"מה זה משנה?"/ מאת טלי שרוט

מה זה משנה?/ ביקורת מאת חגי הופר

"מה זה משנה? – איך אנחנו מצליחים (ומתי אנחנו נכשלים) לשנות את דעתם של אחרים" מאת טלי שרוט, מאנגלית: יכין אונא, כז"ב דביר, 2018, 268 עמ'.

טלי שרוט, ישראלית במקור, המחלקת את זמנה בין ארה"ב לאנגליה, היא פסיכולוגית וחוקרת מוח, בעלת תואר פרופסור. בספר זה היא יוצאת למסע בניסיון להבין את חוכמת השכנוע – מה גורם לנו להשתכנע, וכיצד נשכנע אחרים?

שרוט הולכת ומפרטת כמה עקרונות:

  1. מחקרים מראים שהצגת נתונים, מה שנראה כדבר האולטימטיבי בשכנוע, פשוט לא מועילה. אנשים נסגרים בדעותיהם הקודמות ורק מחזקים אותן יותר. מה שעדיף לעשות אם ברצונכם לשכנע הוא להגיע לבסיס משותף המעורר הסכמה, וממנו להוסיף את הנתונים שברצונכם להוסיף.
  2. אנשים מושפעים יותר מרגש, שהוא דבר מידבק ולא רק עניין פרטי של החווה. על כן אם ברצונכם לשכנע הדגישו את הממד הרגשי של דבריכם.
  3. אבל יש סוגים שונים של ריגושים. למשל, כשאנו פוחדים, אנו מתוכנתים אבולוציונית להתאבן. לעומת זאת, הנאה גורמת לנו להנעה. כך, כשניסו לגרום לרופאים לשטוף ידיים בסביבתם הרפואית והשתמשו באזהרות, הדבר כמעט שלא הועיל. לעומת זאת כשהשתמשו בערך חיובי של "צבירת נקודות" הדבר הועיל מאוד. לכן בדרך כלל עדיף להשתמש באסטרטגיות חיוביות במקום באזהרות ואיומים.
  4. לאנשים יש רצון לעצמאות ופחד מפני איבוד שליטה. אולי לכן אנשים רבים מפחדים מטיסות, למרות שהנתונים מראים שהן בטוחות יותר מנסיעה ברכב. לכן עלינו להתגבר על הנטייה הטבעית שלנו לשלוט, ובמקום זאת להציע את אפשרות הבחירה.
  5. אנו נוטים לחשוב שאנשים מתעניינים במידע חשוב, אך זה לא נכון. אנשים מתעניינים בעיקר במידע חיובי, המעורר רגשות חיוביים, על כן הדגישו את הצדדים החיוביים שבמסר שלכם. חברות תעופה, למשל, הבחינו שאנשים כלל לא מקשיבים לסרטון ההדרכה של הנחיות החירום המשודר במטוס, עד שהפכו אותו לבעל מסרים חיוביים וכיפיים.
  6. אבל המצב שונה כאשר המוח מאוים והוא במצב של דחק, בו יש הפרשה מוגברת של הקורטיזול. אז אנו רגישים יותר דווקא למסרים מאיימים, ואז גם אנו נוטים "לשחק על בטוח", גם כאשר נטילת הסיכון היא האפשרות הטובה יותר.

 

בשני פרקים נוספים שרוט מדברת על עוד שני דברים הקשורים לנושא בעקיפין.

האחד הוא, שיש לנו אינסטינקט לחקות את הבחירות של הזולת. זו היא למידה חברתית. אבל לפעמים היא אינה במקומה ועלינו לברר מה ההחלטה האישית שלנו ולא מה סביבתנו בחרה.

והשני, דומה לראשון, אומר ש"חוכמת ההמונים" היא אמנם דבר מוכח, אבל היא לא נכונה בכל מקרה – והסתייגויות לה הופיעו כבר בספר שתיאר אותה, בשם שהוזכר. למשל, הניסוי המקורי ביקש מקהל לנחש משקל של פר ולאחר מכן בדק את ממוצע הניחושים, שהיה קרוב מאוד למשקל הנכון. אבל אם מעמידים את הפר ליד פר רזה ומצומק, נוצרת הטיה אצל הקהל כלפי מעלה וממילא הניחוש המשותף שלהם לא מדויק. הטיה אחרת היא הטית השוויון, ובה מייחסים ערך זהה לכל ההמלצות, למרות שחלקן של מומחים בתחום וחלקן של אנשים חסרי מומחיות. לכן יש להיזהר מן ההטיות השונות ולא לסמוך על "חוכמת ההמונים" בכל מצב. מה גם שלעיתים דעת המומחה מתבררת כעדיפה.

 

בפרק האחרון המסכם שרוט מציגה בקיצור כמה פריצות דרך חדשות של חקר המוח, הכוללת אפשרות של שליטה על-ידי המחשבה בבעל חיים אחר ועוד. הדברים מסקרנים מאוד, אך מובאים על קצה המזלג.

