"מבוא לספרות המקרא"/ מאת פרופ' אלכסנדר רופא

מבוא לספרות המקרא

[ביקורת שכתבתי לפני זמן רב ואני מצרפה פה עכשיו]

"מבוא לספרות המקרא" מאת פרופ' אלכסנדר רופא (י-ם: כרמל, 2006) מספק מבוא קצר יחסית ומקצועי לגמרי לכל חלקי התנ"ך ומסכם את ממצאי חקר המקרא בנוגע לכל אחד מהם. בכך הוא ממלא חסר מהותי שהיה קיים בספרות הכתובה בישראל ביחס לנושא זה ונותן הזדמנות לכל אדם להתרשם מהישגי המחקר, בעיקר של 200 השנים האחרונות. מבחינה זו, ערכו לא יסולא בפז.

להלן אציג סקירה קצרה של התחומים עליהם הוא חולש. הסקירה תהיה כללית ולעיתים אולי אף לא מדויקת דיה, אך דומני שהיא תיתן תמונה כללית של הספר.

 

—–

החלק הראשון עוסק בחיבור התורה.

לפי התפישה המסורתית משה כתב את התורה, אך בתפישה זו יש מספר בעיות כשלעצמה. מעבר לכך, מספר מקראות שוללים אותה, כגון: "והכנעני אז בארץ", "הנה ערשו [של עוג] ערש ברזל…", "עד היום הזה" ועוד הרבה. כבר אבן עזרא עמד על כך, אך השאיר את הדבר בבחינת "סוד". הגישה הביקורתית, לעומת זאת, סברה שיש ריבוי מחברים לתורה.

הדבר עולה קודם כל מהכפילויות הרבות שבסיפורי ובחוקי התורה. רופא מונה, לצורך ההדגמה בלבד, 14 מהראשונים ועוד 5 מהשניים. למשל הסיפור "אמרי אחותי את" חוזר 3 פעמים: עם אברהם ושרה אצל פרעה, עמם אצל אבימלך ועם יצחק ורבקה אצל אבימלך. לכן עלתה הסברה כי מדובר בחיבור של כמה מקורות שונים (ולעיתים אף סותרים).

מכאן עובר רופא לתיאור המקורות עצמם: י', היהויסטי, א', האלוהיסטי, כ', המקור הכהני, וד', המקור הדטרונומיסטי, שהוא כמעט כל ספר דברים. לצורך נוחות ההצגה כנראה הוא מביאם בסדר הפוך – כ', ד', ואז י' וא'. החלקים מאופיינים הן מבחינה לשונית והן מבחינה תוכנית – אשר בעקבותיה, בין היתר, מקור י' מיוחס לממלכת יהודה ומקור א' לממלכת ישראל. אסתפק בהצגת העיקר הידוע: בספר שמות נאמר – "ושמי ה' לא נודעתי להם" ואילו בבראשית נאמר ביחס לתקופת חנוך – "אז הוחל לקרוא בשם ה'". הרי שהדברים סותרים. והפתרון פשוט: תעודה י' משתמשת בשם ה' כבר למן ההתחלה, בעוד תעודה א' משתמשת בשם "אלוהים" בלבד.

מבחינה תוכנית, אוכל לנסות להוסיף הערה אחת משלי: יתכן וקיימת כאן התפתחות היסטורית לכיוון העדר-הגשמה, שהרי מקור י', הקדום ביותר כפי שתכף נראה, הוא המגשים ביותר, אחריו מקור א' מגשים פחות, ולבסוף מקורות כ' וד' מתרחקים מהגשמה, כשלא ברור לגמרי מי קיצוני יותר בכך, אך גם לא ברור לגמרי מי קדם למי.

