"לשם שמים"/ מאת יובל שרלו

לשם שמים/ ביקורת מאת חגי הופר

"לשם שמים – על האתיקה של המחלוקת" מאת יובל שרלו, מגיד, 2018, 235 עמ'.

הספר הזה של הרב יובל שרלו נראה לי מעניין ורלוונטי מאוד, על כן מיהרתי לרכוש אותו. כמות האש והשנאה שאני נתקל בהן ברשתות החברתיות מדאיגה אותי, ונראה לי שצריך לנסות להנמיך את הלהבות ולעשות קצת סדר. הרשתות החברתיות הן תחום חדש יחסית, ונראה שלא נחקר מספיק, על כן כל התייחסות לתחום זה היא מבורכת. בנוסף, יובל שרלו הוא רב, וככזה יכול אולי להשפיע לטובה על אי אילו מקוראיו הדתיים, וגם החילוניים. אני מעריך את העובדה שכרב הוא חש אחריות ציבורית ונרתם למשימה נצרכת וחשובה זו. עמיתיו האקדמיים, מהפקולטה לפילוסופיה נאמר, טרם עשו זאת, עד כמה שידיעתי מגעת, וזאת אני זוקף לחובתם.

הספר פותח בצורה מרשימה מאוד, בה ממפה שרלו את תחום עיסוקו ומעיר הערות מעניינות וחשובות. בעיקר אהבתי את הפרק בו הוא מתייחס להגות הפוסט-מודרנית. אנו מכירים התייחסות שוללת של רבנים אל תופעת הפוסט-מודרניות, למשל אצל רבני המכינה בעלי, שעלו לאחרונה לכותרת, ובמיוחד הרב יגאל לוינשטיין, וכן, למשל, בספרו האחרון של הרב חיים נבון, שסקרתי בנפרד. לעומת זאת – חשוב לדעת זאת – יש רבנים שמתייחסים לפוסט-מודרניזם בעין חיובית, גם אם אינם מקבלים את כל מסקנותיו, ומה שהם מציגים הוא למעשה "פוסט-מודרניזם רך". כזה הוא הרב שרלו, וכזה היה באופן חלוצי גם הרב שג"ר, שהרב שרלו מזכיר אותו, ושכתבתי עליו בעבר.[1] אני מוצא שאני מתנגד לרבנים מהסוג הראשון וחש קירבה לרבנים מהסוג השני.

ואולם, למרות התלהבותי הראשונית וכל הרצון הטוב שלי לפרגן ולעודד, עליי להודות שהמשך הספר די אכזב אותי. הרב שרלו עוסק בצדדים שונים של המחלוקת – תוך מתן דוגמאות רבות מהמסורת היהודית, אף שהספר עומד בקריטריונים כלליים וקהל היעד שלו לא צר – אך למרות עומק הדיון נוצר הרושם של דיון מסורבל מדי, המפספס את המטרה, וכן דברים שבאופן כללי ידועים אינטואיטיבית לכל אחד, עד שמצאתי את עצמי מצטט פראזות מאיוב – שמענו כאלה רבות, ואת מי אין כמו אלה?…

בסיום הספר יש פרק על מרחבי המרשתת – אך זה קצר מדי ומאוחר מדי. וגם בסיומו הוא אינו מציע כללים ברורים, אלא רק אומר שעבודה כזו צריך שתיעשה. ובכן, אני ציפיתי שעבודה זו תיעשה בספר זה!

כאן המקום לציין, כי לפני כשלוש או ארבע שנים השתתפתי בסדרת דיונים של קבוצה מסוימת, בה ניסינו למצוא פתרון לבעיית האלימות הגוברת ברשתות החברתיות ובכלל. כחלק מהפגישות הוזמנו אישים שונים להרצות לפנינו, ואחד הדברים שהתבררו הוא שמחלוקות חריפות מאוד היו גם בעבר, בדור אחד העם ובדור בן גוריון ובגין, למשל, כך שנשאלת השאלה האם באמת בימינו המחלוקות לוהטות יותר, או שרק האמצעים הטכנולוגיים החדשים נותנים לכך יותר ביטוי ומקום. בכל מקרה, הרבה פירות לא היו לקבוצה זו, אך כן ניסחנו מסמך פשוט (רוב קוראי הרשת לא יטרחו לקרוא מסמכים סבוכים), שאולי הוא עונה על מה שהרב שרלו חיפש, ואולי הוא באמת יוכל לתרום אם יופץ כראוי – קישור בהערה.[2]

