"זבח ליופי"/ מאת אלחנן בלומנפלד

זבח ליופי/ ביקורת מאת חגי הופר

"זבח ליופי – על יפי הטבע וירושלים", מאת אלחנן בלומנפלד, רבדים, 2018, 72 עמ'.

זכות נעימה נפלה בחיקי לכתוב על ספרו החדש של מכרי ורעי אלחנן בלומנפלד. את אלחנן אני מכיר מהרצאות בחנות הספרים הירושלמית הולצר ספרים, שנכחנו בהן יחד. יצא לי עד כה לקרוא כמה מכתביו הקצרים, אותם הוציא במהדורה ביתית מצומצמת. ראיתי בהם הרבה הומור ואיזה זיק של שובבות. אלחנן הוא אדם מבוגר ונראה לי שגם התחיל לכתוב בגיל מבוגר, או על כל פנים ודאי לפרסם. אך מה בכך? נזכור את המשוררת היפנית שיבטה טויו, שכתבה את ספרה הראשון "הבוקר בא תמיד" בגיל 92 וזכתה בהצלחה גדולה. האם אותו הדבר יכול לקרות גם לאלחנן? ימים יגידו.

הספר שלפנינו מתמקד מכל הנושאים ביפי הטבע וירושלים, ככותרת המשנה. אלחנן מתחיל בתיאור ביתו, כולל החתולים שבחצר ובעלי החיים השונים שבסביבה, כולל צילומים פרטיים שפזורים לאורך כל הספר. לאחר מכן הוא יוצא למרחב, לשוק מחנה יהודה, לרחוב אגריפס, לעמק רפאים, לבניין ג'נרלי, ומספק לנו הצצה מהנה לנוף הירושלמי המוכר כל-כך לתושבי העיר, ולהווי הרחובות.

ושוב אני חוזר לשיבטה טויו. קראתי רק מעט ממה שכתבה ועדיין לא את הספר השלם, אך התרשמתי שגם היא מתארת הוויה אישית, יומיומית, של מי שראתה כבר הרבה בחיים. דבר דומה אני מוצא גם אצל אלחנן. הוא עצמו מעיד על כך בפתיחת הספר, בשיר "זבח ליופי":

"…

בשקט אביט, בלוא המולה וקנאה

ואלחש באזניי עננים בצנעה:

על היפה בעולם רבים כבר שיבחו.

לי אך מעט להציע,

הנה, קחו" (עמ' 7).

 

ועל ההומור המיוחד של אלחנן יוכל להעיד השיר הראשון ממש, "מעין הקדמה":

"יש הטוענים, כי בספר זה

הסגנון אינו אחיד.

 

נשאלתי:

כתיבתך, באיזו סוגה היא?

 

עוד לא החלטתי

אבל השתדלתי שתהיה

סוגה בשושנים" (עמ' 5).

 

בנוסף, מדי פעם מופיעה חריזה מקורית ורעננה. למשל בשיר "בביתי יש גינה":

"בביתי יש גינה, קטנטנה, מקסימה,

אם גם לא מרשימה כשל וילה.

עם בוקר אבדוק אם חסר לה דבר מה,

אם זה דשן, או מים, אביא לה" (עמ' 10).

 

הוצאת רבדים בה יצא הספר אינה מוכרת לי ולא מצאתי פרטים עליה או על הספר במרשתת. אני מקווה שהדבר לא יפגע בתפוצת הספר, שאני מקווה שימצא מסילות אל ליבם של קוראים רבים ככל האפשר.

 

בעמוד האחורי מצוטט פרופ' אריאל הירשפלד שאומר:

"הספר מקסים בתכלית.

הטון הנרגש והאירוני כאחד

הוא העושה את העניין למיוחד ועדין כל כך".

 

 

זבח ליופי

"בין דת לדעת"/ מאת אפרים חמיאל

בין דת לדעת/ ביקורת מאת חגי הופר

"בין דת לדעת – העמדה הדיאלקטית בהגות היהודית בת זמננו מהרב קוק עד הרב שג"ר" מאת אפרים חמיאל, כרמל, 2018, 197 עמ'.

