"מכים שורשים"/ מאת חיים נבון

מכים שורשים/ ביקורת מאת חגי הופר

"מכים שורשים – ביקורת יהודית על הפירוק הפוסטמודרני" מאת חיים נבון, ידיעות, 2018, 192 עמ'.

קראתי עד כה מספר ספרים של הרב נבון. את הספרים הפופולאריים "חוה לא אכלה תפוח"[1] ו"תיקו"[2] אהבתי מאוד. לעומת זאת, ספרו הקודם, "שיעורי בית"[3], היה שמרני מדי בעיניי. מגמת השמרנות הזו ממשיכה אף בספרו הנוכחי, "מכים שורשים", ופה אף ניתן לראות את הספר כמעין מניפסט של השמרנות.

ההיסטוריה של השמרנות כוללת הוגים רבים. אחד מהם, מן הראשונים, הוא אדמונד ברק, והוא אכן מוצג רבות בספר. לאחרונה תורגם ספר המדבר על כל ההוגים האלה, הלא הוא ספרו של פרופ' זאב שטרנהל "אנטי נאורות", שסקרתי בנפרד.[4]

בבסיס, טענות השמרנות לא השתנו. ואולם, עתה חל עדכון מסוים של טענות הנגד הפרוגרסיביות, ומולן מתבקש אף עדכון של המשנה השמרנית.

המושג המרכזי של נבון הוא "הבחרנות הפוסטמודרנית", כלומר הגישה לפיה האדם בוחר את זהותו באופן עצמאי ובלתי תלוי. נגד גישה זו הוא מתרעם וטוען, כי חלק גדול מזהות האדם נתונה על-ידי סביבתו והקשר חייו. לא הוא בחר בה, אלא נולד לתוכה. אלו הם שורשיו, שאי אפשר, וגם לא כדאי להתנתק מהם. ואולי האמירה הפרוגרסיבית היא קיצונית אפילו יותר, כי היא מפרקת את מושג הזהות עצמו ומעמידה אותו בספק, אך רק מתוך זהות מגובשת האדם יכול לפעול ולהתפתח, אומר נבון.

דוגמה אחת לכך מופיעה כבר בראשית הספר. לפי הגישה השלטת באקדמיה, מושג הלאום ומדינות הלאום נוצר רק במאה ה-19. אך נבון מאתגר תפיסה מנותקת זו ושואל – אך האם לפני זה לא התקיימו עמים נפרדים? מימי התנ"ך והלאה ניתן הלוא לזהות לאומיות נבדלת. אני חושב שבטענתו זו יש הגיון רב, ואף אני שאלתי את אותה השאלה.

[במאמר מוסגר אומר, שטוב שיש גורם מתחרה לעולם האקדמי, במקרה הזה – עולם הרבנות, שאף הוא עולם של למדנות, אם כי מסוג שונה. גם בעולם הנוצרי, הכמורה והנזורה מהווים עולם דעת אלטרנטיבי, בצד זה האקדמי].

או דוגמה אחרת, מרכזית בספר, היא עניין המיניות. נבון מציג מספר מקרים בארה"ב בהם תלמיד בית ספר ביקש לקבל אישור להיכנס לשירותי הנשים, משום שהוא מגדיר את עצמו כאישה. כאן נשאלת השאלה, היכן עובר הגבול ועד כמה תוקף יש לתת להגדרה העצמית. בארה"ב, על כל פנים, ברוב מוחלט של המקרים, הוחלט לאפשר הגדרה עצמית שכזו.

גם בנושא היהדות, נבון מבחין בין ברית גורל וברית ייעוד. ברית הגורל היא המציאות הנתונה, היותך צאצא לעם היהודי. ברית הייעוד היא התוכן העצמאי שאתה בוחר להכניס לתוך תבנית זו. לפי נבון, שתי הקומות נחוצות.

וכך ממשיך הספר ומפרט מקרים שונים ואופנים שונים בהם עדיף החיבור לשורשים, לעיתים תוך הרגשה של חזרה מסוימת. "מכים שורשים", שם הספר, הוא בעל משמעות כפולה – אל מול אלה שמכים את השורשים במטרה להשמידם, אנו נכה שורשים ונעמיקם באדמה. זה אכן המסר המרכזי בספר.

 

הספר קל ונוח מאוד לקריאה ולא מכביד על הקריאה, ונבון מציג מבחר מקורות הסתמכות רב ומעורר השתאות. בין היתר, לקחתי ממנו המלצה לספרו של סטיינבק "קדמת עדן", שלצערי עוד לא קראתי. לפי תיאורו של נבון, הספר עוסק בקין ובפסוק שנאמר לו "ואתה תמשול בו". גם אני חשבתי תמיד שהפסוק הזה משמעותי ביותר. ואגב, נבון גם מספר על הוריו של הסופר, שבתקופה מסוימת בנו יישוב בארץ, ועל שמו של יישובם קרויה שכונת התקווה. פנינים כאלה יש כמה פעמים בספר, והן מעשירות את הקריאה.