 

לסיכום, הספר של הרב שרלו חשוב ונצרך מאוד, אך נראה לי שבאופן כללי הוא די מפספס את המטרה. כדיון משפטי-פילוסופי באתיקה הוא עדיין ספר שיכול לתרום, אך למטרת כיבוי הלהבות הבוערות עתה הוא נראה לי פחות אפקטיבי, ובעיניי לפחות זו המטרה היותר חשובה.

 

אסיים בנימה אישית.

לעיתים המצב ברשת מזכיר לי את המילים של ישעיה:

"כי-בערה כאש רשעה… ויהי העם כמאכלת אש איש אל-אחיו לא יחמלו… מנשה את-אפרים ואפרים את-מנשה יחדו המה על-יהודה בכל-זאת לא-שב אפו ועוד ידו נטויה". (ישעיה ט, יז-כ).

במקרה כזה, רבים מאמצים את הפסוק הבא:

"לכן המשכיל בעת ההיא ידם כי עת רעה היא" (עמוס, ה, יג).

אולם, יש לזכור שיש לו המשך:

"דרשו-טוב ואל-רע למען תחיו" (פסוק יד).

ואף:

"שנאו-רע ואהבו טוב והציגו בשער משפט אולי יחנן יהוה אלהי-צבאות שארית יוסף" (פסוק טו).

כלומר, במצב עניינים עגום זה עדיף להתמקד בטוב, להוסיף אור, כי – כמאמר הרב קוק – מעט אור מגרש הרבה מן החושך.

[1] כאן: https://hagaibooks.wordpress.com/2018/04/25/%D7%9C%D7%95%D7%97%D7%95%D7%AA-%D7%95%D7%A9%D7%91%D7%A8%D7%99-%D7%9C%D7%95%D7%97%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%92%D7%95%D7%AA-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%AA-%D7%A0%D7%95%D7%9B%D7%97-%D7%94/

[2] כאן: https://hagaibooks.wordpress.com/2018/04/25/%D7%9B%D7%9C%D7%9C%D7%99-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%97%D7%A7-%D7%A2%D7%A9%D7%A8%D7%AA-%D7%94%D7%93%D7%99%D7%91%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%9C%D7%A9%D7%99%D7%97-%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%AA%D7%99-%D7%94/

לשם שמים

מודעות פרסומת

"לוחות ושברי לוחות – הגות יהודית נוכח הפוסט מודרניזם" מאת הרב שג"ר

[מאמר ישן שאני מעלה מחדש כאן]

על "לוחות ושברי לוחות – הגות יהודית נוכח הפוסט מודרניזם" מאת הרב שג"ר/ חגי הופר

(הוצאת ידיעות אחרונות, 2013).

הרמב"ם כתב את ספרו "מורה נבוכים" כדי להתמודד עם השאלות הבוערות של השעה ובעיקר עם הפילוסופיה האריסטוטאלית שהייתה בשיאה אז. שנים אחר-כך, רנ"ק – ר' נחמן קרוכמל – כתב את "מורה נבוכי הזמן" המתמודד עם השאלות החדשות שהועלו. ולאחריו הראי"ה – הרב קוק – כתב את "מורי נבוכי הדור" מאותה סיבה עצמה. כך בכל דור יש מי שמתמודד עם שאלות השעה, הבאות מהעולם המדעי והחילוני.

