"מכים שורשים"/ מאת חיים נבון

מכים שורשים/ ביקורת מאת חגי הופר

"מכים שורשים – ביקורת יהודית על הפירוק הפוסטמודרני" מאת חיים נבון, ידיעות, 2018, 192 עמ'.

קראתי עד כה מספר ספרים של הרב נבון. את הספרים הפופולאריים "חוה לא אכלה תפוח"[1] ו"תיקו"[2] אהבתי מאוד. לעומת זאת, ספרו הקודם, "שיעורי בית"[3], היה שמרני מדי בעיניי. מגמת השמרנות הזו ממשיכה אף בספרו הנוכחי, "מכים שורשים", ופה אף ניתן לראות את הספר כמעין מניפסט של השמרנות.

ההיסטוריה של השמרנות כוללת הוגים רבים. אחד מהם, מן הראשונים, הוא אדמונד ברק, והוא אכן מוצג רבות בספר. לאחרונה תורגם ספר המדבר על כל ההוגים האלה, הלא הוא ספרו של פרופ' זאב שטרנהל "אנטי נאורות", שסקרתי בנפרד.[4]

בבסיס, טענות השמרנות לא השתנו. ואולם, עתה חל עדכון מסוים של טענות הנגד הפרוגרסיביות, ומולן מתבקש אף עדכון של המשנה השמרנית.

המושג המרכזי של נבון הוא "הבחרנות הפוסטמודרנית", כלומר הגישה לפיה האדם בוחר את זהותו באופן עצמאי ובלתי תלוי. נגד גישה זו הוא מתרעם וטוען, כי חלק גדול מזהות האדם נתונה על-ידי סביבתו והקשר חייו. לא הוא בחר בה, אלא נולד לתוכה. אלו הם שורשיו, שאי אפשר, וגם לא כדאי להתנתק מהם. ואולי האמירה הפרוגרסיבית היא קיצונית אפילו יותר, כי היא מפרקת את מושג הזהות עצמו ומעמידה אותו בספק, אך רק מתוך זהות מגובשת האדם יכול לפעול ולהתפתח, אומר נבון.

דוגמה אחת לכך מופיעה כבר בראשית הספר. לפי הגישה השלטת באקדמיה, מושג הלאום ומדינות הלאום נוצר רק במאה ה-19. אך נבון מאתגר תפיסה מנותקת זו ושואל – אך האם לפני זה לא התקיימו עמים נפרדים? מימי התנ"ך והלאה ניתן הלוא לזהות לאומיות נבדלת. אני חושב שבטענתו זו יש הגיון רב, ואף אני שאלתי את אותה השאלה.

[במאמר מוסגר אומר, שטוב שיש גורם מתחרה לעולם האקדמי, במקרה הזה – עולם הרבנות, שאף הוא עולם של למדנות, אם כי מסוג שונה. גם בעולם הנוצרי, הכמורה והנזורה מהווים עולם דעת אלטרנטיבי, בצד זה האקדמי].

או דוגמה אחרת, מרכזית בספר, היא עניין המיניות. נבון מציג מספר מקרים בארה"ב בהם תלמיד בית ספר ביקש לקבל אישור להיכנס לשירותי הנשים, משום שהוא מגדיר את עצמו כאישה. כאן נשאלת השאלה, היכן עובר הגבול ועד כמה תוקף יש לתת להגדרה העצמית. בארה"ב, על כל פנים, ברוב מוחלט של המקרים, הוחלט לאפשר הגדרה עצמית שכזו.

גם בנושא היהדות, נבון מבחין בין ברית גורל וברית ייעוד. ברית הגורל היא המציאות הנתונה, היותך צאצא לעם היהודי. ברית הייעוד היא התוכן העצמאי שאתה בוחר להכניס לתוך תבנית זו. לפי נבון, שתי הקומות נחוצות.

וכך ממשיך הספר ומפרט מקרים שונים ואופנים שונים בהם עדיף החיבור לשורשים, לעיתים תוך הרגשה של חזרה מסוימת. "מכים שורשים", שם הספר, הוא בעל משמעות כפולה – אל מול אלה שמכים את השורשים במטרה להשמידם, אנו נכה שורשים ונעמיקם באדמה. זה אכן המסר המרכזי בספר.