ואולם עדיין לא קבענו את זמן התעודות וסדרן ולכך רופא מתפנה מיד. הוא פותח בהשערת דה-וטה ביחס לספר דברים, שלדבריו נכתב בימי יאשיהו המלך, שהרי נאמר ש"מצא" ספר תורה, וכן כל הרפורמות שביצע הן לפי ספר דברים, ויש עוד ראיות. לדעתו דברים הוא הספר האחרון, במאה השביעית. אחריו בא ולהאוזן, שקבע שמקור כ' הוא האחרון ותארכו לימי גלות בבל או שיבת ציון במאות השישית-החמישית. לעומת זאת, מקור י' הוא הקדום ביותר, מהמאה התשיעית, וא' אחריו במאה השמינית. הטענה העיקרית אצל ולהאוזן היא, כי בעוד ספר דברים מדבר רבות על אחדות הפולחן – דבר שנצרך בזמן רפורמת יאשיהו ושלא היה ידוע קודם לכן, כפי שעולה למשל מהמזבח שבנה אליהו ועוד – הרי שבמקור כ' הדבר הוא כבר עובדה מוגמרת ולא נצרך לציון מיוחד.

על המסקנה הזו ערער קויפמן, שסבר שוב שהמקור הכוהני קדום לדברים. רופא עונה לכמה מטענותיו וכמה הוא נוטה לקבל. כמו כן, עולה השאלה ביחס לכמה קבצים במקור כ', שהידוע שביניהם הוא "ספר הקדושה" (בהערה הוא מזכיר כאן את "מקדש הדממה" לקנוהל – וראו ביקורתי עליו בנפרד[i]). מכאן שלבסוף יש להסכים שלפחות חלקים במקור כ' הם קדומים יותר.

מכאן עובר רופא לערעורים על שיטת התעודות. ראש המערערים הוא גונקל, שחקר את הסוגים הספרותיים ואשר לדעתו המקרא מכיל מגילות קדומות, שהיוו חלק מהחיים הדתיים בזמן העתיק, מה שהוא מכנה "המושב בחיים". קטע כזה הוא למשל הברכה הנאמרת בעת מתן הביכורים. אם נחזור לרגע לכפילות שהצגנו קודם – הרי שתורת התעודות מסבירה רק שתי גרסאות של הסיפור "אמרי אחותי את", ומה עם השלישי? והנה, לפי גונקל הדבר מוסבר בנקל על-ידי מקור אחד קדום ועיבודים שונים שלו. ספרו של גונקל "אגדות בראשית" אף תורגם לעברית (גם ולהאוזן תורגם). בדרכו פחות או יותר הלך גם החוקר פון ראד.

ערעור אחר על תורת התעודות בא מצידו של קאסוטו, אשר תמך אף הוא, בעיקרון, ברעיון של מקטעים קדומים. אבל הוא הוסיף דבר נוסף, והוא הסבר חלופי לשימוש בשם ה' ובשם אלוהים. רופא מונה 7 הבדלים מהותיים שהוא מצא אצל קאסוטו. הבעיה, הוא אומר, שלעיתים הם סותרים אלו את אלו ואף שבמקומות רבים ניתן למצוא הסבר מספק למה להשתמש הן בשם אחד והן בשם אחר לפי שיטתו של קאסוטו, ועל כן היא אינה שיטה מדעית. לבסוף באה השוואה אף לנוסח השומרוני, המוכיח צירוף מקורות.

רופא מסכם חלק זה ואומר, כי השערת התעודות בשלמותה הייתה ותישאר השערה, אך יסודותיה העיקריים מוצקים, והם קשיים ברצף ההרצאה המקראית ופתרונם על-ידי ההבנה שמדובר בצירוף מדבריהם של מחברים שונים, אשר לעיתים יכולים להיות מזוהים ומתוארכים.

 

החלק השני עוסק בספרות ההיסטורית.

רופא פותח בהצגת הסוגים הספרותיים השונים בנביאים הראשונים: היסטוריה וסוגים ספרותיים אחרים; סיפורי עם: אנקדוטות, מעשיות, אגדות משפחה, עלילות שבטים, אגדות גיבורים; יצירות מחצר המלך: רשימות שרים, רשימות מנהל, ספרי שנים, היסטוריה; יצירות מחוגי המקדש והכהונה: אגדות קודש, 'צדקות ה", כרוניקות מקדש; סיפורים של תלמידי הנביאים: לגנדה, היסטוריוגראפיה, ביוגרפיה, פרדיגמה ופראבולה.