 

לסיכום, ספר טוב מאוד, המציג בצורה אינטליגנטית ובהירה את המשנה השמרנית, המעודכנת לימינו. שווה להכיר, גם אם לא מסכימים. המשנה השמרנית, אגב, זוכה לבמות רבות אצלנו, בין היתר בכתבי העת הימניים "השילוח" ו"מידה". אם ברצונכם לטעום מעט מגישה זו כאפריטיף לפני הספר, בשבת האחרונה פורסם – ויצא לי לקרוא – ראיון מעניין עם ד"ר עינת רמון בעלון  "עולם קטן"[5], והיא אומרת בו דברים דומים מאוד לשל נבון.

 

אסיים בנקודה נוספת. זה זמן מה אני חושב שאספקט מסוים בעולם הדתי ראוי למחקר פסיכולוגי. הכוונה לעובדה (שעדיין צריכה להיבדק), שאנשים ימשיכו להחזיק בדתם, גם כאשר יוכיחו להם, למעשה, שהם טועים. המחשבה הזו עולה אצלי, למשל, כשאני רואה אנשים דתיים שלמדו את ביקורת המקרא והבינו אותה, ואף מסכימים למסקנותיה, אך עדיין נשארים דתיים.

בדרך הומוריסטית, זה מזכיר לי את הסצנה המסיימת את הסרט "חמים וטעים". שם גיבור הסרט מחופש לאישה שט בסירה עם המחזר שלו ומנסה להתחמק בשלל תירוצים. לבסוף הוא מוריד את הפאה ואומר: "אני גבר!", אבל המחזר, למרבה הפתעת הקהל, לא נבהל ואומר: "אף אחד לא מושלם!".

באותו אופן, אני חושב, אפשר להציג לאדם הדתי שלל הוכחות כנגד דתו והוא ימשיך באמונתו, או יותר נכון – באורח חייו. ולבסוף תאמר לו – "אין אלוהים!", אבל גם אם הוא יסכים אף לזאת הוא יאמר – טוב, ובכל זאת אמשיך לקיים אורח חיים דתי!

זה הרושם שאני מקבל לפעמים, המייתר, במידה מסוימת, את כל הוויכוחים על הדת. וזאת מבלי לפגוע במחזיקי הדת.

והנה, ספרו של נבון מסביר נקודה זו, ובעצם אף מאשר אותה. כי לדידו הדת היא מסורת ואורח חיים יותר משהיא עניין רצוני ובחירי. היא הנתון שלתוכו האדם נולד. ואכן, כפי שהוא מציין, רוב הדתיים פשוט נולדו דתיים, כמו שרוב החילוניים פשוט נולדו חילוניים.

אך בעיניי יש מימד מפחית בהצגה כזו (על אף שיש בה הרבה אמת), ואני רואה בכל זאת עדיפות בבחירת זהות אקטיבית ולא סבילה. ובאמת, גם חוזרים בתשובה וחוזרים בשאלה קיימים בעולמנו, המוכיחים שדבר כזה אפשרי.

 

כמה מחשבות מאוחרות:

הרב נבון שיתף את הביקורת שלי ושם בין היתר התייחסו להערה האחרונה שלי, ועל כך הגבתי שם כך:

רק אבהיר את הנקודה. זה היה סיפור שבא להמחיש נקודה ועל כן אולי הניסוח קצת קיצוני. אבל הדגמתי גם את הנקודה הזו. מי שופט את ההוכחה? האדם עצמו. והדוגמה הייתה באדם שמקבל את ממצאי ביקורת המקרא ועדיין מחזיק בדת. זו תופעה קיימת שאני מכיר. עכשיו, גם עונה לדיון למעלה, לי אישית קשה להבין את הנקודה הזו. מבחינתי, אם התורה לא ניתנה מאלוהים, איזו סיבה יש לנו לשמור אותה (ועוד הקנאות לפעמים)? אני מכיר למשל את תשובתו של לייבוביץ שדיבר על הכרעה לאמץ את פסיקת חז"ל דווקא, אבל חז"ל מסתמכים על התורה ולכן קשה לי לקבל או להבין גישה כזו. לכן אמרתי שאולי גישתו של הרב נבון יכולה להסביר את התופעה. כלומר, שלאנשים קשה להתנתק משורשיהם (והסבריהם האחרים אינם אלא רציונליזציות). זה כל מה שבאתי לומר בקטע האחרון, שיש להבחין שאינו חלק מהותי מהביקורת/סקירה עצמה, אלא הגיג פרטי שהרשיתי לעצמי להעלות. בכל אופן, במחשבה שנייה, אני חושב שהטעם עמוק יותר, ויש קסם מיוחד ברעיון הדתי עצמו שמושך אליו, ואין זה רק עניין של "מסורת".

שוב אדגיש שכל זה בא מעמדה של ניסיון להבין בלבד.

שאו שלום.

