"מדוע הבודהא טעה"/ מאת יגאל ורדי

מדוע הבודהא טעה/ ביקורת מאת חגי הופר

"מדוע הבודהא טעה – זן ואמנות שטיפת הכלים" מאת יגאל ורדי, ידיעות, 2018, 231 עמ'.

תמיד טוב להתחיל בטוב. ובכן, מה שטוב בספר הזה הוא שלכל אורכו משפטים ופסקאות מרכזיים מופיעים במסגרת בהדגשה, כמו בכתבות בעיתון, וכך ניתן לקבל את עיקר טיעוני הספר גם מבלי לקרוא את כולו. וכך אכן עשיתי. כלומר, התחלתי בקריאה רגילה, אך מהר מאוד, בערך בעמ' 40, הפסקתי אותה וקראתי בעיקר רק את החלקים המודגשים. האם אני יכול לכתוב ביקורת על סמך קריאה זו? ובכן, כפי שנראה, אני אף מחויב לזאת. הספר הזה הוא בעייתי מאוד, ועל כן לא אוכל לפטור אותו בלי התייחסות.

מדוע הפסקתי את הקריאה הרציפה? הכותב מנסה לבקר את הבודהיזם, דבר מתקבל על הדעת, שבגללו נגשתי לקריאת הספר מלכתחילה, אך הוא משתמש במינוח פילוסופי כה כבד וקשה להבנה, עד שנשאלת השאלה האם גישה זו נכונה או אף לגיטימית. ראשית, המחבר רוצה ליצור זן חדש של בודהיזם מעודכן ולא לשפוך את התינוק עם המים, אך משימה זו הייתי מצפה שתבוא ממי שהבודהיזם הוא תרבותם ואורח חייהם ולא מהצופה מן החוץ, שאין לו כל מחויבות רצינית לנושא. אך נניח שהוא כבר נוטל לידיו משימה זו, הייתי מצפה שלכל הפחות תפנה אל הנמענים בשפתם. השימוש במינוח הפילוסופי הכבד נראה לי כפטרונות תרבותית מתנשאת ומזלזלת, אשר אינה במקומה. ובאמת, אני יכול לדמיין לעצמי נזיר בודהיסטי שלשמע דברים אלה יגיב פשוט בתנועת יד מבטלת. למעשה, לא צריך יותר מזה.

אך נניח שאנו מקבלים גם את הגישה הזו של המחבר – אין לנו כל צורך להניח דבר כזה אבל נניח בכל זאת. מה הוא אומר? ממה שהצלחתי להבין, הוא מנסה לתפוס את שתי הציפורים במכה, להחזיק בשני קצוות המקל, על-ידי אימוץ גישה של "גם וגם". כך הוא כותב:

"על ארבע עמדות אלה הצגתי את ביקורתי, המבוססת על עקרון הקוטביות ולפיו שני הצדדים מתקיימים יחדיו: הזרימה דרה עם הסטטיות; תיוג המציאות דר עם הניסיון להימנע מתיוג דוגמטי; הצורך לתייג את המציאות כדי ליצור סטטיות ולהימנע מסבל דר עם ההבנה שהחיים הם גם זרימה והשתנות, עד כדי כליה; ולבסוף, האישיות והתודעה דרות יחדיו" (עמ' 221).

 

אך עד כמה שבגישה הבודהיסטית יש בעיות בפני עצמה, גישתו זו של המחבר היא בעייתית הרבה יותר. כיצד ניתן להחזיק ביחד השקפה וניגודה? ועוד יותר מכך, אם הבודהיזם מבקש להשתחרר מן האישיות, למשל, ואתה מבקש להכניס אותו לעסקת החבילה, במה, אם כן, אתה מציג התפתחות של הבודהיזם? הרי אתה משנה אותו מן היסוד! ובאמת – וזו תחושה מאוד בולטת למקרא הספר – אף אחד לא הכריח אף אחד להיות בודהיסט. אם אינך מקבל את הנחותיו, יכול אתה פשוט לא לבחור בו. לכל היותר – וזה מה שאנשים מערביים עושים בדרך כלל – אתה יכול לאמץ כמה מוטיבים מתוכו, מבלי לאמץ את כולו. אבל המחבר מציע מערכת חדשה, אלא שגם כמערכת חדשה היא מלאת סתירות בתוך עצמה.

על כן הספר הזה כושל במשימה שהציב למולו, גם אם צולחים את דרך הכתיבה הבעייתית מאוד. ולא שאין הרבה נקודות בהן ניתן אמנם לבקר את הבודהיזם, וחלקן מופיעות בספר עצמו. למשל, הבודהיזם מבקש לבטל את התשוקות, כשהוא משייך אותן לעולם המתכלה והחולף, אך האם בכלל ניתן לעשות זאת? ויותר מכך, האם זה רצוי? והרי החלק הארי ממה שמניע אותנו לפעולה בחיינו אלה התשוקות האלו. מכאן לביקורת נוספת המופיעה בספר, מכיוון התיאוריה המרקסיסטית – הבודהיזם נהגה בחברה נחשלת, והוא גורם למאמצים אותו להשלים עם רוע מצבם החומרי האובייקטיבי, על-ידי פניה לעולם הפנימי, אך בכך הוא פוגם ביכולתם לצאת ממצבם זה. ובאמת על פי רוב המדינות הבודהיסטיות בעיקרן הן עדיין הנחשלות ביותר.

נקודות אלו ואחרות הן נקודות ביקורת אמיתיות, אך על אף שהן מופיעות פה ושם לאורך הספר, הרי שמכסה עליהן מעטה אידיאולוגי כבד ומשובש, שאינו נחוץ פה, ומינוח פילוסופי כבד, שרק מקשה על הקריאה. העמדה של הבודהיזם מול הקשיים שהוא מעלה היא, אם כך, דבר נחוץ, אך לא נראה שספר זה עושה מלאכה זו כראוי.

שטיפת הכלים שבכותרת, אגב, מובאת כדוגמה לפעילות בודהיסטית שאנו עושים בחיי היומיום, בהצביעה על הארעיות של הדברים, ומצד שני היותה פעילות קבועה. זה משל נחמד, אך אני חושב שהבודהיזם הוא הרבה יותר מזה, ולמרות שורת הספרים הארוכה שברשימה הביבליוגרפית שבסוף הספר, אני תוהה האם המחבר ירד לעומקו והבין את מסרו. ויותר מכך, הוא כותב כאילו כל האמת בידו, אך קצת צניעות לא תזיק. וכאמור, גם כבוד לתרבות אחרת.

לבסוף אדגיש שוב – כל זה על סמך קריאה חלקית. בתחילה חשבתי לא לכתוב כלל, אך הציקתני רוח בטני.

 

שורה תחתונה: מאכזב.

 

תוספת מאוחרת:

בעקבות התכתבות עם המחבר ניגשתי שוב לקריאה יותר קפדנית של הספר, ובאמת הצלחתי למצוא בו גם כמה נקודות זכות משמעותיות.

ראשית, הוא מציג את האמרה הבודהיסטית הידועה "כשתפגוש את הבודהא – הרוג אותו" והיא בעצם נותנת אישור למאמציו לשינוי הבודהיזם עצמו.

שנית, הנה למשל הוא כותב כך:

"על פי עמדה זאת, הטבע האנושי נחלק כפי יאנוס, בין וקטור האישיות ובין השפעת התודעה הריקה; בין החשיבה הממיינת והמקטלגת את המציאות ובין החשיבה הריקה מכל המשגה וחלוקה קטגורית" (עמ' 57).