מכאן הוא עובר לדרך חיבורם של נביאים ראשונים. גם כאן אנו מוצאים כפילויות וסתירות, בעיקר הדבר בולט בספר שמואל. על כן תחילה צמחה השערת התעודות וניסתה להכיל עצמה גם לגבי חומר זה, אך היא שקעה במהרה בעקבות אי-התאמות שונות. אחריה קמה ההשערה בדבר החיבור המשנה-תורתי, בעיקר על-ידי החוקר נות (זו גם הדעה המוצגת בספר "מי כתב את התנ"ך" – וראו ביקורתי עליו בנפרד[ii]). היא זכתה להצלחה רבה, ובכל זאת על פי רופא יש לדחותה. כי למשל, מסגרת השנים המפורטת וסיכום השנים לא עולים בקנה אחד (וכבר עמד על כך שפינוזה). תחת זאת הוא מציע את החלוקה הבאה: יהושע כד', רובו של ספר שופטים ותחילת שמואל – סיפורי עלי ושמואל – הם "ספר מושיעים עתיק" וזהו חיבור אפרתי קדום לחיבור המשנה-תורתי, וכן רואים שכל השופטים הם מממלכת ישראל. החיבור המשנה תורתי כולל בעיקר את רוב ספר מלכים. לעומת זאת, פרקי שאול ודוד, רוב רובו של ספר שמואל ותחילת מלכים, שייכים למחבר אחר, הקדום אף למחבר האפרתי. העורך הכללי הוא אמנם משנה-תורתי, אך גם על כך נוספו קטעים אף מאוחר יותר, כפי שנראה.

מכאן הוא עובר להיסטוריוגראפיה המאוחרת. ספר דברי הימים הוא ספר מאוחר אף משיבת ציון, וזאת אנו למדים הן מתוך הממצא הלשוני, המילוני והתחבירי, הן מבחינה תוכנית והן משושלות היחסים המובילות עד מאוחר בחלקן. ואולם, מקורותיו קדומים יותר והם מוזכרים בו עצמו – כגון דברי שמואל הרואה, נתן הנביא וגד החוזה. חלק מדבריו מהימנים וחלק פחות. לגבי מגמתו – הוא נוטה להלל ולפאר את מלכות בית דוד ומשמיט חלק מהסיפורים שאינם מחמיאים לה. כמו כן הוא תומך בעבודת ה' – בבית המקדש, ובתורת הגמול. כמו כן, קיימים הספרים עזרא ונחמיה. צונץ העלה שספרים אלה ביחד עם דברי הימים הם חיבור אחד. זאת הוא לומד, למשל, מסדר הדברים בעזרא החיצוני ומאחדות הרעיונות בספרים אלה. חוקרים החלוקים על מסקנתו סוברים שיש כאן קרבה אידיאולוגית בלבד. זיכרונות נחמיה הן סוף ההיסטוריוגראפיה הישראלית, שחדלה להתקיים משום שחדלה גם הממלכתיות הישראלית. וכן עם חידושה של השנייה בימי החשמונאים – שוב חזרה הראשונה בדמות ספר מקבים א'. אעיר עוד, כי לפי רופא עזרא בעצם מאוחר לנחמיה, בקצת או בהרבה.