בדורנו, נראה שהרב שג"ר הוא מהמתמודדים הרציניים ביותר לתפוש תפקיד זה. בספרו "לוחות ושברי לוחות" הוא מתמודד (בעיקר, אך לא רק) עם שאלת השעה שמעלה ההגות הפוסט מודרנית. והנה, אם אנשי דת בדרך כלל נוהגים להסתייג מהגות זו, הרב שג"ר מוצא גם בה נקודות זכות. עיקר חידושו הוא בהפרדה בין "פוסט מודרניזם קשה" ובין "פוסט מודרניזם רך", כפי שהוא כותב:

"הפוסט מודרניזם הקשה מתבצר בעמדת החוסר והשלילה ובכך אמנם גולש לכלל חוסר משמעות וניהיליזם, לחוסר אמת ולרלטיביזם קיצוני, להשטחת המציאות ולפרגמנטציה שלה. הוא מציע דקונסטרוקציה של הסובייקט, שלילת אחדותו מכל וכל… לעומת זאת הפוסט מודרניזם הרך… מתרגם את האין לשוויון, לחירות ואף לזכות" (עמ' 30).

למשל בנושא היחסיות התרבותית. ניתן לטעון בעקבות כך שאין אמת בשום תרבות, שהרי כל דבר הוא תלוי מקום והקשר. אך אפשר לעומת זאת, טוען הרב שג"ר, לומר כי יש אמת גם פה וגם פה, כל תרבות והאמת שלה. ואולי, בסופו של דבר נגלה, אוסיף אני, שיש גורם המאחד בין התרבויות.

נראה שבלימוד הזכות הזה הרב שג"ר הולך בעקבות עמנואל לוינס, שבמקום אחר הראיתי כיצד הוא מאיר את הטוב שבמוסר הפוסט מודרני היחסי. שהרי מכאן מתפנה מקום ליחס אמיתי וכן לאחר באשר הוא, לפניו, לנוכחותו, ללא האידיאולוגיה המתווכת, בחינת צד שלישי. הרב שג"ר בספרו מרבה להתייחס לאחר זה.

מבחינה דתית, נראה שרבותיו העיקריים של הרב שג"ר הם רבי נחמן מברסלב והרב קוק. מהרב קוק הוא לוקח למשל את חיוב האינדיבידואליות, העצמיות, לעומת הצו האובייקטיבי הכללי (כפי שכתבתי בעבר):

"הניגוד בין עצמיות לחברה מקביל לניגוד שבין פנימיות לחיצוניות. מגע עמוק עם העצמי, עם האמת שלי ועם כנותי האינטימית – וממילא עם אלוקיי, מחייב ריכוז פנימי, ואת היותי שרוי בתוך עצמי בשלווה ובבדידות…"  (עמ' 250). (ועוד הרבה כגון זה).

וכן הם דברי הרב קוק ב"חדריו", עמ' כד', שהוא מביא:   "אין אדם קונה שום מעלה, כי אם מתוכיותו, מעצמותו המהותית הפנימית, ולא ממה שבא לו מבחוץ, כי המקרים אינם מולידים את האושר האמיתי. אבל הלא התורה והמצוות הן עצמיות האושר, והם באים לאדם מחוצה לו? אמנם כאשר נתבונן נמצא, שכל אחד משיג מהתורה והמצוות, רק מה שצפון בפנימיותו"  (עמ' 265).

מרבי נחמן מברסלב הוא לוקח למשל את הרעיון (שאף עלה במחשבתי כרלוונטי להקשר זה) החלל הפנוי, תוצאת צמצום האל את עצמו, שהוא זה שממנו נובעים כל הספקות, "מציאות החלל הפנוי היא השורש של הסתירות המטאפיזיות שלא ניתן ליישב אותן באופן רציונלי" (עמ' 75) ועליו יש להתגבר בכדי להגיע לאמונה. בדומה אולי ל"קפיצת האמונה" של סרן קירקגור.

