"מבקשי הפנים"/ מאת מלילה הלנר-אשד

מבקשי הפנים/ ביקורת מאת חגי הופר

"מבקשי הפנים – מסודות האדרא רבא שבספר הזוהר" מאת ד"ר מלילה הלנר-אשד, ידיעות, בית – יצירה עברית ומכון שלום הרטמן, 2017, 541 עמ'.

האדרא רבא היא חלק חשוב ומרכזי בספר הזוהר, וקודם כל בספר זה יש יתרון משמעותי, שהוא כולל מהדורה ארמית-עברית מלאה שלה, בחלק השלישי שלו. קודמים לו שני חלקים אחרים, בראשון המחברת מדברת על האדרא רבא באופן כללי ומסכם, ובשני עוקבת אחר האדרא פסקה אחר פסקה ומסבירה אותה.

אני התחלתי לקרוא דווקא מהחלק השלישי, מהבשר עצמו. והנה ציטוט מקרי שנתקלתי בו:

 

"השיער שיוצא מאחורי אוזניו כולו שקול, לא יוצא זה מזה. תיקון שלם, תיקון יאה, תיקון נאה, נחמד למראה. תשוקתם וחדוותם של הצדיקים שהם בזעיר אנפין לראות ולהידבק בתיקוניו של עתיקא סתום הכל.

שלוש-עשרה נימי שערות קיימות מצד זה ומצד זה של הגולגולת, מול פניו, ובהן מתחילות השערות להתפלג. אין שמאל בעתיקא זה – הכל ימין. נראה ולא נראה, סתום ולא סתום. וזה בתיקוניו, כל שכן בו" (עמ' 401).

 

הדבר הראשון שחשבתי כשקראתי זאת הוא שמדובר בהבל מוחלט. הדבר השני שחשבתי גרוע עוד יותר, שהרי השערות המדוברות פה, וכמוהן בהמשך ולפני חלקי פרצוף נוספים, הן מפניו של האל, ועל כן כל התיאור בעיניי נראה קרוב מאוד לאלילות כפשוטה.

נפניתי אם כך וקראתי את החלק הראשון של הספר, בו המחברת מפליאה להסביר את מבנה ומשמעותה של האדרא. ואכן, חששותיי לא התבדו, יש כאן אמנם תיאור פיזי של פני האל. במקום אחד, למשל, האל מכונה "בעל החוטם", והמחברת מסבירה שאין הוא נקרא "בעל האף", כי אף אפשר להבין הצורה מטפורית, ככעס, ואילו כאן רוצים להגיד לנו שהוא בעל חוטם ממש, כאיבר. וזאת למרות שבכל זאת לתיאור זה יש גם משמעות מושאלת. "אריך אנפין", הוא בעל האף הארוך, גם במשמעות של אורך רוח וסבלנות.

הדבר הזה הזכיר לי מאוד חיבור שנוי במחלוקת אחר, הלא הוא ספר "שיעור קומה", שמתאר את ממדיו העצומים, אך המדידים, של האל. והמחברת אכן מזכירה אותו. הרמב"ם יצא בשצף קצף נגד חיבור זה ואמר שיש לאבדו. אם כך אנו יכולים לשער מה היה כנראה יחסו אל האדרא הזו, ועמה לספר הזוהר בו היא מופיעה – התייחסות שוללת ומבטלת קרוב לוודאי.

חוץ מזה, האדרא כוללת מעין שילוש קדוש, שלושת פרצופיו של האל, הריהם "אריך אנפין" שהזכרתי, ועמו "זעיר אנפין" ו"נוקבא". הדמות השלישית היא המעניינת ביותר, מכיוון שהיא מכניסה זהות נשית למארג האלוהי, בדומה למושג "שכינה". המחברת מתעכבת ומסבירה את האופי השונה של כל פרצוף כזה. ואם האריך אנפין כמו שהסברנו מלמדנו סבלנות ואורך רוח, זעיר האנפין היא הדמות בה מופיע הזעם האלוהי.

המחברת מתעכבת גם על מיניות המופיעה באדרא. אולי זה חלק מסוד קסמה. שהרי אלוהי הרמב"ם והפילוסופים הוא מרוחק ובלתי נגיש, בעוד אלוהים זה שמופיע לנו כאן הוא קל להחברות ואנו יכולים להזדהות איתו בקלות. זו כנראה גם הייתה המוטיבציה מלכתחילה לתיאורו בצורה זו. כלומר, השאיפה לאל "מסביר פנים".

 

בחלק השני של הספר המחברת מתחילה לפרש פסקה אחר פסקה, כאמור. כאן התחלתי לקרוא אך הפסקתי באמצע (לעת עתה לפחות). מה לעשות, אני עדיין חושב שמלבד זה שהאדרא מציגה תמונה אלילית, היא גם הבלית מאוד, ואיני חושב שהיא יכולה להוסיף לי משהו בפרטיה.