אך יש קטעים נוספים של סיפורת מאוחרת יותר, הנלמדים הן מהממצא הלשוני והן מהתוכן: אירוסי רבקה – הסיפור מדגיש את שלילת לקיחת בת הזוג מאת עם אחר ולכן הוא מתאים לתקופת עזרא ונחמיה, שבה קם דיון ער בנוגע ל"נשים הנכריות" (רופא מציין כי מבחינה תוכנית אין מוהר כמנהג הקדום, אך האם אי-אפשר לראות את העגילים והנזמים כמעין מוהר?). וכן סיפור גאולת רות – הוא בא להציג את הדעה המנוגדת בדיון זה. כמו כן נכללים כאן: כרם נבות – שהאשמה העיקרית בו היא איזבל הזרה, והפרדס של שושנה, מהספרים החיצוניים; סיפור דינה – שבא כנגד השומרונים הנימולים תושבי שכם, ומזבח השבטים על הירדן; דוד וגולית – בעיקר התוספות התיאולוגיות שבו, וכאן אף השוואה לתרגום השבעים השונה – וסיפור אחאב ובן-הדד; הסיפורים על דניאל בחציו הראשון, הכתוב ארמית, של ספרו (החלק השני, של החזיונות, הוא אף מאוחר מהראשון) – שהרי אין בו מידע על ממלכת בבל החדשה ואף השם "נבוכדנצר" ולא "נבוכדראצר" הוא מאוחר; ומגילת אסתר – זו כנראה מבוססת על עלילה היסטורית מצומצמת יותר, כפי שמעיד חג הפורים שנקבע לזכרה, אולם היא מאוחרת יותר. היא אמנם הייתה נפוצה למטרות פולחן, אך מכתבי קומראן, למשל, היא חסרה ונראה שלא הייתה מקובלת על הכול.

 

החלק השלישי עוסק בספרות הנבואה.

למהותם של ספרי הנבואה – ספרי הנביאים החלו להיכתב רק במאה השמינית, עם עמוס הנביא, כנראה עם תפוצתה של הכתיבה עצמה. יש בהם לעיתים צירוף דבריהם של נביאים שונים אל ספר אחד – כך במקרה של זכריה, וכך במקרה היותר ידוע של ישעיה, המחולק לישעיה הראשון והשני, ויש המוסיפים אף השלישי (לפי דעתו הייחודית של רופא: פרקים נד-סו). על ישעיה השני אנו למדים לא רק בגלל שהוא חוזה תקופה חדשה – ובין היתר גם את שמו של כורש – אלא שהוא כותב ממש מתוכה. על ישעיה השלישי אנו למדים, בין היתר, משום שאצלו הגאולה באה ישירות מה' ולא דרך כורש, כמו אצל ישעיה השני. דברי הנביאים צורפו או עקב טעות, בגלל אחדות השם, או עקב השתייכותם לאסכולה אחת. מלבד זאת ישנן תוספות על דברי הנביאים, בהתאם לצורך התקופה, ועל אף היות דבריהם מקודשים.

כמו כן, עובדו הנבואות על-ידי המסרנים, כפי שניתן לראות בבירור מכמה השוואות. וכך גם נעשו פעולות עריכה שונות – אחת מהן היא, למשל, מחיקת השם "צבאות" הנלווה לשם ה' מכל הכתובים הקודמים בסדרם לשמואל. נשאלת השאלה גם לגבי מקוריותן של נבואות הנחמה, שחלקן נראות מקוריות וחלקן נראות משניות והן תוספות מאוחרות. ורופא מדגים את דמותו של ספר נבואי דרך עיון בישעיה א'-לט'.

לסידורם של ספרי הנבואה – באחדים מבנה אחיד, של תוכחה ופורענות, נבואות על הגויים ונחמה ושיקום. כמו כן, אורגנו קבצי נבואות יחדיו, כפי שאפשר לראות בנקל בספר ירמיה. על כן על החוקר לזהות יחידות ואת היקפן, כשהכותרות במקרים רבים מסייעות בידו. אבל יש ויחידות נסמכות רק בגלל האסוציאציה. דוגמא לכך היא ירמיה כ' 7-18, המורכב משלוש נבואות, כאשר הראשונה חוברה לשנייה בגלל הדמיון שבין "פתיתני… ותוכל" ובין "יפותה ונוכלה לו", והשנייה חוברה לשלישית בגלל הדמיון שבין "ולא יכלו, בושו מאוד" ובין "ויכלו בבושת ימי", על אף השוני במשמע יכ"ל וכל"ה (ראו עמ' 263). כמו כן, לעיתים יש יחידות קצרות מאוד, שאולי הן תמציות של מאמר ארוך יותר.

יש סוגים שונים בדבריהם של הנביאים – דבר ה' לחוד ודבר הנביא לחוד. נוסחו של השליח הוא – "כה אמר ה'". לנביאים אף יכולת מאגית. והם סיגלו לעצמם חלק מתכונותיהם של הרואים העתיקים.