לספר נושאים רבים ומגוונים: חופש וקודש, הנראים סותרים זה את זה, אך אינם כך בהכרח; בין מזרח למערב; חוויה מיסטיקה וחידוש הנבואה, הדתל"ש – דתי לשעבר – והצד"ף – ציוני דתי פוסט מודרני – ועוד הרבה. בכל הנושאים האלה שומר הרב שג"ר על גישה חדשנית ופלורליסטית, בייחוד לגבי אדם דתי. ככזה הוא התחבב עליי מאוד. כמו כן, ראיתי שנערכים לכבוד ספרו ימי עיון במקומות שונים – באוניברסיטת בר-אילן וביישוב אפרת (כמדומני), לפי מה שראיתי. במיוחד בימינו אלה, בהם יש מתחים לא מעטים בין דתיים וחילוניים, אני חושב שלהגותו הרכה והנאורה של הרב שג"ר יכולה להיות השפעה טובה ומרפאה. אך לצערי דומני ששאיפה זו היא נאיבית מדי, שכן אם הגותו רכה מדי לעיתים גם לחברי הציונות הדתית, כיצד נצפה שתחלחל ללבות החרדים? ובכל אופן גלומה בה בתורתו טובה גדולה למי שייבחר לעיין בה.

כללי המשחק – עשרת הדיברות לשיח חברתי הגון ומכבד

[מאמר ישן שאני מעלה מחדש כאן]

כללי המשחק – עשרת הדיברות לשיח חברתי הגון ומכבד

"ואהבת לרעך כמוך", בצורה הפשוטה והישירה ביותר:

השנה השתתפתי בפגישות של מיזם חברתי בשם "כן, לא, שחור, לבן" וניסינו להילחם במגמת ההקצנה בביטויים ברשתות החברתיות ובשיח הציבורי בכלל. רעיון אחד שעלה הוא ניסוחן של "עשרת הדיברות" בתחום, שיהוו כללי משחק ראשוניים ואשר כל אחד יוכל להתחייב אליהם. הפרויקט משום מה נעצר באמצע, ולכן הריני להציג בינתיים במסגרת אנונימית-למחצה זו את מה שהצלחנו לנסח. מוזמנים להרים את הכפפה ולשדרג את הפרויקט.

מנסחים את כללי המשחק

עשה אל תעשה
  1. אטען טענות הקשורות לגופו של עניין
  2. אזכור שהכרה בקיומן של דעות שונות ומגוונות, אינה מבטלת את דעתי שלי
  3. אשמע ואקשיב לעמדות של הצד השני
  4. אומר לעצמי שבצד השני של השיחה עומד אדם אחר שפועל, כמוני, מתוך אכפתיות ומתוך רצון לחיות בחברה טובה יותר
  5. אכיר בכך שכל אדם הוא יותר מסך עמדותיו הפוליטיות: בצד השני של השיחה עומד אדם מורכב ורגיש לא פחות ממני
  1. לא אטען טענות אישיות כלפי הצד השני
  2. לא אמנע מאחרים להשמיע את עמדותיהם, גם אם הן מנוגדות לשלי
  3. אמנע משימוש בסטיגמות, הכללות וסטראוטיפים שליליים
  4. לא אומר דברים מעליבים, תוקפניים ו/או מסיתים שמטרתם לפגוע ביחיד או בקבוצה
  5. לא אניח לגבי אחרים מהן עמדותיהם בנושאים שונים רק על סמך השתייכותם הפוליטית, העדתית, או הדתית.

"יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך" ( מסכת אבות ב, יג)

על המחנאות הפוליטית העכשווית

יום ג' 24.4.18. היום בכותרות שני אנשים שנחסמו ברשתות החברתיות – בצלאל סמוטריץ' שנחסם ל-24 שעות מטוויטר, ואמיר חצרוני שנחסם לצמיתות בפייסבוק. סמוטריץ' על שאמר שהיה צריך לירות בפיקת הברך של הנערה הפלסטינית עהד תמימי, שסטרה לחייל, וחצרוני על השטויות הרגילות שלו. זה מימין וזה משמאל.

צירוף המקרים הזה מיד מעלה על פני השטח את שאלת האיזון והעקביות. איני אוהב את המילה צביעות, כי דעות הן בדרך כלל מורכבות ויכולות להכיל אף נקודות בעייתיות ואף סתירות פנימיות, אין גישה מושלמת, לפי ניסיוני. ובכל אופן נראה לי שבפעם הזאת הדיון הזה כמו מתבקש, והוא עולה מאליו.

עכשיו, ראיתי הרבה מגיבים שאומרים שהמקרה של סמוטריץ' שונה, כי זו הסתה לאלימות. ובכן, אני איני חושב שזו הסתה לאלימות. הוא מדינאי והוא אומר מה לדעתו ההנחיות שצריך לתת לצה"ל, הוא לא קורא לקחת את החוק לידיים.

