"איך נולד התנ"ך"/ מאת ישראל קנוהל

איך נולד התנ"ך/ ביקורת מאת חגי הופר

"איך נולד התנ"ך – מפגשי שיחה עם שמואל שיר" מאת ישראל קנוהל, כז"ב דביר, 2018, 380 עמ'.

ישראל קנוהל הוא פרופסור ותיק למקרא. חלק מספריו שקראתי, כגון מאין באנו, היו מרתקים וחדשניים, חלק אחר של ספריו, כגון השם, היו יותר מדי חדשניים עד שנוצר הרושם של המצאה שאינה במקומה. בספר זה יש לנו גם מזה וגם מזה.

מהחלק הראשון אנו טועמים כאשר קנוהל מפגין את רוחב ידיעותיו העצום ומספק לנו נתונים מרתקים מכל שטחי חקר המקרא. אני אמנם הכרתי את רוב הדברים, כך שאין בהם יותר מדי חידושים, אך בכל אופן הסקירה נאה.

מהחלק השני, החדשני עד חדשני מדי, אנו טועמים מדי פעם לאורך הספר ובעיקר, לדעתי, בתיאוריה אחת שקנוהל מעלה שטרם שמעתי עליה.

לפי קנוהל, יוסף הוא שליט מצרי בשם ביה, שחי פחות או יותר בתקופה המתוארת בתנ"ך כתקופת יוסף. יש כמה קווים מקבילים בין השניים, ובעיקר עצם זה שביה הלז היה סגן למלך ושלט בחוכמה. אלא שיש גם הבדלים בין הסיפורים, למשל שביה זה הוצא להורג על-ידי המלך סיפתח בזמנו, בעוד יוסף המשיך למשול עד סוף ימיו. וגם בתיארוך אין בדיוק חפיפה.

עד כאן זו תיאוריה יפה ומעניינת, אף שאינה מבוססת דיה. בעיקר לא ברור למה כותבי המקרא, שחיו מאות שנים לאחר זמן יוסף המשוער, נתלו דווקא בדמותו של ביה הנ"ל, שאף לא היה יהודי. אך בהמשך הדברים הופכים לדמיוניים עוד יותר, כאשר קנוהל מסביר, כי בכמה פעמים במקרא מופיע הצירוף "כי ביה ה'", ולמרות שתמיד הוא הובן כ"כי ב-יה ה'", כלומר בשם ה', יה, הרי שיש להבינו כאותו ביה מדובר. מה בדיוק נותן לו תוקף אלוהי לא ברור, וכל הסברה הזו נראית כסברת כרס בלתי מבוססת.

ומבחינה מסוימת וחשובה זהו פגם בספר, כי לא כל אחד יכול לעשות את ההבחנה בין הסקירה המלומדת של קנוהל ובין החידושים שלו, שעומדים בסימן שאלה.

בכל אופן, עוד מופיעה בספר התייחסות של קנוהל לד"ר יגאל בן נון, שטען בספר שיצא לפני כשנה, "קיצור תולדות יהוה", כי פסלי ה' עמדו במקדש, וזאת, בין היתר, על סמך כמה כתובים אנתרופומורפיים. קנוהל דוחה השערה זו ואומר כי התיאורים המוזכרים לעולם אינם מפורטים מספיק. אני מקבל את דחייתו, וגם אני הצגתי עמדה של דחייה בשעתו, אך איני מקבל את נימוקו. לא בחוסר הפירוט הבעיה – והרי "ותחת רגליו וכו'" הוא כתוב די מפורט ופלסטי – אלא שאלה כתובים שאין להבין כפשוטם, על פי רוב.

ועוד התייחסות יש לפרופ' ישעיהו ליבוביץ. קנוהל כותב שהגיש לו פרק מספרו "מקדש הדממה" ולאחר מכן שאל אותו האם מפריע לו שהוא מנתח את המקרא לפי מקורותיו. ליבוביץ ענה לו שכלל לא, כי את הקדושה התנ"ך קיבל מאת חז"ל, וששיטת המקורות לא מעלה ולא מורידה מבחינה זו. אני הכרתי את התשובה הזו של ליבוביץ ממקום אחר, ובכל אופן טוב שהיא מופיעה, כי הוא לא הרבה להתבטא בנושא זה. אציין גם כי מבחינתי תשובה זו אינה מקובלת ולא פותרת את הבעייתיות המתקבלת.

 

לסיכום, ספר חביב, אף שלא לגמרי ברור מה הצורך בו. מצד אחד הוא מספק סקירה נאה של ממצאי חקר המקרא, ומצד שני בדרך כלל אין בו חידוש, וכשכבר יש חידוש – הוא נראה מופרך. בכל אופן יפה נהג המשוחח שמואל שיר שהביא לנו מדבריו וממחשבותיו של פרופ' קנוהל.

איך נולד התנך

מודעות פרסומת

"המוח הטיפש"/ מאת דין ברנט

המוח הטיפש

"המוח הטיפש – מדען מוח מסביר מה המוח שלך באמת עושה" מאת דין ברנט, כתר, 2018, 317 עמ'.