מלבד זאת, לנביא תפקיד חברתי – דורשים בו לעת מלחמה והוא קשור בזאת למלך. כמו כן, נראה שהיו נביאים במקדש, אף שהנביאים המאוחרים התנערו מכך. אחד מתפקידיהם היה התפילה.

דברי הנביא צורפו יחד עם דברי תלמידיו. רופא מציג לדוגמא שני נביאים – ישעיה, שאצלו אין זכר לסיפורי המקרא הקדומים, לאבות וליציאת מצרים, ולעומתו הושע, המשופע מסיפורים אלו, אך גם מבקר אותם. מבחינת היחס לפולחן – בעוד נוטים לחשוב שרוב הנביאים שללו אותו ובחרו במוסר, הרי שיש לעדן זאת רק שהעדיפו את המוסר על פני הפולחן ולא ששללו אותו לגמרי.

לבסוף, אפוקליפסה מופיעה רק בדניאל בחלקו השני והרבה בספרות החיצונית. היא נתלית בנבואות העתיקות, אך פותחת בחקירה משלה. בה גם מופיעים שוב המלאכים, שהנביאים די סלדו מהם, ויש אחדות בין העולם העליון וזה התחתון. הם דוגלים בפרידסטינציה, המצמצמת את יסוד הבחירה החופשית. ודניאל, שנראה שפונה קדימה בזמן, בעצם פונה אחורה. ואת רעיון ארבע המלכויות שאב ממסורת בבלית. כאן גם עולה הרעיון של קץ העולם, על כל מוראותיו.

 

החלק הרביעי עוסק בשירה המזמורית.

השירה פזורה לכל אורך התנ"ך והיא בעלת סוגים שונים, אך עיקר השירה המזמורית מתמקד בספר תהילים. חלוקתו לחמישה ספרים היא מאוחרת. כמו כן, הבחינו כי ספרים שני ושלישי, למעט סופו, מרבים להשתמש בשם אלוהים, בעוד השאר משתמשים בשם ה'. רופא אומר שכנראה יש לתלות זאת ביראת הכבוד של המעתיק שנוסחו קובץ למכלול. לעניין סידור הספרים – חלק סודרו לפי כותרותיהם, כגון שירי המעלות, או כגון השיוך למחברים: לדוד, לבני קורח ולאסף. יש לציין, כי על אף הייחוס לדוד, לא הוא כתב את המזמורים, אף כי יתכן וטבע את חותמו בשירה המזמורית של ימיו. סידור אחר נעשה בשיטה שדליטש קרא לה 'הומוגנית' וקאסוטו 'אסוציאטיבית'. כך, למשל, תהילים א' – "ודרך רשעים תאבד" קושר לתהילים ב' – "ותאבדו דרך" על פי הדמיון המילולי (ראו עמ' 315). כמו כן, לרבים מהמזמורים יש אקרוסטיכון אלפביתי, המסייע לעיתים לשחזר את נוסחם המקורי ומוכיח את נחיצותם של תיקוני הנוסח אף במקרים אחרים. אלה נעשים מתוך סברה, או מתוך השוואה לנוסח השבעים ולמגילות קומראן.

