על הסדרה "הקברניטים" של רביב דרוקר ועל החמצת הזדמנויות השלום מצד ישראל

על הסדרה "הקברניטים" של רביב דרוקר ועל החמצת הזדמנויות השלום מצד ישראל

"הקברניטים" מאת רביב דרוקר, ערוץ 10, 2018.

כבר בפתח הדברים אוכל לומר שמאוד נהניתי מהסדרה "הקברניטים" של רביב דרוקר, הסוקרת את חייהם של ראשי הממשלה שהיו כאן, והיא חידשה לי נקודות רבות. לדעתי, אם כן, זו סדרה מצוינת. זאת למרות שנתקלתי גם בהרמת גבה כלפיה, בעיקר בגלל שבכל פרק דרוקר מקדיש חלק לעיון בחיים האישיים של ראשי הממשלה, עם התמקדות בפרשיות האהבים, וזה נראה "צהוב". כמו כן, בכל פרק יש התמקדות במעשי שחיתות שנעשו או לא נעשו, נושא מאוד עכשווי, אך יש שראו אותו בעין ביקורתית. ואולם, אני נהניתי מכל חלקי הסדרה, אך גם אצלי חלק אחד הצליח לעניין במיוחד, והוא ההזדמנויות הרבות שהיו לשלום בינינו ובין שכנינו וכיצד חלק מהן הוחמצו. להלן אתמקד בזאת.

 

הפרק הראשון עוסק בבן גוריון. למעשה, זה הפרק היחיד שלא כתבתי אחריו שום דבר בפייסבוק וגם נושא השלום לא היה עוד בולט בו עבורי. אמנם, למשל, היה ויכוח בזמנו האם יש להכריז על הקמת המדינה במועד שהיא הוכרזה בו, אבל נראה שבן גוריון לקח את ההחלטה הנכונה והאמיצה. זאת על אף שאז כלל לא היה ברור שישראל תצליח להחזיק מעמד מול אויביה הרבים. ואולי לאחר המלחמה הייתה הזדמנות להגיע לשלום, אך אינני זוכר בדיוק את הפרטים ביחס לכך. למעשה, מה שהרשים אותי ביותר בפרק זה היה דווקא תיאור אהבת הספרים של בן גוריון ורכישות הספרים הרבות שלו. פרט זה גרם לי להעריך אותו עוד יותר.

 

הפרק השני עוסק בלוי אשכול (תוך דילוג על משה שרת). בפרק זה נאמרו דברים מטרידים רבים.

ראשית, נאמר שב-67 לפני המלחמה היו חילופי אש שונים בין ישראל ובין סוריה, אך ש-80 אחוזים מהם נבעו מהתגרויות מכוונות של ישראל דווקא. ולא זו בלבד אלא שההנהגה שיקרה לאזרחים ואמרה שאלה יוזמות של הסורים. הייתכן? מתברר שכן. ואספר לכם בסוד שאני לא מתפלא.

שנית, מלחמת ששת הימים עצמה. לפי התיאור בסדרה, כל הכיבושים נעשו מתוך מלחמות אגו של האלופים, ששאפו להגיע לרמטכ"לות. ההחלטה על כיבוש מזרח ירושלים והגדה התקבלה ברגע, על ידי אשכול עצמו, אך בהמלצת בגין. כששמעו זאת בדרום ורצו גם חלק מהתהילה כבשו את עזה וסיני, למרות שהייתה פקודה מפורשת נגד זה, ובלי אישור אשכול, ואולי אף בלי ידיעתו. ובסוף גם בצפון רצו נתח וכבשו את רמת הגולן, ללא סיבה נראית לעין. דיין בהתחלה התנגד לכך, אך לבסוף פעל להגשמת המטרה הזו, ושוב – בלי לערב את אשכול בהחלטה.

אני לא יודע אם כל הדברים האלה באמת התרחשו כפי שמתואר בסדרה, אך אם כן, זו תמונה עגומה ביותר, משחקי אגו.

לבסוף נשארנו עם מלא שטחים ואשכול שאל – מה נעשה עם כל זה? נראה שהשאלה הזו תקפה עד ימינו.

 

הפרק השלישי עוסק בגולדה מאיר. ושוב הצליחו לחדש לי.

על מלחמת יום כיפור שמענו הרבה, על הקונספציה שקרסה, על ההרוגים הרבים. אבל הנה מתברר שממש כמה חודשים לפניה המצרים הציעו לישראל הסכם שלום תמורת נסיגה מסיני – וישראל סירבה. גולדה נסעה לבית הלבן, נפגשה עם ניקסון, ואמרה לו לא. מדוע?

הרי שנים בודדות אחר כך ישראל הסכימה לאותו הסכם באותם תנאים, רק שעכשיו זה היה אחרי כמה אלפי הרוגים.

וגם אני שואל – אני באמת לא ממש מתעניין בנבכי הפוליטיקה של ישראל, אבל בכל זאת אני חי פה אי אילו שנים, אז איך זה שלא שמעתי על כך עד היום?

דבר דומה הופיע בפרק שעבר. כל זה אומר דרשני.

 

הפרק הרביעי עוסק ברבין. רבין של אחרי גולדה ורבין בקדנציה השנייה ב-1992.

רבין סוף סוף דווקא כן הגיע לשלום – עם הירדנים. ויתכן שהיה מגיע לשלום עם הפלסטינים אלמלא נרצח. אבל בתחילה הוא חשב לעשות שלום דווקא עם הסורים, אלא שתהליך שלום זה הופסק. לא הצלחתי להבין לגמרי מדוע. נאמר שאמר ששלום עם הפלסטינים הוא הפיך, כי נוכל לכבוש שוב את השטח אם הוא ישתבש, בעוד שהסכם עם הסורים אינו הפיך. אולי זו הסיבה, ואז האחריות לאי הגעה להסכם היא עלינו. גם ברק בכהונתו ניהל מגעים עם הסורים, אך נבהל ברגע האחרון. לי נראה שסיבה יותר נכונה לזה היא לחץ הציבור. הרי זכור הסלוגן מהתקופה ההיא "העם עם הגולן". כנראה הן רבין והן ברק הרגישו שאין להם תמיכה ציבורית לזה.

(אעיר כי לפני שידור הסדרה שודר פרק מיוחד על ניסיונות השלום של ברק [ואולי גם של אולמרט, איני זוכר בדיוק], ושם סופר כל סיפור התקפלותו מול הסורים. גם הפסגה שלו עם הפלסטינים היא הרבה יותר מורכבת מהצורה הפשטנית בה רגילים להציג אותה ["הציע להם הכול ולא רצו"]).