זהו החלק השלישי בטרילוגיה של ד"ר חמיאל, שקדמו לו "הדרך הממוצעת" (שעיינתי בו מעט) ו"האמת הכפולה". האמת הכפולה היא אמת ההתגלות מצד אחד והתבונה מצד שני. לאורך ההיסטוריה הוצגו כמה גישות בכדי לגשר על הפער בין שני אלה. יש מי שסבר שיש חפיפה בין השניים ויש מי שסבר שיש ביניהם נקודות מחלוקת, ואז לפי חלק יש להכריע לפי ההתגלות ולפי אחרים לפי התבונה. חמיאל מציג מפה שלמה של התפלגות הגישות, אך לא אחזור על כולה פה ותוכלו למצוא אותה בספר. אציין רק כי יש גישה נוספת, ההולכת בדרך הגל, לפיה קיימת התפתחות היסטורית, מתזה לאנטיתזה ולסינתזה. בעמדה זו נקט רנ"ק וכן כמה ממשיכיו.

בספר זה בוחן חמיאל את הגישות השונות ביחס לשאלה הזו מאת הוגים במאה העשרים ובמאה העשרים ואחת. לא אחזור פה על כל ממצאיו ורק אציין כמה נקודות, וגם כן רק בראשי פרקים קצרים.

דיון ארוך ומורכב מוקדש לרב סולובייצ'יק ופרשניו. בכתביו נראה בכמה מקומות שהוא סובר שניתן להגיע להרמוניה מסוימת בין שני הקצוות, אך במקומות אחרים הוא טוען שיש לחיות עם המתח הזה ושהוא ייפתר רק באחרית הימים. פרשניו פרשו את דבריו בצורות שונות, מהם – למשל הרב שרלו – עשו ניסיונות להראות גישה אחדותית בדבריו. אך לדעת חמיאל אין כאן גישה אחת, אלא שתי גישות נפרדות, לפי הלך הרוח או המחשבה ברגע נתון.

גם בנוגע לרב קוק הוא מציג שורה של הוגים שסבורים שמצא דרך לאיחוי הקרע, אך הוא סובר שאין באמת איחוי כזה. (לציבור הרחב ודאי זכורה אמירתו שארמון התורה נמצא מעל ארמון המדע).

עניין מיוחד מצאתי בהגותו של פרופסור עקיבא ארנסט סימון. במאמרו "אז איתם (על התמימות השנייה)" הוא מציג רעיון מעניין, לפי האמונה של הילד היא זכה ותמימה, אך לאחריה באה ההתבגרות ובה מקבל הילד תבונה ודעת בבית הספר ובאוניברסיטה, ואותה תמימות נסדקת, או נשברת. אך אין זה סוף פסוק, כי ניתן להציע שלב נוסף, בוגר יותר, בו האדם מבצע אינטגרציה בין תמימות ילדותו ותבונת התבגרותו, וזו היא "התמימות השנייה". כמובן, יש כאן השפעה של המהלך ההגליאני שהזכרתי, אך תוך יישומו לחייו של הפרט. אני מצאתי רעיון זה מעניין מאוד, וגם את ההוגה שהגה אותו לא הכרתי.

הוגים נוספים מציגים התמודדות עם תחומים צרים יותר. כך, הרב ברויאר התמודד עם ביקורת המקרא והגה את "תורת הבחינות שלו", המאפשרת את לימוד הביקורת, אך תוך כדי התאמתה לדעות האמונה המקובלות. פרופסור תמר רוס התמודדה עם נושא הפמיניזם והיהדות, תוך שהיא נדרשת למושג של "התגלות מצטברת", כלומר כזו שהולכת ומתגבשת לאורך הדורות ולא רק נקבעת בנקודת זמן אחת. והרב שג"ר התייחס להגות הפוסטמודרנית ולא שלל אותה מעיקרה, אלא הציג גישה רכה שלה, שיכולה להשתלב ביהדות המסורתית ואף להפרות אותה.

לבסוף, מוצגים הוגים חדשים מאוד. ד"ר משה מאיר סובר שיש מצב של אמת כפולה בלתי פתירה, אך משרטט תודעה המכילה את שתי האמיתות. ד"ר מיכה גודמן, שכתב על מורה הנבוכים של הרמב"ם, סובר שיש מבוכה, אך דווקא היא הגואלת, שכן ידיעתנו מוגבלת. וד"ר אלחנן שילה מציג דרך חדשה, המחדשת את היהדות, שנקלעה למצוקה אל מול האתגר האמור. על ספריהם של שני האחרונים (וכן על הרב שג"ר) כתבתי בנפרד בעבר.