לשאלת תולדות הספרות המזמורית – התפיסה המסורתית, כפי שהיא מבוטאת במגילה מקומראן או בתלמוד הבבלי, גרסה שדוד הוא מחבר תהילים. ואולם, את כך שאינו מחבר כל הספר קל להוכיח, שהרי חלק מהמזמורים צפוניים, חלק מזכירים את גלות בבל, וכן הלאה. המפנה חל עם הביקורת ההיסטורית במאה התשע-עשרה, אף שיש לראות בה רק נקודת מעבר. ראשון היה איוולד, שסידר את המזמורים לפי תקופותיהם, למן דוד ועד שיבת ציון. פרשן אחר הוא גרץ, שתרם בעיקר את הבחינה הסוציולוגית של המזמורים והדגש על הענווים ויראי ה'. נמנו מספר שיקולים לאיחור תהילים לימי בית שני, בין היתר – שזהו מאסף תפילות המשקף את הוואי הזמן ודווקא על המקדימים להביא ראיה אחרת אם ישנה, או הדגש על הלימוד, שהוא ממאפייני התקופה, או ההתמקדות ביחיד. חלק מהטענות האלה נדחו, למשל – יחס ליחיד היה קיים אף קודם, ובכלל יתכנו מזמורים מתקופות שונות, כמו שקורה בסידור התפילה. לעומת זאת, האסכולה של גונקל בחנה את "המושב בחיים" של המזמורים ומצאה בהם כמה סוגים: ההמנון, תלונת העם, תלונת היחיד, תודת היחיד ומזמורי המלך. היא ניסתה ליצור מודל של המזמור, הפותח במשפט אחד, או קריאה אחת, כגון "הללויה", ומתפתח משם. אך ניתן לבקרה בכך שאין שום מזמור שעונה על כל המאפיינים שיצרה. כמו כן, הוכחה השפעה של הספרות האוגריתית על המזמורים, למשל בביטוי "עלה המוות בחלוננו", שכבר קאסוטו ציינו. מובינקל היה תלמידו וממשיכו של גונקל והוא העלה השערה נוספת המזהה מספר "מזמורי המלכת ה'" וטוענת, כי בחג הסוכות היה קיים הנוהג של המלכת ה'. רופא מקבל את בסיס דבריו שנראה לו מוצק, אך לא את ההרחבה המוגזמת-לדעתו שלהם. לבסוף, ניתן לתארך מזמורים אף לפי לשונם, כשהחוקר הבולט כאן הוא אבי הורביץ. הזיהוי הוא על-פי השפעת הארמית ולשון חכמים. ואולם, תיארוך זה הוא כללי ולא מדויק ועל כן לא יכול לבוא כתחליף לשיטות האחרות, אלא רק לבוא בצידן.

מלבד אלה רופא מציין את הבחינה הספרותית – המזמורים כמבע של הדמיון היוצר – והוא מדגים את דבריו גם דרך עיון במזמור החיצוני קנ"א (המזמורים החיצוניים הם – צוין קודם בספר – קנ"א-קנ"ד, וכן קנ"ה). עוד הוא מציין כבעלי קריאה ספרותית את שטראוס ומאיר וייס והוא מציג כמה מניתוחיהם, כשאת חלקם הוא מקבל ואת חלקם לא. תחום זה של מחקר, הוא כותב, בדרך-כלל לא מובא במבואות.

 

החלק החמישי עוסק בספרות החכמה.

חכם בלשון חז"ל הוא חכם בתורה, אך בלשון המקרא התואר מציין בקיאות, כזו של בצלאל, ובין היתר גם בקיאות בדיבור, כזו שבמשלי. בצידה, החכם יודע גם לשתוק ולתחבל תחבולות. גישת משלי תועלתית מחד, בחצר המלך ובכלל – יש להתרחק מהעצלות, עדיף בדרך כלל להיות אמיד ויש להימנע מערבות. רופא מכנה זאת 'אווירה זעיר-בורגנית'. מאידך, החכמה באה יחד עם המוסר והמוסר הוא גם התכונה הרצויה למלך. כך שהתמונה מאוזנת. בספרי החכמה – משלי, איוב וקהלת – אין זכר למורשת ישראל, לא לחוקים ולא לברית, וניתן להבין זאת באופנים שונים: או שהיו אלה חוגים שונים וכן מורשת זו לא הייתה נפוצה בזמנים קדומים, או מתוך כך שהספרים האלה אינדיבידואליים יותר וכן אוניברסאליים יותר ומושפעים מחכמת העמים, כפי שנראה.