 

הפרק החמישי עוסק בבגין.

חלק מהדברים שלמדתי:

  1. הישראלים לא האמינו בהתחלה לסאדאת. הוכרזה כוננות מודיעינית ושקלו לגייס מילואים.
  2. סאדאת הוא זה שצריך לקבל את רוב הקרדיט על השלום, הוא עשה מעשה אמיץ ושילם על כך בחייו. בגין כמעט הכשיל את השלום. מלבד זאת, היה יכול להגיע להסכם מצוין גם על יהודה ושומרון, אך נמנע מכך. מצד שני, צריך להזכיר לטובתו שעוד לפני הכרזת סאדאת עשה פעולות שונות לכיוון הפיוס עם מצרים, כמו הכנת טיוטת הסכם – דבר שכלל לא ידעתי.
  3. כולם יודעים ששרון עבד על בגין לאורך כל הדרך במלחמת לבנון. אבל מצחיק ומעציב כאחת לדעת שבתחילה הוא אמר לבגין שהמבצע יארך 12 שעות, או לכל היותר 24 שעות. בסוף, כזכור, נשארנו שם 18 שנים. גם כלל לא ברור לי מדוע מינה את שרון לשר ביטחון למרות שהסתייג ממנו מראש, האם לא היו מועמדים אחרים?
  4. מתברר שבגין סבל מדיכאונות עוד לפני הדיכאון הידוע והפרישה מראשות הממשלה. בנוסף, היו לו בעיות בריאותיות רבות והוא אושפז כל כמה חודשים.

כאן גם הצטערתי לשמוע שנותר עוד פרק אחד, על פרס. מה עם כל השאר?

 

הפרק השישי עוסק בשמעון פרס, על שתי הקדנציות שלו, אחת בממשלת הרוטציה עם יצחק שמיר, והשנייה לאחר רצח רבין, למספר חודשים. כאן לא נידון כמעט עניין השלום. רק בתחילת הפרק נאמר שבעת חפיפת ראשי הממשלה בתחילת כהונתו שמיר אמר לו דבר אחד: "שמור על שלום". האם לשמור על שלום עם אויבינו? או אולי על שלום פנימי? לא, הכוונה לשמור על אברום שלום, שמעמדו התערער כידוע בעקבות פרשת קו 300…

מלבד זאת פרס מתואר כמי שמגבה את המערכת הביטחונית ואת מערכת היחסים המורכבת שלו עימה, וכן כמי שלא אומר את כל האמת, בלשון המעטה.

מה שהיה חסר בפרק זה הוא הסכם לונדון שהגיע אליו, אמנם לא כראש ממשלה – הסכם חלוצי, שנראה טוב מאוד, ששמיר הפיל אותו לבסוף.

 

המסקנות העולות מהסדרה בעייתיות מבחינתנו. ישראל מצהירה שוב ושוב שפניה לשלום, שידה מושטת לשלום, אך אנו רואים שאי אפשר לומר שכך היא אכן פעלה בכל המקרים. למעשה, כמעט כל ראשי הממשלה שנסקרו בסדרה – למעט בן גוריון, אולי – החמיצו הזדמנויות לשלום. אפילו בגין ורבין שעשו הסכמי שלום, החמיצו הסכמי שלום אחרים, אף כי את רבין אי אפשר להאשים, שהרי הוא נרצח במהלך כהונתו. וזה עוד דבר שנלמד פה – מי שיוזם מהלכי שלום, כמו רבין וכמו סאדאת – יש סיכוי סביר שישלם על כך בחייו, על ידי גורמים קיצוניים הנמצאים בארצו.

זו תמונה עגומה מאוד. והיא עגומה עוד יותר אצל ראשי הממשלה שלא נסקרו כאן – שמיר ונתניהו, שכלל לא עשו מאמץ כלשהו להגיע לשלום ורק טרפדו מהלכים. ברק ואולמרט כן יזמו, אך הראשון נכשל מסיבות שצריך לדון בהן באריכות, ולא כאן המקום, והשני נאלץ להפסיק את פעולותיו בגלל מעשי שחיתות. ונשאר עוד שרון, שפינה את עזה. עד היום ימניים מזכירים זאת כטעות, שהרי גזרת עזה עדיין לא רגועה. אך יש לזכור ששרון עשה פעולה חד צדדית – וזו הייתה טעות. אם הנסיגה הייתה מלווה בהסכם, עם עדיפות להסכם כולל, המציאות הייתה נראית אחרת. ואגב, גם ברק עשה נסיגה חד-צדדית – מלבנון. אך שם באמת לא היה לנו מה לחפש.

אז שירו שיר לשלום.

 

"איינשטיין ופרויד והמלחמה הבאה"/ בעריכת עופר אשכנזי, דוד בר-גל וערן רולניק

איינשטיין ופרויד והמלחמה הבאה/ ביקורת מאת חגי הופר

"איינשטיין ופרויד והמלחמה הבאה – בעקבות חליפת המכתבים "למה מלחמה"" בעריכת עופר אשכנזי, דוד בר-גל וערן רולניק, כרמל, 2018, 337 עמ'.

בשנת 1932 יזם המכון הבין-לאומי לשיתוף פעולה אינטלקטואלי, הפועל בחסות חבר הלאומים, חליפת מכתבים בין איינשטיין ופרויד, שני האינטלקטואלים היהודים הבולטים ביותר בדורם. איינשטיין בחר לשאול את פרויד שאלה חשובה מאוד – למה מלחמה? כלומר, למה אנשים נלחמים ולמה הם מוכנים להקריב את עצמם בשרות השליטים? וכן הוא שואל, "האם ניתן לשלוט בהתפתחות הנפשית של האדם ולעשותו עמיד כנגד הפסיכוזות של השנאה וההרסנות?" (עמ' 25). כל השאלות האלה באו לאחר שאיינשטיין מצהיר, שבעצם הפתרון הטוב ביותר הוא הקמת גוף בינלאומי חזק שיישב את הסכסוכים, אך לשם כך המדינות צריכות להסכים לוותר על קצת מסמכויותיהן.

את התשובה של פרויד אפשר לחלק לשניים. ראשית, הוא מתייחס אליה מבחינה היסטורית, ואומר כי תמיד אנשים נלחמו, והוא מוסיף כי בתחילה החזק השליט את כוחו, אך בהמשך החלשים התאחדו, ואז נוצר המעבר ממונחים של כוח למונחים של זכות. כל זה תואם את התיאוריה ההיסטורית שלו שנוסחה גם בספריו האחרים. שנית, מבחינת הפרט, הוא חוזר על התיאוריה שלו בדבר דחף ההרס, שהוא דחף המוות, לעומת הדחף הארוס, שהוא דחף החיים. שני אלה נראים הפכים והם באמת כאלה, אלא שלמעשה הם שלובים זה בזה, באופן המוביל למסקנה כי "השאיפה למגר את נטיותיו התוקפניות של האדם היא חסרת תוחלת" (עמ' 34).

