על הסדרה "הקברניטים" של רביב דרוקר ועל החמצת הזדמנויות השלום מצד ישראל

על הסדרה "הקברניטים" של רביב דרוקר ועל החמצת הזדמנויות השלום מצד ישראל

"הקברניטים" מאת רביב דרוקר, ערוץ 10, 2018.

כבר בפתח הדברים אוכל לומר שמאוד נהניתי מהסדרה "הקברניטים" של רביב דרוקר, הסוקרת את חייהם של ראשי הממשלה שהיו כאן, והיא חידשה לי נקודות רבות. לדעתי, אם כן, זו סדרה מצוינת. זאת למרות שנתקלתי גם בהרמת גבה כלפיה, בעיקר בגלל שבכל פרק דרוקר מקדיש חלק לעיון בחיים האישיים של ראשי הממשלה, עם התמקדות בפרשיות האהבים, וזה נראה "צהוב". כמו כן, בכל פרק יש התמקדות במעשי שחיתות שנעשו או לא נעשו, נושא מאוד עכשווי, אך יש שראו אותו בעין ביקורתית. ואולם, אני נהניתי מכל חלקי הסדרה, אך גם אצלי חלק אחד הצליח לעניין במיוחד, והוא ההזדמנויות הרבות שהיו לשלום בינינו ובין שכנינו וכיצד חלק מהן הוחמצו. להלן אתמקד בזאת.

 

הפרק הראשון עוסק בבן גוריון. למעשה, זה הפרק היחיד שלא כתבתי אחריו שום דבר בפייסבוק וגם נושא השלום לא היה עוד בולט בו עבורי. אמנם, למשל, היה ויכוח בזמנו האם יש להכריז על הקמת המדינה במועד שהיא הוכרזה בו, אבל נראה שבן גוריון לקח את ההחלטה הנכונה והאמיצה. זאת על אף שאז כלל לא היה ברור שישראל תצליח להחזיק מעמד מול אויביה הרבים. ואולי לאחר המלחמה הייתה הזדמנות להגיע לשלום, אך אינני זוכר בדיוק את הפרטים ביחס לכך. למעשה, מה שהרשים אותי ביותר בפרק זה היה דווקא תיאור אהבת הספרים של בן גוריון ורכישות הספרים הרבות שלו. פרט זה גרם לי להעריך אותו עוד יותר.

 

הפרק השני עוסק בלוי אשכול (תוך דילוג על משה שרת). בפרק זה נאמרו דברים מטרידים רבים.

ראשית, נאמר שב-67 לפני המלחמה היו חילופי אש שונים בין ישראל ובין סוריה, אך ש-80 אחוזים מהם נבעו מהתגרויות מכוונות של ישראל דווקא. ולא זו בלבד אלא שההנהגה שיקרה לאזרחים ואמרה שאלה יוזמות של הסורים. הייתכן? מתברר שכן. ואספר לכם בסוד שאני לא מתפלא.

שנית, מלחמת ששת הימים עצמה. לפי התיאור בסדרה, כל הכיבושים נעשו מתוך מלחמות אגו של האלופים, ששאפו להגיע לרמטכ"לות. ההחלטה על כיבוש מזרח ירושלים והגדה התקבלה ברגע, על ידי אשכול עצמו, אך בהמלצת בגין. כששמעו זאת בדרום ורצו גם חלק מהתהילה כבשו את עזה וסיני, למרות שהייתה פקודה מפורשת נגד זה, ובלי אישור אשכול, ואולי אף בלי ידיעתו. ובסוף גם בצפון רצו נתח וכבשו את רמת הגולן, ללא סיבה נראית לעין. דיין בהתחלה התנגד לכך, אך לבסוף פעל להגשמת המטרה הזו, ושוב – בלי לערב את אשכול בהחלטה.

אני לא יודע אם כל הדברים האלה באמת התרחשו כפי שמתואר בסדרה, אך אם כן, זו תמונה עגומה ביותר, משחקי אגו.

לבסוף נשארנו עם מלא שטחים ואשכול שאל – מה נעשה עם כל זה? נראה שהשאלה הזו תקפה עד ימינו.

 

הפרק השלישי עוסק בגולדה מאיר. ושוב הצליחו לחדש לי.

