שני ספרים של ליבוביץ על גוף ונפש

שני ספרים של ליבוביץ על גוף ונפש/ ביקורת מאת חגי הופר

גוף ונפש – הבעיה הפסיכו-פיזית, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון, בסדרת "אוניברסיטה משודרת", 1982.

נפש ומוח, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005.

(יסודות הבעיה הפסיכופיזית, ירושלים: הוצאת מכון ון ליר, 1974.)

 

לפני כמה ימים כתבתי על "שני ספרים מאת ישעיהו ליבוביץ"[1], ועתה אציג שני ספרים נוספים.

 

יסוד מרכזי בהגותו של ישעיהו ליבוביץ היא בעיית הגוף והנפש, אותה כינה "הבעיה הפסיכו-פיזית". יצאו לפחות שלושה ספרים שלו בנושא זה, אך מתוכם קראתי רק שניים ועליהם אדבר.

הספר הראשון, יסודות הבעיה הפסיכופיזית הוא כנראה הנרחב ביותר, אך אותו טרם קראתי ואני מקווה להשלים את החסר. אלא שבעקבותיו (כנראה, כאמור לא בדקתי את המקור הזה) יצא ספר פופולארי יותר, במסגרת הוצאת האוניברסיטה המשודרת, שנקרא גוף ונפש – הבעיה הפסיכו-פיזית, ובספר זה הוא מרצה את עיקרי ממצאיו.

הבעיה עצמה היא פשוטה: ידועות לנו מספר עובדות. ראשית, כי ישנה המציאות הפיזית, הכוללת את כל מערכות הגוף המפעילות אותו. שנית, כי קיימת אף מציאות פסיכית, נפשית, הכוללת תפיסה ותודעה, וזו אינה יכולה להיגזר מתוך המציאות הפיזית. לפחות עד היום לא הצליחו לעשות זאת. שלישית, כי שתי המערכות האלו בעצם אינן מתיישבות זו עם זו, והן מערכות נפרדות ומובדלות. ורביעית, שידוע לנו שלמעשה הן כן משפיעות זו על זו בהשפעה דו-סטרית. כלומר, הן הנפש משפיעה על הגוף והן הגוף משפיע על הנפש.

כאן ליבוביץ מונה וממפה מספר שיטות שעלו לאורך ההיסטוריה שמנסות להסביר את ההשפעה הזו, כל אחת בדרכה. זה אולי עיקר הישגו של ליבוביץ, אבל אני חושב כי רוב קוראיו לא בדיוק זוכרים את השיטות השונות, ובמובן מסוים אלה אף הנתונים הפחות חשובים. מה שבעיקר זוכרים ממנו זה את עצם העלאת השאלה.

הרוצה יבדוק את המונחים הבאים: אינראקציוניזם (קיום יחסי גומלין בין הפיזי לפסיכי), פראלליזם (התאמה – ולא סיבה – בין האירועים המוחיים והנפשיים), אפיפנומליזם ומטריאליזם (מוניזם בו רק היש הפיזי קיים. בראשון בגרסה הרכה הפיזי מפיק את הפסיכי, אך אין הפסיכי משפיע על הפיזי, ובגרסה הקיצונית הפסיכי הוא אשליה שמייצר הפיזי. גישות שנפוצו במאה ה-19.), וזהותיות (הפיזי והפסיכי הם היינו-הך. וכאן הפסיכולוגים נתלים בשפינוזה).

הנה למשל, שמעתי בשיעור מוקלט של הרב אורי שרקי, כי לדעתו זהו הספר הכי חשוב של ליבוביץ. למעשה, הוא אומר כי זה הספר היחיד החשוב של ליבוביץ וכי רק למענו טוב שבא לעולם, אך כאן אני חושב שהוא מפריז שלא לצורך.

אותי בעיקר מעניין, כיצד צד זה בהגותו משתלב עם שאר הגותו? איני בטוח שיש לי תשובה טובה לשאלה הזו, אך רעיון אחד יש, והוא שבכך הוא ממשיך את הגות הרמב"ם מורו, שדיבר רבות על אפשרות הבחירה הנתונה לאדם, וזאת למרות שבצד אחר של הגותו העולם דטרמיניסטי, ובאופן זה הוא מסביר גם את ההשגחה הכללית. גם אצל ליבוביץ מתחייב שיהיה מרחב חופשי בו מתקבלות ההחלטות וההכרעות.