 

דבר נוסף שחשבתי להוסיף הוא: הרב שג"ר התייחס בהרחבה לפוסטמודרניזם מבחינה יהודית דתית והציג גישה יותר מקבלת. נבון מזכירו בפסקה אחת בלבד, אך לדעתי הוא ראוי למקום נרחב יותר. וקיים אף ספרה של ד"ר גילי זיוון "יהדות ללא אשליה", שלא ראיתי שמוזכר בספר וכדאי על כל פנים להכירו בהקשר זה.

לעניין גישתי האישית, היא קצת מורכבת. יש לי בעיה גם עם הפרוגרסיביות הקיצונית, שלפעמים נראה שהולכת רחוק מדי, וגם עם השמרנות, למשל כשהיא מציגה יחס לא מקבל לבעלי מיניות שונה, לפעמים. אך כדי להציג את מחשבותיי בנושא טוב יותר להביט אל תחום האמנות (ואמונה ואמנות הן די קרובות):

הנה בשירה, למשל, אני תמיד טענתי שכדי להיות משורר רציני עליך להכיר את המסורת השירית שקדמה לך. אמנם היו גם דוגמאות אחרות, כגון ארתור רמבו, שכתב שירה נפלאה בגיל 16 (ועדיין אולי הכיר מספיק כבר אז), אבל זה החריג. אך האם זה אומר שעלינו להישאר מקובעים בסגנון הישן ולכתוב בחרוז יאמבי? כלל וכלל לא! ההפך, עלינו לצאת מתוך הישן אל עבר אפשרויות ביטוי חדשות. (ונראה לי שגם הרב נבון יסכים איתי בזאת). אך מה התמונה הסופית שצריכה להיות – כאן אין לי תשובה מוחלטת. בכל אופן אני בהחלט חושב שהרב נבון הציג גורם משמעותי שיש להתחשב בו, גם אם לא לגלוש ממש לריאקציונריות.

זו גישתי, על כל פנים, ואני בטוח שתיתכנה גישות קיצוניות הרבה יותר מכאן ומכאן, אך אני נוטה לדרך האמצע המתונה.

[1] ראו: http://nuritha.co.il/he/node/522

[2] ראו: http://nuritha.co.il/he/node/29555

[3] ראו: http://nuritha.co.il/he/node/45448

[4] ראו: http://nuritha.co.il/he/node/47045

[5] ראו: http://www.olam-katan.co.il/%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%95%D7%AA/item/2751-%D7%94%D7%A0%D7%A9%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%A2%D7%95%D7%93-%D7%AA%D7%97%D7%96%D7%95%D7%A8

מכים שורשים

"נאום על כבוד האדם"/ מאת ג'ובני פיקו דלה מירנדולה

נאום על כבוד האדם/ ביקורת מאת חגי הופר

"נאום על כבוד האדם" מאת ג'ובני פיקו דלה מירנדולה, תרגום גאיו שילוני, מבוא משה אידל, כרמל, 1990, 62 עמ'.

מזמן רציתי לקרוא את הספר הזה. מירנדולה (סוף המאה ה-15) נחשב לאבי ההומניזם, או על כל פנים לאחד מההומניסטים הקדומים ביותר, ואני מזדהה עם השקפה זו. עתה נתקלתי בו שוב כשקראתי את "תולדות הפילוסופיה החדשה" של הוגו ברגמן, כרך א', ומיהרתי להזמין אותו מהוצאת כרמל (35 ₪ כולל משלוח, שווה).

לאחר הקריאה התברר כי הקטע הראוי והרלוונטי ביותר לציטוט הוא זה שמביא ברגמן (ואותו צילמתי ושיתפתי בפייסבוק), המפרט את דבריי האל לאדם כך:

"ואילו אתה, שלא תיאלץ להיות נתון בתוך שום סייג, לפי בחירתך – והלוא לשלטון בחירה זו נתתיך – תקבע אתה בעצמך את מהות טבעך. במרכז העולם נתתיך למען תוכל לראות סביבך, ביתר נוחות, מה שמצוי בעולם. לא עשינוך שמיימי גם לא ארצי, לא בן תמותה גם לא בן-אלמוות, כדי שאתה – שהינך, אם אפשר להגדיר זאת כך, בעל תואר-כבוד של יוצר-עצמך וצר-צורתך-שלך – אתה תיצור את עצמך בצורה בה תבחר. תוכל להידרדר לצורות התחתונות, צורות הפרא; גם תוכל, על פי החלטתך, להיוולד מחדש בצורות העליונות שהן אלוהיות" (עמ' 25).

