על כשל הפסיכולוגיה

על כשל הפסיכולוגיה/ חגי הופר

פרק מתוך ספרי "יסודות הבניין – על צלם אלוהים שבאדם ועוד".

אם כך, הפסיכולוגיה הורסת את הדיבור השוויוני הבריא – זאת כבר ראינו. אך מלבד זה קיימים בה עוד כשלים-פנימיים, בפסיכולוגיה. ראשית – מן הבחינה הלוגית – כבר הראה פופר, שאין היא יכולה להיקרא מדע, על אף התיימרותה לכך. המדע התקין בוחן את הדברים עצמם ורק אחר-כך מעניק להם הסבר, ואילו כאן מצויה לפנינו שיטה, שאמורה, כביכול, להתאים לכל אדם – וזאת מבלי להוכיח, שכך הם אכן פני הדברים. העובדה שהתיאוריה מתאימה במקרים רבים לדברים עצמם אינה אומרת דבר, שכן אף על פי זאת יכולה להיות היא שגויה. פופר אף מציע כתחליף לאינדוקציה זו את שיטתו הדדוקטיבית, היוצאת מן הפרט אל הכלל ואומרת, שתיאוריה שאיננה ניתנת להפרכה אינה בגדר מדע. והנה התיאוריה הפסיכולוגית היא בלתי-ניתנת-להפרכה, שכן תמיד תוכל להסביר את העובדות בהסתמך עליה. ולא שהעובדות תמיד חופפות הן לתיאוריה, אלא שבמקרה הצורך תמיד יכול להישלף מושג המפתח – הדחקה. כך נותר נעול המטפל בסבך התיאוריות-הפסיכולוגיות, שאינן מאפשרות לו להטות אוזן למטופל שלו, לפציינט, אף אם הוא רוצה בכך.

אך ישנם עוד כשלים נוספים. הרברט מרקוזה הראה ב-"ארוס וציוויליזציה" כיצד משרתת הפסיכואנליזה בנוסחה העכשווי את המבנה הקפיטליסטי הקיים ואינה מאפשרת יצירת חברה מתקדמת ומתוקנת יותר, 'אוטופית'. מושג הסובלימציה שיצרה, למשל, אינו מבחין בין דיכוי הכרחי ובין דיכוי-יתר, וכך היא אינה מקדישה זמן למחשבה על דרכים חלופיות לסיפוק הצרכים הבסיסיים של האדם. יונג התפצל מהפסיכואנליזה ויצר את מושג התת-מודע-הקולקטיבי, המתפרש באמצעות ארכיטיפים ארכאיים, אך שיטתו לא התקבלה על-ידי הפרקטיקה השלטת. דלז וגואטרי הראו ב-"אנטי-אדיפוס" שלהם כיצד מושג 'התסביך האדיפלי' אינו יכול לתאר לאמיתו של דבר את הטבע האנושי בכללו. ומלבד אלה – ורבים אחרים, שלא הזכרנו כאן – קיימת הביקורת הפמיניסטית, היוצאת כנגד היחס אל האישה מבית מדרשו של פרויד וטוענת, כי שוביניסטית היא ותיאורה מוטעה. כך, למשל, לוס איריגרי מעמידה מול 'קנאת הפין' של פרויד את מכלול הארוגניות, המיניות, של האישה, הנותנת לה מעמד של נוכחת בפני עצמה ולא רק כנעדרת ביחס לפאלוס הגברי.

כל אלה הן ביקורות טובות ונכונות, המציגות כשלים-פנימיים, המצויים בפסיכולוגיה, כתחום עיסוק וכתחום חשיבה. אך, לדעתנו, לכל הכשלים האלה גם-יחד יש מקור אחד, שהוא הכשל הבסיסי והשורשי של הפסיכולוגיה. וכדי למצוא אותו מה טבעי יותר מאשר להשתמש בשפתו של הנמען ולערוך פסיכואנליזה לפסיכואנליזה עצמה. והנה מצאנו את נקודת התפנית, שהיא שורש הבעיה: המדובר הוא בתיאורית הפיתוי, ונזכיר – נערה מתלונן על כי גבר הטריד אותה מינית ונשלחת לטיפול אצל פרויד, אלא שהוא מנסה לשכנעה דווקא לרקום יחסים עם גבר זה, וכשעולה אירוע ההטרדה עצמו מעלה הוא את ההשערה – אולי את מדמיינת את הדברים? כאן קמה הנערה ויצאה מן המשרד ולאחר מכן חשפה את כל הפרשה והוציאה את האמת לאור. אין זאת, כי אם פעלה היא בחכמה – על-פי חושיה הנשיים הטבעיים ועל-פי ההיגיון האנושי הישר והבריא. אך בספרות הפסיכולוגית ידוע מקרה זה ככישלון טיפולי. ופרויד עצמו – מנקודה זו יצר הוא את התיאוריה על הנשים ההיסטריות שלו. למעשה, שינה הוא תיאוריה קיימת: נשים רבות הגיעו אליו וטענו לפגיעה מינית שחוו בילדותן וזכורה להן.  בתחילה גרס פרויד, כי תיאורן אמיתי ונכון, אלא שמכאן ואילך שינה את דעתו המוצהרת וטען, כי נשים אלה מדמיינות את המקרה, שלא היה ולא נברא – וזאת כדי למלא צרכים כאלה או אחרים בהווה. אין זאת אלא שנשים אלה היסטריות הן.

