על המחנאות הפוליטית העכשווית

יום ג' 24.4.18. היום בכותרות שני אנשים שנחסמו ברשתות החברתיות – בצלאל סמוטריץ' שנחסם ל-24 שעות מטוויטר, ואמיר חצרוני שנחסם לצמיתות בפייסבוק. סמוטריץ' על שאמר שהיה צריך לירות בפיקת הברך של הנערה הפלסטינית עהד תמימי, שסטרה לחייל, וחצרוני על השטויות הרגילות שלו. זה מימין וזה משמאל.

צירוף המקרים הזה מיד מעלה על פני השטח את שאלת האיזון והעקביות. איני אוהב את המילה צביעות, כי דעות הן בדרך כלל מורכבות ויכולות להכיל אף נקודות בעייתיות ואף סתירות פנימיות, אין גישה מושלמת, לפי ניסיוני. ובכל אופן נראה לי שבפעם הזאת הדיון הזה כמו מתבקש, והוא עולה מאליו.

עכשיו, ראיתי הרבה מגיבים שאומרים שהמקרה של סמוטריץ' שונה, כי זו הסתה לאלימות. ובכן, אני איני חושב שזו הסתה לאלימות. הוא מדינאי והוא אומר מה לדעתו ההנחיות שצריך לתת לצה"ל, הוא לא קורא לקחת את החוק לידיים.

לכן אני חושב שלא צריך היה לחסום לא את זה ולא את זה. אני רואה סכנה גדולה בחופש הצנזורה הגדול שהרשתות החברתיות נוטלות לעצמן, ולדעתי יש לאפשר ביטוי בכל מצב, אלא אם כן זו הסתה (שכאמור אין כאן), הוצאת דיבה וכיוב'.

מצד שני, גם סמוטריץ' מצחיק בדמוקרטיות הסלקטיבית שהוא נוקט בה. מצד אחד מבחינתו לירות בנערה צעירה לא חמושה זה בסדר גמור. מצד שני, אם רק חוסמים אותו ליממה מהטוויטר הוא מזדעק על "זכות הדיבור" שלו, ותכף יצעק את סיסמת המהפכה הצרפתית – אחווה! חירות! שוויון!…

אבל מופע הצביעות לא נגמר כאן. לפני מספר ימים פורסם סרטון של חייל יורה בפלסטיני בעזה, שעומד ולא עושה דבר, לקול מצהלות חבריו. תחילה אולי אפשר היה לחוש הזדעזעות מהדברים, אבל מהר מאוד רוב האנשים (לפחות אצלי בפייסבוק) התיישרו עם הדברים והצדיקו אותם, ואולי קצת נזפו בצהלות החבר, גם לא יותר מדי. ובשישי האחרון צה"ל הרג נער פלסטיני בן 15, מפגין בגבול עזה, וגם כאן לא שמעתי הרבה גינויים. אז אני מתקשה להבין את ההבדל. מה ההבדל בין לירות בפיקות הברך של מפגינים בעזה ובין לעשות זאת בשטח אחר? למעשה, אין הבדל. ההבדל היחידי שאני רואה כאן, הוא שהפעם הדובר הוא איש ימין, שאנו רגילים לבוז לו, וזאת בכדי לבסס את הזהות הנבדלת שלנו. כלומר, יש כאן הבדל של מחנות, אבל לא הבדל מהותי.

אותו הדבר נכון גם לגבי מקרה אחר, שהיה בכותרות רק לפני יום-יומיים, וכוונתי לנטלי פורטמן, שדחתה את הפרס שהיה אמורה לקבל. תחילה, ביום שישי, הייתה דחייה בלי הסבר, או עם הסבר קצר של שלוש מילים. ואז, לפי מה שאני התרשמתי, היא קיבלה מהישראלים יחס מתנגד קיצוני כמעט מכל הכיוונים. אך אז, יום אחר כך, היא סיפקה הסבר מפורט, ובו אמרה שהיא מתנגדת להופיע עם בנימין נתניהו, ועכשיו היא קיבלה תמיכה רחבה הרבה יותר. כמובן, לא של כולם, הימין עדיין דחה אותה, אבל עתה זו נראתה עמדה לגיטימית, שלפחות החצי השני של העם יכול לתמוך בה. מבחינתה, היא עשתה מהלך חכם ולא הפכה את עצמה לדמות שנואה, לפחות לא לגמרי. אבל למעשה, ההודעה הראשונה הייתה חזקה יותר, וצריך להבין כי זו מדינת ישראל עכשיו, כלומר זו המונחית על ידי ממשלת הימין של ביבי. ולכן אני יכול להתנגד גם למעשי הצבא, כי אלו פעולות צבאיות המונחות על ידי ממשלת הימין של ביבי, ואין לזה כל קשר לאהבתי למדינה או לחיילים עצמם.

לבסוף, בחזרה לאמירה של סמוטריץ', לא יכולתי שלא להיזכר באמירה של יצחק רבין ב-1987 על המפגינים הערבים של האינתיפאדה הראשונה: "צריך לשבור להם את הידיים ואת הרגליים!". אם היה אומר זאת היום בטח היו חוסמים אותו ברשתות החברתיות. אני נזכר בזאת למרות שכביכול זה לא מתאים למטרה שלי ודווקא ימנים יכולים להשתמש בזה טוב יותר. אך בכל אופן זה מראה שהאלימות שלנו כלפי הערבים תמיד הייתה פה. תוצאות הכיבוש. אני רק מקווה שזה לא הולך ומחריף ושלא כולנו נמצא את עצמנו כסוג של סמוטריצ'ים בעתיד הלא רחוק.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s