והנה, אני חושב שזה באמת נכון. למעלה מזה, אני עצמי קראתי חומר די רב בבודהיזם וספגתי אל תוך תפיסתי הרבה מרעיונותיו, ובכל זאת אני חי באורח חיים מערבי, כשלמעשה השילוב שאני עושה דומה למה שמוצג כאן. ובעצם, גם אני עצמי ביקרתי את הבודהיזם באותו אופן שהמחבר עושה, פשוט לא חשבתי לכתוב על כך ספר…

זו היא דרך ה"גם וגם" שמציג המחבר. ושוב, גם לי עצמי בנעוריי הייתה, כזכור לי, פילוסופיה שלמה של "גם וגם". וזה גם רעיון ידוע, כפי שמלמדת הפרסומת הזו של שירביט המשודרת ברדיו…

ובקשר לטענתי בביקורת המקורית, שאי אפשר להחזיק בשתי תפיסות סותרות אהדדי – הרי שלפי הבודהיזם הן הדבר אפשרי, וזה חלק מלחם חוקו, למשל בקואנים השונים, ורק לפי התפיסה המערבית יש כאן בעיה. אבל כאן השאלה היא האם המחבר יותר בודהיסט או יותר מערבי…

וכך, באופן זה, המחבר מציג ארבעה היבטים של הבודהיזם אותם הוא מבקר:

"מן ההיבט האפיסטמולוגי, הזן בודהיזם גורס שמקור הסבל נובע מן ההשוואה שהאדם מבצע בין הרצוי למצוי…

מן ההיבט האונטולוגי, הזן בודהיזם גורס שאי-אפשר להגדיר דבר-מה ככזה מכיוון שהכול מצוי בהשתנות ובהשפעה הדדית…

מן ההיבט הקוגניטיבי, הזן בודהיזם גורס שהאדם נוטה לקבע את המציאות באמצעות קטלוגים ופרשנות…

מן ההיבט האקזיסטנציאלי, הזן בודהיזם מחנך את האדם להתגבר על נטיות אישיותו לטובת טיפוח התודעה החופשית והריקה" (עמ' 74-75).

המחבר, לעומת זאת, טוען למשל, כי אי אפשר לקטלג את המציאות בלי לקטלג אותה ולפרש אותה. אבל אפשר תחת זאת להעמיד את הדעות הקדומות שלנו במבחן הביקורת והספקנות. ושוב, זה נראה לי נכון. אף כי איני יודע מה בודהיסט מקורי יענה על כך. סביר שיטען כי התיוג והקטלוג הם חלק מעולם התופעות האשלייתי שיש להתגבר עליו. האם דבר זה אפשרי? אפשר שלדעתו כן. ואפשר שזהו רק כיוון לשאיפה. אני חושב שהבודהיסט המקורי יודע שמה שהוא מבקש קשה מאוד להשגה ואולי כלל לא אפשרי, ובכל אופן הוא שם את האידיאל הזה במרכז השקפתו. ובדיוק כנגד זה יוצא המחבר כאן. לכן אני עדיין חושב שיש לשאול האם זהו "בודהיזם חדש", או שמא שינוי הבודהיזם מעיקרו והפיכתו למשהו אחר לגמרי. יותר מכל הוא נראה לי משהו כמו "בודהיזם למערביים".

על אותו האופן עובדים גם שלושת ההיבטים הנוספים. כך, למשל, המחבר מתנגד לביטול התשוקות או האישיות, אלא שואף ל"שילוב בין האישיות התודעה העצמית". אציין גם כי הוא מציג מדרג נוסף של "גם וגם וגם", שהוא כולל "מרחב ביניים של תיווך וגישור בין הקטבים המנוגדים", אך אודה כי לא הבנתי לגמרי את טיבו או את נחיצותו ולכן לא אתעכב עליו.

ועוד הערה בקשר לשטיפת הכלים. המחבר מביא אותה כדוגמא לפעילות בודהיסטית יומיומית, המביאה לסאטורי, שהיא חוויה רוחנית אקסטטית, שהמחבר מתאר בדרך אחת כך: "היכולת לחוות את הזרמה המאחדת בין האני לזולת, בין האני למציאות ובין האני לאני" (עמ' 35). ואולם, אני חושב שדבר אחד מרכזי מבדיל בין שטיפת הכלים ובין המדיטציה, והוא שהראשונה היא פעילות, ואף פעילות המניבה תוצאות נצרכות, ואילו השנייה היא אינה פעילות, אלא נוכחות. המחבר עצמו מבחין בין being ובין doing (בעמ' 60), ואני חושב שההבחנה הזו תקפה גם כאן. וזאת למרות שכן יש גם פעילות שיש בה צדדים כמו-מדיטטיביים. למשל, כפי שמובא בספר, חוויית ה"זרימה" עליה מדבר מיהלי צ'יקסנטמיהלי.

 

טוב, אני חושב שכתבתי די והותר על הספר כפי שמאפשרת לי מסגרת זו, ואף שאפשר להאריך עוד (למעשה, בחלק השני של הספר מובאים עוד שלל רעיונות שלא נגעתי בהם כאן, מקוצר המקום). במובן מסוים שיניתי במידת מה את מה שכתבתי בביקורת המקורית, ואני חושב שהדרך הכי טובה לשפוט היא פשוט לקרוא בעצמכם ולהחליט. כן יש כמה נקודות ראויות למחשבה שהספר הזה מעלה, וגם המינוח הפילוסופי הכבד שהתלוננתי עליו בתחילה די הופך להרבה יותר נוח בהמשך.

עם זאת, אציין כי אפילו המחבר עצמו הסתייג קצת מדבריו בסוף הספר וכתב:

"אני מרגיש שכתבתי בפסקנות יתר, ועכשיו, בתום הכתיבה, אני נתקף ספקנות המובילה לתחושה שאינני מבין עד תום את רזי הזן בודהיזם… אני רוצה לשכוח אך גם לזכור" (עמ' 217).

אני חושב שבגרעין ההסתייגות העצמית הזו (הראויה להערכה מצד עצמה) עומדת בדיוק הנקודה שהצבעתי עליה בתחילה – ההתנגדות של התפיסה הבודהיסטית לכל ניסיון המשגה חריף מדי שלה, כגון זה הנעשה בשיטות הפילוסופיות המערביות, כפי שנעשה בספר. כאנשים מערביים, אמנם אין אנו יכולים להימנע מההמשגה הזו, אך תמיד יש עלינו לזכור את מוגבלות השכל, וכי קיים תחום שאליו אין הוא מגיע. וגם אם הוא מגיע אליו – הוא לא באמת מגיע, כי מתברר שתחום זה הוא רחב אף יותר משחשבנו.

 

"אדם בחלל"/ מאת דרור בורשטיין

אדם בחלל/ ביקורת מאת חגי הופר

"אדם בחלל" מאת דרור בורשטיין, בבל, 2018, 286 עמ'.

האמת שאני לא ממש יודע כיצד לכתוב על הספר הזה. אולי נתחיל בנתונים.

דרור בורשטיין, המחבר, הוא עורך פרסומי השירה של הליקון ומלמד ספרות באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת תל אביב. הוא גם כתב לא מעט ספרים, כפי שמפורט בדף הראשון של הספר.

אל הספר הזה ניגשתי מתוך סקרנות בנושא החלל, נושא שלא יוצאים עליו הרבה ספרים פה, באופן יחסי. אבל כשהתחלתי לקרוא נוכחתי לראות שנושא החלל מהווה רק חלק אחד מתוך מכלול שלם ומגוון הרבה יותר.

למעשה, הספר הזה הוא אוסף הגיגים בנושאים שונים. מלבד נושא החלל, כולל תמונות מרהיבות שהוא מכיל, יש בו עיסוק ביצירות אמנות (ציור), שירי הייקו יפנים בני שלוש שורות המופיעים מדי פעם, עיסוק בכמה מפסוקים תנ"כיים ובמדרשים עליהם, ועוד ועוד. כל זה נותן תחושה של קרנבל ססגוני, של משהו שיכול להיחשב כיצירה אמנותית או אף פואטית בפני עצמה. ואולם, התקשיתי למצוא קו אחד מחבר בין כל הקצוות. כביכול החלל, כאמור, הוא הנושא המרכזי, אך גם נושא כזה יש לפתח בצורה שתוביל למקום כלשהו, וזאת לא נעשה.

אז קו ליניארי אין כאן, וגם לא תבנית קונוונציונלית, אבל יש מקום גם לצורות ביטוי פחות "מרובעות". אני מודה שלי קשה היה להתחבר לצורת ביטוי זו, אבל זה רק אני, בעוד אני בטוח שאחרים יוכלו למצוא עניין בספר, שכן יש בו שכיות חמדה רבות. ובכל אופן, את העניין שלי בחלל, שלשם כך התעניינתי בספר מראש, ספר זה לא סיפק.