את דעתו האישית מציג חמיאל באחרית הדבר. הוא סובר כי אלו באמת שני מקורות סמכות נפרדים – אחד מימין ואחד משמאל, אחד בראש ואחד בלב. זו עמדה לא אפולוגטית, והוא מודע לכך שאינה עולה בקנה אחד לגמרי עם העמדה האורתודוכסית המקובלת.

ואילו דעתי האישית בנושא היא, שאכן יש סתירה בין שני המקורות הנפרדים האלה, אך שבסתירה זו על פי רוב ידה של הגישה הדתית על התחתונה ועל כן היא צריכה לפנות דרך לעולם הדעת. אך אין זה אומר שהיא צריכה להיעלם מהעולם ולסיים את דרכה בהיסטוריה, רק שהיא צריכה להציג יומרות קטנות יותר וכן להתעדכן בהתאם לזמן.

 

לסיכום, ספר מלומד מאוד, המהוות סיכום טוב של הנושא שהוא עוסק בו, שהוא המתח בין דת לדעת, ככותרתו. אציין גם כי בספר ציטוטים רבים מכתבי ההוגים הנידונים. דבר זה היה גם בספרו הקודם של המחבר שקראתי חלק ממנו, ונראה שזה סגנונו. עם זאת, צריך לציין שהדבר הופך את הקריאה למאומצת יותר, וגם באופן כללי הספר אינו כל-כך פשוט לקריאה. אבל מי שיתאמץ ייצא נשכר.

כמו כן אציין, כי ליבוביץ ידוע בגישתו שהאמונה והמדע הם שני עולמות נפרדים שלא נוגעים זה לזה. חמיאל מזכיר אותו בכמה מקומות, אך לא מקדיש לו פרק שלם, שכן, כנראה, אין הוא שייך לקטגוריה הספציפית בה עוסק הספר.

 

הרשימה המלאה של האישים הנידונים בספר מופיעה על כריכתו:

"הספר שלפניכם עוסק בעמדותיהם הדיאלקטיות של הרב קוק, הרב סולובייצ’יק, הרב א”י השל, מיכאל רוזנק, ש”ה ברגמן, ליאו שטראוס, ע”א סימון, אמיל פקנהיים, הרב מרדכי ברויאר ודודו הרב יצחק ברויאר, תמר רוס, הרב שג”ר, משה מאיר, מיכה גודמן ואלחנן שילה. בנוסף, מוצגות פרשנויות להוגים אלו משל אבינועם רוזנק, אליעזר שביד, אביעזר רביצקי, אבי שגיא, בנימין איש-שלום, אהוד לוז, דב שוורץ, הרב יובל שרלו, לורנס קפלן וחיים רכניצר. המחבר מערער על כמה מפרשנויות אלו ומציע פרשנות משלו".

חמיאל-דעת

"לא נורמליים!"/ מאת אלן פרנסיס

לא נורמליים!/ ביקורת מאת חגי הופר

"לא נורמליים! – מבט נוקב מבפנים על אבחון פסיכיאטרי שיצא משליטה, על חברות התרופות, ועל הפיכת התנהגויות יומיומיות שלנו לבעיות רפואיות" מאת אלן פרנסיס, ידיעות, סדרת פילוסופיה ומדע, 2016. תרגום דפנה לוי.

בתחילת השנה (2018) קראתי את הספר החדש "אנטומיה של מגפה", המתאר את חוסר האפקטיביות לטווח ארוך של הטיפולים הפסיכיאטריים התרופתיים, והתרשמתי מאוד. לכן רציתי מאוד לקרוא גם את הספר הזה, של פרופ' אלן פרנסיס, ששמעתי עליו, והנה הגעתי אליו עכשיו.

אלן פרנסיס הוא פסיכיאטר במקצועו, ואחד מכותבי DSM IV, המדריך לפסיכיאטרים הרביעי, ואם אינני טועה אף היה ראש הצוות של הכותבים שלו. כשאדם בעל סמכות כזו מדבר בתחום מומחיותו כדאי מאוד להקשיב. מה גם שהוא אומר דברים פורצי גבולות ואמיצים מאוד.

