, כדוגמת נגן להקת קווין (אם אינני טועה), שהוא גם בעל תואר דוקטור באסטרו-פיזיקה (שוב, מקווה שאני מדייק), או האישה החכמה בעולם, בעלת אי-קיו של למעלה מ-200, ולא סיימה אפילו תואר ראשון. גם כאן, הסיפורים מרתקים, אך לא מסייעים במיוחד בפענוח הנושא שעל הפרק. ויש עוד פרק או שניים, שאין לי שום דבר מיוחד לומר עליהם.
נותרתי אם כך ורוב תאוותי בידי, והספר לא הצליח לספק את סקרנותי בנוגע לעצם הסקרנות.
ובכל זאת קצה חוט יש בו. ליביו מצטט את אפלטון, בקטע ידוע מתוך הדיאלוג מנון:
"מבין אני מה ברצונך להגיד, מנון. הלא אתה מעלה טענה נצחנית זו: שאי-אפשר לו לאדם לחפש לא אחרי מה שידע ולא אחרי מה שלא ידע? כי מה שידע ודאי לא יחפש – שהרי כבר ידעו, ודבר זה אינו טעון כלל חיפוש; ולא מה שלא ידע – שהרי לא ידע כלל מה יחפש!" (עמ' 71).
אפלטון, אגב, מעלה מכאן את תיאוריית ההיזכרות שלו – איננו לומדים חומר חדש, אלא פשוט נזכרים במה שידענו לפני לידתנו!
ובכל אופן, ממחשבה ראשונית ומחכימה זו אנו יכולים למצוא קצה חוט. כי הנה כמה דפים אחרי זה כותב ליביו, כי מחקרים פסיכולוגיים (ואף אינטואיציה פשוטה) מראים, כי אנו מחפשים ללמוד דברים שאינם פשוטים מדי עבורנו – כי אז אנו משתעממים, וגם לא מסובכים מדי – כי אז הם מעבר להשגתנו. כלומר, יש כאן איזון מסוים בין ההעמדה האפלטונית של מה שידוע ומה שאינו ידוע. ולזה ניתן להוסיף עוד, כי דבר ידוע שאנשים אומרים הוא, כי ככל שאתה מוסיף ידע כך נחשפת בפניך הבורות שלך, כי נחשף לפניך עוד מכרה ידע עצום שלא היית מודע אליו תחילה כלל. גם זה משתלב בתובנה הבסיסית של אפלטון, ולפחות מאיר במשהו את המתווה של הסקרנות, גם אם לא את עצמותה.
ומהי באמת עצמותה? אני סבור שתשוקת הידע היא תשוקה ככל תשוקה אחרת. ויתכן כי יש לה הקבלה מסוימת ליצר המין. יש ספר של מישל פוקו שנקרא "תולדות המיניות – הרצון לדעת", וידוע כמובן שבשפה המקראית "לדעת" מציינת הן את הידע התבוני והן את המגע המיני. הקשר המדויק בין שתי התופעות האלה עדיין לא ברור, לא לי לפחות, אך לכל הפחות ניתן לחלץ מכאן את האמירה הראשונית – כי גם הרצון לדעת הוא תשוקה לכל דבר.
היתרון האבולוציוני של הידע ברור, ועל כן מבחינה זו אין כאן שאלה מדוע אנו שואלים מדוע, אף כי עדיין ניתן לשאול – מדוע רק אנחנו? ליביו מזכיר את העניין האבולוציוני בכמה מילים, אך לא בצורה מורחבת.
לסיכום, נושא הספר מעניין מאוד, אם כי הספר לא מעלה תובנות רבות בקשר לסקרנות. גם הבחינות הפסיכולוגיות ששכחתי לספר עליהן לא מוסיפות הרבה להבנת התופעה, כמו גם הסיווג וההבחנה בין אופני סקרנות שונים. יתכן שהנושא עדיין בחיתוליו. בכל אופן התוצאה כפי שהיא אינה מספקת בעיניי.
ביקורות ספרים ומאמרים 