לסיכום, ספר פרגמנטרי, המתאים לאנשים עם "ראש פתוח", או עם נטייה אמנותית. וכן, הוא יוכל לעניין גם אנשים האוהבים את תחום האסטרונומיה, שבטוח ימהרו גם כך לקנות את הספר, אבל את המתעניין הפשוט – פחות.

שני ספרים של ליבוביץ על גוף ונפש

שני ספרים של ליבוביץ על גוף ונפש/ ביקורת מאת חגי הופר

גוף ונפש – הבעיה הפסיכו-פיזית, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון, בסדרת "אוניברסיטה משודרת", 1982.

נפש ומוח, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005.

(יסודות הבעיה הפסיכופיזית, ירושלים: הוצאת מכון ון ליר, 1974.)

 

לפני כמה ימים כתבתי על "שני ספרים מאת ישעיהו ליבוביץ"[1], ועתה אציג שני ספרים נוספים.

 

יסוד מרכזי בהגותו של ישעיהו ליבוביץ היא בעיית הגוף והנפש, אותה כינה "הבעיה הפסיכו-פיזית". יצאו לפחות שלושה ספרים שלו בנושא זה, אך מתוכם קראתי רק שניים ועליהם אדבר.

הספר הראשון, יסודות הבעיה הפסיכופיזית הוא כנראה הנרחב ביותר, אך אותו טרם קראתי ואני מקווה להשלים את החסר. אלא שבעקבותיו (כנראה, כאמור לא בדקתי את המקור הזה) יצא ספר פופולארי יותר, במסגרת הוצאת האוניברסיטה המשודרת, שנקרא גוף ונפש – הבעיה הפסיכו-פיזית, ובספר זה הוא מרצה את עיקרי ממצאיו.

הבעיה עצמה היא פשוטה: ידועות לנו מספר עובדות. ראשית, כי ישנה המציאות הפיזית, הכוללת את כל מערכות הגוף המפעילות אותו. שנית, כי קיימת אף מציאות פסיכית, נפשית, הכוללת תפיסה ותודעה, וזו אינה יכולה להיגזר מתוך המציאות הפיזית. לפחות עד היום לא הצליחו לעשות זאת. שלישית, כי שתי המערכות האלו בעצם אינן מתיישבות זו עם זו, והן מערכות נפרדות ומובדלות. ורביעית, שידוע לנו שלמעשה הן כן משפיעות זו על זו בהשפעה דו-סטרית. כלומר, הן הנפש משפיעה על הגוף והן הגוף משפיע על הנפש.

כאן ליבוביץ מונה וממפה מספר שיטות שעלו לאורך ההיסטוריה שמנסות להסביר את ההשפעה הזו, כל אחת בדרכה. זה אולי עיקר הישגו של ליבוביץ, אבל אני חושב כי רוב קוראיו לא בדיוק זוכרים את השיטות השונות, ובמובן מסוים אלה אף הנתונים הפחות חשובים. מה שבעיקר זוכרים ממנו זה את עצם העלאת השאלה.

הרוצה יבדוק את המונחים הבאים: אינראקציוניזם (קיום יחסי גומלין בין הפיזי לפסיכי), פראלליזם (התאמה – ולא סיבה – בין האירועים המוחיים והנפשיים), אפיפנומליזם ומטריאליזם (מוניזם בו רק היש הפיזי קיים. בראשון בגרסה הרכה הפיזי מפיק את הפסיכי, אך אין הפסיכי משפיע על הפיזי, ובגרסה הקיצונית הפסיכי הוא אשליה שמייצר הפיזי. גישות שנפוצו במאה ה-19.), וזהותיות (הפיזי והפסיכי הם היינו-הך. וכאן הפסיכולוגים נתלים בשפינוזה).

הנה למשל, שמעתי בשיעור מוקלט של הרב אורי שרקי, כי לדעתו זהו הספר הכי חשוב של ליבוביץ. למעשה, הוא אומר כי זה הספר היחיד החשוב של ליבוביץ וכי רק למענו טוב שבא לעולם, אך כאן אני חושב שהוא מפריז שלא לצורך.

אותי בעיקר מעניין, כיצד צד זה בהגותו משתלב עם שאר הגותו? איני בטוח שיש לי תשובה טובה לשאלה הזו, אך רעיון אחד יש, והוא שבכך הוא ממשיך את הגות הרמב"ם מורו, שדיבר רבות על אפשרות הבחירה הנתונה לאדם, וזאת למרות שבצד אחר של הגותו העולם דטרמיניסטי, ובאופן זה הוא מסביר גם את ההשגחה הכללית. גם אצל ליבוביץ מתחייב שיהיה מרחב חופשי בו מתקבלות ההחלטות וההכרעות.

 

מכאן אעבור לספר השני, נפש ומוח, שפורסם אחרי מותו. כאן כל הדברים האלה באים אף ביתר קיצור, שכן עיקר הספר הוא תמלול של הרצאה שנשא ליבוביץ בנושא, ואפשר לקרוא את הדברים בשעה קלה. לאחר מכן באה תגובה מאת דניאל כהנמן, לימים חתן פרס נובל, שבעיקר מתייחס לצד הפסיכולוגי של הדברים. לאחר מכן מופיעה תגובתו של ליבוביץ, שטוען שלא ניתן לעשות לדברים רדוקציה לפסיכולוגיה בלבד. לבסוף בא מאמר מאת ד"ר יורם יובל, פסיכולוג ונכדו של ליבוביץ, שגם הוא מתמקד בעיקר בצד הפסיכולוגי.

היתרון היחסי שבספר זה, אם כך, לעומת הקודם, הוא שכאן אפשר לקבל את תמצית הדברים ביתר קיצור, וכן ניתן לקבל הרחבות שונות על הנושא, אף על פי שכאן דעתי היא כדעת ליבוביץ, שהרדוקציה הפסיכולוגית המוצעת קצת מפספסת את הנקודה.

 

המתחרה העיקרית של התפיסה הדואליסטית של ליבוביץ היא התפיסה המוניסטית, כלומר זו הסוברת שהמציאות לא מורכבת משני יסודות נבדלים, אלא מיסוד אחד בלבד. המייצג הפילוסופי המובהק ביותר אולי של תפיסה זו הוא שפינוזה, שאני הולך בימים אלה לסדרת שיעורים עליו. והנה, גם אצל שפינוזה, אמנם יש עצם אחד בלבד, שהוא "אלוהים, או הטבע", אך לעצם זה יש אינסוף תארים, שמתוכם אנו קולטים רק שניים, והם: ההתפשטות, כלומר המציאות הפיזית, המרחבית; והמחשבה, שהיא המציאות הרוחנית. אפשר לראות, אם כן, כי גם אצל שפינוזה התפיסה הדואליסטית מתגנבת בדלת האחורית. אף על פי, כמובן, שבחשבון אחרון, אלו רק תארי העצם, בעוד העצם עצמו הוא אחד.[2]

בכל אופן, כיום התפיסה המוניסטית השלטת היא התפיסה המטריאליסטית החילונית (או אם תרצו, הפרלליזם שהזכרנו), והיא אכן מסבירה את כל התופעות הנפשיות כביטוי של החומר, של המתחולל בתוככי המוח. לפחות היא שואפת לעשות זאת, בעוד למעשה עוד ארוכה הדרך, ולמשל בכל הנוגע לשאלה כיצד נוצרת התודעה – אין לנו עדיין תשובה מספקת ואף לא קצה חוט (ואף כי גם על זה עובדים, ובימים האחרונים קראתי מאמר על חוקר ישראלי, ניר להב, שעושה את עבודת הדוקטוראט שלו בדיוק על נושא זה – קישור בהערה[3]).