כשיש ספר על המוח אני משתדל לקרוא אותו, זה תחום די חדש ויש הרבה מה לחדש בו. ספר זה הוא מאת חוקר מוח הבקי בתחומו, המביא פרטי מידע רבים, חלקם ידועים יותר וחלקם פחות.

הנה כמה רעיונות מתוך הספר:

  • יש מתאם בין גובה ואינטליגנציה. אנשים גבוהים הם בממוצע אינטליגנטיים יותר. מובאות לכך מספר סיבות אפשריות שונות.
  • האוכלוסייה בכללה הולכת ונהיית אינטליגנטית יותר, כך שהדור הצעיר הוא בממוצע אינטליגנטי יותר מזה המבוגר, תאמינו או לא.
  • עוברים יכולים להריח מה שאימם מריחה. מספר חלקיקים של ריח מגיעים עד לרחם האם.
  • ישנם כמה טעמים מעבר לאלה המוכרים, כמו טעם האומאמי, שהוא הטעם ה"בשרי" של מונסודיום גלוטמט, או כמו טעם מתכתי, של המתכת.

 

זה רק על קצה המזלג, והרוצה מידע נוסף יעיין בספר, המרחיב את הדעת. רק לא הבנתי למה הספר מכונה "המוח הטיפש". לפי מה שקראתי המוח חכם מאוד, גם אם תפקודו לפעמים מטעה. בנוסף, הקריאה בספר לא הייתה חלקה. נראה לי שעיקר הבעיה היא חוסר התמקדות, כך שלא ברור מה הקו המנחה של הכותב והספר מתפזר מדי. אך בכל זאת, מתוך פיזור זה, עדיין אפשר לשאוב מידע רב. ומכיוון שספרים על המוח אין במספר רב מאוד, כדאי לעיין בספר זה.

הפעם אקצר ואסתפק בזאת.

 

 

המוח הטיפש

"חלום התבונה"/ מאת אנתוני גוגליב

חלום התבונה/ ביקורת מאת חגי הופר

"חלום התבונה – סיפורה של הפילוסופיה מראשיתה עד הולדת המדע המודרני" מאת אנתוני גוגליב, ידיעות, 2009, 533 עמ'.

 

ספר זה בא לסקור נתח משמעותי מההיסטוריה של הפילוסופיה, כאמור – מראשיתה עד הולדת המדע המודרני, בתחילת העת החדשה.

ראשיתה היא עם הפילוסופים הפרה-סוקרטים, שכאן מוקדש להם מקום נרחב מאוד, יחסית. עד עמ' 169 מתוארות מחשבותיהם של המילטים, הפיתוגראים, הרקליטוס, פרמנידס, זנון, אמפדוקלס, אנקסגורס, דמוקריטוס והסופיסטים. זה הרבה, מכיוון שכל פילוסוף כאן הוא בעל רעיון אחד מרכזי לכל היותר. כך, הרקליטוס ידוע ברעיון הזרימה ובשינוי המתמיד, ובאמרה "אין אדם יכול להיכנס לאותו נהר פעם"; פרמנידס, לעומת זאת דיבר על ישות היש לעומת אינות האין; זנון ידוע בפרדוקסים שלו, כדוגמת הצב ואכילס; ודמוקריטוס חשוב בעיקר בגלל רעיון האטום שלו.

החלק הבא בספר מתייחס לסוקרטס והסוקרטים, לאפלטון ולאריסטו. להם מוקדש מקום נרחב יותר כל אחד, אך נראה שגם הוא מצומצם יחסית ולא מספיק להציג את כל רעיונותיהם. ואולי כלל אין לדרוש זאת מספר מסוג זה, שאחרי הכול הוא מבואי ביותר.

בחלק הבא שני פרקים, האחד על האפיקוראים, הסטואיקנים והסקפטיקנים, והשני על כל תקופת ימי הביניים, או "משלהי העת העתיקה עד הרנסנס". מצחיק שכשלוש מאות או ארבע מאות שנים של הגות יוונית תופסים כארבע מאות עמודים מהספר, בעוד תקופה של כ-1500 שנים, היא תקופת ימי הביניים, תופסת כמאה עמודים בלבד. מצחיק, ובכל אופן לא מפתיע. לא לחינם תקופה זו מכונה "אפלה" (אף שיש החולקים על תואר זה). בכל אופן אני מצאתי את הפרק הזה המעניין ביותר, בעיקר בגלל שאת התקופות האחרות הכרתי די טוב, ואת זו פחות, למרות שגם עליה למדתי לא מעט. במילים אחרות, כאן הספר הצליח לחדש לי כמה נתונים. ועדיין, הדברים מובאים בקיצור נמרץ. הרמב"ם למשל מובא בשני משפטים בלבד (במקומות שונים), אף כי למעשה גם על זאת צריך להודות, כי הרבה ספרים מתעלמים לגמרי מכל ההגות היהודית והמוסלמית ומתמקדים בזו הנוצרית. גם ספר זה מתמקד בנוצרית, אך מזכיר במשהו גם את האחרות.

