"עד כמה החיות חכמות? והאם אנחנו חכמים מספיק להבין זאת?"/ מאת פראנס דה ואל

עד כמה החיות חכמות? והאם אנחנו חכמים מספיק להבין זאת?/ ביקורת מאת חגי הופר

"עד כמה החיות חכמות? והאם אנחנו חכמים מספיק להבין זאת?" מאת פראנס דה ואל, מודן, 2018, 371 עמ'.

הספר עוסק בחקר התנהגות בעלי חיים ולא ברובד הביולוגי-אבולוציוני הכללי, אף על פי שכמובן הוא נסמך עליו. דה-ואל, חוקר מוביל בתחומו, מנסה לבדוק את תבונתן של החיות, כשהשאלה העומדת ברקע, אף כי הוא מתקומם אל מול מרכזיותה, היא האם באמת תבונת האדם עדיפה מהותית, ואם כן במה?

במהלך הספר מצויות דוגמאות רבות לתבונת בעלי החיים, ואסקור רק חלק מהן.

ראשית, בעבר היה מקובל לחשוב שבעלי החיים שונים מהאדם בכך שאינם מסוגלים להשתמש בכלים. דה ואל מפריך זאת. הנה לדוגמה שימפנזה שהציבה ארבעה ארגזים זה על גבי זה כדי להגיע לבננה גבוהה. או בניסוי אחר, שמו בוטן בתוך צינור, והקופים שנבדקו הצליחו להשתמש במקל כדי להוציאו משם. בהמשך הפכו את הניסוי למורכב יותר. הוצבה מלכודת במרכז הצינור, מעין גומה שלתוכה אמור ליפול הבוטן, כך שרק מצד אחד היה ניתן לחלץ אותו. ושוב, גם במשימה מורכבת זו הקופים עמדו.

שנית, אריסטו הגדיר את האדם כחי מדבר (זה לא נכתב בספר, אני מוסיף), ורבים מאז רואים ביכולת המילולית שלנו את יתרוננו על בעלי החיים. אך הנה דה ואל מספר על התוכי אלכס (עמ' 118), שלא רק "חזר כתוכי" על מילים ללא משמעות, אלא הצליח לזהות חפצים בשמם הנכון. והוא עשה אף יותר מזה, ולמשל כשנשאל באיזו צבע הבננה, אף שלא הייתה שם כל בננה, ענה את התשובה הנכונה: צהוב. ודה ואל מתאר משימות מילוליות מורכבות למדי שהוא הצליח בהן.

כאן אולי יש להעיר שהתוכי הזה הוא יוצא דופן ייחודי, ושרוב התוכים לא מצליחים במשימות כאלה.

ולעיתים בעלי החיים הצליחו אף יותר מבני האדם, והכוונה במשימות קוגניטיביות ולא פיזיות, כמובן. כזה הוא המקרה של השימפנזה איומו (עמ' 141), שהצליח לזכור שורת מספרים ולחזור עליה במהירות, ברמה שאף בני אדם לא הצליחו. אפילו עשו לו תחרות עם אלוף זכירה אנושי – ואיומו ניצח. זו אמנם יכולת ספציפית ומוגבלת, אך עדיין יכולת קוגניטיבית.

ובעלי חיים יכולים אף לזהות פרצופים (אני זוכר שקראתי אצל הרמב"ם, אם אינני טועה, שהם נעדרים את היכולת הזו). כך נמצא בעורבים, כבשים ואף צרעות. העורבים, כידוע, זוכרים במשך שנים את האדם שהזיק להם והם נוטרים לו. והנה, בניסוי אדם חבש מסכה והציק לעורב ואז העביר את המסכה למישהו אחר – והעורב נטר ונקם בבעל המסכה החדש.

כמו כן, יתכן שנמצא שדולפינים קוראים זה לזה בשמות. הדבר מוזכר בקצרה לקראת סוף הספר ואינני יודע עד כמה הוא מאושש, אך כדאי להזכיר זאת.

ואף יכולת מטא-קוגניטיבית הוזכרה, כלומר היכולת לחשוב על ידע שיש לך ושאין לך. כך בניסוי, כאשר היו ארבעה תעלות שבאחת מהן מזון ושלקוף היה ניסיון אחד להוציא אותו, אך הוא לא ידע באיזה תעלה הוא נמצא – הוא הציץ תחילה בכל ארבע התעלות. כלומר – הוא ידע שאין לו מספיק מידע. ועדיין, צריך להבחין בין מטא-קוגניציה ובין מודעות, שהיא נושא בפני עצמו.