לכן אני חושב שלא צריך היה לחסום לא את זה ולא את זה. אני רואה סכנה גדולה בחופש הצנזורה הגדול שהרשתות החברתיות נוטלות לעצמן, ולדעתי יש לאפשר ביטוי בכל מצב, אלא אם כן זו הסתה (שכאמור אין כאן), הוצאת דיבה וכיוב'.

מצד שני, גם סמוטריץ' מצחיק בדמוקרטיות הסלקטיבית שהוא נוקט בה. מצד אחד מבחינתו לירות בנערה צעירה לא חמושה זה בסדר גמור. מצד שני, אם רק חוסמים אותו ליממה מהטוויטר הוא מזדעק על "זכות הדיבור" שלו, ותכף יצעק את סיסמת המהפכה הצרפתית – אחווה! חירות! שוויון!…

אבל מופע הצביעות לא נגמר כאן. לפני מספר ימים פורסם סרטון של חייל יורה בפלסטיני בעזה, שעומד ולא עושה דבר, לקול מצהלות חבריו. תחילה אולי אפשר היה לחוש הזדעזעות מהדברים, אבל מהר מאוד רוב האנשים (לפחות אצלי בפייסבוק) התיישרו עם הדברים והצדיקו אותם, ואולי קצת נזפו בצהלות החבר, גם לא יותר מדי. ובשישי האחרון צה"ל הרג נער פלסטיני בן 15, מפגין בגבול עזה, וגם כאן לא שמעתי הרבה גינויים. אז אני מתקשה להבין את ההבדל. מה ההבדל בין לירות בפיקות הברך של מפגינים בעזה ובין לעשות זאת בשטח אחר? למעשה, אין הבדל. ההבדל היחידי שאני רואה כאן, הוא שהפעם הדובר הוא איש ימין, שאנו רגילים לבוז לו, וזאת בכדי לבסס את הזהות הנבדלת שלנו. כלומר, יש כאן הבדל של מחנות, אבל לא הבדל מהותי.

אותו הדבר נכון גם לגבי מקרה אחר, שהיה בכותרות רק לפני יום-יומיים, וכוונתי לנטלי פורטמן, שדחתה את הפרס שהיה אמורה לקבל. תחילה, ביום שישי, הייתה דחייה בלי הסבר, או עם הסבר קצר של שלוש מילים. ואז, לפי מה שאני התרשמתי, היא קיבלה מהישראלים יחס מתנגד קיצוני כמעט מכל הכיוונים. אך אז, יום אחר כך, היא סיפקה הסבר מפורט, ובו אמרה שהיא מתנגדת להופיע עם בנימין נתניהו, ועכשיו היא קיבלה תמיכה רחבה הרבה יותר. כמובן, לא של כולם, הימין עדיין דחה אותה, אבל עתה זו נראתה עמדה לגיטימית, שלפחות החצי השני של העם יכול לתמוך בה. מבחינתה, היא עשתה מהלך חכם ולא הפכה את עצמה לדמות שנואה, לפחות לא לגמרי. אבל למעשה, ההודעה הראשונה הייתה חזקה יותר, וצריך להבין כי זו מדינת ישראל עכשיו, כלומר זו המונחית על ידי ממשלת הימין של ביבי. ולכן אני יכול להתנגד גם למעשי הצבא, כי אלו פעולות צבאיות המונחות על ידי ממשלת הימין של ביבי, ואין לזה כל קשר לאהבתי למדינה או לחיילים עצמם.

לבסוף, בחזרה לאמירה של סמוטריץ', לא יכולתי שלא להיזכר באמירה של יצחק רבין ב-1987 על המפגינים הערבים של האינתיפאדה הראשונה: "צריך לשבור להם את הידיים ואת הרגליים!". אם היה אומר זאת היום בטח היו חוסמים אותו ברשתות החברתיות. אני נזכר בזאת למרות שכביכול זה לא מתאים למטרה שלי ודווקא ימנים יכולים להשתמש בזה טוב יותר. אך בכל אופן זה מראה שהאלימות שלנו כלפי הערבים תמיד הייתה פה. תוצאות הכיבוש. אני רק מקווה שזה לא הולך ומחריף ושלא כולנו נמצא את עצמנו כסוג של סמוטריצ'ים בעתיד הלא רחוק.