הספר מתחיל במה שנראה כמו מבואות כלליים ארוכים. תחילה הוא דן במושג הנורמליות, ומראה כיצד בלתי ניתן להגדיר אותו כראוי בשום דיסיפלינת מחקר. ולאחר מכן בא פרק ארוך הסוקר בקצרה את תולדות הפסיכיאטריה, שבעצם ראשיתה מופיעה אצל הערבים, ובאסלאם, כדאי לדעת, היחס אל חולה הנפש מאוד אנושי.

אך לבסוף פרנסיס מגיע לעיקר דברו, שהוא פשוט מאוד. לטענתו, היום אנו סובלים מעודף אבחונים בכל תחומי הפסיכיאטריה, למן דיכאון והפרעות חרדה ועד להפרעות קשב וריכוז. כתוצאה מכך, הרבה יותר אנשים נוטלים תרופות מאשר הכמות שנראית רצויה ונכונה. פרנסיס מוצא לכך סיבות רבות, אך בראשן שם את המעבר מ-DSM IV, שהוא היה שותף לכתיבתו, מדריך שהיה זהיר מאוד בהגדרות שלו, ל-DSM V, המדריך החדש, שמאוד מרחיב את גבולות ההגדרות של הפרעות הנפש.

מעבר לכך, יש סיבות נוספות. תאוות הבצע של חברות התרופות, והוא מראה כיצד כולן עוברות על החוק באופנים שונים, בין היתר בצורת השיווק. בקשר לזו, בארה"ב ניתן לפרסם תרופות פסיכיאטריות ישירות לאזרח, מה שמגדיל את הפופולריות שלהן. ויש גם את עניין האופנה, הטרנד, כמו שהיה למשל עם הפרוזק. את הפרוזק נטלו גם אנשים שאינם מוגדרים כפגועי נפש, אלא אזרחים מהשורה. והרי זו השיטה העיקרית להגדלת הרווחים – הגדלת מאגר נוטלי התרופות גם לאזרחים "רגילים".

אני חושב, שוב, שכשהדברים החמורים האלה באים מפיו של פסיכיאטר בולט בתחומו הם מקבלים משנה תוקף. וזאת אף על פי שהדברים שהוא אומר הם מצומצמים מאוד יחסית לספר הקודם שקראתי, שהזכרתי קודם. בספר ההוא מראים איך התרופות עצמן לא יעילות מספיק, וכיצד לא נעשה מחקר מספיק אודותיהן, או שנעשה מחקר אך הוא מוסתר. זאת מעבר למגפת האבחונים והטיפולים התרופתיים. כאן ההתמקדות היא כמעט בלבדית בגורם האחרון שהזכרתי. וגם כאן – פרנסיס לא יוצא נגד הטיפולים התרופתיים בכללותם, אלא רק על התרבותם הלא הגיונית.

ועדיין, חלפו כמה שנים מאז שפורסם הספר, האם השתנה משהו מאז? דומני שלא. אולי התקיימו כמה דיונים, הספר הנידון ודאי גם עשה רעש מסוים, אך לא נראה לי שנרשם שינוי משמעותי בנתונים עצמם. אולי זה יותר מדי לקוות, והרי הממסד הפסיכיאטרי הוא ממסד מבוסס ומשומן היטב, בכסף ובהכרה ציבורית. מה שנותר הוא הפרט, כלומר, שכל אחד יעשה את החשבון לעצמו.

 

לסיכום, זה ספר חשוב מאוד ופורץ דרך, אם כי, עליי להודות, נהניתי הרבה יותר מקריאתו של הספר הקודם, "אנטומיה של מגפה", שהוא משופע בנתונים חשובים. וזאת על אף שלמעשה "אנטומיה של מגפה" הוא ספר קשה יותר לקריאה והספר שלפנינו נראה כיותר מכוון לקהל הרחב.