 

לסיכום, ספר נחמד מאוד, טוב מאוד לסוגו, כתוב היטב ופוקח עיניים. אני התרשמתי ששרוט משתמשת יותר בידע הפסיכולוגי שלה מאשר בידע הספציפי שלה בחקר המוח. אפשר גם לומר שהרבה מהאבחנות די ידועות, למשל ההמלצה להדגיש את החיובי ולא את השלילי, אבל עדיין הספר מעניין ומועיל. למותר לציין, שכל המלצה שציינתי למעלה מוסברת ומודגמת על ידי מחקרים מדעיים רבים.

 

כתבה על הספר וראיון עם המחברת שודרה לא מזמן בתוכנית של אושרת קוטלר – קישור בהערה.[1]

 

שורה תחתונה: טוב מאוד.

 

 

[1] כאן: https://www.10.tv/news/152760

מה זה משנה

מודעות פרסומת

"אנטומיה של מגפה"/ מאת רוברט וויטאקר

אנטומיה של מגפה/ ביקורת מאת חגי הופר

"אנטומיה של מגפה – כדורי קסם, תרופות פסיכיאטריות והעלייה הדרמטית בתחלואת הנפש בעולם המערבי" מאת רוברט וויטאקר, פוקוס, 2017, 331 עמ'.

רוברט וויטאקר, עיתונאי בריאות מוערך, יצא לבדוק כיצד קרה שלמרות כניסת הטיפול הפסיכיאטרי בכדורים, שהיה אמור לסייע לנפגעי נפש, אחוזי התחלואה רק ממשיכים לעלות בקצב מסחרר?

הממצאים שלו הם פשוטים מאוד: מתברר ששימוש בכדורים פסיכיאטריים לא רק שלא מסייע להבראה, בטווח הארוך, אלא אף מחריף ומחמיר את המחלה.

הבדיקה שלו פרושה על פני כמה רמות.

ראשית, הוא סוקר את ההיסטוריה של התרופות למן התרופות הישנות ועד החדשות, ומראה שהתרופות הראשונות היו בעלות מטרות אחרות בתחילה ולא נבדקו כראוי.

הטענה היא שלחולי סכיזופרניה יש עודף דופמין ושלחולי דיכאון חסר סרוטונין, והתרופות אמורות לאזן זאת. אלא שבבדיקות פיזיות שנעשו לא נמצא כל ממצא מאשר לזאת. הרעיון המוכר של "חוסר איזון כימי במוח" לא הוכח מעולם.

אך יותר מכך, כשבודקים אחוזי החלמה של נוטלי תרופות מול כאלו שאינם נוטלים תרופות, דווקא אחוזי ההחלמה של אלו שאינם נוטלים תרופות טובים הרבה יותר. הדבר מוכיח את עצמו שוב ושוב בכל סוגי המחלות ובכל סוגי התרופות שנמנים בספר, כולל תרופות אנטי פסיכוטיות, תרופות אנטי דיכאוניות, נוגדי חרדה, ותרופות לטיפול בהפרעות קשב וריכוז.

ההסבר לתופעה זו המובא בספר הוא שהתרופות משנות את מוח המטופל באופן כזה שבטווח הארוך נוצרת תוצאה הפוכה. המוח פועל בדרך של פיצוי הסתגלותי, ולכן, למשל, כאשר חוסמים לו את הגישה לקולטני הדופמין, הוא מייצר כמות נוספת של קולטנים. וכך כאשר מפסיקים את התרופה, הרבה פעמים חוזר ההתקף ביתר שאת. עד כה ראו זאת כ"הוכחה" ליעילות התרופה, את תיאור זה מספק הסבר אחר. לכן חשוב כל-כך להיגמל מהתרופה באופן מדורג.

מעבר לזאת, לכדורים הפסיכיאטריים יש השפעות מזיקות רבות לטווח הארוך, ובין היתר הם מביאים לתמותה בגיל מוקדם יותר של נוטליהם.

לבסוף, אם כל זה לא מספיק, במחקר שהשווה בין מטופלים במערב, בו כמעט כל הנבדקים היו נוטלי תרופות, לבין כמה ארצות במזרח, שם נוטלי התרופות היו מועטים מאוד, אחוזי ההחלמה היו טובים יותר דווקא בארצות המזרח, ללא הטיפול התרופתי.

 

זהו, אם כן, ספר חשוב מאוד ואמיץ מאוד. הוא אמיץ, כי וויטקאר יוצא כאן נגד הממסד הפסיכיאטרי המשומן בכספים ובמעמד. והוא חשוב מסיבות מובנות. אם מה שהוא כותב בספרו זה הוא נכון, צריכות להיות לכך השפעות מרחיקות לכת.

אולם, הספר יצא באנגלית ב-2010, ובינתיים עולם התרופות הפסיכיאטרי עומד איתן ויציב. אמנם בתוספות המאוחרות לספר מוזכרות כמה תזוזות לכיוון אליו מפנה הספר, אך איני בטוח עד כמה ההשפעה הזו באמת אקוטית. זהו ספר קריטי, ואני חושב שהוא צריך לזכות לתהודה רבה, הן בציבור הרחב, הן בממסד הטיפולי.

