"מוטיבציה"/ מאת דניאל ה' פינק

מוטיבציה/ ביקורת מאת חגי הופר

"מוטיבציה – האמת המפתיעה על מה שמניע אותנו" מאת דניאל ה' פינק, מטר, 2017, 238 עמ'.

המחבר מסכם את ספרו במספר דרכים, שחבל יהיה לא להשתמש בזאת.

תחילה, בגרסת הטוויטר, הוא כותב:

"מקלות וגזרים שייכים למאה שעברה. ספר זה טוען שבעבודה במאה העשרים ואחת עלינו לשדרג לאוטונומיה, מומחיות ותכלית" (עמ' 202).

ובסיכום למסיבת קוקטייל הוא מפרט יותר:

"1. אוטונומיה – התשוקה לשלוט בעצמנו; 2. מומחיות – הדחף להשתפר עוד ועוד במשהו שחשוב לנו; 3 – תכלית – השאיפה לעשות את מה שאנחנו עושים בשירותו של משהו גדול יותר מעצמנו" (עמ' 203).

את המוטיבציות השונות, לעומת זאת, הוא מתאר יפה במילון מונחים:

"מוטיבציה 1.0 מניחה שבני האדם היו יצורים ביולוגיים שנאבקו להישרדותם. מוטיבציה 2.0 מניחה שבני אדם מגיבים לתגמולים ולעונשים. מוטיבציה 3.0, השדרוג שאנחנו זקוקים לו כעת, מניחה שלבני האדם יש דחף שלישי – ללמוד, ליצור ולשפר את העולם" (עמ' 208).

במילים פשוטות יותר, המחבר טוען כי פעם עיקר המוטיבציה שהניעה אותנו הייתה מוטיבציית המקל והגזר, השכר והעונש, ואילו היום מתחילים להבין כי מה שמניע את האדם בצורה יעילה וטובה יותר היא ההנעה הפנימית, שאינה כפופה לפרסים או עונשים חיצוניים.

את הקביעה הזו הוא מגבה בכמה מחקרים. למשל, אנשים תורמים מנות דם מרצונם החופשי, אך כאשר הציעו להם תשלום עבור כך כמות התרומות רק ירדה (למעשה, כך קרה עם הנשים שנבדקו, אצל הגברים לא נרשם כל שינוי, מעניין למה). או דוגמה אחרת – ניסו להתגבר על התופעה של אנשים שמאחרים לאסוף את ילדיהם מהגן, והוסיפו קנס על כל 10 דקות איחור. אך אז כמות האיחורים הכפילה את עצמה. ההסבר פשוט – אנשים מחויבים אישית לגננת ויש להם עימה חוזה לא כתוב המבוסס על אמון, אך ברגע שהציעו להם לשלם עבור האיחור, הם הסכימו להוציא את הסכום הזה, תנאי החוזה כביכול השתנו.

כל זה יפה מאוד, אבל יש מכנה משותף לדוגמאות שהצגתי, והוא שאלה פעילויות וולונטריות, הקשורות לדברים חשובים וקריטיים בחיים. לכן אולי בתחומים האלה שינוי המוטיבציה הוא מובן יותר ולא מעיד על תחומים אחרים. למשל, קשה לי להאמין שמישהו יסכים ללכת לעבודה, אם לא יוצע לו תמריץ חיצוני פשוט בדמות שכר…

המחבר לא מתייחס לאספקט זה, אך כן מציע הגבלה אחרת, והיא – כאשר מדובר בעבודה מונוטונית, חסרת יצירתיות וביטוי אישי, אז אין מנוס מחזרה למוטיבציה 2.0, השכר והעונש. למרות שגם כאן הוא מציע כמה הצעות לריכוך חובת העבודה.

ובאמת, גם בתחום העבודה, אנשים שעושים עבודה יצירתית וכזו הדורשת כישורים מיוחדים, פעמים רבות פחות מתייחסים לתמורה לעבודתם ויותר לאופן עשייתה המוצלח.

כאמור, המחבר אומר שלמוטיבציה 3.0 שלושה מאפיינים: אוטונומיה של העושה, בניגוד לצייתנות להנחיות, מומחיות ותכלית לעשייה. בנושא המומחיות הוא מביא, למשל, את התיאוריה של מיהלי צ'יקסנטמיהלי בדבר ה"זרימה" שחשים אנשים המקדישים את עצמם למשימה שבה הם מומחים, ששואבת אותם אל תוכה. במצב כזה ודאי שלא התגמולים נחשבים לעושה.