ובכל זאת פרויד מציע שביב תקווה ודרך מילוט. הוא כותב:

"בעזרת תאוריית הדחפים המיתולוגית שלנו יקל עלינו למצוא נוסחה למאבק במלחמה בדרכים עקיפות. אם הנכונות למלחמה היא תולדתה של דחף ההרסנות, הדעת נותנת שנזמן כנגדה את ארוס, יריבו של הדחף הזה. כל דבר המעודד את התפתחותם של קשרים רגשיים בין אנשים בהכרח יפעל כנגד המלחמה. קשרים אלה יכולים להיות משני סוגים: אפשר שהם יהיו קשרים הדומים לאהבת אובייקט, אף כי לא למטרות מין. הפסיכואנליזה אינה צריכה להתבייש לדבר בהקשר זה על אהבה, שהרי גם הדת דורשת: "ואהבת לרעך כמוך". אלא שקל לדרוש וקשה לקיים. הסוג השני של קשרים רגשיים הוא על דרך ההזדהות. כל גורם המקדם את המשותף בין בני האדם מעורר רגשות של שיתוף והזדהויות. החברה האנושית מבוססת במידה רבה על רגשות כאלה" (עמ' 35).

הדברים פשוטים מאוד, ואולי אף יכולים להישמע כפשוטים מדי, ובכל אופן כדאי ללמוד ולהפנים אותם.

בהמשך מעלה פרויד שאלה בעצמו: מדוע אנו מנסים להפסיק את המלחמה? מנין הרצון הזה? אני שמתי לב במיוחד בתשובתו לשאלה הזו שהוא כותב "אנחנו, הפציפיסטים". הפציפיזם של איינשטיין מפורסם מאוד, אך הנה גם פרויד מכנה עצמו בשם זה. וכך הוא כותב:

"אנחנו, הפציפיסטים, מגלים כלפיה אי-סבילות מובנית, כמו הייתה אי-סבילות זו תכונה מוזרה שעברה הקצנה. ואכן, נראה שאנחנו מתקוממים נגד הבְּזוּת האסתטית שהמלחמה כופה עלינו לא פחות מאשר כנגד אכזריותה" (עמ' 38).

 

התרגום הוא תרגום חדש מאת ערן רולניק, אך אין זה התרגום הראשון.

השאלה של איינשטיין תופסת שני דפים והתשובה של פרויד עוד שישה. זו כל ההתכתבות. שאר הספר כולל מאמרים שונים ביחס להתכתבות זו.

המאמר הראשון הוא של ערן רולניק, שסוקר את היחסים בין פרויד ואיינשטיין, ובין היתר מראה שבכמה מקומות פרויד מביע את קנאתו באיינשטיין, למשל על כך שהוא פועל בתחום ידוע ומבוסס שלא צריך להוכיח את עצמו, בניגוד לתחומו החדש של פרויד.

המאמר השני הוא של עופר אשכנזי, הבוחן את פעילותו של איינשטיין הן בתנועה הפציפיסטית והן בתנועה הציונית.

הסתפקתי בקריאת שני המאמרים האלה, שמסתיימים בעמ' 103 והנחתי את הספר (לעת עתה לפחות). אני מרגיש שמיציתי את הנושא מבחינה מסוימת. מעלעול קל נראה שגם במאמרים הבאים בספר יש עניין רב, אך לא אוכל לספר עליהם כאן. אולי אני עושה עוול מסוים לספר בכך שאני סוקר רק את חלקו, אך החלטתי שההתכתבות בין איינשטיין לפרויד היא חשובה דיה כדי שאספר עליה, ולו באופן חלקי.

 

לבסוף, ברצוני להציג שני מקורות נוספים שנדרשו לשאלה ועונים עליה תשובה די דומה (האחד לשני).

המקור הראשון הוא אגרת יעקב, פרק ד, שבברית החדשה, וכך הוא כותב:

"1 הַמִּלְחָמוֹת וְהַמְּדָנִים אֲשֶׁר בֵּינֵיכֶם מֵאַיִן הֵמָּה הֲלֹא מִתּוֹךְ הַתַּאֲוֹת הַמִּתְגָּרוֹת בְּאֵבָרֵיכֶם׃ 2 אַתֶּם מִתְאַוִּים וְאֵין לָכֶם תְּרַצְּחוּ וּתְקַנְאוּ וְהַשֵּׂג לֹא תַשִּׂיגוּ תָּרִיבוּ וְתִלָּחֲמוּ וְאֵין לָכֶם מִפְּנֵי שֶׁלּא־שְׁאֶלְתֶּם׃ 3 הֵן שֹׁאֲלִים אַתֶּם וְלֹא יִנָּתֵן לָכֶם עַל־אֲשֶׁר שְׁאֶלְתֶּם בְּרָעָה לְמַעַן תְּבַלּוּ בְּתַאֲוֹתֵיכֶם׃".

המקור השני הוא אפלטון, בדיאלוג פיידון, שכותב:

"שכן גם מלחמות, מהפכות וקרבות – רק הגוף ותאוותיו מעוררים אותם. כי כל המלחמות באות לעולם בשל הממון, והממון דרוש לנו בשל גופנו, והרינו עבדים משועבדים לו לזה, ומתוך כך אין אנו פנויים לפילוסופיה" (עמ' 66 במהדורה המקורית ועמ' 19 בתרגום ליבס).

אני חושב שפרויד צועד בעקבות שני מקורות אלו, נקודת הפתיחה דומה, אף כי פרויד מעמיק יותר בתיאור הדחף הזה.

 

 

"עד כמה החיות חכמות? והאם אנחנו חכמים מספיק להבין זאת?"/ מאת פראנס דה ואל

עד כמה החיות חכמות? והאם אנחנו חכמים מספיק להבין זאת?/ ביקורת מאת חגי הופר

"עד כמה החיות חכמות? והאם אנחנו חכמים מספיק להבין זאת?" מאת פראנס דה ואל, מודן, 2018, 371 עמ'.

הספר עוסק בחקר התנהגות בעלי חיים ולא ברובד הביולוגי-אבולוציוני הכללי, אף על פי שכמובן הוא נסמך עליו. דה-ואל, חוקר מוביל בתחומו, מנסה לבדוק את תבונתן של החיות, כשהשאלה העומדת ברקע, אף כי הוא מתקומם אל מול מרכזיותה, היא האם באמת תבונת האדם עדיפה מהותית, ואם כן במה?