 

הערה אחת לקוראים: כאמור, הספר מפרט מחלות שונות ותרופות שונות, שלכל אחת מהן מוקדש חלק נפרד, אולם הטענה חוזרת, ועל כן יכולה להיווצר תחושת חזרת מייגעת מעט. אך צריך לזכור שהפירוט הזה נחוץ מעצם חלוציותו של הספר. כדי לטעון את הטענה שלו באופן משכנע עליו להיות יסודי – והוא אכן יסודי.

 

שורה תחתונה: מומלץ ביותר.

 

קישורים נוספים:

בתוכנית של אושרת קוטלר לפני כמה שבועות שודרה כתבה על הספר:

http://10tv.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1278336

 

ווויטאקר עצמו משוחח על הספר ביו-טיוב:

https://www.youtube.com/watch?v=DAutEX6Agj0&t=4s

 

אנטומיה של מגפה

"הבטחת הנחש"/ מאת סטיב ג'ונס

הבטחת הנחש/ ביקורת מאת חגי הופר

"הבטחת הנחש – התנ"ך בעיני איש מדע" מאת סטיב ג'ונס, תרגם ניר רצ'קובסקי, ידיעות, 2018, 390 עמ'.

[קצרמר].

מאוד עניין אותי הספר הזה. ציפיתי למבט מדעי מפוכח על כמה הסברים מיתיים המופיעים בתנ"ך לאירועים טבעיים. תיאורי התנ"ך יכולים להיראות כסוג של חקירה קדומה, ויש בהם ערך לפחות מצד הבעת הסקרנות שבהם. אבל מהר מאוד צריך להתקדם להסברים המודרניים, שהוכחו בניסיון.

אלא שהספר כמעט ולא עורך קישור שכזה, אלא מזכיר בחטף איזה נושא מהתנ"ך ואז מאריך בהסברים מדעיים שונים, שלא נראים קשורים כלל לנושא.

כך, בפרק הראשון הוא מזכיר את בני הנפילים, הענקים, ומספק את ההסבר המדעי לגובה קומה מוגזם, הקשור בנקודה מסוימת במוח. כל זה יפה מאוד. אבל אז רוב הפרק הוא מדבר על השתלשלותם של שמות משפחה, כנראה בהקבלה מסוימת להשתלשלות הגנטית, וכאן העניין מועט מאוד.

ג'ונס הוא פרופסור לגנטיקה, ונראה שזה תחום עיסוקו העיקרי בספר זה. בתיאוריות הפיזיקליות, למשל, הוא מודה שאין לו ידע מספיק. והתוצאה היא ספר פושר מאוד ולא מעניין מספיק, אשר ביחס לציפיות הגבוהות שהיו לי ממנו איכזב מאוד. הנחש אשר הבטיח – שוב לא קיים.

הבטחת הנחש

"עולם צמא לגשם"/ מאת אפרת חרמוני

עולם צמא לגשם/ ביקורת מאת חגי הופר

"עולם צמא לגשם – מקורות יהודיים בקריאה יונגיאנית" מאת אפרת חרמוני, מודן, 2017, 244 עמ'.

[קצרמר].

בעבר כתבתי על התיאוריה של יונג בכללה[1], ואף על ספר הרותם אותה לתחום הקולנוע[2]. הפעם הניסיון הוא להסביר דרכה כמה טקסטים יהודיים. המחברת מביאה מקורות מהתנ"ך (למשל המבול או מגדל בבל), מהמדרשים ואף מהקבלה, ומנסה לפענח אותם דרך המפתח היונגיאני.

ניכר במחברת, אפשרת חרמוני, שיש לה תשוקה רבה ורעננה לתחום היהדות. שעריה נפתחו לפניה והרשימו אותה עמוקות. את התפעמותה זו היא מעבירה יפה מאוד בספר הזה. אבל עדיין לטעמי הקישורים שהיא עושה לא מעניינים מספיק, וזו נראית לי בעיקר קריאה בוסרית. נראה שבהחלט יש לה לאן להתקדם ולהתפתח, וכך ללכת בעקבות התשוקה שלה, אבל בינתיים התובנות העולות מהקריאה לא רבות ונראה שנדרשת עוד עבודה שיש לעשות.

מצד שני, יכול להיות שיש לי בעיה עם הקריאה היונגיאנית עצמה. גם בביקורתי על הספר של רות נצר, שקראה דרך יונג יצירות קולנועיות, לא אהבתי את הניתוח והוא נראה לי רדוד מדי. האם יכול להיות שהשיטה עצמה מובילה לרדידות מסוימת, ובעקבות כך לחוסר עניין מצדי? אינני יודע. בכל אופן, עד עתה ה"קריאות היונגיאניות" לא עשו עליי רושם רב.

 

[1] כאן: http://nuritha.co.il/he/node/44719

[2] כאן: http://nuritha.co.il/he/node/30762

עולם צמא לגשם

"הרופא והפילוסוף"/ מאת יהושע פישל שניאורסון

הרופא והפילוסוף/ ביקורת מאת חגי הופר

"הרופא והפילוסוף – סיפור פלאים על הרופא יונה גיטל'ש" מאת יהושע פישל שניאורסון, ידיעות, 2017, 440 עמ'.