 

לבסוף – אם קצת לחרוג מהנושא – בימים האחרונים הקשבתי לסדרת שיחות נוספת של ליבוביץ, על "חמישה ספרי אמונה", שאף יצאה כספר. ליבוביץ מתייחס לספר בראשית – בעיקר לדמותו של אברהם, לספר איוב, קהלת, מורה נבוכים ומסילת ישרים. בכולם הוא מוצא הפרדה בין אמונה לשמה ושלא לשמה, שהיא אבן יסוד במשנתו. שיחות מעניינות, כדאי להקשיב.[4]

[1] כאן: https://hagaibooks.wordpress.com/2018/02/12/%D7%A9%D7%A0%D7%99-%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%90%D7%AA-%D7%99%D7%A9%D7%A2%D7%99%D7%94%D7%95-%D7%9C%D7%99%D7%99%D7%91%D7%95%D7%91%D7%99%D7%A5/

[2] אך ראו הערתו של ליבוביץ (שמתקשרת גם למה שאמרתי קודם על השייכות למשנת ליבוביץ):
"על המובאה מדברי שפינתה יש להוסיף, לפחות, את הדברים הבאים: "החלטתה של הנפש והכרעתו של הגוף הן בטבען כולן בבת אחת, או יותר נכון הן אותו דבר אחד. אלא שאנו מעלים עליו את השם 'החלטה' (Decretum) באשר הוא מתבחן מבחינת תואר המחשבה ומתגלה על ידו; ואת השם: 'הכרעה' (determinatio) באשר הוא מתבחן מתוך בחינת תואר ההתפשטות ומתחייב מתוך חוקי מנוחה ותנועה". הפגם שבדבר הזה הוא שעדיין השאלה במקומה עומדת: למה אנו משיגים באותו עצם אחד שני תארים שאין דמיון ואין קשר ביניהם?" (נפש ומוח, עמ' 35. ומפנה לאתיקה ג:ב).

[3] כאן: http://www.zuteydvarim.com/%D7%A0%D7%99%D7%A8-%D7%9C%D7%94%D7%91/

[4] כאן: https://www.youtube.com/watch?v=XBjUbSu0s2Q&t=17s

שני ספרים על כלכלה

שני ספרים על כלכלה/ ביקורת מאת חגי הופר

"יסודות הכלכלה – מדריך לאזרח" מאת תומס סואל, שלם, 2017, 539 עמ'

"כלכלה עירומה – מפשיטים את מדע הכלכלה" מאת צ'ארלס וילן, ידיעות, סדרת פילוסופיה ומדע, 2006, 306 עמ'.

 

קראתי שני ספרים על כלכלה, ולמרות שאין לי תובנות יוצאות דופן החלטתי לכתוב בכל זאת, בקצרה, את רשמי הקריאה שלי.

 

הראשון הוא ספרו של תומס סואל "יסודות הכלכלה". קניתי אותו בשבוע הספר האחרון (שהתקיים בשנת 2017) ומאז אני קורא אותו טיפין-טיפין, בהפסקות גדולות. למעשה, הגעתי עד כה רק לאמצעו, בערך עמ' 250, אך כבר הספקתי לקבל רושם כללי עליו.

תחילת הספר נראית מועילה ואינפורמטיבית מאוד, וזאת למרות שברור מהר מאוד שהספר נכתב מעמדה אולטרה-קפיטליסטית. נראה שהמחבר סולד מכל התערבות ממשלתית, גם במצבים שהדעה הכללית חושבת שהיא נחוצה, כמו בקביעת שכר מינימום. ועדיין, זה לגיטימי להציג דעה זו, ורק על הקורא לזכור שזו רק דעה אחת, קיצונית למדי.

גם המשך הספר אינפורמטיבי מאוד, אך הוא פחות ופחות מחדש ככל שהוא מתקדם. ברגע שהבנת את העיקרון, אתה מבין איך פחות או יותר כל דבר מוסבר דרכו, וזה משעמם. לכן נתקעתי בקריאה. אני עדיין מקווה לסיים את הספר הזה, אך לא בטוח שכך יקרה.

 

בינתיים ניגשתי לספר נוסף, "כלכלה עירומה" מאת צ'ארלס וילן, מתוך הסדרה הטובה בדרך כלל של ידיעות אחרונות – "פילוסופיה ומדע", שכמה מספריה קראתי לאחרונה ברצף.

גם כאן הגישה היא קפיטליסטית, ליברלית, ימנית-כלכלית, אף כי בצורה מתונה הרבה יותר. גם כאן תחילת הספר נראית מבטיחה, אך ככל שממשיכים הדברים הופכים ליגעים יותר ויותר. עד כדי כך שהתחלתי לחשוב שאולי החומר עצמו לא מספיק מעניין, מבחינתי לפחות.

 

ובכל אופן, הנה דוגמה לרעיון כלכלי מעניין מתחילתו של הספר:

בדרומה של אפריקה קרן של קרנף שחור יקרה מאוד, שכן התושבים מאמינים שיש לה סגולות רפואיות. אך כתוצאה מכך מרבים לצוד את הקרנף הזה, עד שהוא הפך להיות בסכנת הכחדה. מה עושים? כאן הממשלה התערבה באופן חיצוני, צדה את הקרנף הזה, חתכה את הקרן שלו – ושחררה אותו לחופשי שוב. לכאורה, אין סיבה עכשיו לצוד אותו, אך למעשה המשיכו לעשות זאת, בין היתר מכיוון שיש ערך גם לבסיס הקרן, שאותה אי אפשר לחתוך. וכן מועלים נימוקים אחרים, כגון שצמצום מספר הקרנפים מעלה את מחיר הקרניים האחרות – אך הסברים אלה פחות משכנעים, ואיני בטוח אם התושבים הלא מתקדמים של האזור העמיקו לחשוב עד כדי כך. בכל אופן, הבעיה נשארה.

אני חושב שזו דוגמה כלכלית מצוינת, והיא דווקא מדגימה את נחיצות התערבות הממשלה במקרים מסוימים. אמנם התערבותה כאן לא הצליחה, אך ניתן לחשוב על אופני התערבות נוספים, כמו פתיחת שוק של קרניים מטעם הממשלה, שיוזיל את המחיר, ובמקביל פיתוח חוות של קרנפים כאלה. באופן כללי, נזכיר, החשיבה הכלכלית הקונוונציונלית מורה שככל שיש דרישה למוצר מסוים, כך יש אינטרס לריבויו. בעלי החיים שאנו אוכלים, למשל, מצויים בכמות עצומה ורבה הרבה יותר מחיות אחרות שלא נאכלות. אין שום סיבה שהגיון זה לא יעבוד גם כאן.

 

ובחזרה לעניינינו – זו דוגמה אחת לרעיון מעניין שכן מופיע בספר, ובאמת מופיעים בו כמה רעיונות מעניינים. אך הסך הכול, ובעיקר בהמשך הספר, לא מגיע לרמת עניין זו.

 

לבסוף, אזכיר כי לאחרונה כתבתי על שני ספרים נוספים בנושא כלכלה – החיפוש הגדול[1], שיצא לא מזמן, ואותו לא אהבתי; והפילוסופים הארציים[2], גם כן בהוצאת שלם הנוטה ימינה, שאותו אהבתי קצת יותר, אך עדיין הוא בעייתי למדי.

חיפושיי אחר ספרי כלכלה מעניינים נתקלים אם כך בקשיים. אולי אמשיך בחיפושיי אלה – ואולי לא.

[1] כאן: http://nuritha.co.il/he/node/52049

[2] כאן: http://nuritha.co.il/he/node/11894

"דרשוני – קובץ שני"/ בעריכת תמר ביאלה

דרשוני קובץ שני/ ביקורת מאת חגי הופר

"דרשוני – מדרשי נשים – קובץ שני", בעריכת תמר ביאלה, ידיעות, 2018, 231 עמ'.

בתקופה בה אנו שומעים אמירות מצערות נגד נשים מצד רבנים, כגון ההתבטאות האחרונה של הרב קלנר מהמכינה בעלי, התקבצו כאן כמה נשים והן מראות לנו שאפשר גם אחרת.

הספר "דרשוני" הראשון יצא בשנת 2009, לפני כמעט עשור, ואני זוכר שאהבתי אותו מאוד וראיתי בו חידוש משמח. עתה יוצא הקובץ השני, המשכו, וניתן רק אולי לתהות ולשאול – מדוע לקח כל כך הרבה זמן?

בכל אופן, הספר הזה דומה מאוד לספר הקודם, וזה אומר, קודם כל, שגם הוא משמח מאוד. קריאה נשית בתורה היא דבר די חדש (יחסית למסורת היהודית), וכבר זה מקור לשמחה. אך כאן החידוש הזה, שלמעשה הוא כבר די ותיק (יחסית לחידושים בכלל), מצטרף לחידוש נוסף, והוא חידוש של צורת המדרש הוותיקה.