על מלחמת יום כיפור שמענו הרבה, על הקונספציה שקרסה, על ההרוגים הרבים. אבל הנה מתברר שממש כמה חודשים לפניה המצרים הציעו לישראל הסכם שלום תמורת נסיגה מסיני – וישראל סירבה. גולדה נסעה לבית הלבן, נפגשה עם ניקסון, ואמרה לו לא. מדוע?

הרי שנים בודדות אחר כך ישראל הסכימה לאותו הסכם באותם תנאים, רק שעכשיו זה היה אחרי כמה אלפי הרוגים.

וגם אני שואל – אני באמת לא ממש מתעניין בנבכי הפוליטיקה של ישראל, אבל בכל זאת אני חי פה אי אילו שנים, אז איך זה שלא שמעתי על כך עד היום?

דבר דומה הופיע בפרק שעבר. כל זה אומר דרשני.

 

הפרק הרביעי עוסק ברבין. רבין של אחרי גולדה ורבין בקדנציה השנייה ב-1992.

רבין סוף סוף דווקא כן הגיע לשלום – עם הירדנים. ויתכן שהיה מגיע לשלום עם הפלסטינים אלמלא נרצח. אבל בתחילה הוא חשב לעשות שלום דווקא עם הסורים, אלא שתהליך שלום זה הופסק. לא הצלחתי להבין לגמרי מדוע. נאמר שאמר ששלום עם הפלסטינים הוא הפיך, כי נוכל לכבוש שוב את השטח אם הוא ישתבש, בעוד שהסכם עם הסורים אינו הפיך. אולי זו הסיבה, ואז האחריות לאי הגעה להסכם היא עלינו. גם ברק בכהונתו ניהל מגעים עם הסורים, אך נבהל ברגע האחרון. לי נראה שסיבה יותר נכונה לזה היא לחץ הציבור. הרי זכור הסלוגן מהתקופה ההיא "העם עם הגולן". כנראה הן רבין והן ברק הרגישו שאין להם תמיכה ציבורית לזה.

(אעיר כי לפני שידור הסדרה שודר פרק מיוחד על ניסיונות השלום של ברק [ואולי גם של אולמרט, איני זוכר בדיוק], ושם סופר כל סיפור התקפלותו מול הסורים. גם הפסגה שלו עם הפלסטינים היא הרבה יותר מורכבת מהצורה הפשטנית בה רגילים להציג אותה ["הציע להם הכול ולא רצו"]).

 

הפרק החמישי עוסק בבגין.

חלק מהדברים שלמדתי:

  1. הישראלים לא האמינו בהתחלה לסאדאת. הוכרזה כוננות מודיעינית ושקלו לגייס מילואים.
  2. סאדאת הוא זה שצריך לקבל את רוב הקרדיט על השלום, הוא עשה מעשה אמיץ ושילם על כך בחייו. בגין כמעט הכשיל את השלום. מלבד זאת, היה יכול להגיע להסכם מצוין גם על יהודה ושומרון, אך נמנע מכך. מצד שני, צריך להזכיר לטובתו שעוד לפני הכרזת סאדאת עשה פעולות שונות לכיוון הפיוס עם מצרים, כמו הכנת טיוטת הסכם – דבר שכלל לא ידעתי.
  3. כולם יודעים ששרון עבד על בגין לאורך כל הדרך במלחמת לבנון. אבל מצחיק ומעציב כאחת לדעת שבתחילה הוא אמר לבגין שהמבצע יארך 12 שעות, או לכל היותר 24 שעות. בסוף, כזכור, נשארנו שם 18 שנים. גם כלל לא ברור לי מדוע מינה את שרון לשר ביטחון למרות שהסתייג ממנו מראש, האם לא היו מועמדים אחרים?
  4. מתברר שבגין סבל מדיכאונות עוד לפני הדיכאון הידוע והפרישה מראשות הממשלה. בנוסף, היו לו בעיות בריאותיות רבות והוא אושפז כל כמה חודשים.

כאן גם הצטערתי לשמוע שנותר עוד פרק אחד, על פרס. מה עם כל השאר?