לסיום, איני יכול להתעלם מהעובדה שמצאתי בספר שגיאות ניסוח רבות, שכנראה יש לתלות אותן בתרגום לקוי. הנה למשל, ""down to 5'7 מתורגם ל-"מתחת ל-1.70 מטר". אני לא מתייחס למידות השונות, אך המשמעות האמיתית היא למטה עד 1.70, החל מ-1.77, כלומר סטיית תקן של גובה ממוצע. ראו: עמ' 32. או ציטוט מעמ' 89: "שני שליחים ליוו את קוק (Cook) במסעות שונים מסביב לעולם, וכמה מהם מתו במקומות רחוקים". איך להבין את זה? או שכל פעם היו שני שליחים אחרים ואז אפשרי לומר "כמה מהם", אבל זה עדיין לא ברור. השגיאות האלה מעכירות במעט את הקריאה.

לא נורמליים

על ספרי ניטשה/ סיכום קריאה

לאחרונה קראתי בקריאה חוזרת את כל כתבי ניטשה (למעשה עוד נשאר לי קצת לקרוא, אך אני נפנה לכתיבה כבר עכשיו), ולכן חשבתי לכתוב סיכום קצר של מחשבותיי. אחריו, וזה כנראה העיקר, אביא מספר ציטוטים נבחרים שצילמתי מתוך הספרים במהלך הקריאה.

 

ניתן לסכם את עיקר הגותו של ניטשה, לדעתי, ברעיון אחד מרכזי. הוא עצמו סיכם אותו כך: "דיוניסוס נגד הצלוב". ואת עיקר הצדדים של הרעיון הזה ניתן למצוא בספרו הפופולרי ביותר "כה אמר זרטוסטרא". כך, שאיפתו היא ליישר את הדרך לפני ה"על אדם", שהוא ישות חדשה בנוף ההיסטוריה העולמית, הנמצא "מעבר לטוב ולרוע", כשם ספרו הבא. האדם הזה יוצר לעצמו את ערכיו, שלפיהם הוא הולך.

מבחינה זו אפשר לראות גם איך רעיון "השיבה הנצחית" קשור לרעיון המרכזי שציינו. הרעיון מופיע בצורתו הידועה כבר ב"מדע העליז", אך חוזר בניסוח אחר גם בזרטוסטרא. לפיו, יש לחשוב כאילו כל מעשה שאני עושה – עשיתי אותו כבר בעבר ואעשה אותו שוב בעתיד. ההיסטוריה חוזרת על עצמה. יש הרבה חומר למחשבה ברעיון הזה, אך לדעתי הוא מצביע בעיקר על לקח אחד: מכיוון שכך, כל מעשה שאעשה צריך להיות אותנטי ומלא חיים. ואין מקום לחרטות. זהו היסוד של המחשבה האקזיסטנציאליסטית, שניטשה אכן נחשב כאחד מאבותיה.

וגם הרעיון של "הרצון לעוצמה", כשם ספרו האחרון, קשור לכאן. לפיו, כל אדם מונע על-ידי רצון לעוצמה, רצון להגדיל את עצמו, כמו למשל ברצון בהשגת כוח ומעמד, ואף בצבירת נכסים. אולם, המוסר יהודי-נוצרי, "מוסר העבדים", מקהה את העוקץ של הרצון הזה ומטיף להקטנת עצמנו, לענווה, לחמלה, ולכל הערכים המתנגדים לקו העוצמתי.

ניטשה סולד מההטפה הזו. עיקר חיציו מופנים כלפי הדת הנוצרית, שהיא גם הקיצונית יותר בקו שהזכרנו וגם רלוונטית יותר בעולם התרבותי של ניטשה. אך גם היהדות הרבנית לא יוצאת נקייה. ואולם, בנוגע לתנ"ך דעתו מורכבת יותר. מצד אחד הוא שולל את כל הערכים הכוהניים, הכוללים את כל הערכים שהזכרנו קודם, ומתמקדים בכפרת עוונות, ייסורי חרטה וכיוצא בזאת. מצד שני, הוא מעריץ את המציאות האותנטית והבריאה של העם החי בארצו וחי על פי חוקותיו, ואת יהוה האל האישי המגן עליו ותומך בו.