 

לסיכום, כאמור זה ספר מבואי, והגישה שלו בעיקרה סיפורית-היסטורית. איני יודע מדוע ניגשתי אליו, מכיוון שעברתי מזמן את שלב המבואות, ולמעשה גם די התעכבתי בקריאתו, והוא לקח לי יותר זמן מקריאה רגילה שלי. בכל אופן, זהו ספר חביב, אם כי לא מספק העמקה מספקת בכל הרעיונות, וכאמור גישתו היסטורית יותר. צוין שהמשכו של ספר זה הוא "היסטוריה של המדע", ואם הכוונה למה שאני חושב, קראתי חלק מספר זה. אך אני חושב שהמשך הולם יותר יהיה ההיסטוריה של הפילוסופיה דווקא בעת החדשה, ולא זו של המדע.

 

לסיום, הנה שלושה ציטוטים מהספר שמשכו אותי ושפרסמתי צילום שלהם בדף הפייסבוק שלי:

הראשון, מהפרק על האפיקוראים וכו':

"התקופה ההלניסטית היתה עידן חדש לא רק בהיסטוריה הכללית, אלא גם בפילוסופיה. הפילוסופיה המערבית החלה להיתפס בראש ובראשונה כמדריך לחיים וכמקור לנחמה:

"ריקה שפתו של אותו פילוסוף אשר שום סבל אנושי לא נרפא על-ידיו. שהרי כפי שאין תועלת באמנות הרפואה אם איננה מרפאת את תחלואי הגוף, כך גם אין [תועלת] בפילוסופיה, אם איננה מסלקת מן הנפש את הסבל".

כך אמר אפיקורוס (271-341 לפנה"ס), המפורסם בפילוסופים ההלניסטים החדשים, ובעניין זה הוא דיבר בשם כולם. היו שלוש אסכולות מחשבה חדשות עיקריות: מאפיקוראית, סטואית וסקפטית" (עמ' 345-346).

 

וגם השני מאותו פרק, הפעם עם התמקדות בסקפטיקנים, שבכל זאת אמרו משהו שונה מאשר הציטוט הקודם, ושנראה שיש להם רלוונטיות מיוחדת היום:

"גם הסופיסטים פילסו דרך לסקפטיקנים, כאשר חתרו תחת האמונות הרווחות. הם נודעו לשמצה ברלטיביזם בענייני מוסר ופוליטיקה: הם טענו שלכל חברה יש ערכים משלה, וכי יהיה זה נאיבי לחשוב שחברה אחת היא הצודקת וכל היתר טועות. כמה מן הסופיסטים (פרוטגורס, למשל) הגיבו על ריבוי התיאוריות על העולם ועל המוסר באומרם שאפשר להתייחס לאמונותיו של כל אחד כאילו הן נכונות – אבל רק לו עצמו. ידיעה אובייקטיבית, במילים אחרות, אינה אפשרית: אין שום דרך לקבוע מהן העובדות הנכונות, שהרי אמונה כלשהי טובה בדיוק כאחרת. קסניאדס מקורינתוס, פילוסוף בן-זמנו של דמוקריטוס פחות או יותר, אמר שאין דבר שהוא נכון. דבריו נראים ההפך המוחלט מן הרעיון של פרוטגורס, אבל השורה התחתונה דומה למדי. בין אם כל אמונה נכונה היא כמו כל אמונה אחרת, כפי שאמר פרוטגורס, ובין אם כל אמונה שגויה היא כמו כל אמונה אחרת, כפי שאמר קסניאדס, להכריע ביניהן אי אפשר, וכולן נהנות כך ממעמד שווה" (עמ' 397).

 

ולבסוף, מהפרק האחרון, על ימי הביניים. היו בו נתונים מעניינים לרוב, אולם הציטוט הזה עניין אותי במיוחד. זה גם הצחיק אותי וגם הרגיז אותי קצת, והוא מדגים די טוב את המשפט "הרצחת וגם ירשת?!":

"הפילוסופים הפגאנים המצונזרים באותה תקופה אף זכו לקדושה מעונה משלהם: היפטיה מאלכסנדריה, שעונתה ונרצחה על-ידי המון נוצרי זועם ב-415. סיפורה המזעזע של היפטיה נראה בימי הביינים טוב מכדי לבזבזו על פגאנית, ויסודות מהסיפור המביך מוחזרו במיתוס הנוצרי של קתרינה הקדושה מאלכסנדריה. סיפרו שאותה גברת היתה לקדושה לאחר שהפריכה את טענותיהם של חמישים פילוסופים פגאנים, שנשלחו לשכנע אותה לנטוש את אמונתה במעין קרב דיאלקטי. נראה שהיתה עירוב בידיוני של היפטיה ושל כמה נוצרים עלומי שם. בימי הביניים היתה קתרינה הקדושה פטרונית הפילוסופים, אבל לאחר מכן נשללה ממנה קדושתה, והעילה היתה פשוט שמעולם לא היתה קיימת" (עמ' 461).

 

חלום התבונה