דה ואל מזכיר כמה שיטות שבהן נהוג לבחון תבונה אצל חיות. אחת היא זיהוי עצמך במראה. במבחנים קודמים החיות נכשלו בכך. אך במבחנים חדשים, שנעשו באופן המותאם יותר לחיות, הן הצליחו בכך. הן זיהו כי ההשתקפות במראה אינה דמות אמיתית, ממש כמו ילד מגיל מסוים.

שיטה אחרת היא בדיקת יכולת חיקוי. ושוב יש הבדל בין המחקרים הישנים והחדשים. ויותר מכך, נמצא שהקופים מחקים רק את הדברים הנחוצים לפתרון הבעיה שעל הפרק, בעוד ילדים קטנים אנושיים מחקים אף דברים שאינם נחוצים לפתרון הבעיה, אך נעשו על ידי המחוקה במהלך פתרונה המודגם. אלא שהחוקרים הנבוכים בסוף החליטו שזה יתרון אנושי. כה מקובעים הם, אומר דה ואל.

לדעת דה ואל הניסויים מוטים נגד בעלי החיים. כי ראשית, בניסוי בילדים קטנים, הם מאותו מין של הבודק, וזה מקל. שנית, את הילד מחבקים ומנשקים ומעודדים, בעוד הקוף בדרך כלל עומד מאחורי סורגים, מטעמי ביטחון. אז ודאי שבתנאים אלה הילד יצליח יותר. ובאופן כללי, דה ואן טוען טענות רבות נגד העדפת בני האדם והשמתם במרכז. הוא אמור שבביולוגיה מזמן האדם נחשב על הרצף עם בעלי החיים ולא ישות נפרדת, וכך קורה עכשיו גם בפסיכולוגיה, שהופכת מדעית יותר ויותר, אך במדעי החברה האחרים ובמדעי הרוח עדיין נפוצה הדעה שהאדם הוא משהו מיוחד.

(בשיחה פרטית בעקבות הקריאה בספר שמעתי את הדעה כי האדם בכלל לא יכול לבחון את הנושא באופן אובייקטיבי שכן הוא חלק מהמשוואה ורואה את הדברים רק לפי הבנתו. זה נכון במידה מסוימת, אך צריך לזכור כי אימוץ מלא של גישה כזו לא יאפשר כל מחקר).

מבחינה היסטורית, דה ואל מזכיר את וואלס, שהגה תורה אבולוציונית במקביל לדרווין, עד שלעיתים התיאוריה מכונה תיאוריית דרווין-וואלס. אלא שלפי וואלס האבולוציה נעצרת אצל האדם, שהוא ברייה בפני עצמה – ופרט זה ודאי שהיום לא מקובל, אלא הדעה בדבר מה שמכונה "רציפות" היא השלטת.

כמי שעסק ברעיון הבריאה בצלם לא מעט[1], אני מוצא את ספרו של דה ואל מאתגר ביותר. ועם זאת, יש לזכור שהוא מציג עמדה ייחודית, שלא מקובלת על כל העוסקים בתחום, באופן שניכר מכתיבתו הפולמוסית. ועדיין, הוא מציג ממצאים משכנעים שקשה להתווכח איתם. ועוד אומר, כי אני התמקדתי בעיקר בעניין המוסרי הנלווה לרעיון שכל בני האדם נולדו בצלם, ואף הזכרתי את הרעיון כנמצא ברובד המיתוס הנצרך, אף כי יש גם ממצאים התומכים בו, כלומר בייחוד וביתרון של מין האדם. אך עדיין אי אפשר להתעלם מהרובד העובדתי. לכן, כאמור, ספר זה מאתגר אותי ואולי אף יוביל אותי לשינוי דעתי בנושא, או לעדכונה.

אזכיר גם כי כבר מחבר קהלת אמר "מותר האדם מן הבהמה – אין", אף כי אצלו המסקנה האחרונה שונה, לפחות לפי רוב הפירושים המסורתיים.

 

לסיכום, ספר מרתק, השופע נתונים, מאת מומחה בתחומו, בנושא מרתק מאין כמוהו.

רק אעיר כי הקריאה הייתה קשה לי. אינני יודע אם הדבר קשור לאופן הכתיבה, או שלחיבור שלי לנושא זה (הרבה ספרים בנושא ביולוגיה היה קשה לי לקרוא אותם), בכל מקרה – הקריאה לא זרמה לי.

 

[1] ראו: https://hagaibooks.wordpress.com/2016/12/13/%D7%94%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%90%D7%94-%D7%91%D7%A6%D7%9C%D7%9D-%D7%9B%D7%A4%D7%A8%D7%95%D7%92%D7%A8%D7%9E%D7%94-%D7%9E%D7%95%D7%A1%D7%A8%D7%99%D7%AA/