עיקר הספר הרופא והפילוסוף מתאר את מפגשם של יונה גייטל'ש וד"ר גולדפאלם, אי אז במאה ה-19, באירופה.

יונה גייטל'ש נחטף בילדותו לקסרקטין הנוצרים והיה מה שמכונה קנטוניסט. שם הוא סבל הרבה. אבל באורח פלא הוא חולץ משם ואף למד רפואה, ואז חזר לעיירת נעוריו והיה לרופא מקומי. בעיירה היו כבר מספר רופאים, כשלכל אחד אפיון מיוחד. היו רופאים יהודים והיו נוצרים, ודווקא הרופאים הנוצרים העריכו אותו יותר. גם המון העם היהודי העדיף דווקא את הרופאים הזרים. יונה נחשב בעיניי אנשי הסביבה לשילוב של רופא מצד אחד וקדוש מצד שני, והרבה לא אהבו את השילוב הזה. רופא זה דבר אחד, וקדוש דבר אחר, ואין לערבב ביניהם, כך חשבו. תואר הקדוש בא לו הן כי המשיך להחזיק בדת היהודית, הן בגלל הסבל הרב שחווה שבעברו.

ד"ר גולדפאלם למד פילוסופיה בגרמניה, במיוחד את הפילוסופיה של קאנט, עליה גם כתב מאמרים. הוא בא לאותה עיירה למלא את תפקיד מנהל בית הספר. בין היתר הוא סבל ממיגרנות, ולכן פנה אל יונה גייטל'ש שיירפאו.

עיקר המפגש ביניהם מתרחש בחלק השני (מתוך שלושה) של הספר, לאחר שבחלק הראשון תוארו יחסי הכוחות בין הרופאים ובין עצמם ובינם לבין הסביבה. בחלק זה מתוארת מסיבה שאירגן אחד מחשובי העיירה, לה הוזמנו גם גייטל'ש גם גולדפאלם.

הנואם המרכזי במסיבה היה ד"ר גולדפאלם, ואת נאומו אפשר למצוא בפרק ט'. הוא פרש את עיקרי הפילוסופיה של קאנט, תוך שהוא מתרכז בעיקר בתורת המוסר שלו. לפי תורה זו המוסר הוא עניין תבוני ולכן הדבר הנכון הוא לקבלו מתוך היענות לצו התבוני, ולא מתוך נטיות רגש למיניהן.

לאחר נאומו התבקש אף גייטל'ש להגיב, ותגובתו מובאת בפרק הבא, פרק י'. גייטל'ש אומר שאינו בקי מספיק כדי להתייחס לנבכי הפילוסופיה הזו עצמה, אך בכל זאת יכול לומר דבר מה. וכך, ראשית הוא אומר שאין לנתק את המעשה המוסרי מרגשי החמלה והחסד, שהם מקורותיו הטבעיים (טענה ידועה, אך יש לומר שגישתו של קאנט דווקא יכולה לעלות בקנה אחד עם גישה ידועה ביהדות עצמה, לפיה יש לקיים את המצוות לשם קיום המצווה עצמה ולא מתוך פניות אישיות). ושנית, אולי חשוב יותר, הוא אומר כי מצא פגם אחר בפילוסופיה של קאנט והוא התבטאותו נגד היהדות, שלדעתו נובעת משנאה, כלומר מאנטישמיות. אם גולדפאלם דיבר בעיקר על "ביקורת התבונה הטהורה" (תורת ההכרה) ועל "ביקורת התבונה המעשית" (תורת המוסר), הרי שהוא מדבר בעיקר על הספר "הדת בגבולות התבונה בלבד".

אך מה אומר בדיוק קאנט? נקשיב למחבר:

"בספר זה "מוכיח" קאנט באופן שטחי ומוטעה, ללא הסתייגות וביקורת עצמית כלשהי, כי תורת ישראל איננה תורה דתית, כביכול, אלא קובץ חוקים מדיניים, ובדרך "אגב" מוציא הוא משפט שווא על עם ישראל, שהוא "עם השונא את כל העמים ועל כן כל העמים שונאים אותו"" (עמ' 212).

ובכן, הבה נתייחס לדברים. את הטענה הראשונה, היות היהדות דת מדינית בעיקרה, כבר השמיע בעבר שפינוזה, קאנט לא מחדש פה דבר. והטענה השנייה גם היא ידועה, ובאמת יש משהו במעגל הקסמים של השנאה ההדדית הזו שמזין את עצמו. בכל אופן אנטישמיות לא מצאתי כאן.

בספר אחר, "השותפות הגדולה" מאת הרב זקס, הוא מביא רשימה ארוכה של פילוסופים שהיו נגועים לדעתו בשנאת ישראל, וגם בה מופיע קאנט. הוא אומר שבשיחות סגורות הוא אמר שהיהודים הם ערפדים, וכי יש לעשות המתת חסד ליהדות. אבל איני יודע כמה אמון יש לתת לציטוטים מ"שיחות סגורות". מוטב להתייחס לספריו. והטענה השנייה, על אף שהיא קשה, היא טענה לגיטימית בעיניי ואינה מורה על שנאה.