זוהי נקודת התפנית הבראשיתית של הפסיכואנליזה ומכאן אף מתחיל הכשל הבסיסי שלה – התעלמות מהעובדות הקיימות וטענה לפעולת הדמיון תחת זאת. ובאופן מקביל – עליית קרנה של התיאוריה, חוות-הדעת, המסבירה את הדברים כביכול, תחת הטיית אוזן לסובייקט עצמו, שחווה את הדברים על בשרו. הנה, בא לידי ביטוי בפועל הכשל, שהצביע עליו פופר. וכך, מובנת גם טענתו של מרקוזה על התעלמות מן העובדות בעלמא-הדין, כמו גם של שאר הביקורות, החורגות מן התיאוריות המוכנות-מראש, ואין צורך לומר, שבכך מודגשת ביותר הביקורת הפמיניסטית, שכן אין זה מקרה שכשל זה צמח ועלה במקרה של מטופלת-אישה. האישה, המחוברת לגופה ויודעת באינסטינקטים טבעיים מהי הריאליות האמתית. היא גם מכירה את טבעו של הגבר ואת האחווה הגברית, המנסה להגן עליו ועל עצמה, כשהיא זו הנותנת את הטון בחברה הקיימת. ואכן זאת אין להכחיש – החברה היא פטריארכלית ופאלוצנטרית ואיננה מעוניינת במיוחד לשמוע על מקרים כאלה. כנראה, גם הופעלו לחצים על פרויד לשנות את התיאוריה המקורית שלו. שכן, גם זאת אין להכחיש – במקרים של גילוי-עריות אנו עוסקים – ואלה הם בגדר טאבו חברתי. אך ניתנת האמת להיאמר – והרי לכולנו ידוע, כי מקרים כאלה אכן קורים – ומדוע להסתיר את הדבר? ומשעה שהדבר מוסתר ואין מטפלים בו הוא גם צומח ועולה באין מפריע. כך, ידועים לנו מקרים רבים של מגעים אינטימיים אסורים בין מטפלים למטופליהם, שכן גרעין הפשע כבר זרוע באדמה זו. וכך, מוצאים אנו שוב ושוב את הטענה שבפי המטפל הפושע: מטופלת זו – מדמיינת היא! ומתוקף מעמדו הנכבד ומתוקף מעמדה הנחות-כביכול – שהרי למה פנתה לטיפול מראש? שבפיו-הוא – והרגישה בכל מקרה – שהרי למה פנתה לטיפול מראש? שבפינו-אנו – נוטה הכף לטובתו ומי יאזין לדבריה? מקום בו הייתה צריכה לקבל סעד – בו קיבלה מכה נוספת. ועל כן לפעמים מפעים ממש לראות באיזו קלות טוענים פסיכואנליטיקאים אלה לפעולה דמיונית, בעוד האמת יכולה להיות ברורה וניכרת וממש ניצבת על השולחן למולם. אין זאת אלא שהכוח בידם. אך כוח הוא אינו מוח, ואנו באנו לשחרר את האמת מאחיזתו זו הלופתת, ולשם כך כל שעליו לעשות הוא דבר אחד פשוט – לתקן את הכשל הקיים ולהודות בקיום העובדות, אשר אינן דמיוניות, גם כאשר המדובר הוא בפשע כגילוי-עריות.

 

הוספה מאוחרת: התזה העיקרית כאן לקוחה מתוך הספר "בגנות הפסיכותרפיה" מאת ג'פרי מוסאייף מייסון. לא זכרתי את הספר בעת כתיבת הדברים במקור. כמו כן, שכחתי להזכיר כאן את פוקו.

המקרה המתואר הוא המקרה המפורסם של דורה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s