בעיניי, זו צורת כתיבה מרתקת, ואני גם חושב שהיא מאוד מתאימה לדורנו חסר הסבלנות. אך גם בלי ההתאמה לדור, צורת המדרש מחייבת את הכותב לתמצת את המסר שלו ולכתוב אותו ישר ולעניין, תוך תלייתו בפסוקי התורה או במדרשים קודמים. פעמים רבות התוצאה המתקבלת מכך מבריקה.

ואכן, יש מדרשים מבריקים רבים בספר זה (בצד אחרים טובים פחות, מטבע הדברים). שני דברים בעיניי מצטרפים כדי ליצור מדרש טוב:

האחד, התייחסות אינטליגנטית לפסוקים, ובדרך כלל מציאת איזו חריקה או הזמנה, או פשוט כפל משמעות, המצויים בהם. כך, במקום אחד, הכותבת, בלהה קריצר אריכא (בעמ' 41), מתייחסת לסיפור העקדה, בו נאמר על אברהם "ויחבוש את חמורו", והיא משנה את ויחבוש ל-ויכבוש ואת חמורו, בסיכול אותיות, לרחמיו. והנה קיבלנו: ויכבוש רחמיו. או תמר ביאלה (בעמ' 48), שמתייחסת לפסוק "ויעתר יצחק… ויעתר ה' לו", והרי יש כאן כפל לשון, עתירה לשון בקשה והסכמה לבקשה, כשעל כך נסוב המדרש.

השני, התייחסות לדברים הרלוונטיים בדורנו. כך, נושאים רלוונטיים רבים עולים בספר, כמו לימוד תורה לנשים, יחסים בין המינים ועוד. במדרש אחד, על הגדה של פסח, הכותבת, אפרת גרבר ארן (בעמ' 137), משנה את "וירעו אותנו המצרים" ל-"וירעו אותנו הצירים". זה מבריק. וכך היא ממשיכה ומפרשת גם את המשך הקטע מההגדה.

 

הנה עוד תחילת מדרש מבריק בעיניי, מאת אשרת שהם (עמ' 212), המדגים במיוחד את המאפיין הראשון שהזכרתי:

""ותרא שרה את בן הגר המצרית… מצחק". דרש ר' עקיבא, אין מצחק אלא גילוי עריות.

ועם מי היה מצחק?

מצחק עם בכל, שנאמר, "ידו בכל" (בראשית טז, יב).

ומי הייתה בכל? אמרו [במדרש ידוע – ח. ה.], בכל – בתו של אברהם הייתה, שנאמר, "וה' ברך את אברהם בכל" (בראשית כד, א)".

 

לסיכום, זהו ילקוט נאה מאוד. תמר ביאלה, העורכת (שגם כתבה מדרשים רבים בתוך הספר), כותבת בהקדמתה כי הציעו לה שגם גברים יכתבו, אלא שהיא עדיין חשה שצריך לפנות מקום מיוחד לנשים. אני מסכים עימה. ואולם, הייתי מציע לספר הבא, שנקווה שיבוא במהרה, לא שגם גברים יכתבו בו, אלא שהנשים עצמן תעסוקנה גם בנושאים כלליים יותר, ולא רק בתוך גבולות הגזרה הנשית (ואמנם גם כאן יש כמה מדרשים כאלו). התחום הנשי אמנם נראה כמתבקש כאן, אך יש בו גם משהו מגביל מעצם טבעו, הלא כך? בכל אופן זו רק הצעה אחת שלי שעלתה בדעתי, ואפשר לקבל אותה או לא. (ובעצם, אולי גם את ההצעה הזו יש לדחות, שהרי התחום הנשי כשלעצמו אף הוא סובל ממיעוט יחס).

 

לבסוף, אציין כי לפני כמה שנים השתתפתי בסדרת שיעורים מטעם "בית פרת" בהנחיית אפרת גרבר ארן, המשתתפת בספר, בה כתבנו, המשתתפים, מדרשים מודרניים. זו הייתה סדנה חביבה מאוד. ואולי כדאי להקים פורטל אינטרנטי שייאגד את כל המדרשים הנכתבים במקומות שונים, על ידי אנשים שונים, אנשים ונשים.

 

שורה תחתונה: ספר מהנה, חשוב, חדשני, ולעיתים אף מבריק.

 

שני ספרים מאת ישעיהו לייבוביץ

שני ספרים מאת ישעיהו לייבוביץ/ ביקורת מאת חגי הופר

אמונתו של הרמב"ם – משרד הבטחון – ההוצאה לאור, 1980.

ויכוחים על אמונה ופילוסופיה – משרד הבטחון – ההוצאה לאור, 2006.

 

עד כה קראתי ספרים רבים מאת פרופ' ישעיהו לייבוביץ, כולל כל ספרי ה"שיחות" עבי הכרס שפורסמו לאחר מותו. גם את שני הספרים המדוברים כאן כבר קראתי בעבר, אלא שחזרתי אליהם בשנית עכשיו. אל הראשון חזרתי בעקבות הפניה שקיבלתי בדף הסקירות שלי, ואל השני בעקבות ויכוח שניהלתי עם מישהו. כן, מתברר שהגותו של לייבוביץ עדיין חיה ובועטת.

 

הספר הראשון, אמונתו של הרמב"ם, מהווה סיכום קל ויפה של תפיסתו של הרמב"ם את מושג האלוהים. כמעט כל החצי הראשון של הספר עוסק בעיקר בארבעת הפרקים הראשונים של "הלכות יסודי תורה" שבמשנה תורה, שם הרמב"ם מפרט מהי תפיסת האל הנכונה, אחד ויחיד, ממציא כל הנמצאים (להבדיל מבורא!) ועוד.

אני שמחתי במיוחד להיתקל פה שוב במשפט האלמותי של הרמב"ם – "אין תכלית האמת אלא שידע שהיא אמת". אני זוכר שקראתי זאת בנעוריי, גם כן בתיווך של לייבוביץ, והמשפט הזה עשה עליי רושם רב. בכל אופן כאן לייבוביץ מטעים גם את המשכו: "והתורה אמת, ותכלית ידיעתה – לעשותה".

כמו כן, לייבוביץ סובר שמשמעות המילה "אמת" כאן היא אלוהים, שהרי הרמב"ם מצטט – "ה' אלוהים אמת". ואולם אני חושב שקריאה כזו אינה הכרחית, שכן הרמב"ם גם כן אומר – "קבל האמת ממי שאמרה", וכאן בוודאי אין הכוונה שהאמת היא אלוהים היהודי.

זהו מאפיין בולט בכתיבתו של לייבוביץ בכלל, וכן בספר זה – הוא מכניס את האידיאולוגיה והתפיסה שלו לתוך הדברים. אולי בכל כתיבה זה כך, אך אצלו זה בולט יותר. וכך אלוהיו של הרמב"ם דומה שתי טיפות מים לאלוהיו של לייבוביץ עצמו. ושוב, אולי באמת יש כאן דמיון אמיתי, אבל ניכרת גם התערבותו של לייבוביץ בדברים.

ומהי תפיסתו של לייבוביץ? הדברים ידועים – הבחנה מרכזית בין עשיית התורה לשמה ובין שלא לשמה, כלומר תוך עירוב מניעים זרים, כגון הרצון להרוויח משהו מן התפילה. אלא עשייה לשמה משמעה לעשות את הדברים מתוך הכרעה עצמית, רצונית, ולעשות כי כך ציוונו. וכמובן, יש עוד הרבה תפיסות משנה בצד תפיסה מרכזית זו.

בכל אופן, חציו השני של הספר עוסק בעניינים נוספים, אך ניכרת התמקדות מיוחדת בנושא הבחירה וההשגחה, להן מוקדשים שלושה פרקים. לפי הרמב"ם, מסביר לייבוביץ, השגחה כללית היא פשוט חוקי הטבע, ואילו השגחה פרטית גם היא אינה אלא פעולתו של המושגח ולא של המשגיח. ובכל זאת, בתוך עמדה דטרמניסטית זו הרמב"ם אומר שלאדם גם יש יכולת בחירה במעשיו. כיצד הדברים משתלבים זה בזה? זו אחת השאלות שנשארו סתומות בעיניי עד עכשיו, הן באופן כללי והן בתפיסתו של הרמב"ם עצמו.