הטענות שהמחבר שם בפי גייטל'ש הן, אם כך, קלושות. מה גם שהוא כלל לא מתמודד עם הפילוסופיה של קאנט עצמה – ולשם כך פניתי אל הספר הזה בתחילה. כאן חוויתי אכזבת מה מהספר.

אך מיד ניגשתי ללמד על הספר זכות: והרי פילוסופים אנטישמים אחרים לא חסר, וגייטל'ש בא להעלות טענה כללית נגד תנועת ההשכלה. והנה, שניאורסון כתב את ספרו בשנים 1939-1941 (ופרסמו כספר ב-1945), שנות מלחמת העולם השנייה, ואז כבר התחילו להגיע ידיעות ליישוב בארץ על השואה המתחוללת באירופה. רעל האנטישמיות אכן התפרץ ודווקא במדינה המשכילה ביותר. ואכן, לאחר המלחמה אף עולם הפילוסופיה נדרש לעשות חשבון נפש, וחלק מהמסר של הפוסטמודרניזם נובע מחשבון נפש זה, וכולל הפניית עורף לעולם ההשכלה של המאות ה-18 וה-19 והאמון שלה בשכל. מבחינה זו, שניאורסון אף נראה כנביא שהקדים את זמנו.

אך אז בא החלק השלישי של הספר. ובחלק השלישי מסופר על ילד יהודי דתי אחד שנאלץ ללכת לבית הספר ה"כללי" של ד"ר גולדפאלם, כי שם נותנים בגדים חמים לחורף, שאין לו אמצעים לקנותם בעצמו. ואז שוב נפגשים גייטל'ש וגולדפאלם, וגייטל'ש מספר על עברו כקנטוניסט ומשווה בין מצבו אז למצב הילדים המסכנים היום, שנאלצים ללמוד בבית ספר כללי, ירחם ה'.

כלומר, מטרת הספר מתבררת והיא מלחמה בכל השכלה באשר היא. בשם היהדות, כמובן. לא משנה שגייטל'ש עצמו קיבל השכלה רחבה ונהייה רופא, המועיל לסביבתו, ולא משנה שאף המחבר, שניאורסון, היה פרופסור בהשכלתו.

באחרית הדבר (שלא מצוין מאת מי היא, אולי מאת העורך נתנאל לדרברג) קצת מתבהרת התמונה. מסופר בה כי שניאורסון השתייך לחסידות חב"ד, והיה כאמור פרופסור, אך לא הצליח להשתלב בעולם האקדמי בארץ, ועסק בעיקר בחינוך ובחינוך מיוחד. נאמר כי הדמות של גייטל'ש יכולה לייצג את דמותו שלו ואת היחס אליו זכה בארץ, ואילו הדמות של ד"ר גולדפאלם יכולה לייצג את הוגו ברגמן, איתו היה לו דין ודברים.

בין היתר, שניאורסון כתב מאמר על ההבדל בין יהודי מערב אירופה, המשכילים יותר, ולבין יהודי מזרחה, המחוברים יותר ליהדות, והדים מהמאמר הזה מורגשים היטב בספר זה. גם את המאמר הזה דחו כאן האקדמאים הבכירים. במיוחד נוגעת ללב התכתבות של שניאורסון עם גרשום שלום, שביקר את ספרו זה בחריפות, וכששניאורסון ביקר את ביקורתו זו, ביקר את ביקורתו של שניאורסון בחריפות גדולה יותר, עד כדי כך שיחסיהם התנתקו.

 

לסיכום, בסופו של דבר הספר לא מצא חן בעיניי, לא במסר שלו – ובכלל בעצם העובדה שהוא בעל אופי פדגוגי-חינוכי, שלא לומר מטיפני – וגם לא בצורת הכתיבה שלו, שיש להודות שהיא מעט מייגעת (גם אם מתעלמים מהערות השוליים הרבות המוספות לטקסט לשם ביאורו). לכן גם איני מבין מדוע ראו לנכון בהוצאת ידיעות אחרונות להוציאו לאור מחדש. לא מדובר פה ביצירת מופת גדולה, והרלוונטיות של הספר לימינו מוטלת בספק. היה מתאים יותר שספר זה ייצא מחדש בהוצאה לאור חרדית, כי זו הרוח הנושבת ממנו.

 

הרופא והפילוסוף

"מקראות: יתרו"/ מאת יואל בן-נון ושאול ברוכי

מקראות: יתרו/ ביקורת מאת חגי הופר

"מקראות – עיון רב-תחומי בתורה: יתרו", מאת יואל בן-נון ושאול ברוכי, ידיעות, 2017, 278 עמ'.

עתה יצא הספר החדש מבית מקראות על פרשת משפטים, אך אני החלטתי בהזדמנות זו לחזור דווקא אל הספר הראשון, על פרשת יתרו, הן בגלל שהוא ראשון, הן בגלל שהוא קצר יותר, והן בגלל שפרשת יתרו מעניינת יותר מבחינתי.

