"נאום על כבוד האדם"/ מאת ג'ובני פיקו דלה מירנדולה

נאום על כבוד האדם/ ביקורת מאת חגי הופר

"נאום על כבוד האדם" מאת ג'ובני פיקו דלה מירנדולה, תרגום גאיו שילוני, מבוא משה אידל, כרמל, 1990, 62 עמ'.

מזמן רציתי לקרוא את הספר הזה. מירנדולה (סוף המאה ה-15) נחשב לאבי ההומניזם, או על כל פנים לאחד מההומניסטים הקדומים ביותר, ואני מזדהה עם השקפה זו. עתה נתקלתי בו שוב כשקראתי את "תולדות הפילוסופיה החדשה" של הוגו ברגמן, כרך א', ומיהרתי להזמין אותו מהוצאת כרמל (35 ₪ כולל משלוח, שווה).

לאחר הקריאה התברר כי הקטע הראוי והרלוונטי ביותר לציטוט הוא זה שמביא ברגמן (ואותו צילמתי ושיתפתי בפייסבוק), המפרט את דבריי האל לאדם כך:

"ואילו אתה, שלא תיאלץ להיות נתון בתוך שום סייג, לפי בחירתך – והלוא לשלטון בחירה זו נתתיך – תקבע אתה בעצמך את מהות טבעך. במרכז העולם נתתיך למען תוכל לראות סביבך, ביתר נוחות, מה שמצוי בעולם. לא עשינוך שמיימי גם לא ארצי, לא בן תמותה גם לא בן-אלמוות, כדי שאתה – שהינך, אם אפשר להגדיר זאת כך, בעל תואר-כבוד של יוצר-עצמך וצר-צורתך-שלך – אתה תיצור את עצמך בצורה בה תבחר. תוכל להידרדר לצורות התחתונות, צורות הפרא; גם תוכל, על פי החלטתך, להיוולד מחדש בצורות העליונות שהן אלוהיות" (עמ' 25).

בקריאה הזו זה הזכיר לי מילים אלמותיות נוספות, הלוא הן מילותיו של עמנואל קאנט, שנים רבות מאוחר יותר, במאמרו "תשובה לשאלה: הנאורות מהי?" (יצא לאור בספר "הנאורות – פרויקט של נשלם? בעריכת עזמי בשארה, אשר קראתיו לפני שנים רבות). וכך אומר קאנט:

"נאורות היא יציאת האדם מחוסר בגרותו, שהוא עצמו אשם בה. חוסר בגרות הוא אי-יכולתו של האדם להשתמש בשכלו בלי הדרכת הזולת. אשמה בחוסר-בגרות קיימת, אם סיבתו איננה חוסר שכל, אלא חוסר החלטה ואומץ להשתמש בו בלי הדרכת הזולת. Sapere aude! – אזור אומץ להשתמש בשכלך שלך! היא איפוא סיסמת הנאורות".

 

ואולם, דברים מרוממים אלה מופיעים רק בתחילת הנאום (הקצר, בסך הכול). בהמשך באים עניינים שונים, בין היתר פירוט של חומר הקריאה המגוון והעשיר של פיקו, שיש בו עניין רב כשלעצמו.

והנה לקראת סוף הנאום מצאתי נקודה מרתקת נוספת. מירנדולה אומר שיחד עם התורה שבכתב, משה קיבל אף תורה שבעל-פה, אותה העביר הלאה. ממש חוזר אחר הנרטיב היהודי. ואז הוא אומר שהתורה הזו היא (גם) הקבלה, ובה מתוארים דברים החופפים למסרים של הנצרות, ואף לאלה של אפלטון והפילוסופים היוונים. דבר זה גרם לי להשתוממות מסוימת.

אך הנה, לאחר קריאתי את הנאום פניתי למבוא של משה אידל (אני מעדיף לקרוא קודם חסר פניות, ואז לחזור להרחבות ולביאורים), והוא כותב (בין היתר) שרעיונו זה של מירנדולה בא לו בעקבות תרגומים מגמתיים של מורו, תרגומים שהכניס בהם סממנים נוצריים שלא היו במקור. בהמשך, והרבה בעקבות כך, פשט לימוד הקבלה אצל הנוצרים, בין היתר על-ידי רויכלין וחבריו, ואף נוצרה קבלה נוצרית. מבואו של אידל, אם כך, בנקודה זו ובנקודות אחרות, חיוני להבנת הנאום.

 

קיצורו של דבר, יש הרבה מה ללמוד ולהחכים מן החיבור הקצר הזה, מחיבורי המופת של ההיסטוריה. אני ציינתי רק שתי נקודות שהיו מרכזיות בעיניי, ואף אותן בקיצור נמרץ. שווה בעיניי להכיר את היסודות ההיסטוריים של ההומניזם.

נאום על כבוד האדם

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s