במהלך הספר מצויות דוגמאות רבות לתבונת בעלי החיים, ואסקור רק חלק מהן.

ראשית, בעבר היה מקובל לחשוב שבעלי החיים שונים מהאדם בכך שאינם מסוגלים להשתמש בכלים. דה ואל מפריך זאת. הנה לדוגמה שימפנזה שהציבה ארבעה ארגזים זה על גבי זה כדי להגיע לבננה גבוהה. או בניסוי אחר, שמו בוטן בתוך צינור, והקופים שנבדקו הצליחו להשתמש במקל כדי להוציאו משם. בהמשך הפכו את הניסוי למורכב יותר. הוצבה מלכודת במרכז הצינור, מעין גומה שלתוכה אמור ליפול הבוטן, כך שרק מצד אחד היה ניתן לחלץ אותו. ושוב, גם במשימה מורכבת זו הקופים עמדו.

שנית, אריסטו הגדיר את האדם כחי מדבר (זה לא נכתב בספר, אני מוסיף), ורבים מאז רואים ביכולת המילולית שלנו את יתרוננו על בעלי החיים. אך הנה דה ואל מספר על התוכי אלכס (עמ' 118), שלא רק "חזר כתוכי" על מילים ללא משמעות, אלא הצליח לזהות חפצים בשמם הנכון. והוא עשה אף יותר מזה, ולמשל כשנשאל באיזו צבע הבננה, אף שלא הייתה שם כל בננה, ענה את התשובה הנכונה: צהוב. ודה ואל מתאר משימות מילוליות מורכבות למדי שהוא הצליח בהן.

כאן אולי יש להעיר שהתוכי הזה הוא יוצא דופן ייחודי, ושרוב התוכים לא מצליחים במשימות כאלה.

ולעיתים בעלי החיים הצליחו אף יותר מבני האדם, והכוונה במשימות קוגניטיביות ולא פיזיות, כמובן. כזה הוא המקרה של השימפנזה איומו (עמ' 141), שהצליח לזכור שורת מספרים ולחזור עליה במהירות, ברמה שאף בני אדם לא הצליחו. אפילו עשו לו תחרות עם אלוף זכירה אנושי – ואיומו ניצח. זו אמנם יכולת ספציפית ומוגבלת, אך עדיין יכולת קוגניטיבית.

ובעלי חיים יכולים אף לזהות פרצופים (אני זוכר שקראתי אצל הרמב"ם, אם אינני טועה, שהם נעדרים את היכולת הזו). כך נמצא בעורבים, כבשים ואף צרעות. העורבים, כידוע, זוכרים במשך שנים את האדם שהזיק להם והם נוטרים לו. והנה, בניסוי אדם חבש מסכה והציק לעורב ואז העביר את המסכה למישהו אחר – והעורב נטר ונקם בבעל המסכה החדש.

כמו כן, יתכן שנמצא שדולפינים קוראים זה לזה בשמות. הדבר מוזכר בקצרה לקראת סוף הספר ואינני יודע עד כמה הוא מאושש, אך כדאי להזכיר זאת.

ואף יכולת מטא-קוגניטיבית הוזכרה, כלומר היכולת לחשוב על ידע שיש לך ושאין לך. כך בניסוי, כאשר היו ארבעה תעלות שבאחת מהן מזון ושלקוף היה ניסיון אחד להוציא אותו, אך הוא לא ידע באיזה תעלה הוא נמצא – הוא הציץ תחילה בכל ארבע התעלות. כלומר – הוא ידע שאין לו מספיק מידע. ועדיין, צריך להבחין בין מטא-קוגניציה ובין מודעות, שהיא נושא בפני עצמו.

דה ואל מזכיר כמה שיטות שבהן נהוג לבחון תבונה אצל חיות. אחת היא זיהוי עצמך במראה. במבחנים קודמים החיות נכשלו בכך. אך במבחנים חדשים, שנעשו באופן המותאם יותר לחיות, הן הצליחו בכך. הן זיהו כי ההשתקפות במראה אינה דמות אמיתית, ממש כמו ילד מגיל מסוים.

שיטה אחרת היא בדיקת יכולת חיקוי. ושוב יש הבדל בין המחקרים הישנים והחדשים. ויותר מכך, נמצא שהקופים מחקים רק את הדברים הנחוצים לפתרון הבעיה שעל הפרק, בעוד ילדים קטנים אנושיים מחקים אף דברים שאינם נחוצים לפתרון הבעיה, אך נעשו על ידי המחוקה במהלך פתרונה המודגם. אלא שהחוקרים הנבוכים בסוף החליטו שזה יתרון אנושי. כה מקובעים הם, אומר דה ואל.

לדעת דה ואל הניסויים מוטים נגד בעלי החיים. כי ראשית, בניסוי בילדים קטנים, הם מאותו מין של הבודק, וזה מקל. שנית, את הילד מחבקים ומנשקים ומעודדים, בעוד הקוף בדרך כלל עומד מאחורי סורגים, מטעמי ביטחון. אז ודאי שבתנאים אלה הילד יצליח יותר. ובאופן כללי, דה ואן טוען טענות רבות נגד העדפת בני האדם והשמתם במרכז. הוא אמור שבביולוגיה מזמן האדם נחשב על הרצף עם בעלי החיים ולא ישות נפרדת, וכך קורה עכשיו גם בפסיכולוגיה, שהופכת מדעית יותר ויותר, אך במדעי החברה האחרים ובמדעי הרוח עדיין נפוצה הדעה שהאדם הוא משהו מיוחד.

(בשיחה פרטית בעקבות הקריאה בספר שמעתי את הדעה כי האדם בכלל לא יכול לבחון את הנושא באופן אובייקטיבי שכן הוא חלק מהמשוואה ורואה את הדברים רק לפי הבנתו. זה נכון במידה מסוימת, אך צריך לזכור כי אימוץ מלא של גישה כזו לא יאפשר כל מחקר).

מבחינה היסטורית, דה ואל מזכיר את וואלס, שהגה תורה אבולוציונית במקביל לדרווין, עד שלעיתים התיאוריה מכונה תיאוריית דרווין-וואלס. אלא שלפי וואלס האבולוציה נעצרת אצל האדם, שהוא ברייה בפני עצמה – ופרט זה ודאי שהיום לא מקובל, אלא הדעה בדבר מה שמכונה "רציפות" היא השלטת.