פרויקט מקראות הוא פרויקט שאפתני, השם לו למטרה לפרסם ספר שלם על כל פרשה שבתורה ולכלול בו את סיכום הדעות המסורתיות. האם משימה זו בכלל תיתכן? מעיון בספר מתברר מהר מאוד שהוא רחוק מלכלול את כל החומר כולו, אבל נראה שהוא מביא את עיקר דברי המדרשים והפרשנים המסורתיים, ואף הרחבות שונות.

בעבר עשתה זאת באופן מופתי פרופ' נחמה לייבוביץ בסדרה העיונים שלה, אך שם הכול נכנס לחמישה כרכים עבים, וכאן, אם הכול יתנהל כמתוכנן, מצפים לנו למעלה מ-50 כרכים! כמובן שבמסגרת כזו אפשר להכניס הרבה יותר תוכן.

לספר מספר חלקים: לאחר הטקסט של הפרשה וכן פרק המביא את חלוקת הטעמים שלה, מופיע החלק "דרישה בתורה", ובו סיכום המדרשים והפרשנים הקלסיים. לאחריו פרק העוסק בעניינים לשוניים. לאחריו פרק העוסק בבחינה המדעית של אספקטים שונים בפרשה. ולבסוף – סדר ומבנה ופרשנות ספרותית ורעיונית, מאת הרב בן-נון.

כל חלק מעוצב באופן שונה והוא בעל פונט שונה, באופן המקל על ההבחנה בין החלקים השונים, ובהתאם מקל על הקריאה. קראתי גם מי שצורה זו רק בלבלה אותו והפריעה לו, אך לי הדבר היה נוח.

 

אדגים את פרקיו השונים של הספר על ידי הצגת עיונו בסיפור יתרו, המופיע בשמות י"ח.

שאלה אחת שהתמודדו עמה הפרשנים היא מתי התרחש אירוע זה. כאן חלוקות הדעות. לפי אבן עזרא, מקומו של סיפור יתרו לאחר מתן תורה, שהרי "אין מוקדם ומאוחר בתורה". רמב"ן, לעומת זאת, שלא מקבל את הכלל האחרון, טוען שמקומה הוא כסדר הכרונולוגי בו היא מופיעה. ואם תשאל, לפי אילו חוקים משה שופט את העם לפני מתן תורה? התשובה הפשוטה היא, שכמה חוקים ניתנו כבר במרה, כפי שנאמר – "שם שם לו חוק ומשפט [ושם ניסהו]". דעה אחרת משניהם משמיע רש"י, שלפיו יש לחלק פרק זה לשניים. החצי הראשון, בואו של יתרו, קרה לפני מתן תורה, ואילו החצי השני, פיזור הסמכויות, קרה לאחריו, והוא הודבק לחלק הראשון מכיוון שהוא עוסק באותו עניין. אני חושב שזו פרשנות מקורית מאוד.

בחלק הלשוני יש דיון מעניין על המילה "ויחד". חז"ל דרשו שנעשה בשרו חידודים-חידודים לאחר ששמע מה שנעשה למצרים, אבל לפי הפשט המילה היא מלשון חדווה. רש"י מביא את שני הפירושים בזה אחר זה. כאן נאמר שזו מילה יחידאית בצורה זו, ודומה לה רק מילת "יחד" המופיעה פעם אחת באיוב, אך שם המילה היא משורש יח"ד, במובן איחוד. ועוד מפנים אותנו לפסוק אחד במשלי – "ברזל בברזל יחד, ואיש יחד פני רעהו". גם כאן, חז"ל פירשו – אלו תלמידי חכמים, המחדדים זה את זה בהלכה, אבל יהודה קיל בפירושו ב"דעת מקרא" מפרש את ה"יחד" השני מלשון חדווה, והפסוק כולו הוא על דרך האליטרציה הלשונית. מעניין מאוד.

בחלק המדעי, מוצג לנו מקומו המשוער של הר סיני ושל דרך ישראל במדבר סיני לפי כמה דעות, וכן מוצגים לנו כמה ממצאים מעניינים שנמצאו במדבר סיני, בין היתר מזבח קטן ולצדו 12 מבנים, כדוגמת מה שהכתוב אומר שנבנה לציון 12 שבטי ישראל. הייתכן שבזה מדובר?

ובחלק האחרון, הרב בן-נון חוזר שוב לחלק מהדברים שנאמרו בחלק הראשון, אך הוא מוסיף עליהם פנים שלא הוזכרו בתחילה, ואף דן בעניינים נוספים מלבדם.

 

זהו, אם כך, לימוד עמוס מאוד ופורה מאוד, המציג את עיקר פירושי הקדמונים, לצד כמה ביאורים חדשים יותר, והוא מועיל מאוד ללומד.

 

עד כאן, בעצם, הסקירה. אך החלטתי להוסיף לה חלק נוסף שמציג שיטת לימוד חדשה יותר, הנעדרת כליל, באופן מובן, מהספר שסקרתי עתה. ויש בהוספה זו ערך גם כשלעצמה, מבחינה זו שהיא מציגה ספר נוסף, כך שזו עוד סקירה או חצי סקירה, בעצם.