"פרשת בטאוויה"/ מאת סימון לייס

פרשת בטאוויה/ ביקורת מאת חגי הופר

"פרשת בטאוויה" מאת סימון לייס, תרגום: אנמרי בארטפלד, תשע נשמות, סדרת PETITE VII, 2018, 88 עמ'.

בטאוויה הייתה ספינה שנשלחה על-ידי חברת הודו המזרחית, עמוסה נוסעים ואנשי צוות, וטבעה סמוך לחופי אוסטרליה. הניצולים הצליחו להגיע לשני איים באזור. באי אחד היה מקור מים וגם שפע חיות למאכל, ושם היו "הטובים". ואילו באי השני, שחסר את כל אלה, אך בו היה נשק, התרחש גיהינום. הוא נשלט ביד קשה על ידי קורליס, רוקח במקור, ואנשי שלומו, ואלה פעלו בדרך של רציחות ומעשי אונס.

זהו, אם כן, משל לטבע האדם ולחייתיות הבסיסית השרויה בו, העטופה רק מעטה דק של תרבותיות. משלים כאלה אנו מכירים, פעמים רבות בסיפורים על אי בודד. במהלך הקריאה נזכרתי, למשל, בספר שקראנו בבית הספר, בעל זבוב, העוסק בנושאים דומים, עד כמה שאני זוכר. ונזכרתי גם בספר אחר של תשע נשמות, הזהב של קחמרקה, שאף הוא עיבוד ספרותי של סיפור היסטורי, שהתרחש באמת.

מכיוון שהסיפור אמיתי, הוא יכול להזכיר מאוד כתבה עיתונאית. ואולם, יש בו גם צדדים ספרותיים מובהקים. למשל, החריגות שלו מהסיפור הבסיסי, כתיאור של צייר ידוע בזמנו, שהיה מעין עובד שטן, אם אפשר לומר כך, והשפיע על קורנליס. או התיאור של חיי הדייגים שחיים באיים אלה כיום. ואולי גם בכתבה עיתונאית יכולות להופיע חריגות שכאלה, אבל כאן בכל זאת התיאור חי ועז.

ובאמת התיאור עז מאוד. בכל מהלך החצי השני של הספר (החצי הראשון יותר מכין את הקרקע לשני) הייתי מרותק לסיפור, כשלעיתים לסתי הייתה שמוטה. הפרטים, שמופיעים בזה אחר זה, מרתקים ומפתיעים. כמובן, זאת ייאמר גם לזכות הסיפור המרתק, אך גם לטובת אופן הבאתו המיטבית. זאת אולי לא ספרות גדולה במובן הטהור שלה, אך מה צריך יותר מסיפור שומט-לסתות? וסיפור עם מוסר השכל חזק.

בנוגע למוסר ההשכל, לא אוכל להתחמק מהנקודה היהודית, למרות שאני מסתכן בכך שאשמע פרובינציאלי ומסוגר. ובכן, במהלך הקריאה לא יכולתי שלא לחשוב על מה היה קורה אם היו נקלעים לאי קבוצה של יהודים? האם גם הם היו מאבדים עכבות ומתנהגים כחיות? התמונה שעלתה לי לראש הייתה, שקבוצת יהודים כזו הייתה עסוקה קודם כל באסיפת מניין לתפילת מעריב… כלומר, הספר, כאמור, חושף את השבריריות של הלבוש התרבותי, אבל אולי התרבות שלנו חודרת קצת עמוק יותר? ואולי אני נאיבי. בכל אופן, יהיו מי שיטענו שבימינו אף מעטה התרבות היהודית לא חודר עמוק מספיק, ואין אני מדבר על דתיות דווקא. אך נניח לזה.