כמי שעסק ברעיון הבריאה בצלם לא מעט[1], אני מוצא את ספרו של דה ואל מאתגר ביותר. ועם זאת, יש לזכור שהוא מציג עמדה ייחודית, שלא מקובלת על כל העוסקים בתחום, באופן שניכר מכתיבתו הפולמוסית. ועדיין, הוא מציג ממצאים משכנעים שקשה להתווכח איתם. ועוד אומר, כי אני התמקדתי בעיקר בעניין המוסרי הנלווה לרעיון שכל בני האדם נולדו בצלם, ואף הזכרתי את הרעיון כנמצא ברובד המיתוס הנצרך, אף כי יש גם ממצאים התומכים בו, כלומר בייחוד וביתרון של מין האדם. אך עדיין אי אפשר להתעלם מהרובד העובדתי. לכן, כאמור, ספר זה מאתגר אותי ואולי אף יוביל אותי לשינוי דעתי בנושא, או לעדכונה.

אזכיר גם כי כבר מחבר קהלת אמר "מותר האדם מן הבהמה – אין", אף כי אצלו המסקנה האחרונה שונה, לפחות לפי רוב הפירושים המסורתיים.

 

לסיכום, ספר מרתק, השופע נתונים, מאת מומחה בתחומו, בנושא מרתק מאין כמוהו.

רק אעיר כי הקריאה הייתה קשה לי. אינני יודע אם הדבר קשור לאופן הכתיבה, או שלחיבור שלי לנושא זה (הרבה ספרים בנושא ביולוגיה היה קשה לי לקרוא אותם), בכל מקרה – הקריאה לא זרמה לי.

 

[1] ראו: https://hagaibooks.wordpress.com/2016/12/13/%D7%94%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%90%D7%94-%D7%91%D7%A6%D7%9C%D7%9D-%D7%9B%D7%A4%D7%A8%D7%95%D7%92%D7%A8%D7%9E%D7%94-%D7%9E%D7%95%D7%A1%D7%A8%D7%99%D7%AA/

עד כמה החיות חכמות

"שפינוזה – ביוגרפיה"/ מאת סטיבן נדלר

שפינוזה – ביוגרפיה/ ביקורת מאת חגי הופר

"שפינוזה – ביוגרפיה" מאת סטיבן נדלר, רסלינג, 2007, 390 עמ'.

אחרי שקראתי את ספרו של נדלר "ספר שחושל בגיהינום" על "מאמר תיאולוגי מדיני" של שפינוזה ואהבתי אותו מאוד, עניין אותי לקרוא גם את הביוגרפיה המוקדמת יותר שלו על חיי שפינוזה והגותו. באופן כללי אני מתעניין יותר בפילוסופיה מאשר בסיפור החיים, אבל גם סיפור החיים מוסיף להבנה השלמה. ספר זה אינו מתרכז בהגות, אף כי הוא מציג גם אותה בקיצור יחסי, ולעומת זאת פירוט נפתולי החיים נרחב מאוד. נדלר מספר את כל סיפורי הרקע, גם השוליים ביותר, וכמו כן מרחיב את הדיבור על הנסיבות החברתיות והפוליטיות בחייו של שפינוזה. לא אוכל לסקור את כל הפרטים, אך אזכיר כמה מהם.

שפינוזה פרסם בחייו שני ספרים בלבד, ספר על דקרט, שלדעתי עדיין לא תורגם לעברית ואיני יודע מדוע, ואת "מאמר תיאולוגי מדיני" בשנת 1670. את ה"מאמר" הוא פרסם, בין היתר, כדי להכין את השטח לפרסום ספרו המרכזי, האתיקה. הוא לא שיער שהספר יחולל מהומה כה רבה. אבל הוא חולל. בכל מקום דיברו בגנותו ואף החרימו אותו ואסרו למכור עותקים ממנו. לאחר כמה שנים כשהתכוון סוף סוף לפרסם את האתיקה הוא עצר את תהליך ההדפסה באמצע, כי שמע שמדברים בגנות הספר והדבר הגביר את חששו, די בצדק חייבים להודות. האתיקה יצאה לאור לבסוף אחרי מותו (הוא מת מוקדם, בשנת 1677), ובהמשך גם הספרים "מאמר על תיקון השכל", "מאמר קצר על אלוהים, האדם ואושרו" (שנמצא שנים רבות לאחר מותו) ו"מאמר מדיני", שכתב בערוב ימיו ולא הספיק לסיים.

דבר אחד שהספר הזה חידש לי הוא, שאפשר שגרסה ראשונה של "מאמר תיאולוגי מדיני" הייתה מצויה כבר בשנת 1660 (מקובל שהחל בכתיבתו ב-1665). כך שיתכן שעיקריה היו כבר כתובים או אמורים בעת נידויו בשנת 1656. נדלר מביא בהקשר זה מכתב של העוצר מרוטרדם, אדריאן פאטס, שכותב כי ראה –

""מאמר תיאולוגי מדיני" מאת מחבר שלבטח לגמרי בלתי ידוע לך אבל שמו לא ייאמר לעת עתה. [המאמר] מכיל טיעון רב תועלת לימים אלה, שאת רובו אין למצוא בשום מקום אחר. מעל לכל, המחבר מטיל ספק בצורה דקה ומדויקת בהבחנה בין חוקים מדיניים ובין חוקי טבע. אני צופה שאנשים רבים, בעיקר תיאולוגים, שייסחפו על ידי רגשותיהם ודעותיהם הקדומות המרגיזות […] ילעיזו רבות כנגד ספר שאינם מבינים". (עמ' 131).

הוא צדק כמובן, באמת הלעיזו. אני חושב שהרושם העיקרי שמתקבל מקריאת סיפור חייו של שפינוזה הוא ההתנגדות העצומה שעוררו דבריו, שבימיו נחשבו דברי כפירה נוראיים והיום נראים לנו כמעט מובנים מאליהם, ולעומת זאת קור רוחו הפילוסופי ואצילותו.

כי אכן, מהמסופר בספר, שפינוזה היה אדם ששלט ברוחו והיה מאוזן מאוד. מה שהוא הטיף לו – אותו הוא גם קיים. רק פעם אחת סערה רוחו, וזאת כאשר ידידו ומיטיבו דה-ויט נרצח באכזריות על ידי המון זועם. שפינוזה חשב לצאת מביתו ולתלות שלט המאשים אותם בברבריות, אך בעל הבית שלו עצר בעדו, כי חשש לשלומו, ובצדק כנראה.