בקריאה הזו זה הזכיר לי מילים אלמותיות נוספות, הלוא הן מילותיו של עמנואל קאנט, שנים רבות מאוחר יותר, במאמרו "תשובה לשאלה: הנאורות מהי?" (יצא לאור בספר "הנאורות – פרויקט של נשלם? בעריכת עזמי בשארה, אשר קראתיו לפני שנים רבות). וכך אומר קאנט:

"נאורות היא יציאת האדם מחוסר בגרותו, שהוא עצמו אשם בה. חוסר בגרות הוא אי-יכולתו של האדם להשתמש בשכלו בלי הדרכת הזולת. אשמה בחוסר-בגרות קיימת, אם סיבתו איננה חוסר שכל, אלא חוסר החלטה ואומץ להשתמש בו בלי הדרכת הזולת. Sapere aude! – אזור אומץ להשתמש בשכלך שלך! היא איפוא סיסמת הנאורות".

 

ואולם, דברים מרוממים אלה מופיעים רק בתחילת הנאום (הקצר, בסך הכול). בהמשך באים עניינים שונים, בין היתר פירוט של חומר הקריאה המגוון והעשיר של פיקו, שיש בו עניין רב כשלעצמו.

והנה לקראת סוף הנאום מצאתי נקודה מרתקת נוספת. מירנדולה אומר שיחד עם התורה שבכתב, משה קיבל אף תורה שבעל-פה, אותה העביר הלאה. ממש חוזר אחר הנרטיב היהודי. ואז הוא אומר שהתורה הזו היא (גם) הקבלה, ובה מתוארים דברים החופפים למסרים של הנצרות, ואף לאלה של אפלטון והפילוסופים היוונים. דבר זה גרם לי להשתוממות מסוימת.

אך הנה, לאחר קריאתי את הנאום פניתי למבוא של משה אידל (אני מעדיף לקרוא קודם חסר פניות, ואז לחזור להרחבות ולביאורים), והוא כותב (בין היתר) שרעיונו זה של מירנדולה בא לו בעקבות תרגומים מגמתיים של מורו, תרגומים שהכניס בהם סממנים נוצריים שלא היו במקור. בהמשך, והרבה בעקבות כך, פשט לימוד הקבלה אצל הנוצרים, בין היתר על-ידי רויכלין וחבריו, ואף נוצרה קבלה נוצרית. מבואו של אידל, אם כך, בנקודה זו ובנקודות אחרות, חיוני להבנת הנאום.

 

קיצורו של דבר, יש הרבה מה ללמוד ולהחכים מן החיבור הקצר הזה, מחיבורי המופת של ההיסטוריה. אני ציינתי רק שתי נקודות שהיו מרכזיות בעיניי, ואף אותן בקיצור נמרץ. שווה בעיניי להכיר את היסודות ההיסטוריים של ההומניזם.

נאום על כבוד האדם

"שיכורת שמים"/ מאת גאולה הודס-פלחן

שיכורת שמים/ ביקורת מאת חגי הופר

"שיכורת שמים – שירים והרהורים" מאת גאולה הודס-פלחן, הוצאת פיוטית, 2018, 88 עמ'.

גילוי נאות: את גאולה אני מכיר באופן אישי.

זה הספר הרביעי של גאולה שאני קורא, ויש לה עוד רבים אחרים. בכל הספרים שקראתי זיהיתי קול מובחן ועליו כתבתי בביקורות הקודמות. אזכיר בקצרה – שיריה של גאולה קצרצרים, אך מתומצתים היטב ומכילים עולם תוכן עשיר. עולם התוכן היהודי מאוד נוכח בשיריה, על כל רבדיו: פשט, דרש, רמז, וסוד. בעיקר סוד – שיריה אפופי מסתורין וסוד, ולכן גם לא קל לפענח אותם מהר.

כל הדברים האלה מאפיינים גם את הספר הזה. הנה למשל השיר הראשון, שהרשים אותי מאוד בפיוטיות ובעוצמה שלו:

 

"שיכורת שמים –

שם מים

ואף כאן מים

ובכל מקום מים

ואני איני שם

ולא כאן

ולא בשום מקום.

עד אפסי ארץ

יגיע קולי,

כי איני אלא במים." (עמ' 9).

 

השיר מבוסס על הפירוש המסורתי – שמים=שם מים. אגב, יש גם פירושים מתחרים – שא מים, או עירוב של אש ומים, אם אני זוכר נכון. אבל אז היא מנגידה את קיומה הפרטי, האינדיבידואלי, לעולם שכולו מים שתיארה בתחילה. ואז שוב מגיע ביטוי מקראי – "עד אפסי ארץ". ובסיום, כפי שאני מבין אותו, שוב חוזרת המחברת לכוליות העולמית המימית ומזדהה איתה, ויש כאן ניגוד להנגדה הראשונה.

יש כאן, אם כך, טבילה עמוקה במימיה העמוקים של היהדות, אך גם הופעת אני פרטי, שניתן לראות בו סממן מודרני יותר. שני הגורמים האלה, לדעתי, חוזרים וחורזים בכל השירים המופיעים בספר.