 

למקרא דבריו של ניטשה עולה הרצון לערער על דבריו. וכי מה יש לו נגד המוסר יהודי-נוצרי, שהוא המוסר השולט בעולם כמעט ללא תחרות? למדנו לחבב את הערכים המהוגנים הללו, עוד מימי לימודינו בגן הילדים. וגם היום, ניתן למצוא הרבה הצדקה בערכים אלו, המסייעים לעולם להתקיים. מה היינו עושים בלא העזרה ההדדית, המעורבות הציבורית, האחריות לזולת? לכן הגותו של ניטשה יכולה לעורר התנגדות רבה, די בצדק לדעתי.

ולכך יש להוסיף את עניין הנאציזם. ניטשה לא היה כלל אנטישמי, אלא להפך. הוא מתנער מוואגנר האנטישמי, שהעריץ בתחילה, כנראה בגלל הסיבה הזו. כמו כן, נראה שהוא סולד מהלאומיות. ועדיין, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהנאצים התייחסו אליו כאל פילוסוף הבית שלהם, פחות או יותר. היטלר נתן כתבים של ניטשה במתנה למוסוליני, למשל. אז אמנם, נכון, אין זו אשמתו של ניטשה שנתלים בו, ואף מעוותים את דברים ומבינים אותם בצורה שגויה. ועדיין, אי אפשר להתעלם מכך שמצאו דווקא בו ערכים הדומים לאידיאולוגיה המעוותת שלהם. איני פוסל אותו בכך מן היסוד, אך בכלל אופן מציין זאת כטעם לפגם.

ובאמת, איני פוסל מן היסוד, כי אני גם מוצא דברים אצל ניטשה שאפשר להזדהות עמם וללמוד מהם. כזהו, למשל, יחסו אל התנ"ך שהזכרתי. עם הופעת הציונות נראה שהופנה עורף כלפי היהדות הרבנית, הגלותית, שניטשה דיבר כה הרבה בגנותה. עתה, נוצר הצורך להציב מודל חיובי של יהדות, יהדות בריאה, ויטליסטית – וכזו אפשר למצוא בעם היהודי הנמצא בארצו, כפי שהוא מתואר בתנ"ך. חלק מהצבת המודל הזה כבר נעשה, וראו למשל את הופעת "יהדות השרירים", אך חלק אחר לדעתי עוד מחכה להיעשות. ובנקודה זו לפחות ניתן ללמוד מניטשה. אף שכמובן מתנגדי הציונות, או הלאומיות העברית, ימצאו כאן עילה להמשיך ולהתנגד למסר הניטשיאני ביתר שאת.

 

לבסוף, עניין האישה. ניטשה מתבטא אודותיה במספר מקומות די רב, ולקורא בן זמננו דברים יכולים להישמע צורמים למדי (אף כי אני מצאתי בהם גם אבחנות מעניינות מאוד). אפשר לשייך זאת לתקופה בה נכתבו הדברים, אך לדעתי יש כאן יותר מזה. היסוד היצירתי, העוצמתי, שעליו מדבר ניטשה, הוא יסוד "גברי", ומכיוון שכך נראה שמציאות האישה מציבה אתגר בפני הגותו של ניטשה. בעיה בפני הגותו ובעיה בחייו – נזכור שניטשה לא נישא מעולם ויחסיו ההדוקים ביותר היו עם לו סלומה, אך גם כן בתוך משולש אהבים, שנראה שלא הוא היה הצד הדומיננטי בו. בזרטוסטרא הוא אומר – "בלכתך אל האישה אל תישכח את השוט!", אך בתמונה המפורסמת של השלישייה המדוברת דווקא לו סלומה היא זו המחזיקה את השוט. נקודה למחשבה.

 

בשולי הדברים אזכיר עוד כמה ספרים:

"אחותי ואני" בתרגום הילית ישורון, מאת ניטשה, אך כנראה זהו פסאודו-ניטשה – כך לדעת רוב החוקרים. בו מסופר שניטשה קיים יחסים של גילוי עריות עם אחותו אליזבט. מה שמסביר, כביכול, כל כך יפה את מלחמתו בנצרות.

"ניטשה – חיים של ביקורת" – ביוגרפיה שקראתי מזמן ואני זוכר לחיוב. למי שרוצה לקבל פרטים יותר מהימנים על חייו.