המשלים נתחברו בחצר המלך, אך גם אצל העם. משלים פזורים בתנ"ך כולו, כגון "מרשעים יצא רשע", ומכאן עלתה ההשערה כי בבסיסם הם בעלי צלע אחת. ואכן, במשלי משלים רבים בהם חוזרת צלע אחת, כל פעם עם תוספת אחרת. כמו כן, יש להבדיל בין פתגם, המתאר דברים, ובין עצה, המניעה לפעול, שנראים די קרובים. שהרי באוספי חכמה מצריים שהגיעו אלינו הצורה היא של עצה, והיא צורת חצר המלך. הפתגם, לעומת זאת, הוא עממי. כך קורה גם בקטע של הוראות אמנ-אמ-אפה, שהועתק כנראה למשלי כ"ב 17 – כ"ד 22.  כמו כן, המשלים פותחו, כך שלעיתים חוברה עצה לפתגם. עדות לכך הוא הקטע "מעט שנות, מעט תנומות וכו'" שחובר לשתי פתיחות שונות. ספר קהלת מתייחס לחוכמות הידועות ומתפלמס איתן.

ספר משלי מורכב מתשעה אוספים, שרופא מפרטם. חלקם מחכמת ישראל וחלקם מחכמת העמים, כגון משא ועוד. תרגום השבעים מביאם בסדר שונה ומכאן למדים שהסידור הוא מאוחר. מבחינת עריכתו, נראה שהוספו כתבים דתיים מאוחרים בצד כתובים חילוניים קדומים יותר, כדי להפכם לדתיים. ספר נוסף הוא קהלת, שנוצר כנראה במחצית השנייה של המאה השלישית. כאמור, הוא מתפלמס עם החכמה העתיקה, אך גם מוסיף עליה פתגמים משלו. גם כאן אפשר לזהות השפעה זרה, שומרית ואכדית. וגם כאן העורך הוסיף משפטים המלמדים יראת ה', כשהבולט והידוע ביותר הוא הפסוק שהוסף בסיום הספר. בן-סירא, מהספרים החיצוניים, נכתב בשנת 190 לפסה"נ בערך ויצא מתחומי האנונימיות והפסבדו-אפיגראפיות. נטייתו שמרנית ומופיעה אצלו רשימת אבות עולם, בה ניתן לזהות נטייה לשלטון הכוהני והמעטה בציון המלכים. בהמשך אפשר למנות את מסכת "פרקי אבות" החכמתית, שגם היא אינה אנונימית.

ישנם כמה סוגי חכמה. המשל משך בשל שנינותו הבאה לידי ביטוי בכמה אופנים: בלשון-נופל-על-לשון, וכן בצימוד שונה ההוראה, בדו-המשמעות ובמטאפורה. כמו כן, ישנה הפאבולה, 'משל השועלים', הידוע ביותר הוא משל יותם ומעט ממנה בא באופן חלקי במשלי. ונספח לה משל הציטוט, המביא ציטוט ומוסיף עליו. ישנה החידה, כחידת שמשון וכחידות מלכת שבא, אך גם מהן בא רק מעט במשלי, למרות כותרתו המבשרת על כך (יאיר זקוביץ כתב על כך את ספרו "אביע חידות מני קדם"). ונספח לה מאמר הסדרה, המדרג דברים. וישנו מאמר הספורות, המונה דברים (וגם על כך כתב זקוביץ ספר, בעיקר על מתכונת שלוש וארבע).

לבסוף, בכל התרבויות וגם בישראל החכמה היא אלוהית, אך במשלי נראה שמקורה אנושי. הכיתות המאוחרות ביהדות שללו את החכמה מהזקנים ונתנו לכיתתם את סגולת החכמה האלוהית.

 

באחרית דבר רופא אומר שלא הספיק הכול, בעיקר חסרה שירת האהבה ובראשה שיר השירים, וספר איוב. ואולם, ניתן לסכם, כי ספרות המקרא מונה כאלף שנים של יצירה, למן תקופת השופטים ועד גזירות אנטיוכוס בשנת 167 לפסה"נ, והיא נכתבה על-ידי אנשים שונים מסוגים שונים. ורופא כותב: "אם אנו שבים ושואלים עתה, 'מי חיבר את התנ"ך'? הרי שנענה: עם שלם חיבר אותו" (עמ' 450). כך, אמנם יש בו מכנה משותף בסיסי, אך קיים גם שוני רב.