 

אך בספר זה יש חידוש נוסף – כמה קטעי פרוזה. האמת, כבר בספר הקודם הופיע קטע אחד פרוזאי יותר, שהרשים אותי מאוד, אך שכחתי לכתוב עליו בזמנו. עתה מופיעים חמישה קטעים כאלה:

תחילה, מופיע מבט אישי על שיר אחד של זלדה, שיש דמיון רב בין שירתה לשירת גאולה ועל כן די ברור מדוע נבחרה. גם אצל זלדה, כמובן, יש חיבור עמוק ליהדות, ואף אצלה החיבור הזה מופיע בצד אינדיבידואליות.

שנית, יש "מכתב ליקירותיי". אמנם לא ברור למי בדיוק הוא מופנה, אך למעשה הוא יכול להיות מופנה לכל אחת ואחד. בו ממליצה גאולה לספר סיפור חיים מעניין ומשמעותי. אותי תפס בו בעיקר משפט אחד:

"הלוואי שהייתי חכמה מספיק כדי לדעת איך להשתמש בחוכמה שיש בי" (עמ' 55).

המשפט הזה דיבר אליי ומאוד הזדהיתי איתו. הוא גם הזכיר לי משפט מפורסם של יונה וולך – תן יופייך לחייך, ולא לדברים! (אף כי טוב גם לתת יופי בדברים, אחרת היינו חסרים את כל השירים היפים…).

ולבסוף, מופיעות בספר שלוש רשימות על פרשות השבוע – וירא, וארא ותרומה.

ברשימה על פרשת וירא, למשל, גאולה משווה בטבלה בין גירוש ישמעאל ובין עקדת יצחק (עמ' 72-73). זו השוואה מאירת עיניים ונכונה. אכן, גירוש ישמעאל הוא מעין פרוטוטיפ שחוזר אחר-כך במעמד בעקידה, והדבר מעלה שאלות נוגות על יחסו של אברהם לבניו. ועוד ההשוואה מעניינת מכיוון שהמוסלמים כידוע טועים שדווקא ישמעאל הוא שנעקד, בעוד היהודים דוחים זאת. אך גם אם נדחה סיפור כזה, הרי שגם לפי המסורות שלנו, סיפור הגירוש הוא מאוד דומה.

ועוד דוגמה, מפרשת תרומה. גאולה כותבת שהמילה "פנים" מופיעה שלוש פעמים בפרשה, פעם אחת בתיאור הכרובים, שעומדים "פניהם איש אל אחיו". בכך גאולה רואה גילוי של חסד, אך תחילה היא מפקפקת מעט בדבר ושואלת האם זו "דרשנות גרידא"? אך לדעתי זו אבחנה תקפה מאוד, וכן זכור לי מדרש אחד שמדבר על כך, שלפעמים הכרובים עומדים כשפניהם זה אל זה ולפעמים כשפניהם אל הבית, אך הדבר תלוי במצב ישראל ובשלום שיש ביניהם.

וכן גאולה נדרשת לביטוי "איש אל אחיו", או בתיאור היריעות – "אישה אל אחותה" ורואה כאן תיאור של קרבה ויציבות. אני מסכים גם עם זאת, ובאמת תמיד הביטויים הללו צדו את עיני והפליאו אותי (ואגב, כך גם הביטוי בפרשת נח לגבי זוגות החיות שנכנסו לתיבה – "איש ואשתו"!).

 

לסיכום, ספר מהנה נוסף של גאולה, כשהפעם יש גם בונוס בדמות כמה קטעי פרוזה ופרשנות מעניינים ומחכימים. קטעי פרשנות המקרא, אוסיף, מעוררים את התיאבון, ואשמח לראות בעתיד ספר שלם של גאולה עם פרשנויות כאלה.

 

שיכורת שמים

"ר' חסדאי קרשקש"/ מאת זאב הרוי

ר' חסדאי קרשקש/ ביקורת מאת חגי הופר

"ר' חסדאי קרשקש" מאת זאב הרוי, סדרת גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי, מרכז זלמן שזר, 2010, 184 עמ'.

[באמת שניסיתי לקצר…]

לפני זמן לא רב כתבתי על הספרים על מנדלסון ועל הרמב"ם בסדרה מצוינת זו של הוצאת זלמן שזר. כתבתי שהראשון היה יותר סיפורי-ביוגרפי והשני יותר עיוני, צורה המועדפת עליי. הפעם, בספר על ר' חסדאי קרשקש, שוב הצורה היא עונית יותר, לשביעות רצוני.

ובכל אופן לא נפקד מקומה של הביוגרפיה. הרוי פותח את ספרו בשלושה פרקים כאלה.

בקצרה, קרשקש, יליד ברצלונה, היה רב חשוב ומנהיג הקהילה בספרד, עם קשרים אצל המלך, בסוף המאה ה-14 ותחילת ה-15. ספרו החשוב ביותר הוא "אור ה'", אשר יפורט בהמשך הספר. בשנת 1391 חלו בספרד פרעות קנ"א. רבים מהיהודים הומתו ורבים עוד יותר אולצו להתנצר. גם בנו יחידו של ר' קרשקש נהרג בפרעות, וקרשקש עצמו כתב אגרת קורעת-לב על התפתחות המאורעות. מאוחר יותר נשא אישה שנייה והביא עימה בן ושלוש בנות.

