"אתיקה והאינסופי"/ מאת עמנואל לוינס

אתיקה והאינסופי/ ביקורת מאת חגי הופר

"אתיקה והאינסופי – שיחות עם פיליפ נמו" מאת עמנואל לוינס, תרגום (בשיתוף עם שמואל ראם) ומבוא: אפרים מאיר, מאגנס, תשס"ג (במקור 1982), 101 עמ'.

לפני שנים רבות קראתי את הספר הזה, אתיקה והאינסופי, וחשבתי שהוא מהווה מבוא מצוין, ובעיקר קל ונהיר מאוד, להגותו של לוינס. עתה קראתי אותו בשנית, ואני עדיין חושב שהוא מבוא מצוין, אם כי בקריאה שנייה התברר לי שהוא בכל זאת לא לגמרי קל כמו שחשבתי. קל מספריו האחרים של לוינס, אך עדיין לא קל לגמרי.

זהו הספר הראשון של לוינס שתורגם לעברית. למעשה, זה לא ממש ספר שלו, במובן המסורתי, אלא ראיון רדיו שעשה עם פרופ' פיליפ נמו. בינתיים תורגמו עוד הרבה ספרים של לוינס, הן בתחום הפילוסופיה והן בתחום הדת, ואף אני בינתיים הספקתי לקרוא כמעט את כולם. ספרי הפילוסופיה שלו הם קשים מאוד להבנה, ממש בלתי אפשריים. לעומת זאת, ספרי ההגות הדתית, ובראשם ספרי הקריאות התלמודיות, מכוונים לקהל הרחב והם הרבה יותר נהירים.

מעניין לציין שאת שני אלה, ספרי הפילוסופיה וספרי הדת, לא רק שהוא כתב באופן נפרד זה מזה, אלא אף הוציא לאור בשתי הוצאות לאור נפרדות. זה מעניין, כי הרמב"ם, למשל, בספרו "מורה הנבוכים", שאף למזג את הפילוסופיה והתורה, ולעומתו שפינוזה, בספרו "מאמר תיאולוגי מדיני", הטיף שיש להפריד ביניהן, והנה נראה שלוינס מאמץ בזאת את גישתו של שפינוזה. אך עדיין ניתן למצוא הרבה מן הפילוסופיה של לוינס אף בכתביו הדתיים והרבה מן הגישה הדתית שלו אף בפילוסופיה. למעשה, ניתן לראותו כמי שמכניס את ההומניזם היהודי (יש דבר כזה!) לתוככי עולם הפילוסופיה, ובזה לדעתי גדולתו. אך כדי להבין זאת יש לתאר בקצרה את הגותו.

הספר שאני דן בו כעת פותח בשני ההוגים שהשפיעו בצורה החזקה ביותר על לוינס – הוסרל והיידגר. אצל הוסרל הוא שמע את הרצאותיו האחרונות (של הוסרל), ואילו אצל היידגר שמע את הרצאותיו הראשונות (של היידגר). הוסרל מזוהה עם הפנומנולוגיה, והיידגר עם האקזיסטנציאליזם.

לאחר מכאן לוינס מדבר על מהות הגותו עצמה, ובעיקר הוא מדבר על מושג ה"היות". לא אתאר חלק זה בהגותו, גם כי איני בטוח שהבנתי את הדברים בדיוק, וגם כי, אחרי הכול, זה החלק הפחות משמעותי עבורי באופן אישי.

החלק המשמעותי עבורי, ולדעתי באופן כללי בהגותו, הוא הממד האתי שלה, היחס לפנים והאחריות לאחר הנובעת מהן. אך לפני שאגיע לציטוט המרכזי בנושא זה, כדאי להתחיל מציטוט מקדים. ספרו המרכזי של לוינס הוא "כוליות ואינסוף". את הכוליות ניתן לתאר כנטיית ההכללה המשותפת לפילוסופיה לאורך ההיסטוריה, ואילו האינסופיות היא החריגה ממנה. עתה, ניתן ללוינס עצמו להסביר את הבעיה שבכוליות:

 

"ע"ל: בביקורת על הכוליות הכרוכה בעצם הצירוף של שתי מילים אלה יש התייחסות לתולדות הפילוסופיה. אפשר לפרש את תולדותיה של הפילוסופיה כנסיון לסינתיזה אוניברסאלית, או כהעמדה של כל הנסיון – היינו, של כל מה שיש בו משמעות – על כוליות, שבה התודעה חובקת את העולם ואינה משאירה דבר חוץ ממנה, ובדרך זו הופכת למחשבה מוחלטת. תודעת העצמי היא בעת ובעונה אחת תודעת הכול. בתולדות הפילוסופיה נתקלה טוטאליזאציה זו אך במעט התנגדות. אשר לי, הרי רק בפילוסופיה של פראנץ רוזנצוויג, שהיא בעיקר התמודדות עם הגל, פגשתי בפעם הראשונה ביקורת ראדיקאלית של הכוליות" (עמ' 62).