 

הספר השני, ויכוחים על אמונה ופילוסופיה, הוא רצף שיחות שערך פרופ' אבי רביצקי עם לייבוביץ ובהן הוא שואל אותו על דעותיו, במגוון תחומים. הפלוס המרכזי כאן הוא שבכל נושא רביצקי מעמת את לייבוביץ עם תפיסה מתחרה, חלופית. ובאמת, במקרים רבים תפיסותיו של לייבוביץ נראות לא מבוססות מספיק, ולפחות לא מוכרחות.

ניתן אולי ללמוד על אופי הגותו של לייבוביץ כבר מצורת ההבעה. זו – חדה וחותכת. יש בדבר זה יתרון בכך שהגותו של לייבוביץ היא בעקבות כך נהירה מאוד, פשוטה מאוד להבנה, לפחות להבנה ראשונית. אך מצד שני יש בה חסרון בכך שנראה שהיא מפספסת את המורכבות שבדברים.

הנה, למשל, נושא אחד – הנושא שבגללו פניתי לקריאה חוזרת של הספר: לייבוביץ טוען כי יכול להיות לאדם רק ערך אחד, הוא הערך העליון שלו, מכיוון שכאשר שני ערכים יתנגשו זה בזה תיאלץ לבחור באחד מהם, ואז יתברר השני כלל אינו ערך עבורך. אבל רביצקי שואל ובצדק – מדוע לא יתכן סט של ערכים, שאמנם רק אחד מהם הוא ערך עליון, אבל גם האחרים קיימים? כאן לייבוביץ פשוט חוזר על עמדתו. חזרות רבות, אגב – גם זה מאפיין בולט של הגותו של לייבוביץ.

בהתאם לתפיסה זו, לייבוביץ סבור כי הומניסט חייב להיות קוסמופוליט, אנרכיסט, פציפיסט ואתיאיסט. אך רביצקי מאתגר אותו וחולק עליו לגבי כל אחד מהאפיונים האלה. למשל, האם לא יתכן הומניסט דתי? עובדתית, אנו יודעים שקיימים אנשים כאלה, ואפילו רבים, אבל זה לא משנה את השאלה העקרונית. אבל גם אותה ניתן לפתור, קודם כל, בהמשך לעקרון שהזכרתי קודם, על-ידי כך שנאמר שייתכן כי ערך האלוהים הוא העליון, אך מתחתיו יתכן ערך נוסף שהוא מרכזיות האדם. אך ניתן להציע גם הצעות נוספות. למשל, שהבריאה בצלם היא רעיון דתי. או, למשל, וזה רעיון שלי, כי גם אם אלוהים הוא המרכז, הרי האדם הוא שקולט אותו, ובלי האדם הקולט יתבטל – עבורו לפחות – כל מושג אלוהים, ומכאן מרכזיותו של האדם.

נושא אחר הוא טעמי המצוות, והוא מובא בשיחה האחרונה. לפי לייבוביץ על האדם לקבל את קיום המצוות מתוך הכרע דעת נטול אינטרסים. ואולם הרמב"ם, שלייבוביץ מנסה ללכת בדרכו, מקדיש פרקים רבים בספרו "מורה הנבוכים" להסבר טעמן של המצוות, כך שנראה שבכל זאת יש קיום גם לתועלת שבהן. לייבוביץ מנסה לענות לפי דרכו, אך השאלה לדעתי עומדת, ועיינו שם.

 

לסיכום, הגותו של לייבוביץ בהחלט ראויה להיכרות ושני ספרים אלה עושים זאת בצורה ידידותית מאוד והייתי אומר אף נפלאה. אלה ספרים צנומים, של כ-100 עמודים כל אחד, המהווים תמליל של שידורי האוניברסיטה המשודרת הרדיו, ואפשר למצוא אותם ברשת הן בצורה כתובה[1], והן כקובצי שמע.[2]

 

לסיום, אם בספרים קצרים מאת לייבוביץ אנו עוסקים, אפשר להזכיר שני ספרים נוספים.

הראשון הוא "הערות לפרשיות השבוע", שמופיע כולו גם כן באתר לייבוביץ. טרם קראתי אותו, אבל כנראה אעשה זאת בקרוב.

השני הוא "שיחות על פרקי אבות", שקראתי לפני זמן רב, אך אני זוכר אותו כספר מצוין. במיוחד יש שם דיון ארוך ומפורט על האיסור לעשות את התורה קרדום לחפור בה, בדברים הרלוונטיים מאוד לימינו.

 

שורה תחתונה: ספרים נפלאים.

 

[1] כאן: http://www.leibowitz.co.il/ebooks.asp#

[2] כאן: http://www.1vsdat.org/index.php/2015-08-06-10-20-21/2014-11-16-10-53-52/2016-12-28-11-46-38/item/1450-%D7%94%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%A1-%D7%90%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%AA%D7%95-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%A8%D7%9E%D7%91%D7%9D

וכאן: http://www.1vsdat.org/index.php/2015-08-06-10-20-21/2014-11-16-10-53-52/2016-12-28-11-46-38/item/1448-%D7%9C%D7%99%D7%91%D7%95%D7%91%D7%99%D7%A5-%D7%9F%D7%A8%D7%91%D7%99%D7%A6%D7%A7%D7%99-%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%95%D7%AA-%D7%A2%D7%9C-%D7%90%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%94-%D7%95%D7%A4%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%A1%D7%95%D7%A4%D7%99%D7%94

"מוטיבציה"/ מאת דניאל ה' פינק

מוטיבציה/ ביקורת מאת חגי הופר

"מוטיבציה – האמת המפתיעה על מה שמניע אותנו" מאת דניאל ה' פינק, מטר, 2017, 238 עמ'.

המחבר מסכם את ספרו במספר דרכים, שחבל יהיה לא להשתמש בזאת.

תחילה, בגרסת הטוויטר, הוא כותב:

"מקלות וגזרים שייכים למאה שעברה. ספר זה טוען שבעבודה במאה העשרים ואחת עלינו לשדרג לאוטונומיה, מומחיות ותכלית" (עמ' 202).

ובסיכום למסיבת קוקטייל הוא מפרט יותר:

"1. אוטונומיה – התשוקה לשלוט בעצמנו; 2. מומחיות – הדחף להשתפר עוד ועוד במשהו שחשוב לנו; 3 – תכלית – השאיפה לעשות את מה שאנחנו עושים בשירותו של משהו גדול יותר מעצמנו" (עמ' 203).

את המוטיבציות השונות, לעומת זאת, הוא מתאר יפה במילון מונחים:

"מוטיבציה 1.0 מניחה שבני האדם היו יצורים ביולוגיים שנאבקו להישרדותם. מוטיבציה 2.0 מניחה שבני אדם מגיבים לתגמולים ולעונשים. מוטיבציה 3.0, השדרוג שאנחנו זקוקים לו כעת, מניחה שלבני האדם יש דחף שלישי – ללמוד, ליצור ולשפר את העולם" (עמ' 208).

במילים פשוטות יותר, המחבר טוען כי פעם עיקר המוטיבציה שהניעה אותנו הייתה מוטיבציית המקל והגזר, השכר והעונש, ואילו היום מתחילים להבין כי מה שמניע את האדם בצורה יעילה וטובה יותר היא ההנעה הפנימית, שאינה כפופה לפרסים או עונשים חיצוניים.

את הקביעה הזו הוא מגבה בכמה מחקרים. למשל, אנשים תורמים מנות דם מרצונם החופשי, אך כאשר הציעו להם תשלום עבור כך כמות התרומות רק ירדה (למעשה, כך קרה עם הנשים שנבדקו, אצל הגברים לא נרשם כל שינוי, מעניין למה). או דוגמה אחרת – ניסו להתגבר על התופעה של אנשים שמאחרים לאסוף את ילדיהם מהגן, והוסיפו קנס על כל 10 דקות איחור. אך אז כמות האיחורים הכפילה את עצמה. ההסבר פשוט – אנשים מחויבים אישית לגננת ויש להם עימה חוזה לא כתוב המבוסס על אמון, אך ברגע שהציעו להם לשלם עבור האיחור, הם הסכימו להוציא את הסכום הזה, תנאי החוזה כביכול השתנו.