לאחר שוך הפרעות המשיך בתפקידו הרם ואף העמיד תלמידים חשובים, הידוע שבהם הוא הרב אלבו, בעל "ספר העיקרים". בזמן זה כתב גם את הספר "ביטול עיקרי הנוצרים", שעזר לבני תקופתו וממשיכיהם בוויכוחים היזומים עם הנוצרים. עוד בידינו "דרשת הפסח" שלו, שחלקים ממנה מופיעים כלשונם גם בספרו "אור ה'".

בספרו האמור, "אור ה'", קרשקש התכוון להציג השגות ואף התקפות על דברי הרמב"ם בספרו "מורה הנבוכים". בצד ספר זה היה אמור להיכתב ספר נוסף בשם "נר ה'" שישיג על הלכות הרמב"ם ב"משנה תורה", אך ספר זה לא נכתב. מההקדמה המשותפת לשני הספרים עולות טענות ידועות, כגון העובדה שהרמב"ם לא ציין את המקורות לפסיקותיו, לא הציג את המחלוקות ועוד. על הפילוסופיה שלו הוא אומר "ספרי הפילוסופים ומאמריהם פיתוהו וייפת", ובכך רומז אף לחכמת "יפת", המזוהה, בין היתר, עם יוון. אך לשם ביקורתו אין הוא מסתפק בביקורת דברי הרמב"ם, אלא מבקר את דברי אריסטו עליהם הרמב"ם מסתמך, וזה עיקר גדולתו המדעית. הרוי מציין כי קרשקש תרם בדבריו אלה להתעצבות המהפכה המדעית שבאה לאחריו, ושאפיינה אותה ההתנערות מהמוסכמות האריסטוטליות.

קרשקש מפנה את התקפותיו כלפי עשרים וחמש ההקדמות האריסטוטליות שמציג הרמב"ם בתחילת החלק השני של ספרו ועליהן הוא בונה את הוכחותיו. אלא שלפי קרשקש הוכחות אלה קלושות. עיקר טענתו נסובה סביב מושג האינסוף. לפי אריסטו לא יתכן שיהיה קיים אינסוף בפועל, אלא עולמנו הגשמי חייב להיות סופי, וכך גם המרחב והזמן. ואילו קרשקש סובר ההפך, שכן אפשרי אינסוף בפועל. לפי אריסטו המרחב והזמן תלויים בעצמים, ואילו לפי קרשקש הם אינם תלויים בעצמים אלא מופשטים. וטענה חשובה נוספת של קרשקש כלפי אריסטו היא, שאריסטו סבר שלא קיים ריק, חלל ריק, ואילו קרשקש סבר שהוא אפשרי.

לפי דעתי אפשר לראות את שתי הטענות האלה כמשלימות זו את זו. נביט על הידע הפיזיקלי שלנו היום. היום הפיזיקאים סבורים שהחומר ביקום סופי, בניגוד לדעת קרשקש. לעומת זאת, ברור שקיים חלל ריק, ואקום. והרי מה שנמצא מעבר ליקום הקיים, המתפשט, הוא (כנראה) חלל ריק. השאלה היא, אם כך – או ניתן לראותה כך – האם ב"יקום" אנו מחשיבים את החומר בלבד או את המרחב כולו. וכך גם בנוגע לזמן – לפי תיאוריית המפץ הגדול הזמן התחיל ברגע המפץ, ונראה שדעת קרשקש, האינטואיטיבית כל-כך אמנם, בטלה. ואולם, זכור לי שראיתי סרטון וידאו של פיזיקאי אחד שמנסה לשער מה היה "לפני" המפץ ומה הוביל להופעתו. בכל אופן נראה שיש עוד מה לחקור ולחדש בעניין זה. לבסוף, אציין, כי כל פסקה זו היא מחשבה עצמאית שלי וניתן לחלוק עליה, ועתה אחזור לתיאור הספר עצמו, היותר בדוק ומהימן.

אעיר רק שקרשקש מדבר גם על אינסוף עולמות שאלוהים ברא. והנה, גם להשקפה זו, הנראית רחוקה כל-כך, יש ביטוי בפיזיקה המודרנית.

הרוי מציין, בפרק נפרד, שבכל הרעיונות הפיזיקליים האלה ניתן לראות דמיון בין דברי קרשקש לדברי ניקול מאורם, בן דורו המבוגר ממנו.

עתה לוויכוח התיאולוגי עם הרמב"ם. בעוד הרמב"ם מדגיש את חשיבות הפילוסופיה כדרך להכרת ה', קרשקש מדגיש דווקא את חשיבות הנבואה, שאי אפשר בלעדיה. כך, הרמב"ם מתאר את אברהם, על פי המדרש, כמי שהשיג בתבונתו את מציאות ה'. קרשקש, לעומת זאת, מדגיש את סיום המדרש – "הציץ עליו בעל הבירה" ואומר כי דווקא ההתגלות הייתה נחוצה פה, והחיפוש הפילוסופי אינו אלא דרך והכנה.