 

הספר קל ונוח מאוד לקריאה ולא מכביד על הקריאה, ונבון מציג מבחר מקורות הסתמכות רב ומעורר השתאות. בין היתר, לקחתי ממנו המלצה לספרו של סטיינבק "קדמת עדן", שלצערי עוד לא קראתי. לפי תיאורו של נבון, הספר עוסק בקין ובפסוק שנאמר לו "ואתה תמשול בו". גם אני חשבתי תמיד שהפסוק הזה משמעותי ביותר. ואגב, נבון גם מספר על הוריו של הסופר, שבתקופה מסוימת בנו יישוב בארץ, ועל שמו של יישובם קרויה שכונת התקווה. פנינים כאלה יש כמה פעמים בספר, והן מעשירות את הקריאה.

 

לסיכום, ספר טוב מאוד, המציג בצורה אינטליגנטית ובהירה את המשנה השמרנית, המעודכנת לימינו. שווה להכיר, גם אם לא מסכימים. המשנה השמרנית, אגב, זוכה לבמות רבות אצלנו, בין היתר בכתבי העת הימניים "השילוח" ו"מידה". אם ברצונכם לטעום מעט מגישה זו כאפריטיף לפני הספר, בשבת האחרונה פורסם – ויצא לי לקרוא – ראיון מעניין עם ד"ר עינת רמון בעלון  "עולם קטן"[5], והיא אומרת בו דברים דומים מאוד לשל נבון.

 

אסיים בנקודה נוספת. זה זמן מה אני חושב שאספקט מסוים בעולם הדתי ראוי למחקר פסיכולוגי. הכוונה לעובדה (שעדיין צריכה להיבדק), שאנשים ימשיכו להחזיק בדתם, גם כאשר יוכיחו להם, למעשה, שהם טועים. המחשבה הזו עולה אצלי, למשל, כשאני רואה אנשים דתיים שלמדו את ביקורת המקרא והבינו אותה, ואף מסכימים למסקנותיה, אך עדיין נשארים דתיים.

בדרך הומוריסטית, זה מזכיר לי את הסצנה המסיימת את הסרט "חמים וטעים". שם גיבור הסרט מחופש לאישה שט בסירה עם המחזר שלו ומנסה להתחמק בשלל תירוצים. לבסוף הוא מוריד את הפאה ואומר: "אני גבר!", אבל המחזר, למרבה הפתעת הקהל, לא נבהל ואומר: "אף אחד לא מושלם!".

באותו אופן, אני חושב, אפשר להציג לאדם הדתי שלל הוכחות כנגד דתו והוא ימשיך באמונתו, או יותר נכון – באורח חייו. ולבסוף תאמר לו – "אין אלוהים!", אבל גם אם הוא יסכים אף לזאת הוא יאמר – טוב, ובכל זאת אמשיך לקיים אורח חיים דתי!

זה הרושם שאני מקבל לפעמים, המייתר, במידה מסוימת, את כל הוויכוחים על הדת. וזאת מבלי לפגוע במחזיקי הדת.

והנה, ספרו של נבון מסביר נקודה זו, ובעצם אף מאשר אותה. כי לדידו הדת היא מסורת ואורח חיים יותר משהיא עניין רצוני ובחירי. היא הנתון שלתוכו האדם נולד. ואכן, כפי שהוא מציין, רוב הדתיים פשוט נולדו דתיים, כמו שרוב החילוניים פשוט נולדו חילוניים.

אך בעיניי יש מימד מפחית בהצגה כזו (על אף שיש בה הרבה אמת), ואני רואה בכל זאת עדיפות בבחירת זהות אקטיבית ולא סבילה. ובאמת, גם חוזרים בתשובה וחוזרים בשאלה קיימים בעולמנו, המוכיחים שדבר כזה אפשרי.