 

מכאן אעבור לספר השני, נפש ומוח, שפורסם אחרי מותו. כאן כל הדברים האלה באים אף ביתר קיצור, שכן עיקר הספר הוא תמלול של הרצאה שנשא ליבוביץ בנושא, ואפשר לקרוא את הדברים בשעה קלה. לאחר מכן באה תגובה מאת דניאל כהנמן, לימים חתן פרס נובל, שבעיקר מתייחס לצד הפסיכולוגי של הדברים. לאחר מכן מופיעה תגובתו של ליבוביץ, שטוען שלא ניתן לעשות לדברים רדוקציה לפסיכולוגיה בלבד. לבסוף בא מאמר מאת ד"ר יורם יובל, פסיכולוג ונכדו של ליבוביץ, שגם הוא מתמקד בעיקר בצד הפסיכולוגי.

היתרון היחסי שבספר זה, אם כך, לעומת הקודם, הוא שכאן אפשר לקבל את תמצית הדברים ביתר קיצור, וכן ניתן לקבל הרחבות שונות על הנושא, אף על פי שכאן דעתי היא כדעת ליבוביץ, שהרדוקציה הפסיכולוגית המוצעת קצת מפספסת את הנקודה.

 

המתחרה העיקרית של התפיסה הדואליסטית של ליבוביץ היא התפיסה המוניסטית, כלומר זו הסוברת שהמציאות לא מורכבת משני יסודות נבדלים, אלא מיסוד אחד בלבד. המייצג הפילוסופי המובהק ביותר אולי של תפיסה זו הוא שפינוזה, שאני הולך בימים אלה לסדרת שיעורים עליו. והנה, גם אצל שפינוזה, אמנם יש עצם אחד בלבד, שהוא "אלוהים, או הטבע", אך לעצם זה יש אינסוף תארים, שמתוכם אנו קולטים רק שניים, והם: ההתפשטות, כלומר המציאות הפיזית, המרחבית; והמחשבה, שהיא המציאות הרוחנית. אפשר לראות, אם כן, כי גם אצל שפינוזה התפיסה הדואליסטית מתגנבת בדלת האחורית. אף על פי, כמובן, שבחשבון אחרון, אלו רק תארי העצם, בעוד העצם עצמו הוא אחד.[2]

בכל אופן, כיום התפיסה המוניסטית השלטת היא התפיסה המטריאליסטית החילונית (או אם תרצו, הפרלליזם שהזכרנו), והיא אכן מסבירה את כל התופעות הנפשיות כביטוי של החומר, של המתחולל בתוככי המוח. לפחות היא שואפת לעשות זאת, בעוד למעשה עוד ארוכה הדרך, ולמשל בכל הנוגע לשאלה כיצד נוצרת התודעה – אין לנו עדיין תשובה מספקת ואף לא קצה חוט (ואף כי גם על זה עובדים, ובימים האחרונים קראתי מאמר על חוקר ישראלי, ניר להב, שעושה את עבודת הדוקטוראט שלו בדיוק על נושא זה – קישור בהערה[3]).

 

לבסוף – אם קצת לחרוג מהנושא – בימים האחרונים הקשבתי לסדרת שיחות נוספת של ליבוביץ, על "חמישה ספרי אמונה", שאף יצאה כספר. ליבוביץ מתייחס לספר בראשית – בעיקר לדמותו של אברהם, לספר איוב, קהלת, מורה נבוכים ומסילת ישרים. בכולם הוא מוצא הפרדה בין אמונה לשמה ושלא לשמה, שהיא אבן יסוד במשנתו. שיחות מעניינות, כדאי להקשיב.[4]

[1] כאן: https://hagaibooks.wordpress.com/2018/02/12/%D7%A9%D7%A0%D7%99-%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%90%D7%AA-%D7%99%D7%A9%D7%A2%D7%99%D7%94%D7%95-%D7%9C%D7%99%D7%99%D7%91%D7%95%D7%91%D7%99%D7%A5/

[2] אך ראו הערתו של ליבוביץ (שמתקשרת גם למה שאמרתי קודם על השייכות למשנת ליבוביץ):
"על המובאה מדברי שפינתה יש להוסיף, לפחות, את הדברים הבאים: "החלטתה של הנפש והכרעתו של הגוף הן בטבען כולן בבת אחת, או יותר נכון הן אותו דבר אחד. אלא שאנו מעלים עליו את השם 'החלטה' (Decretum) באשר הוא מתבחן מבחינת תואר המחשבה ומתגלה על ידו; ואת השם: 'הכרעה' (determinatio) באשר הוא מתבחן מתוך בחינת תואר ההתפשטות ומתחייב מתוך חוקי מנוחה ותנועה". הפגם שבדבר הזה הוא שעדיין השאלה במקומה עומדת: למה אנו משיגים באותו עצם אחד שני תארים שאין דמיון ואין קשר ביניהם?" (נפש ומוח, עמ' 35. ומפנה לאתיקה ג:ב).

[3] כאן: http://www.zuteydvarim.com/%D7%A0%D7%99%D7%A8-%D7%9C%D7%94%D7%91/

[4] כאן: https://www.youtube.com/watch?v=XBjUbSu0s2Q&t=17s

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s