כך גם הוא חולק על הרמב"ם בנושא הישארות הנפש. רמב"ם החזיק (כנראה) בתפישה האריסטוטלית שפילוסופים רבים מבני דורו החזיקו בה, שהנפש כלה ואובדת עם אובדן הגוף, ומה שנשאר הוא רק "השכל הנקנה". קרשקש חולק בתקיפות על דעה זו, שבאמת מעוררת התנגדות ורחוקה מלספק תנחומים, ולדעתו הנפש היא רוחנית ועל כן נצחית. לשיטת "השכל הנקנה" יש שתי גרסאות. בראשונה, המרוככת, כל מי שמשיג ולו דבר קטן יזכה לנצחיות באותו עניין. בשנייה, הקיצונית יותר, עלינו להשיג את הדבר בשלמותו. והנה, אומר קרשקש, שתי הדרכים בלתי אפשריות. הראשונה – וכי יעלה על הדעת כי ידע גיאומטרי קטן כלשהו יבטיח לי חיי נצח? והשנייה – שההשגה השלמה כלל לא תיתכן לאיש! אלא שההצגה של הנפש כרוחנית היא שלמה יותר, ויכולה אף להיקשר לקיום המצוות והשכר עליהן.

הרוי מציין שבדברים על הנפש הרוחנית יש דמיון בין קרשקש ובין ברנאט מטג'י הנוצרי, ונראה שהשני ממש מצטט מקרשקש כמה ציטוטים מקראיים התומכים לדעתו בהישארות הנפש.

עוד נקודת מחלוקת נוגעת לשאלה האם ניתן לדעת את אלוהים? הרמב"ם סבר שאי אפשר לומר עליו דבר, ושאפילו האמירה "אלוהים נמצא" נכונה רק בשיתוף השם, ובעצם "מציאותו" של אלוהים שונה לגמרי ממציאותם של שאר הדברים. קרשקש בספרו אומר בנקודה זו דבר והיפוכו, וזאת מכיוון שספרו נכתב לאורך זמן וכלל התפתחות. בתחילה הוא מגן על דעת הרמב"ם כנגד דעה מנוגדת של רלב"ג, אך לאחר מכאן תומך בגרסה מסוימת של דברי רלב"ג דווקא. קרשקש מגדיר את המציאות כ"עצמי למהות", ובעקבות זאת רואה את התארים האלוהיים כ"תארים עצמיים". עוד הוא טוען שלאלוהים אינסוף תארים – טענה שיחזור עליה שפינוזה אחריו. ועוד הוא מתאר את היחס בין האל ותאריו כ"גחלת קשורה בגחלת", ביטוי הלקוח מספר היצירה, והדבר מקרבו למחשבת הקבלה. ואת האל הוא מדמה לאור מאיר, דבר המסביר את שם ספרו (אף שגם את הנפש דימה לאור). נושא זה הוא מעט סבוך, ואני ממליץ לעיין בספר עצמו כדי להבינו באופן מלא יותר.

אוסיף רק דבר אחד: ישנו מדרש המספר על חסיד אחד שהתחיל בתפילת "האל הגדול, הגיבור והנורא" והוסיף עוד תארים, אך ננזף על כך. הרמב"ם מביא מדרש זה ומסביר שהוא ננזף, כי את האל לא ניתן לתאר כלל, ועל כן די לנו במינימום שתיקנו לנו. קרשקש, לעומת זאת, מסביר זאת אחרת – החסיד ננזף כי לאל אינסוף תארים ולעולם לא יוכל למנות את כולם!

מכאן מפורטים נושאים קטנים יותר (יחסית) ואני אציגם בקיצור נמרץ יותר.

אהבה היא יסוד מרכזי אצל קרשקש, אך בניגוד לדעה הפילוסופית הגורסת כי החסר אוהב את השלם, דעתו הפוכה, דווקא השלם אוהב יותר. ולכן יותר משאנו אוהבים את האל, האל אוהב אותנו. בדבריו על האהבה הוא השפיע על יהודה אברבנאל, שהרחיב את מצעה אף לאהבה האירוטית.

יסוד מרכזי חשוב נוסף אצלו היא השמחה. גם אלוהים שמח, אף ששמחתו אחרת. ובניגוד לדעת אריסטו שסבר שההשגה השכלית מובילה לשמחה, לדעת קרשקש לא ההחזקה בה היא המשמחת, אלא ההגעה אליה, והשמחה היא לנוכח ההישג והיציאה מהכוח אל הפועל.