והספר הנוסף שברצוני להציג הוא ספרו של ריצ'רד אליוט פרידמן – "The Bible with Sources Revealed".

מדובר בספר המציג את כל התורה מחולקת לפי תורת התעודות, כשכל מקור מצוין בצבע אחר. בנוסף, פרידמן מעיר הערות קצרות לכל אורך הטקסט.

זמן רב חיפשתי ספר כדוגמת הספר הזה, כזה המציג את עיקרי ממצאי ביקורת המקרא בצורה קצרה ובהירה. כאן מצאתי את מבוקשי חלקית. חלקית – כי בכל זאת ההערות של פרידמן קצרות מדי ולא מסבירות את החלוקה לגמרי. ובכל זאת, גם זה משהו. ספר כזה בעברית, למותר לציין, אין להשיג (עד למועד זה – 1.18).

 

ובכן, כיצד פרשת יתרו מחולקת לפי מקורותיה?

פרק יח', המגולל את סיפור יתרו, שייך לפי פרידמן למקור אחד – מקור E. למעט שתי מילים – "לאחר שילוחיה". בהוספה זו יש עניין רב. שהרי, לפי פרידמן, הסיפור הקודם על ציפורה, אשת משה, שייך למקור J, ושם היא מצטרפת אל משה בבואו למצרים, וגם שם יש להם רק ילד אחד – גרשום. כאן יש להם שני ילדים והיא באה ממדיין, כך שצריך לגשר בין שני המקורות, וזה בדיוק מה שעושות שתי המילים שנוספו – על-ידי העורך של JE.

פרק יט' מספר את ההכנות למתן תורה בהר סיני. בקריאה פשוטה מתעוררת בו בעיה, שכן לא ברור סדר העלייה והירידה מההר. האם משה עלה לבדו, או עם אהרון? גם המפרשים הקלסיים מתחבטים בזאת. והנה, לפי פרידמן, הפרק ברובו מתחלק בין מקור J למקור E, כשאהרון נכנס לתמונה רק במקור E. ההערה של פרידמן לא מספיק מפורטת כאן, על כן אסתפק בדברים קצרים אלה.

(ובפירוט: E – 2[ב]-9, 16[ב]-17, 19; J – 10-16[א], 18, 20-25[למעט "אתה ואהרן עמך" שהוא מאת העורך]; 1 – P; 2[א] – עורך).

פרק כ' כולל את עשרת הדיברות, אשר הן לפי פרידמן מקור אחר שאינו אחד מהמקורות הידועים. ובכל אופן, ההסבר הניתן למצוות השבת, השונה לגמרי מההסבר שניתן בדיברות שבספר דברים, הוא הוספה של העורך. המשך הפרק עד סופו הוא שוב של מקור E.

 

אני חושב שיש בדברים אלה משום ביאור שלא הופיע בספר הראשון. ההסבר ב"מקראות" להבדלים בין עשרת הדיברות בשמות ובדברים הוא: "שמור וזכור בדיבור אחד נאמרו". אך האם גם ההסבר הארוך והשונה לשבת בשני המקורות נאמר "בדיבור אחד"? יהיה קשה לקבל תשובה זו.

כך שמבחינתי שני ספרים אלה משלימים אחד את השני. אני יודע שכרגע המצב הוא שהם כשני קווים מקבילים, אשר לא ייפגשו לעולם, אך אני מקווה שבכל זאת הם ייפגשו ביום מן הימים, ועדיף מוקדם ממאוחר.

 

מקראות יתרו

"אני מאשים" מאת אמיל זולא

אני מאשים/ ביקורת מאת חגי הופר

"אני מאשים" מאת אמיל זולא, קמין-ברזילי, 2017, 122 עמ'.

מכתבו של אמיל זולא "אני מאשים", שפורסם בעיתון צרפתי בעקבות משפט דרייפוס, נראה שידוע לכל. הוא חלק מחומר הלימודים בבתי הספר. ואף על פי כן נראה שלא רבים קראו את המכתב במלואו. התרגום האחרון שלו נעשה ב-1949, ומאז לא נעשה דבר. לכן יש חשיבות עצומה לתרגום המחודש שנעשה כעת, וצריך לשבח מאוד את היוזמה.

עיקר הספר הוא המכתב עצמו, שמובא באותיות גדולות ונוחות לקריאה (רק חבל שבדפים הראשונים חל שיבוש בדפוס, שאיני מבין מדוע לא תוקן). לאחר שדרייפוס יצא אשם במשפט הראשון, זולא מערער על תוצאות המשפט ומציין כמה אנשים בשמותיהם כבעלי חלק באשמה. הוא יודע שהוא יתבע בדיבה על כך ואף מציין את הסעיפים שיואשם בהם, אבל שאיפת האמת שלו גדולה מכך ומכריעה את הכף. זולא מציין שכל הראיות על דרייפוס מסתכמות במסמך אחד, שעליו חלוקות הדעות, ושכנראה הוא זיוף ולא דרייפוס כתב אותו.