 

כמה מחשבות מאוחרות:

הרב נבון שיתף את הביקורת שלי ושם בין היתר התייחסו להערה האחרונה שלי, ועל כך הגבתי שם כך:

רק אבהיר את הנקודה. זה היה סיפור שבא להמחיש נקודה ועל כן אולי הניסוח קצת קיצוני. אבל הדגמתי גם את הנקודה הזו. מי שופט את ההוכחה? האדם עצמו. והדוגמה הייתה באדם שמקבל את ממצאי ביקורת המקרא ועדיין מחזיק בדת. זו תופעה קיימת שאני מכיר. עכשיו, גם עונה לדיון למעלה, לי אישית קשה להבין את הנקודה הזו. מבחינתי, אם התורה לא ניתנה מאלוהים, איזו סיבה יש לנו לשמור אותה (ועוד הקנאות לפעמים)? אני מכיר למשל את תשובתו של לייבוביץ שדיבר על הכרעה לאמץ את פסיקת חז"ל דווקא, אבל חז"ל מסתמכים על התורה ולכן קשה לי לקבל או להבין גישה כזו. לכן אמרתי שאולי גישתו של הרב נבון יכולה להסביר את התופעה. כלומר, שלאנשים קשה להתנתק משורשיהם (והסבריהם האחרים אינם אלא רציונליזציות). זה כל מה שבאתי לומר בקטע האחרון, שיש להבחין שאינו חלק מהותי מהביקורת/סקירה עצמה, אלא הגיג פרטי שהרשיתי לעצמי להעלות. בכל אופן, במחשבה שנייה, אני חושב שהטעם עמוק יותר, ויש קסם מיוחד ברעיון הדתי עצמו שמושך אליו, ואין זה רק עניין של "מסורת".

שוב אדגיש שכל זה בא מעמדה של ניסיון להבין בלבד.

שאו שלום.

 

דבר נוסף שחשבתי להוסיף הוא: הרב שג"ר התייחס בהרחבה לפוסטמודרניזם מבחינה יהודית דתית והציג גישה יותר מקבלת. נבון מזכירו בפסקה אחת בלבד, אך לדעתי הוא ראוי למקום נרחב יותר. וקיים אף ספרה של ד"ר גילי זיוון "יהדות ללא אשליה", שלא ראיתי שמוזכר בספר וכדאי על כל פנים להכירו בהקשר זה.

לעניין גישתי האישית, היא קצת מורכבת. יש לי בעיה גם עם הפרוגרסיביות הקיצונית, שלפעמים נראה שהולכת רחוק מדי, וגם עם השמרנות, למשל כשהיא מציגה יחס לא מקבל לבעלי מיניות שונה, לפעמים. אך כדי להציג את מחשבותיי בנושא טוב יותר להביט אל תחום האמנות (ואמונה ואמנות הן די קרובות):

הנה בשירה, למשל, אני תמיד טענתי שכדי להיות משורר רציני עליך להכיר את המסורת השירית שקדמה לך. אמנם היו גם דוגמאות אחרות, כגון ארתור רמבו, שכתב שירה נפלאה בגיל 16 (ועדיין אולי הכיר מספיק כבר אז), אבל זה החריג. אך האם זה אומר שעלינו להישאר מקובעים בסגנון הישן ולכתוב בחרוז יאמבי? כלל וכלל לא! ההפך, עלינו לצאת מתוך הישן אל עבר אפשרויות ביטוי חדשות. (ונראה לי שגם הרב נבון יסכים איתי בזאת). אך מה התמונה הסופית שצריכה להיות – כאן אין לי תשובה מוחלטת. בכל אופן אני בהחלט חושב שהרב נבון הציג גורם משמעותי שיש להתחשב בו, גם אם לא לגלוש ממש לריאקציונריות.

זו גישתי, על כל פנים, ואני בטוח שתיתכנה גישות קיצוניות הרבה יותר מכאן ומכאן, אך אני נוטה לדרך האמצע המתונה.

[1] ראו: http://nuritha.co.il/he/node/522

[2] ראו: http://nuritha.co.il/he/node/29555

[3] ראו: http://nuritha.co.il/he/node/45448

[4] ראו: http://nuritha.co.il/he/node/47045

[5] ראו: http://www.olam-katan.co.il/%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%95%D7%AA/item/2751-%D7%94%D7%A0%D7%A9%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%A2%D7%95%D7%93-%D7%AA%D7%97%D7%96%D7%95%D7%A8

מכים שורשים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s