ועוד לוויכוח עם הרמב"ם, לדעת הרמב"ם יש מצווה להאמין וזו היא הדיברה הראשונה. לדעת קרשקש אין מצווה כזו והוא מונה לכך שלוש סיבות: ראשית, להאמין במי שציווה הוא תנאי ראשון לקיום המצוות ולא ניתן לכלול אותו כמצווה. שנית, כלל לא ניתן להכריח אדם להאמין, שהרי האדם מוכרח לחשוב מה שהוא חושב. ושלישית, הוא מונה את עשרת הדיברות אחרת מהרמב"ם, כשהפסוק הראשון לא נכלל בציוויים.

אלא שיש שכר לאמונה. ואת הבעיה הזו קרשקש פותר כך: השכר הוא לא על עצם האמונה, אלא על הרגש המתלווה לה. לכן גם האתיאיסט המדוכא ראוי לשכר והמאמין הנוגה ראוי לעונש.

גישתו של קרשקש, באופן די ייחודי ביהדות, היא דטרמיניסטית. בשאלת הידיעה והבחירה, הרמב"ם סבר ששתיהן מתקיימות, אך לא הסביר בדיוק כיצד, ולעומת זאת רלב"ג שלל את צד הידיעה, משמע לדעתו אלוהים אינו יודע את העתיד, וקרשקש שלל את צד הבחירה, משמע שפעולותיו של האדם מוכרחות. שפינוזה הסכים עם קרשקש אף בנקודה זו, ושד"ל האשים את קרשקש שגישתו אכן מובילה למחוזות הכפירה ומביא את שפינוזה לראיה.

ועוד לוויכוח עם הרמב"ם, הרמב"ם הסביר ש"מעשה בראשית" ו"מעשה מרכבה", חלק מסודות ה"פרדס" המופיעים בתלמוד, אינם אלא הפיזיקה והמטאפיזיקה. קרשקש טוען שאלו כלל אינם סודות וניתן ללמדם לכל אחד, אלא שמעשה בראשית הוא סדר השפעת העליונים על התחתונים, בעיקר בבריאה, ומעשה מרכבה הוא יחסי העליונים בינם ובין עצמם. נראה שזו הגישה המקובלת יותר (וגם הקבלית…).

אל מול דעת הפילוסופים שהתפילה היא מעין מדיטציה, או התבוננות שכלית, שהרי אלוהים לא יכול להתפעל ולהשתנות, קרשקש סבר, כתפיסה המסורתית, שאלוהים שומע תפילה, אלא שלדעתו אלוהים לא מושפע מן הברכות, אלא משפיע אותן! ועל כן אין כאן בעיה פילוסופית.

גם מושג התשובה, שהוא בלתי אפשרי אצל אריסטו, שהרי השלם אינו חוטא, אפשרי מאוד אצל קרשקש.

בנושא ארץ ישראל, קרשקש מדבר על ייחודה, באופן דומה מעט לריה"ל. היא המקום המתאים ביותר לדעתו לעבודת ה' ולנבואה.

בנושא משיח, מצד אחד הרוי מביא בספר כמה עדויות על כך שלכאורה קרשקש תמך במשיח שקר אחד בדורו, אלא שעדויות אלה די מפוקפקות. לעומת זאת, בספרו האמונה במשיח אינה מהווה יסוד, ואף לא יסוד משני (פינה). כנראה כרבותיו הוא סבר שהיהדות יכולה להתקיים אף בלי גורם זה, למרות חשיבותו הרבה. את אורך הגלות הוא הסביר בכך שזו בעצם המשכה של הגלות הראשונה, אלא שבין לבין הייתה "פקידה" זמנית וישראל חזר לארצו, עם סמכויות מוגבלות. הרוי מציין שיתכן שכך היה רואה אף את הציונות, או לפחות זו דרך נוספת לראותה אותה, בין המשיחיות הדתית-לאומית לשלילה הגורפת החרדית.

 

עד כאן, האמינו לי, למרות שהארכתי, לא הצגתי אלא חלק מהרעיונות המוצגים בספר ומומלץ מאוד לעיין בספר עצמו. הוא מעט המחזיק מרובה – פחות מ-200 עמודים, המסכמים את עיקרי הגותו של קרשקש. ומשימה זאת, האמינו לי גם בזאת, אינה פשוטה כלל ועיקר. ספרו של קרשקש, "אור ה'", כתוב בשפה ימיביניימית עמוסה ודחוסה והוא קשה מאוד להבנה, ואילו ספרו של הרוי קל ונוח. חסד עשה עימנו הרוי שהעביר תורה נאצלה לכלי נאה. אודה ולא אבוש, לפרקים במהלך הקריאה הציפה אותי תחושה של עונג חמים, תחושה שנוצרת אצלי כאשר אני קורא חכמה של הגיון צרוף, דבר דבור על אופניו. זאת יש לזקוף הן להגיונו החד של קרשקש, הן לאופן ההסבר והסידור הנאה של הרוי.

לסיכום, לא נותר לי אלא להמליץ על ספר מצוין זה בכל פה!

 

 

 

 

 

קרשקש