 

—–

לסיכום, זהו מבוא מצוין לחקר המקרא, שנכתב על-ידי מומחה מובהק בתחום ומומלץ לכל מי שמתעניין בנושא. עם זאת, צריך לומר שהקריאה בו היא די תובענית ועל-כן יתכן שאינה מתאימה לכל אחד. למי שאין זמן או אנרגיה כה רבים אמליץ בכל זאת לקרוא לפחות את החלק הראשון, שיצא אף כחוברת בפני עצמה בשם "מבוא לספרות התורה" (גם המבוא לספרות ההיסטורית יצא כספר בפני עצמו, כך שהספר שלפנינו הוא בעצם איחוד של מספר ספרים). לחלופין, קיים אף ספרו המעולה של זלמן שז"ר "מפרדס התנ"ך", ובו סיכום של כמאה עמודים על תולדות ביקורת המקרא. יש לנושא אף ערך מועיל מאוד באנציקלופדיה המקראית – תנ"ך: פרשנות, או ביקורת. בעברית יש עוד את הספר "מי כתב את התנ"ך", שהוא לא רע, אך איני ממליץ עליו כמבוא, כי המחבר כותב הרבה מפרשנויותיו האישיות. ויש גם יחידת לימוד של האוניברסיטה הפתוחה, אך היא ארוכה אף מזאת וכוללת שישה ספרים, והיא גם דנה בנושאים שונים בדרך-כלל מאלה שסקרתי כאן. כיוון שונה מציע אף ספרו הקלסי והענק של יחזקאל קויפמן – "תולדות האמונה הישראלית", שכולל ארבעה ספרים של למעלה מחמש-מאות עמודים כל אחד ושמומלץ רק למי שרוצה להרחיב את השכלתו עוד יותר.

 

(אציין, כי אני-עצמי קראתי את כל הספרים שציינתי כאן וכן זוהי קריאתי השנייה בספרו של רופא. כמו כן השקעתי כמה שעות בכתיבת הסקירה הזו. על כן, אני מקווה שאפשר לסמוך על דבריי, גם אם, כפי שציינתי קודם, יתכן ונפלו בהם טעויות או אי-דיוקים. בכל מקרה, זה רק מבוא למבוא והרוצה לקבל תמונה מלאה יהיה עליו כמובן לקרוא את הספר כולו. ועוד יש לקחת בחשבון, כי על כל משפט שכתבתי כאן, ולעיתים על כל מילה, יש ספרות ענפה, שגם ספרו של רופא רק מסכם אותה).

 

לסיום אעיר בהומור-מה, כי כמה פעמים במהלך הקריאה חשבתי על ים. אסכם זאת כך: בראשונה, לספר יש אף מסקנה אופרטיבית – אפשר ללכת לים בשבת! שנית, אמנם כדאי לפעמים ללכת לים עם ספר, אך לא עם הספר הזה! שלישית, לפי המקורות הביבליוגראפיים הרבים המובאים בספר, נראה שאף המחבר לא בילה הרבה בים…

יותר ברצינות מזה, ארצה להעיר, כי לדעתי מצד אחד, מחקר המקרא הכרחי לכל העוסק בתחום ואי-אפשר להתחמק ממנו. אך מצד שני, שוב לדעתי, אין להסתפק בו אלא רק כמצע ראשוני בלבד, שהרי מעבר לשאלה מי כתב ומתי כתב קיימות אף שאלות לא פחות חשובות, ואף חשובות יותר, למשל השאלה – מה אנו יכולים ללמוד מתוך הנאמר, ובמיוחד מה מכל זה עדיין רלוונטי לימינו? על שאלות כאלו עונים סופרים אחרים הכותבים על המקרא.

 

שורה תחתונה: מי שיש לו סבלנות ועניין – יימצא כאן אוצר רב.

[i] http://nuritha.co.il/node/31083/critic#internal-31084

[ii] http://nuritha.co.il/node/31391/critic#internal-31392

מבוא לספרות המקרא

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “"מבוא לספרות המקרא"/ מאת פרופ' אלכסנדר רופא

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s