כל זה יפה מאוד, אבל יש מכנה משותף לדוגמאות שהצגתי, והוא שאלה פעילויות וולונטריות, הקשורות לדברים חשובים וקריטיים בחיים. לכן אולי בתחומים האלה שינוי המוטיבציה הוא מובן יותר ולא מעיד על תחומים אחרים. למשל, קשה לי להאמין שמישהו יסכים ללכת לעבודה, אם לא יוצע לו תמריץ חיצוני פשוט בדמות שכר…

המחבר לא מתייחס לאספקט זה, אך כן מציע הגבלה אחרת, והיא – כאשר מדובר בעבודה מונוטונית, חסרת יצירתיות וביטוי אישי, אז אין מנוס מחזרה למוטיבציה 2.0, השכר והעונש. למרות שגם כאן הוא מציע כמה הצעות לריכוך חובת העבודה.

ובאמת, גם בתחום העבודה, אנשים שעושים עבודה יצירתית וכזו הדורשת כישורים מיוחדים, פעמים רבות פחות מתייחסים לתמורה לעבודתם ויותר לאופן עשייתה המוצלח.

כאמור, המחבר אומר שלמוטיבציה 3.0 שלושה מאפיינים: אוטונומיה של העושה, בניגוד לצייתנות להנחיות, מומחיות ותכלית לעשייה. בנושא המומחיות הוא מביא, למשל, את התיאוריה של מיהלי צ'יקסנטמיהלי בדבר ה"זרימה" שחשים אנשים המקדישים את עצמם למשימה שבה הם מומחים, ששואבת אותם אל תוכה. במצב כזה ודאי שלא התגמולים נחשבים לעושה.

 

לסיכום, תיאוריה נחמדה וגם נראה לי שיש בה צד של אמת, פרט להסתייגות שהצגתי למעלה. עדיין, לא ברור לי למה צריך ספר שלם כדי לתאר אותה, בעוד הדברים מובנים כבר טוב מאוד כבר מהעמודים הראשונים. ובאמת, החלק האחרון של הספר מיועד להצעות מעשיות שונות, הצעות לקריאה נוספת, ועוד.

 

לבסוף, במהלך הקריאה לא יכולתי שלא לחשוב על העובדה שחכמי עמנו אמרו דברים דומים מאוד בדרכם. הקטע המפורסם ביותר הוא דבריו של הרמב"ם בפירוש המשנה שלו, בהקדמה לפרק חלק. מכיוון שהדברים ארוכים אביא רק מקור אחד שהוא מזכיר, ואת שאר דבריו אצרף בהערה:

"וגדול מזה מה שאמרו בספרי:

שמא תאמר הריני לומד תורה בשביל שאהיה עשיר, בשביל שאקרא רב, בשביל שאקבל שכר לעולם הבא, תלמוד לומר "לאהבה את ה' אלקיך" – כל שאתם עושים לא תעשו אלא מאהבה".[1]

 

הערות:

[1] ואלו דבריו:
[משל: דרך חינוכו של נער קטן]

 

ואתה המעיין בספר זה תבין זה המשל שאני ממשיל לך ואז תכין לבך ותשמע דברי בכל זה.

שים בדעתך כי נער קטן הביאוהו אצל המלמד ללמדו תורה. וזהו הטוב הגדול לו לעניין מה שישיג מן השלמות. אלא שהוא, למיעוט שנותיו וחולשת שכלו, אינו מבין מעלת אותו הטוב, ואל מה שיגיעהו בשבילו מן השלמות. ולפיכך בהכרח יצטרך המלמד, שהוא יותר שלם ממנו, שיזרז אותו על הלמוד בדברים שהם אהובים אצלו לקטנות שנותיו. ויאמר לו: "קרא ואתן לך אגוזים או תאנים, ואתן לך מעט דבש". ובזה הוא קורא ומשתדל. לא לעצם הקריאה, לפי שאינו יודע מעלתה, אלא כדי שיתנו לו אותו המאכל. ואכילת אותן המגדים אצלו יקר בעיניו מן הקריאה, וטובה הרבה בלא ספק. ולפיכך חושב הלימוד עמל ויגיעה, והוא עמל בו כדי שיגיע לו באותו עמל התכלית האהוב אצלו, והוא אגוז אחד או חתיכה דבש.

וכשיגדיל ויחזיק שכלו ויקל בעיניו אותו הדבר שהיה אצלו נכבד מלפנים, וחזר לאהוב זולתו, יזרזו אותו ויעוררו תאוותו בו מאותו הדבר החמוד לו, ויאמר לו מלמדו: "קרא ואקח לך מנעלים יפים או בגדים חמודים", ובזה ישתדל לקרוא, לא לעצם הלימוד, אלא לאותו המלבוש. והבגד ההוא נכבד בעיניו מן התורה, והוא אצלו תכלית קריאתו.

וכאשר יהיה שלם בשכלו יותר, ויתבזה בעיניו זה הדבר גם כן, ישים נפשו למה שהוא גדול מזה, ואז יאמר לו רבו: "למד פרשה זו או פרק זה, ואתן לך דינר אחד או שני דינרים". ובכך הוא קורא ומשתדל ליקח אותו הממון, ואותו הממון אצלו נכבד מן הלימוד, לפי שתכלית הלמוד אצלו הוא שיקח הזהב שהבטיחוהו בו.

וכשיהיה דעתו שלמה, ונקלה בעיניו זה השיעור, וידע שזה דבר נקל, יתאווה למה שהוא נכבד מזה. ויאמר לו רבו: "למוד כדי שתהיה ראש ודיין, ויכבדוך בני אדם ויקומו מפניך, כגון פלוני ופלוני". והוא קורא ומשתדל כדי להשיג מעלה זו, ותהיה התכלית אצלו הכבוד שיכבדו אותו בני אדם וינשאוהו וישבחו אותו.

 

וכל זה מגונה, ואמנם יצטרך למיעוט שכל אדם שישים תכלית החכמה דבר אחר זולתי החכמה, ויאמר לאיזה דבר נלמד, אלא כדי שנשיג בו זה הכבוד, וזה הוללות על האמת. ועל לימוד כזה אומרים חכמים "שלא לשמה", כלומר שיעשה המצות וילמד וישתדל בתורה לא לאותו הדבר בעצמו, אלא בשביל דבר אחר.

וההמשך כאן:
http://www.daat.ac.il/daat/mahshevt/rambam/hakdamat-2.htm#2

"רדיקליות אז, רדיקליות עכשיו"/ מאת יונתן זקס

רדיקליות אז, רדיקליות עכשיו/ ביקורת מאת חגי הופר

"רדיקליות אז, רדיקליות עכשיו – מורשת הדת העתיקה בעולם" מאת יונתן זקס, מגיד, 2016, 227 עמ'.

[קצרמר]

קראתי כמה מספריו של הרב זקס, הרב הראשי של אנגליה לשעבר, והתרשמתי מאוד מהאיש ומכתביו. הרב זקס שוחה בהגות העולמית ומצטט ממנה רבות וגישתו האמונית היא רחבה, פתוחה ומקבלת. הוא מציג גישה נאורה בצד עומק מחשבתי והתמודדות נבונה עם אתגרי התקופה.

גם בספר זה ישנן כל המעלות שציינתי. ואולם, בקריאה בו חשתי מעין תחושת חזרה מסוימת. לא נראה לי שהוא מחדש כאן הרבה בדבריו. אפילו בחלק מסוים (המספר על אברהם הרואה "בירה דולקת") הסתכלתי ברשימותיי לבדוק האם במקרה כבר קראתי ספר זה בעבר – וגיליתי שלא.

לכן, מי שלו זו קריאה ראשונה בספר מאת הרב זקס, לדעתי יהיה ויתרשם מאוד. אך אם מישהו, כמוני, כבר קרא בכתביו, נראה לי שייהנה פחות. אולי חסר פה נושא ברור ומובחן שיינתב את הקריאה. מסר רדיקלי של היהדות זה דבר די אמורפי וכללי, ובהתאם לכך – הכתיבה מתפזרת.