 

לסיכום, תיאוריה נחמדה וגם נראה לי שיש בה צד של אמת, פרט להסתייגות שהצגתי למעלה. עדיין, לא ברור לי למה צריך ספר שלם כדי לתאר אותה, בעוד הדברים מובנים כבר טוב מאוד כבר מהעמודים הראשונים. ובאמת, החלק האחרון של הספר מיועד להצעות מעשיות שונות, הצעות לקריאה נוספת, ועוד.

 

לבסוף, במהלך הקריאה לא יכולתי שלא לחשוב על העובדה שחכמי עמנו אמרו דברים דומים מאוד בדרכם. הקטע המפורסם ביותר הוא דבריו של הרמב"ם בפירוש המשנה שלו, בהקדמה לפרק חלק. מכיוון שהדברים ארוכים אביא רק מקור אחד שהוא מזכיר, ואת שאר דבריו אצרף בהערה:

"וגדול מזה מה שאמרו בספרי:

שמא תאמר הריני לומד תורה בשביל שאהיה עשיר, בשביל שאקרא רב, בשביל שאקבל שכר לעולם הבא, תלמוד לומר "לאהבה את ה' אלקיך" – כל שאתם עושים לא תעשו אלא מאהבה".[1]

 

הערות:

[1] ואלו דבריו:
[משל: דרך חינוכו של נער קטן]

 

ואתה המעיין בספר זה תבין זה המשל שאני ממשיל לך ואז תכין לבך ותשמע דברי בכל זה.

שים בדעתך כי נער קטן הביאוהו אצל המלמד ללמדו תורה. וזהו הטוב הגדול לו לעניין מה שישיג מן השלמות. אלא שהוא, למיעוט שנותיו וחולשת שכלו, אינו מבין מעלת אותו הטוב, ואל מה שיגיעהו בשבילו מן השלמות. ולפיכך בהכרח יצטרך המלמד, שהוא יותר שלם ממנו, שיזרז אותו על הלמוד בדברים שהם אהובים אצלו לקטנות שנותיו. ויאמר לו: "קרא ואתן לך אגוזים או תאנים, ואתן לך מעט דבש". ובזה הוא קורא ומשתדל. לא לעצם הקריאה, לפי שאינו יודע מעלתה, אלא כדי שיתנו לו אותו המאכל. ואכילת אותן המגדים אצלו יקר בעיניו מן הקריאה, וטובה הרבה בלא ספק. ולפיכך חושב הלימוד עמל ויגיעה, והוא עמל בו כדי שיגיע לו באותו עמל התכלית האהוב אצלו, והוא אגוז אחד או חתיכה דבש.

וכשיגדיל ויחזיק שכלו ויקל בעיניו אותו הדבר שהיה אצלו נכבד מלפנים, וחזר לאהוב זולתו, יזרזו אותו ויעוררו תאוותו בו מאותו הדבר החמוד לו, ויאמר לו מלמדו: "קרא ואקח לך מנעלים יפים או בגדים חמודים", ובזה ישתדל לקרוא, לא לעצם הלימוד, אלא לאותו המלבוש. והבגד ההוא נכבד בעיניו מן התורה, והוא אצלו תכלית קריאתו.

וכאשר יהיה שלם בשכלו יותר, ויתבזה בעיניו זה הדבר גם כן, ישים נפשו למה שהוא גדול מזה, ואז יאמר לו רבו: "למד פרשה זו או פרק זה, ואתן לך דינר אחד או שני דינרים". ובכך הוא קורא ומשתדל ליקח אותו הממון, ואותו הממון אצלו נכבד מן הלימוד, לפי שתכלית הלמוד אצלו הוא שיקח הזהב שהבטיחוהו בו.

וכשיהיה דעתו שלמה, ונקלה בעיניו זה השיעור, וידע שזה דבר נקל, יתאווה למה שהוא נכבד מזה. ויאמר לו רבו: "למוד כדי שתהיה ראש ודיין, ויכבדוך בני אדם ויקומו מפניך, כגון פלוני ופלוני". והוא קורא ומשתדל כדי להשיג מעלה זו, ותהיה התכלית אצלו הכבוד שיכבדו אותו בני אדם וינשאוהו וישבחו אותו.

 

וכל זה מגונה, ואמנם יצטרך למיעוט שכל אדם שישים תכלית החכמה דבר אחר זולתי החכמה, ויאמר לאיזה דבר נלמד, אלא כדי שנשיג בו זה הכבוד, וזה הוללות על האמת. ועל לימוד כזה אומרים חכמים "שלא לשמה", כלומר שיעשה המצות וילמד וישתדל בתורה לא לאותו הדבר בעצמו, אלא בשביל דבר אחר.

וההמשך כאן:
http://www.daat.ac.il/daat/mahshevt/rambam/hakdamat-2.htm#2

מוטיבציה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s