ורק עוד נקודה אחת בנושא זה. קורנליס זה, האיום, פעל בצורה מתוחכמת. הוא נתן בפני האנשים ברירה – לרצוח או להירצח, ובכך טשטש את הגבול בין הקורבנות והמקרבנים, באופן שחיזק את שליטתו. ואולם, ביהדות ההנחיה כאן היא ברורה – יש להיהרג ולא להרוג!

 

לסיכום, ספר מצוין, שנהניתי מאוד לקרוא. יהיה מדויק לתאר אותו כ-ספר מהמם! הוא גם מותח ומרתק וגם מעורר למחשבה. מאוד מאוד כדאי לקרוא.

 

PETITE7-1

"המוסד – המבצעים הגדולים" מאת מיכאל בר-זהר וניסים משעל

המוסד/ ביקורת מאת חגי הופר

"המוסד – המבצעים הגדולים" מאת מיכאל בר-זהר וניסים משעל, ידיעות, 2010, 366 עמ'.

לא מזמן קראתי את ספרו החדש של מיכאל בר-זהר "קיצור תולדות ישראל" ואהבתי מאוד, לכן ניגשתי גם אל ספרו הקודם, שכתב יחד עם ניסים משעל, על המבצעים הגדולים של המוסד. גם הפעם לא התאכזבתי ומדובר בספר מרתק מאוד.

פעילותו של המוסד המוצגת בספר מגוונת מאוד. מצד אחד, פעילות שאפשר לכנות אותה סטנדרטית, הכוללת פעילות מודיעין לצד פעילות מבצעית. בראשונה, ידועה למשל פעילותו ההרואית של המרגל אלי כהן, שנתפס ונתלה. בשנייה, מתוארים כאן כמה חיסולים של פעילי טרור, כגון ראשי ארגון ספטמבר השחור, או עימדיה ומבחוח, אך גם הפצצתם של שני כורים גרעיניים – זה העירקי וזה הסורי.

אך מצד שני, יש למוסד פעילות הייחודית רק לו מכל ארגוני הביון, והיא הפעילות מתוקף היותו ארגון של מדינה יהודית. כזה הוא סיפור החזרתו של הילד יוסל'ה שוחמכר – משאבים עצומים שהושקעו כדי למצוא ילד אחד שנחטף על ידי חרדים, ופרשת הכלות הסוריות – צעירות יהודיות מסוריה שלא מצאו חתן בארצן והובאו ארצה במבצע מיוחד. אני חושב שפעילות כזו יכולה לקרות רק בארץ כמו ישראל – וזה ייאמר לשבחה.

למחלקה זו שייך אף סיפור הבאתם ארצה של יהודי אתיופיה במבצע משה, מלכת שווא ומבצע שלמה. כשקראתי על פרטי מבצע משה התרעמתי על המחיר הרב ששולם – כנראה קרוב ל-4,000 מיהודי אתיופיה מתו בדרכם אל החופש. לפי התיאור שהובא היו יכולים להימנע מהמחיר היקר, למשל, אם היו מפקידים יחידה מובחרת יותר למבצע מזו שנבחרה, או שלא היו מפטפטים מבעוד מועד כפי שנעשה.

אם נחזור רגע להפצצת הכור הסורי – רק לפני זמן מועט הותר בישראל לספר על אחריותה למבצע, אבל הוא מתואר בספר בצורה מפורטת למדי. כמובן, מה שאיפשר זאת הוא ציון נוסחת הפלא "לפי מקורות זרים". ובכל אופן, הפרסומים העכשוויים לא מוסיפים כל חדש, אולי למעט מלחמות האגו. ונציין שגם כאן, מיד לאחר המבצע ציין בנימין נתניהו, ראש האופוזיציה דאז, ש"היה שותף בעניין מהרגע הראשון" (עמ' 296) ובכך הודה באחריות ישראל, דבר שהכעיס את אנשי אולמרט. (אגב, גם בפרשת החיסול הכושל של חאלד משעל נתניהו לא תפקד טוב, ולדברי שרון היה מוכן לתת לירדנים הכול [עמ' 255]. כך מציינים המחברים לפחות. ואולי הם מוטים…).