 

הפרק השישי עוסק בשמעון פרס, על שתי הקדנציות שלו, אחת בממשלת הרוטציה עם יצחק שמיר, והשנייה לאחר רצח רבין, למספר חודשים. כאן לא נידון כמעט עניין השלום. רק בתחילת הפרק נאמר שבעת חפיפת ראשי הממשלה בתחילת כהונתו שמיר אמר לו דבר אחד: "שמור על שלום". האם לשמור על שלום עם אויבינו? או אולי על שלום פנימי? לא, הכוונה לשמור על אברום שלום, שמעמדו התערער כידוע בעקבות פרשת קו 300…

מלבד זאת פרס מתואר כמי שמגבה את המערכת הביטחונית ואת מערכת היחסים המורכבת שלו עימה, וכן כמי שלא אומר את כל האמת, בלשון המעטה.

מה שהיה חסר בפרק זה הוא הסכם לונדון שהגיע אליו, אמנם לא כראש ממשלה – הסכם חלוצי, שנראה טוב מאוד, ששמיר הפיל אותו לבסוף.

 

המסקנות העולות מהסדרה בעייתיות מבחינתנו. ישראל מצהירה שוב ושוב שפניה לשלום, שידה מושטת לשלום, אך אנו רואים שאי אפשר לומר שכך היא אכן פעלה בכל המקרים. למעשה, כמעט כל ראשי הממשלה שנסקרו בסדרה – למעט בן גוריון, אולי – החמיצו הזדמנויות לשלום. אפילו בגין ורבין שעשו הסכמי שלום, החמיצו הסכמי שלום אחרים, אף כי את רבין אי אפשר להאשים, שהרי הוא נרצח במהלך כהונתו. וזה עוד דבר שנלמד פה – מי שיוזם מהלכי שלום, כמו רבין וכמו סאדאת – יש סיכוי סביר שישלם על כך בחייו, על ידי גורמים קיצוניים הנמצאים בארצו.

זו תמונה עגומה מאוד. והיא עגומה עוד יותר אצל ראשי הממשלה שלא נסקרו כאן – שמיר ונתניהו, שכלל לא עשו מאמץ כלשהו להגיע לשלום ורק טרפדו מהלכים. ברק ואולמרט כן יזמו, אך הראשון נכשל מסיבות שצריך לדון בהן באריכות, ולא כאן המקום, והשני נאלץ להפסיק את פעולותיו בגלל מעשי שחיתות. ונשאר עוד שרון, שפינה את עזה. עד היום ימניים מזכירים זאת כטעות, שהרי גזרת עזה עדיין לא רגועה. אך יש לזכור ששרון עשה פעולה חד צדדית – וזו הייתה טעות. אם הנסיגה הייתה מלווה בהסכם, עם עדיפות להסכם כולל, המציאות הייתה נראית אחרת. ואגב, גם ברק עשה נסיגה חד-צדדית – מלבנון. אך שם באמת לא היה לנו מה לחפש.

אז שירו שיר לשלום.

 

4 מחשבות על “על הסדרה "הקברניטים" של רביב דרוקר ועל החמצת הזדמנויות השלום מצד ישראל

  1. חגי, מס' שאלות ברם ייתכן שיהיו לי עוד.

    א. איך רבין היה מגיע לשלום אם לא היה נרצח?

    ב. הוא הגיע עם ירדן והיה במגעים עם הסורים, לא כך?

    אהבתי

    1. א. אני לא יודע, אבל הוא התחיל תהליך שלום, שנגדע באמצע. אז גם הייתה הרבה יותר נכונות לשלום משני הצדדים, לדעתי.
      ב. כן, כתבתי זאת, הגיע לשלום עם ירדן והיה במגעים עם הסורים.

      אהבתי

  2. האם יש לו מקורות להצעת השלום המצרית לפני ששת הימים, ולהתגרויות הישראליות לפני ששת הימים?

    אהבתי

    1. הוא לא מציג מקורות, כי זו סדרת טלוויזיה ולא ספר. אבל לא שמעתי שחלקו עליו אחרי שידור הפרקים, כך כנראה שהדברים ידועים. כמו שכתבתי, אני לא מומחה גדול בהיסטוריה של הפוליטיקה בישראל ואני מסתמך כמעט רק על מה שראיתי. בנוגע להתגרויות, קראתי משהו דומה גם בביוגרפיה של לוי אשכול, אפילו הזכירו שם את אותו חורש יחיד בשדה שהוצג בסדרה.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s