גם כאשר בעלת בית אחרת שלו שאלה אותו כיצד עליה לנהוג לדעתו, הוא השיב לה כי טוב שתמשיך לשמור על הדת הנוצרית שהיא מחזיקה בה, ושדרכה תוכל להגיע לגאולת נפשה. כלומר, הוא לא ניסה לכפות את משנתו על כל אדם, אך עדיין סבר בתוקף שיש לו הזכות לבטא את דעותיו.

למעשה, שפינוזה היה כה שווה נפש, שבניגוד למנודים אחרים בזמנו (והיו רבים כאלה, לפרקי זמן שונים), הוא כלל לא ניסה לבטל את החרם, לא על ידי פנייה לרבנים ולא על ידי הזכות החוקית שהייתה בידו לפנות למועצת העיר. נראה גם שהדבר לא הפריע לו במיוחד בהמשך חייו. כסף היה לו מקצבה, מעבודתו כמלטש עדשות ומעזרה לפעמים מידידיו הנוצרים הרבים – למרות שאחרי מותו, לאחר תשלום החובות, כמעט לא נותר כל רכוש, עד כדי כך שאחותו ביטלה את דרישתה להיות היורשת שלו – וגם ידידים, כאמור, היו הרבה. התוצאה העגומה היחידה מכך היא אולי העובדה שלא נישא מעולם. אולי – כי אולי אין קשר בין הדברים ולא היה נישא בכל מקרה. קצת חבל שגנים משובחים כאלה לא זכו לעבור לדור הבא. מצד שני, הכתבים כן עברו, ולזה לדעתי חשוב הרבה יותר.

 

לסיכום, ביוגרפיה מרשימה מאוד, אף על פי שהיא די כבדה, וכאמור מרחיבה את היריעה לנושאים שוליים וכלליים רבים, באופן המקשה על הקריאה. ובאמת לפעמים דילגתי על אי-אלו קטעים. אבל בכל מקרה שווה להכיר את סיפור חייו של האיש המיוחד הזה.

 

שפינוזה

המלצות ספרים לשבוע הספר 2018

המלצות לשבוע הספר 2018

כבכל שנה, רשימת ספרים מומלצים (בעיקר עיון) לשבוע הספר 2018, מהספרים שקראתי השנה:

 

"חמישים הוגים פוליטיים"/ מאת איאן אדמס ור"ו דייסון (לא חדש)

https://hagaibooks.wordpress.com/2018/05/20/%D7%97%D7%9E%D7%99%D7%A9%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%95%D7%92%D7%99%D7%9D-%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%98%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%90%D7%AA-%D7%90%D7%99%D7%90%D7%9F-%D7%90%D7%93%D7%9E%D7%A1-%D7%95/

 

"מגילת רות – פירוש ישראלי חדש"/ מאת גילה וכמן

https://hagaibooks.wordpress.com/2018/05/17/%D7%9E%D7%92%D7%99%D7%9C%D7%AA-%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A9-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C%D7%99-%D7%97%D7%93%D7%A9-%D7%9E%D7%90%D7%AA-%D7%92%D7%99%D7%9C%D7%94/

 

"פרשת בטאוויה"/ מאת סימון לייס (סיפור קצר מסדרת פטיט)

https://hagaibooks.wordpress.com/2018/04/14/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%91%D7%98%D7%90%D7%95%D7%95%D7%99%D7%94-%D7%9E%D7%90%D7%AA-%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%9F-%D7%9C%D7%99%D7%99%D7%A1/

 

"המוסד – המבצעים הגדולים" מאת מיכאל בר-זהר וניסים משעל (לא חדש)

https://hagaibooks.wordpress.com/2018/04/05/%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%A1%D7%93-%D7%94%D7%9E%D7%91%D7%A6%D7%A2%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%92%D7%93%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%90%D7%AA-%D7%9E%D7%99%D7%9B%D7%90%D7%9C-%D7%91%D7%A8-%D7%96/

 

"קיצור תולדות ישראל"/ מאת מיכאל בר זוהר

https://hagaibooks.wordpress.com/2018/03/20/%D7%A7%D7%99%D7%A6%D7%95%D7%A8-%D7%AA%D7%95%D7%9C%D7%93%D7%95%D7%AA-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C-%D7%9E%D7%90%D7%AA-%D7%9E%D7%99%D7%9B%D7%90%D7%9C-%D7%91%D7%A8-%D7%96%D7%95%D7%94%D7%A8/

 

"אנטומיה של מגפה"/ מאת רוברט וויטאקר

https://hagaibooks.wordpress.com/2018/01/27/%D7%90%D7%A0%D7%98%D7%95%D7%9E%D7%99%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%9E%D7%92%D7%A4%D7%94-%D7%9E%D7%90%D7%AA-%D7%A8%D7%95%D7%91%D7%A8%D7%98-%D7%95%D7%95%D7%99%D7%98%D7%90%D7%A7%D7%A8/

 

"אני מאשים" מאת אמיל זולא

https://hagaibooks.wordpress.com/2018/01/19/%D7%90%D7%A0%D7%99-%D7%9E%D7%90%D7%A9%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%90%D7%AA-%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%9C-%D7%96%D7%95%D7%9C%D7%90/

 

"חמישים הוגים יהודים"/ מאת דן כהן-שרבוק (לא חדש)

https://hagaibooks.wordpress.com/2018/01/16/%D7%97%D7%9E%D7%99%D7%A9%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%95%D7%92%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%90%D7%AA-%D7%93%D7%9F-%D7%9B%D7%94%D7%9F-%D7%A9%D7%A8%D7%91%D7%95%D7%A7/

 

"ר' חסדאי קרשקש"/ מאת זאב הרוי (לא חדש)

https://hagaibooks.wordpress.com/2018/01/02/%D7%A8-%D7%97%D7%A1%D7%93%D7%90%D7%99-%D7%A7%D7%A8%D7%A9%D7%A7%D7%A9-%D7%9E%D7%90%D7%AA-%D7%96%D7%90%D7%91-%D7%94%D7%A8%D7%95%D7%99/

 

כמו השנה חזרתי וקראתי כמה מספריו הקצרים של ליבוביץ, והם מומלצים:

http://www.e-mago.co.il/magazine/leibovits.html

 

וכמו כן חזרתי גם על ספרי ניטשה, וגם בהם כדאי לעיין:

https://hagaibooks.wordpress.com/2018/05/04/%D7%A2%D7%9C-%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99-%D7%A0%D7%99%D7%98%D7%A9%D7%94-%D7%A1%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%9D-%D7%A7%D7%A8%D7%99%D7%90%D7%94/

 

"חמישים הוגים פוליטיים"/ מאת איאן אדמס ור"ו דייסון

חמישים הוגים פוליטיים/ ביקורת מאת חגי הופר

"חמישים הוגים פוליטיים – מאפלטון עד רולס" מאת איאן אדמס ור"ו דייסון, תרגום דבי אילון, רסלינג, 2008, 347 עמ'.