באופן כללי, הסיפורים מעניינים מאוד, אף שחלקם ידועים, וחלקם אף הובאו גם בספר החדש שציינתי קודם, "קיצור תולדות ישראל", אף כי בצורה מצומצמת יותר. ועדיין, הספר גם חידש לי לא מעט. למשל, למדתי כי ואנונו כלל לא תכנן לחשוף את המידע על הכור. במשך שנים הצילומים היו בידו והוא לא עשה עמם דבר, וגם לאחר שפוטר ויצא מהארץ – טייל במזרח חודשים ארוכים ולא חשב בכיוון זה. רק בעקבות חבר שפגש ודרבנו לכך עשה את הדבר לבסוף

 

לסיכום, ספר מרתק. חשיפת סודותיו של ארגון ביון הם תמיד דבר מעניין, המעורר את הסקרנות, וכשהוא ארגון הביון של ישראל יש בכך ערך מוסף, המתאים מאוד – אומר שוב את שאמרתי בביקורתי לספר הקודם – לחגיגות 70 שנה למדינת ישראל.

 

שורה תחתונה – מרתק ומומלץ.

 

 

המוסד

"באר שחת"/ מאת חיים שיין

באר שחת/ ביקורת מאת חגי הופר

"באר שחת – המקורות ההיסטוריים של השחיתות הישראלית" מאת חיים שיין, ידיעות, 2018, 286 עמ'.

אני לא יודע איך התגלגלתי לקריאת הספר הזה, שהנושא שלא לא מאוד מעניין. אני חושב שהתעניינתי בעיקר בשאלה האם יש לשחיתות מקור קודם בכתבי היהדות, אבל הספר הזה לא הוסיף לי הרבה מעבר למה שכבר ידעתי.

חיים שיין, רב, עורך דין ומרצה לפילוסופיה של המשפט – וגם כותב בעיתון ישראל היום אם אינני טועה – מתחיל את ספרו בתיאור מדינת ישראל העכשווית וההיסטורית בסבך השחיתות. למשל, הוא מזהה שלוש תקופות של שחיתות נבדלות – עד 1967, עד 1977, ועד היום. הוא מפנה למקורות רבים, משפטיים וכלליים, ובכל עמוד יש כמה וכמה הערות שוליים, כך שזהו ספר מלומד מאוד. הוא מתאר גם את האמנות הבינלאומיות השונות נגד השחיתות ואת הבדיקות שנערכות בנושא.

בהמשך הוא מגיע ליהדות ומראה יפה מאוד איך הושמו בתשתיתה עקרונות יסוד שמטרתם למנוע את השחיתות ולשים בראש העם אנשים נקיי כפיים, שונאי בצע ושוחד. הדבר מופיע כבר בתנ"ך וממשיך הלאה בדבריהם של פוסקים שונים.

בהמשך הוא מתאר את השחיתות בגלות, תחילה בפרק ה', באופן כללי, ואחר כך באופן מפורט ובולט יותר בפרק ח – "חדירת השחיתות לחברה היהודית". שם הוא מתאר מעשי שחיתות רבים שנעשו בחברה היהודית הגולה, בכל הזרמים ובכל המעמדות, גם ואולי בעיקר אצל ראשי העדה. נראה לי שזה עיקר חידושו של הספר ועיקר החשיבות שבו, להראות שהפנייה למושחת ולמקולקל אינה דבר חדש, אלא דבר שהתקיים בעם היהודי מימים ימימה.

עם זאת, נראה לי מוגזם ולא נחוץ לכתוב ספר שלם על נושא כזה והיה אפשר להסתפק במאמר מקצועי עם עיקרי הדברים. על הכריכה מופיעים שבחים מאת פרופ' אסא כשר ופרופ' אביעד הכהן, ובאמת, כפי שציינתי, הספר מלומד מאוד וניכר שהושקעה בו עבודה רבה ומחשבה רבה. עם זאת, לקורא הרגיל – או עבורי לפחות – הספר די מייגע. ובאמת בשלב מסוים התחלתי לרפרף ולקפוץ במהלך קריאתו.

לכן נראה לי שהספר מיועד למשפטנים ואנשי מקצוע בלבד.

 

באר שחת