 

עתה, אל מול כוליות זו מופיעות הפנים האנושיות, שהן להערכתי מרכז הכובד בהגותו של לוינס, כפי שעולה מהציטוט המרכזי הבא:

 

"ע"ל: הפנים הן משמעות, משמעות ללא הקשר. כוונתי לומר, שהאחר, ביושר פניו, אינו דמות בתוך הקשר. בנוהג שבעולם אדם הוא "דמות": הוא פרופסור בסורבון, או סגן-נשיא של מועצת המדינה, או בנו של פלוני, וכן כל מה שכתוב בדרכונו, והאופן שבו הוא נוהג להתלבש ולהציג את עצמו. וכל משמעות – במובן הרגיל של המילה – שאתה בא לייחס אליו קשורה בהקשר ההוא. הווה אומר, משמעותו מותנית ביחסו למשהו אחר. ואילו כאן נהפוך הוא: הפנים הן משמעות לעצמן. אתה – זה אתה. במובן זה אפשר לומר, שהפנים אינן "נראות". הפנים אינן יכולות ליהפך לתוכן שמחשבתך היתה יכולה לאחוז בו. הפנים אינן יכולות להיות מוכלות בשום דבר, והן מוליכות אותך אל מעֵבר. משמעותן של הפנים גורמת להן להיחלץ מן ההוויה בהיותה קשורה לידיעה. ואילו הראייה אינה אלא חיפוש אחרי התאמה; היא ממש בולעת את ההוויה. ברם היחס אל הפנים הוא אתי מעיקרא. הפנים הן מה שאינך יכול להרוג, או, לפחות, משמעותן היא לומר: "לא תרצח"… לאמיתו של דבר, הופעתן של אותן "זרויות אתיות" בהוויה – היינו אנושיותו של האדם – היא שבר בהוויה. שבר זה בעל משמעות הוא, אפילו תתעצם ההוויה ותתאושש ממנו" (עמ' 68).

 

לוינס אם כך עושה מעבר מהממד הפנומנולוגי אל זה האתי, מן עולם התופעות אל המוסר. הפנים האנושיות חורגות מן הכוליות, מן ההכללה. ומכאן צו האחריות לאחר, שהוא אבן פינה בהגותו של לוינס.

 

במקביל לקריאת ספר זה קראתי ספר נוסף על לוינס – "קרוב ורחוק – על משנתו של עמנואל לוינס" מאת הרב דניאל אפשטיין, בהוצאת האוניברסיטה המשודרת (2005). גם זה ספר מיועד לקהל הרחב ומנסה להיות נגיש, אך גם כאן צריך להודות שעדיין הדברים לא נהירים דיים.

בכל אופן, אם להזכיר רעיון אחד של אפשטיין, הוא טוען כי אמנם אפשר לראות בלוינס כממשיך של מרטין בובר ומושפע ממנו, אך יותר מכך הוא מושפע מרוזנזצוויג (שאכן הוזכר קודם). זאת משום שבובר מדבר אמנם על יחסי אני-אתה, לעומת יחסי אני-לז, אלא שה"אתה" שלו יכול להיות גם עץ ולאו-דווקא גורם אנושי, ואילו לוינס מתמקד דווקא בגורם האנושי.

ואולם אני חושב שהזיקה בין בובר ובין לוינס היא עדיין זיקה חזקה. אפשר מאוד שלוינס מביא את ההגות הדיאלוגית הזו לשלב נוסף ומפתח אותה עוד, אך עדיין זו הליכה על אותו קו.

כאן ארצה לציין שבספרי "יסודות הבניין – על צלם אלוהים שבאדם ועוד" (ובהמשכו – "נבראנו בצלם – יהדות הומניסטית") אף אני התייחסתי ללוינס (וכן לבובר). הרעיון שלי, בקיצור גס, היה, כי ניתן לראות במושג "הבריאה בצלם" את יסוד ההומניזם היהודי. ואני הולך שם ומפרט את מאפייניו. אך, בעצם, אין רעיון זה אלא המשך והרחבה למושג פני האחר של לוינס. המשך והרחבה – אף כי זהו רעיון עתיק יותר ומקיף יותר. בעולם הפילוסופי של ימינו אני חושב שיכולה להיות לגישה כזו אפקטיביות רבה.

 

לסיכום, כפי שאמרתי, ספר נגיש יחסית, אם כי עדיין לא נגיש לגמרי (וכנראה לא פשוט לפשט לגמרי פילוסופיה סבוכה). הוא גם קצר מאוד – 100 עמודים, שמתוכם הריאיון עצמו תופש כ-50 עמודים בלבד. שווה להכיר את ההוגה החשוב הזה, שזכה להערכה רבה מכל ההוגים בני זמנו והצליח, להערכתי, להכניס את המסר המוסרי של היהדות לתוך עולם ההגות הכללי. אני כאן רק נגעתי בקצה המזלג בהגותו הענפה, ובכל זאת אני סבור שהצגתי את הגורם המשמעותי ביותר שלה, לפחות מבחינתי.