אף פעם לא אהבתי במיוחד הגות פוליטית, אף כי קראתי כמה כתבים בשטחה, כמו המדינה של אפלטון ולויתן של הובס. לכן שמחתי כשנתקלתי בספר זה, המסכם בקצרה את הגותם של חמישים הוגים פוליטיים מרכזיים, למן העת העתיקה ועד לימינו. אני חושב שהקריאה בספר זה חסכה לי קריאה ממושכת ברבים מהספרים של הוצאת "שלם", המתמחה בהגות פוליטית, שעניינו אותי, אך לא במידה כזו שאקדיש להם את הזמן הנדרש.

הספר הזה הוא חלק מסדרה, בה יצאו גם "חמישים הוגים בני זמננו" ו"חמישים הוגים יהודים", שקראתי ואהבתי מאוד.[1] לקיצור אמנם יש את החסרונות שלו, וכן תמיד נשאלת השאלה למה הוגים אלו נכנסו ואחרים לא, אבל יש לו גם את המעלות שלו, כמו זו שהזכרתי למעלה.

 

מכיוון שלסור את כל ההוגים לא אוכל, וגם אין צורך בזה, אבחר מספר הוגים שנגעו לי במיוחד ואציג משהו מהגותם.

נתחיל באריסטו. הוא כותב:

"האדם בעל חיים מדיני על פי הטבע. ומי שאין לו מדינה – על פי הטבע, לא על פי המקרה – הריהו פחות או יותר מאדם" (הפוליטיקה, ספר א', פרק ב'; עמ' 19 בספר).

לאחרונה תומר פרסיקו כתב מאמר[2] על רעיון צלם אלוהים שבאדם וקישר אותו לאזרחות במדינה, המאפשרת את ביטוי אנושיותנו. בכך הוא עוקב אחר דברי אריסטו המצוטטים, אף כי אינו מצהיר על כך. ואעיר כי למעשה אני חושב שהקישור הזה קצת בעייתי, כי צלם אלוהים הוא מונח דתי, בעוד המדינה היא מונח חילוני כללי. ובאמת במקורותינו לא נעשה קישור כזה, אף כי גם יש בו טעם.

 

נמשיך עם ניקולו מקיאבלי (1469-1527), שכותב:

"כי זאת אפשר לומר בהכללה על בני האדם: שהם כפויי טובה, הפכפכים, מתחפשים ומתחזים, מתחמקים מסכנות, תאבי רווח. כשאתה מיטיב עמם הם כולם שלך […] וזאת כשהצורך רחוק; אבל כשהוא מתקרב אליך, הם מפנים לך את גבם" (הנסיך, פרק 17; עמ' 51 בספר).

זהו תיאור מפתיע של האדם, הפוך לכל דעה מהוגנת שאנו מכירים. ואכן, לא בכדי הגותו של מקיאבלי זכתה לשם המייחד אותה – "הגות מקיאבליסטית". הביטוי של הדעה הזו על האדם בהגות המדינית שלו ברורה – לפיו הנסיך צריך למשול מכוח היראה ולא מכוח האהבה, כי כוח היראה חזק יותר. ואולם, מיד נראה טיפוס שלטוני בדיוק הפוך, שמתבסס על אהבת הקהל.

 

ההוגה הבא שאציג הוא מקס ובר (1864-1920). הוא דיבר על שלושה טיפוסים של סמכות במדינה: הסמכות המסורתית, הסמכות המשפטית-רציונלית והסמכות הכריזמתית. על האחרונה, שהיא החידוש המרכזי שלו, נאמר:

"סמכות כריזמטית, המבוססת על דבקות במנהיג כריזמטי, הנה נדירה יותר, אך היא יכולה להופיע בכל עת ולפרוץ את הגבולות שנקבעו בשני סוגי הסמכות האחרים. בשמם של ערכים חדשים יכול המנהיג הכריזמטי לייסד שינויים שידיחו את המסורת, אך הוא יכול גם לבטל את הצווים של צורת הארגון המשפטית-רציונלית" (עמ' 225).

בהמשך הפרק נאמר כי אדולף היטלר הוא הדמות המרכזית המבטאת מנהיגות כריזמטית בעת המודרנית (אף כי ובר לא היה תומך בו, שכן התנגד בחריפות לאנטישמיות).

עתה, בלי בדל של קשר למשפט הקודם – שהרי כריזמה יכולה להיות אף חיובית – לי דווקא עלתה במחשבה דמותו של פוליטיקאי ישראלי בן זמננו, שניחן בכריזמה רבה. והנה, הפלא ופלא, גם במקרה הזה נוצר ערעור על המערך הקודם, על הארגון המשפטי. מפליא.

 

לבסוף, במה שנראה ממשיך את הסעיף הקודם, מצאתי עניין רב בפרק על בניטו מוסוליני והפשיזם, ועל כן אצטט ממנו בהרחבה. גם בעותק הספר שבידי, בפרק הזה יש סיכומונים והדגשות בעיפרון בכמות הרבה ביותר, כך שנראה שגם קודמי בקריאה התעניין בו מאוד.

הנה כמה מאפיינים של הפשיזם העולים מהפרק:

  1. רעיון האחדות:

"הפשיסטים מעלים על נס את המדינה כמייצגת את העם המאוחד, ואחדות מוחלטת היא האידיאל. כל פילוג ושונות הם תועבה. משום כך מתנגד הפשיזם מכול וכול לדמוקרטיה הליברלית, שבה יש חילוקי דעות, הזכות שלא להסכים, סובלנות, פלורליזם ומאבקי פלגנות; מעל לכול הוא דוחה את הדגש של הליברליזם על האידיווידואליזם" (עמ' 237).

  1. כפייה מלמעלה וכפיפות לשלטון:

"הפשיזם שואף לאחדות מוחלטת, שבה כופים את המשמעת ומעודדים אותה מלמעלה. היחיד חייב להיות כפוף למדינה, ואם יש בכך הכרח הוא גם יוקרב למענה. אנשים הם אפוא אמצעי שאין לו ערך כשלעצמו, שכן הערך אינו ביחיד אלא רק בשלם המאוחד. את השלם הזה מבין לאשורו רק המנהיג הדגול, ואת ההמונים יש לעצב בהתאם לרצונו.