בעבר ייעצו לי לא לקרוא את כל כתביו ברצף משום החזרתיות שבהם, ואכן הקשבתי לעצה זו. ואולם, גם אחר פער זמן ניכר עדיין החזרתיות ניכרת. ובכל זאת נראה לי שארצה לקרוא גם את ספריו הבאים של הרב זקס. אולי – תלוי בנושא.

בין כך ובין כך גם ספר זה מחזק את הערכתי לתפיסתו החיובית והמרתקת של הרב זקס, אשר יש לקוות שתוטמע בלבבות כאן.

"הדג שבתוכנו"/ מאת ניל שובין

הדג שבתוכנו/ ביקורת מאת חגי הופר

"הדג שבתוכנו – מסע את ההיסטוריה בת 3.5 מיליארד שנים של גוף האדם" מאת ניל שובין, ידיעות, סדרת פילוסופיה ומדע, 2010, 294 עמ'.

[קצרמר]

כמה וכמה אנשים המליצו לי על הספר הזה ואמרו לי שהוא מצוין, כך שכנראה זה באמת ספר טוב. אלא שהטוב הזה לא הצליח להגיע עד אליי…

ניל שובין הוא פרופסור לביולוגיה ואנטומיה והוא ממוצאי הטיקטאליק – יצור ביניים בין דג לחיית יבשה, אשר מהווה את "החוליה החסרה" שכל-כך קיוו למצוא, המאששת את תורת האבולוציה. תחילת הספר מוקדשת בעיקרה לממצא הזה.

אבל בהמשך הספר המחבר דן בעניינים מעניינים שונים. ניסיתי למצוא את ההגיון המקשר ביניהם ולא הצלחתי. בעיניי סדר הדברים חשוב מאוד. בתור קורא די מתחיל בתחום אני מצפה להצגה מסודרת, שתעזור לי גם בהמשך לדעת אילו חלקים "כיסיתי" ואילו לא. כאן לא קיבלתי את זה.

חלק גדול מהדברים קראתי בספר הקודם שסקרתי – "למה האבולוציה נכונה", למשל המחקר המרתק בעיניי על התפתחות העובר. ואף שכאן נוספים אי-אילו פרטים על נושא זה ועל נושאים אחרים.

מאידך, כמו שאמרתי בסקירתי הקודמת, יכול להיות שחסר לי החיבור הטבעי לנושא. עדיין אנסה לקרוא גם ספרים אחרים בתחום, בתקווה שהם יהיו יותר מסודרים ומאורגנים.

לסיכום, היעדרו של קו מנחה ברור מנעה ממני ליהנות מהחומר הרב שבספר. קליטתה של אינפורמציה חדשה מחייבת שיטה וכאן היא הייתה חסרה.

 

 

"למה האבולוציה נכונה"/ מאת ג'רי א. קוין

למה האבולוציה נכונה/ ביקורת מאת חגי הופר

"למה האבולוציה נכונה" מאת ג'רי א. קוין, ידיעות, סדרת פילוסופיה ומדע, 2013, 431 עמ'.

זמן מה חיפשתי סיכום ראוי ופשוט לתורת האבולוציה. התחלתי לקרוא את ספרו של דוקינס "ההצגה הגדולה בתבל", אבל הפסקתי באמצע, הוא לא מצא חן בעיניי, מרוב עצים בו לא רואים את היער. המשכתי עם "כמעט כמו לויתן" של סטיב ג'ונס, שעוקב אחר ספרו של דרווין "מוצא המינים" פרק אחר פרק, תוך כדי חשיפת התגליות מאז, אך גם אותו זנחתי באמצע, מוצא המינים הוא רק נקודת ההתחלה והרבה התגלה מאז. וכך הגעתי אל ספר זה, "למה האבולוציה נכונה", והוא באמת מהווה סיכום ראשוני וראוי של מה שצריך לדעת בתחום.

לא שהקריאה בו הייתה נוחה לי מההתחלה, כי אכן נתקלתי בקושי גם כאן, שגרם לי לחשוב שאולי אין לי את החיבור הטבעי לתחום זה. אך אז המשכתי לקרוא ולאט לאט הספר התחיל לזרום יותר ולספק לי את המידע הנחוץ.

כמובן זו לא ההיוודעות הראשונה שלי עם האבולוציה, אך עד כה לא התעמקתי במיוחד בנושא הזה, שמעורר כל כך הרבה מחלוקות. ואולם, מי שמפקפק בנכונות התיאוריה הזו, יקבל שק מלא של הוכחות מקריאה בספר זה. האבולוציה היא לא "רק תיאוריה", כפי שמכנים אותה אויביה הבריאתנים, אלא תיאוריה מבוססת היטב, כל מה שהמדע שואף אליו ויכול להבטיח.

אני מצאתי עניין מיוחד בפרק 3: איברים שרידיים, עוברים ועיצוב גרוע. איבר שרידי אחד הוא התוספתן של האדם. התוספתן משמש לעיבוד התאית שבעלים, אך באדם, שאינו ניזון מעלים (למעט חסה וכו'?), אין לו כל שימוש. הוא אם כך שריד מתקופה קדומה בה היה לו שימוש. כיום אפשר להסיר אותו בלי חשש לשום נזק. ולהפך – נראה שהתוספתן רק מזיק, שכן הוא יכול לפתח דלקת, שבעבר לפחות הובילה למיתות רבות.

איבר שרידי נוסף הוא הזנב בבני אדם. מתברר כי יש תופעה כזו של אנשים שנולדים עם זנבות. זו אמנם תופעה די נדירה, אבל לא מאוד נדירה. המידע על ייצור הזנב מקודדת, אם כן, בדי-אנ-איי שלנו ופשוט בדרך כלל לא באה לידי ביטוי. אני לא רואה עוד דרך בה ניתן להסביר את התופעה למעט מציאות קדומה בה התקיימו אבותינו עם זנב.

[בתמונה: אדם עם זנב]

עיצוב גרוע אפשר לראות בעצב מסוים בגרון שלנו, המחובר לכלי הדיבור, אך לשם כך עושה עיקוף גדול במורד ובמעלה הגרון, כשבנקודה התחתית הוא מתלפף סביב שריר מסוים. ואם באדם הדבר מיותר, בג'ירפה הוא מיותר עוד יותר ומוסיף עוד כשלושה מטרים לעצב זה (מצטער על אי הדיוק בתיאור).

וזה רק על קצה המזלג. תורת האבולוציה הוכיחה את עצמה בכל אופן שבו נבדקה. בין היתר, נמצאו מאובנים בשלבים שונים, בדיוק בשכבות האדמה בהן הם היו אמורים להימצא. וכן נמצאו מאובנים של צורות ביניים, בניגוד לטענה הבריאתנית הנפוצה שלא נמצאו כאלה.

 

זהו אם כן ספר טוב ומועיל, המספק את הסחורה. לא אומר שהקריאה הייתה קלה לי, אבל הוא סיפק לי נתונים חשובים.

 

ואולם, מקור טוב ומתומצת אפילו מזה יש בערוץ היו-טיוב של "הגיון ומדע ישראלי". בשמונה פרקים קצרים, כשעתיים צפייה סך הכול, תיאוריית האבולוציה מוסברת בפשטות לכל דורש. אני ממליץ מאוד:

https://www.youtube.com/watch?v=cpuepyVvWkA

 

לבסוף, אתגור קצת יותר רציני (לפחות נראה כזה) משל הבריאתנים לתורת האבולוציה מצאתי בספר "אבולוציה בארבעה ממדים", מאת שתי פרופסוריות לביולוגיה, חוה יבלונקה ומריון ג' למב. בספר הן מציעות תיאוריה נאו-למארקיסטית (לאמרק זכה לבוז לאחר דרווין), בה האבולוציה מחולקת לארבעה רבדים, כשבאחד מהם יש מעין התכוונות כלפי הסביבה. קראתי חלק מהספר אך לא את כולו, לכן לא אוכל להאריך יותר. גם לא ראיתי התייחסות ביקורתית אליו. בכל אופן אפשר להתרשם מתוכנו מכתבה שפורסמה עליו ב"הארץ":

https://www.haaretz.co.il/misc/1.1251550