זולא אכן נתבע במשפט דיבה ויצא אשם. נגזר עליו קנס ושנת מאסר, אך הוא עבר לאנגליה ולכן לא ישב בכלא. לאחר שנה מתברר שהמסמך האמור אכן היה זיוף. זולא שב לצרפת ומאוחר יותר גם נערך לדרייפוס משפט חוזר. למרבה החרפה, גם במשפט זה הוא יוצא אשם, אך הנשיא נותן לו חנינה. לאחר מספר שנים נוספות ייערך לדרייפוס משפט חוזר, בו יונקה מאשמה כליל. אז גם הוחזרו לו דרגותיו והוא זכה אף בעיטור כבוד.

הסיפור של דרייפוס הוא סיפור של אנטישמיות במלוא כיעורה, והסיפור של זולא הוא סיפור נחישות, תעוזה ורדיפת אמת של האדם במלוא תפארתו. זולא כבר היה סופר נערץ, אך הסכים לסכן את כל מעמדו, ואף את שלומו האישי, כדי לתמוך במטרה צודקת ונכונה, ולפעול בצורה הומנית. אין מילים לתאר את ההערצה לה ראוי אדם זה.

לספר מצורף מאמר מאת חי בדרה, בו הוא מסביר את כל נפתולי הדברים ואת משמעותם. ללא הסברים אלה קשה יהיה להבין את התפתחות הדברים לאשורה, מה גם שההתפתלויות בפרשה זו רבות ומסובכות. זהו, אם כן, מאמר נחוץ מאוד וטוב מאוד, המובא בצורה פשוטה ונהירה.

נתון אחד מפתיע שלא ידעתי המסופר במאמר זה הוא, שיתכן שזולא שילם על מעשהו בחייו. הוא מת מהרעלה כתוצאה מסתימת פתח הארובה שלו, ועובד הארובות שלו, שהיה פעיל ימני קיצוני, התוודה לפני מותו שעשה זאת בכוונה, או כלשונו, כדי "לעשן את החזיר". ובכל אופן, אשמים מעולם לא נמצאו למעשה באופן רשמי.

השפעה חשובה נוספת למכתבו של זולא היא על המפעל הציוני. הרצל, כידוע, היה כתב במשפטו של דרייפוס והדבר הוביל או תרם לרתימתו למפעל הציוני. גם למכתבו של זולא, מסתבר, יש חלק גדול בעובדה זו, כאילו לא מספיק ערכו הרב עד כה.

ועוד הפתעה נעימה – לספר מצורפת מעטפה ובה צילום של המכתב המקורי של זולא כפי שפורסם בעיתון הצרפתי. זה רעיון יפה מאוד.

 

לבסוף אעיר הערה נוספת. מעשהו של זולא מעורר הערכה ואף הערצה. אך צריך לזכור שאין הוא יחיד במעשה זה ורבים המקרים בהם סופרים מרימים קול לטובת האמת והצדק. מה יש בסופרים דווקא שמכשיר אותם למשימה נעלה זו? שמא זו התעמקותם בנפש האדם על כל מורכבותה? כנראה שכך, אף שבוודאי ישנן אף סיבות נוספות.

מסר חשוב מבחינתי הוא, אם כך, שטוב יהיה אם נקשיב לקולם של הסופרים ונדע לכבדו. לא רק כאשר הדברים מתאימים להשקפת העולם שלנו, כמו במקרא של זולא, אלא אף, ובייחוד, כאשר הם שונים ממנה.

זולא, יש לזכור, פעל בתקופה שכבר עצם העובדה שלא היה אנטישמי יכולה להיחשב כהישג ראוי לציון, כל שכן מעשהו הנאצל. וגם היום, פעמים רבות קול הסופרים נשמע כנגד דעת רוב הקהל, ובכל אופן ניטיב לעשות אם נטה לה אוזן.

ואם תרצו דוגמה קונקרטית, אחת מיני רבות – הנה לפני כמה ימים פורסם מכתב מאת כמה עשרות סופרים ישראלים נגד ההחלטה לגרש מבקשי מקלט. מה דעתכם על כך? ואולי נאמר זאת כך – תהא דעתכם מה שתהא, הטו נא אוזן גם לדעתם של הסופרים.

 

לסיכום, אני כמובן ממליץ על הספר מאוד, ומבחינתי הוא אולי אף בגדר ספר חובה. אני גם מעריך מאוד את היוזמה הברוכה, שנראה שנעשו מאמצים רבים כדי להוציאה לפועל. כל הכבוד!

 

אסיים במילות הסיום של זולא עצמו, הדומות בעוצמתן, בעיניי, למילות הנביאים:

"הדלק היחיד המניע אותי הוא רדיפת האור. בשם האנושות שכה סבלה ושכה ראויה להיות מאושרת. מחאתי הבוערת איננה אלא זעקה מתוך הנפש. נראה אותם, אם כן, תובעים אותי בבית המשפט ומבצעים את החקירה לאור היום" (עמ' 43).

אני מאשים