הפשיזם הוא טוטליטרי במודע ובמפורש, ואינו מאפשר את קיומו של שום ארגון המסוגל להתנגד למדינה. למדינה יש שליטה מוחלטת באמצעי התקשורת ובחינוך, והיא כופה אחידות אידיאולוגית" (עמ' 238).

  1. מרכזיות המנהיג:

"נוסף על כך, הפשיסטים מעלים על נס את המנהיג. מוסוליני כינה את עצמו "הדוצ'ה" והיטלר קרא לעצמו "הפיהרר" – שתיהן מילים שמשמעותן "המנהיג"… למנהיג הדגול יש זכות להפעיל סמכות מוחלטת על עמו ולדרוש ממנו ציות מוחלט; זה מה שהיטלר כינה "עקרון המנהיגות"" (עמ' 239).

  1. קידוש המלחמה:

"ערכי הפשיזם מגיעים לביטוים המלא ביותר במלחמה. במלחמה מגיעה האומה לשיא האחדות והמשמעת וחדורה בתחושת תכלית וגאווה לאומית. בעיני הפשיסטים המלחמה "מטהרת" ומחזקת את העם; היחיד מתמזג בהמון, וישנה הזדמנות לגילויי אומץ ולהקרבה עצמית של היחיד למען הכלל"… אין זה מפתיע שמשטרים פשיסטיים היו בדרך כלל מיליטריסטיים מאוד" (עמ' 240).

  1. דמגוגיה ופנייה לרגש:

"הדיקטטורים הפשיסטים לא היו רודנים מרוחקים, אלא דמגוגים שפנו במישרין אל המוני העם… רטוריקה הפונה לרגשות, בפרק רטוריקה של שנאה, מילאה אצלם תפקיד מרכזי, ומוסוליני והיטלר גם יחד הפליאו לסחוף בדבריהם קהלי ענק […] למעשה, הפשיסטים בזים לאינטלקטואלים ולתיאוריה מתוחכמת. תחת זאת הם שמים דגש על היצר, על הרגש, על הרצון ומעל לכול על הפעולה" (עמ' 240).

 

נוסף לכל הצרות, הפשיזם הוא גם סקסיסטי, שוביניסטי.

כאמור, מצאתי עניין רב בפרק זה. כנראה הסיבה לזה היא שכיום המילה "פשיזם" נשמעת די הרבה במרחב הציבורי. האם היא נשמעת בצדק? זאת יחליט כל אחד לעצמו, אך בכל אופן כדאי להכיר את ההגדרות של המונח לפני שמחליטים. דעתי האישית, אם יורשה לי להביע אותה, שרבים מהמאפיינים האלה "צלצלו לי מוכר" מהמציאות העכשווית, אף שבזאת עדיין לא קבעתי את מהותה. בכל מקרה, אני מתכוון להמשיך ולקרוא בנושא זה וכבר איתרתי שלושה ספרים המתייחסים אליו בהרחבה.

 

לסיכום, ספר מצוין, סיכומים טובים החוסכים עמל רב למי שאין לו כוח – כמוני – לקרוא את כל ההגות הפוליטית הזו בהרחבה. שמחתי גם למצוא פרק די טוב בן 12 עמודים על מרקס, וכן פרק על אדוארד ברנשטיין, שלא הכרתי, אבי הסוציאל-דמוקרטיה. ובספר כמובן עוד אישים רבים ומעניינים, והקורא מוזמן להתרשם.

 

 

 

[1] ביקורת על האחרון כאן: http://nuritha.co.il/he/node/54924

[2] כאן: https://tomerpersico.com/2018/05/11/image_of_god_rights_of_man/

חמישים הוגים פוליטיים

"שבעת החטאים"/ מאת אביעד קליינברג

שבעת החטאים/ ביקורת מאת חגי הופר

"שבעת החטאים – רשימה חלקית" מאת אביעד קליינברג, ידיעות, 2007, 202 עמ'.

[קצרמר]

בנצרות יש שבעה חטאים חמורים – גאווה, עצלות, גרגרנות, קנאה, זעם, רדיפת בצע ותאווה – ועליהם נסוב הספר. אני התעניינתי בספר זה מכיוון שהנושא שלו נוצרי, וספרים אודות הנצרות לא יוצאים פה הרבה. הוא יצא די מזמן, והבנתי שהיה רב מכר בזמנו, אך אני הגעתי אליו רק עתה (2018).

אבל למקרא הספר התאכזבתי מאוד. כבר כריכתו החשידה אותו – זו מעין אריזה אלבומית קטנה, שבפורמט שלה יצא גם הספר "הסוד" והמשכיו. ואכן, גם מבחינת התוכן אין הרבה הבדל בין הספרים. קליינברג אמנם מנסה להראות מפעם לפעם איך ה"חטאים" האלה בעצם לפעמים מאוד נחוצים בחיים, למשל, תאוות הבצע – להמרצת הכלכלה וכיוב', אך בעיקר יש כאן חזרה על הרשימה הקלסית, עם מעט מאוד עניין.

וכאן אני מגיע לנקודה שלי, שבגללה החלטתי לכתוב את הביקורת הקטנה הזו אחרי הכול. קליינברג הוא פרופסור שמתמחה בכתבים הנוצריים, וממי אם לא ממנו יש לצפות להנגשת התרבות העשירה הזו? ואולם, לא פה, ולמעשה גם לא בשום מקום אחר (כמעט, אולי) לא זכינו להנגשה כזו. אני מבין את הרתיעה של הציבור היהודי מהנצרות, אך לדעתי טוב אם זו תתפוגג מעט. איננו חייבים להיהפך לנוצרים, רק להשכיל מעט אודות הדת הנפוצה ביותר בעולם.

ובחזרה לספר זה. בסופו של דבר יוצא איזה טקסט ניו-אייג'י טיפוסי, שאני מבין מדוע משך קהל רב, אך מבחינתי לא מספק את הסחורה. פינת אור קטנה מצאתי רק בפרק האחרון, בו מוסיף המחבר חטא שמיני משלו – חטא הצדקנות. אך זה מעט מדי ומאוחר מדי.

ייאמר שגם את ספרו האחרון, האל החושני, לא אהבתי. ויש לו גם כמה ספרים מדעיים יותר כנראה (את הנצרות מראשיתה עד הרפורמציה קראתי כחלק מלימודי האקדמיים והוא סייע לי מאוד), אך לא לזה כוונתי, אלא לספרים טובים המיועדים לקהל הרחב. אני מקווה שהוא ירים את הכפפה, ואם לא הוא – מישהו אחר.

שורה תחתונה: אכזבה.

 

 

 

שבעת החטאים