 

לסיכום, למרות הסתייגויותיי מתוכן החיבור הנידון כאן, הרי שהספר חשוב ורציני, וטוב שיש גם אותו על המדף. לפחות בחלק הראשון, המחברת מסבירה יפה מאוד את החלקים של האדרא, והחלק השני מיועד לאנשים המעוניינים גם בהסבר לפרטיו. נראה לי חשוב להכיר יצירה כה מרכזית בהגות היהודית, בין אם מסכימים לה ובין אם לא.

מבקשי הפנים

"הסיפור של היהודים"/ מאת סיימון שאמה

הסיפור של היהודים/ ביקורת מאת חגי הופר

"הסיפור של היהודים – למצוא את המילים: 1000 לפנה"ס – 1492 לספירה" מאת סיימון שאמה, כרך 1 מתוך 3, בתרגום אביעד שטיר, ידיעות, 2017, 582 עמ'.

הספר הזה עניין אותי מאוד ועל כן אצתי רצתי להשיגו ולקרוא בו. האם העניין שהוא יצר אצלי הצדיק את עצמו? האם נהניתי מהקריאה? ובכן – איזה מתח… – לא! האמת שהתאכזבתי מאוד מהספר ואפילו לא סיימתי אותו. מדוע זה קרה? אנסה להסביר.

הספר פותח בתיאור חייהם של יהודי יב במצרים בסביבות שנת 500 לפנה"ס. ובכן, גם אם נתעלם מהעובדה שזו לא שנת 1000 לפנה"ס שהובטחה לנו בכותרת, הרי שזו אפיזודה לא כל-כך מרכזית בתולדות עמנו, ובוודאי שאי אפשר להבינה בלי מה שקדם לה. אז למה לפתוח את הספר דווקא באפיזודה השולית הזו? להערכתי, כדי לעניין. שהרי תולדות עם ישראל הם דבר ידוע למדי, וכבר נכתבו ספרים רבים המסכמים אותן, כגון "דברי ימי עם עולם" של דובנוב – שקראתי את כל כרכיו לפני שנים רבות, "דברי ימי ישראל" של גרץ, ועוד ועוד. ובכן, ספר חדש צריך להצדיק את קיומו, וזווית חדשה כביכול עושה זאת.

אך בעיניי זווית חדשה היא אולי מחקרים חדשים השופכים אור חדש על תקופה זו או אחרת, ולא התמקדות בזווית בלתי שגרתית. אבל האמת היא שבהמשך שאמה כן פונה לכל מיני מחקרים ותגליות מימינו, למשל בנוגע לכתובת השילוח, אלא שעדיין התוצאה לא מעניינת בעיניי. הספר הזכיר לי מאוד את הביוגרפיה של ירושלים שכתב מונטיפיורי – גם כן ספר עב כרס ורב מידע, אלא שלא הצלחתי לצלוח אותו. גם את הספר הזה לא צלחתי; קראתי בעיון עד עמ' 100 בערך, ואז, משהבנתי שאיבדתי עניין, קראתי ברפרוף גדול.

אבל כמובן עליי להוסיף ולומר, שאולי הבעיה בי ולא בספר, או יותר נכון בהתאמה שלי לספר. לי יש קושי מסוים בספרים היסטוריים מרובי אינפורמציה כמו הספר הזה. היא צריכה להיות מאורגנת מאוד כדי לשמור על הערנות שלי – וכאן היא אינה כזו. ועדיין, אי אפשר להתעלם משפע המידע שזורם אלינו מדפי הספר עב הכרס הזה, שהוא רק כרך ראשון מבין שלושה, המסכמים את תולדות היהודים. אני בטוח שקוראים אחרים כן ייהנו מהספר הזה, הוא ראוי. אלא שאני עצמי פחות נהניתי, ועל כן גם לא נראה לי שאקרא את שני הכרכים הבאים, המתעתדים לצאת בקרוב. תחת זאת, במקביל לספרים אלה שאמה יצר סדרה על תולדות היהודים עבור רשת BBC, ואני חושב שסדרה זו, המתומצתת הרבה יותר, תהיה מרתקת.

ומילה על המתרגם, אביעד שטיר. התרגום הראשון שלו שקראתי, כמדומני, היה בתחילת השנה – של הספר "ספר שחושל בגיהנום" על שפינוזה, שאהבתי מאוד. אח"כ באו "לחיות כמו פילוסוף" ו"האל החושני", שסיקרנו אותי מאוד עם צאתם, אך אכזבו אותי עם קריאתם, ממש כמו ספר זה. על כל פנים, הספרים ששטיר מתרגם תמיד בעלי פוטנציאל עניין רב, ובפעם הראשונה לפחות הגשימו את הפוטנציאל הזה מעל ומעבר. גם תרגומו הוא מקצועי ומצוין. שווה לעקוב.

הסיפור של היהודים