"זרטוסתרא בירושלים: קווים להשפעת ניטשה על "העברי החדש"", מאת דוד אוחנה – לא קראתי עדיין, אך נראה שהוא הולך בקו שציינתי לגבי הקשר של ניטשה לציונות

"החטא ועונשו" מאת דוסטויבסקי – גם בספר זה, שהקדים את ניטשה, רסקולניקוב לוקח את מושכות המוסר לידיו ומחליט עבור עצמו מה לעשות, "מעבר לטוב ולרע" המקובלים. אך שם הוא נענש על מעשיו, ולמעשה – מעניש את עצמו. ניטשה הכיר את דוסטויבסקי והעריך אותו. בכל אופן מעניין העיסוק באותו נושא באותה תקופה, של שני אישים שונים.

ניטשה0

מתוך "כה אמר זרטוסטרא".

על האישה

ניטשה1

ניטשה2

ניטשה3

ניטשה4

על המשוררים

ניטשה5

מוטו חלק שלישי

ניטשה6

מתוך "מעבר לטוב ולרוע".

אפוריזם מפורסם

ניטשה7

היהודים

ניטשה8

(הובא בנימה אקטואלית)

ניטשה9

"לגניאלוגיה של המוסר".
מתחיל במילים "כל הכבוד לברית…"

ניטשה10

כתבתי: 8 ו12 מוכרים, 14 מרתק. את השאר אל תקראו, כדי שלא תתעייפו (אלא אם כן אתם מתעקשים).

שקיעת האלילים.

ניטשה11

מתוך "הנה האיש"

ניטשה "מצטנע"

ניטשה12

מתוך אנטיכריסט

כתבתי: קטע קצת ארוך, אבל הוא עוזר להבין את היחס הדו ערכי של ניטשה כלפי התנ"ך

ניטשה13

כתבתי: סיפור עץ הדעת לפי ניטשה. תשקיעו.
אמלק — פחדו של האל מפני המדע.

ניטשה14

אגרות

כתבתי: ניטשה על שפינוזה.
תמיד כיף לראות שני ידידים נפגשים.

ניטשה15

על עומק ועומק מדומה. ניטשה, המדע העליז.

ניטשה16

סתם משהו שמצאתי מעניין, או: ניטשה כפסיכולוג

ניטשה17

החזרה הנצחית, קטע מפורסם

ניטשה18

מתוך הרצון לעוצמה

ניטשה19

לבסוף, סיכום בקורס על הפילוסופיה של המוסר של האוניברסיטה הפתוחה.

ניטשה20

"נתיב לתלמוד"/ מאת הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ ויניב מזומן

נתיב לתלמוד/ ביקורת מאת חגי הופר

"נתיב לתלמוד" מאת הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ ויניב מזומן, ידיעות, 2017, 347 עמ'.

התלמוד הוא הטקסט הנלמד ביותר בתרבות היהודית ועליו מתבסס כל מערך ההלכה, לכן נראה לי חשוב להכיר אותו ולו במעט. אלא שהתלמוד כולל יותר מ-5,000 עמודים, שחלקם הם דיונים סבוכים ביותר, על כן נוצר הצורך להנגישו לציבור הרחב. וזה בדיוק מה שעושה הספר שלפנינו.

את התלמוד ניתן להנגיש בצורות שונות. הצורה הפופולרית ביותר היא הבאת האגדות שבו, בתרגום לעברית כשצריך, עם הסברים ודיונים נלווים. בספר זה הלכו בדרך שונה. מובאות בו הסוגיות הנלמדות בשלמותן וכהווייתן. הדף מעוצב כדף תלמוד עם מעט שוני: הטקסט התלמודי מובא במרכז הדף, מנוקד ומפוסק (שלא כרגיל), כשבצידו האחד – פירוש רש"י והתוספות, ומצידו השני – תרגומו ופירושו של הרב עדין שטיינזלץ. זוהי גולת הכותרת של הספר, ולמעשה עיקרו.

הרב שטיינזלץ לקח על עצמו מפעל אדירים ותרגם ופירש את כל התלמוד הבבלי. כאן נבחרו סוגיות מרכזיות מתוך המכלול השלם, כשאת מלאכת הברירה עשה הרב יניב מזומן. לא קל לבחור מתוך שפע כזה, ובכל אופן דומני שאפשר למצוא פה סוגיות מרכזיות.

כך, מופיע הסיפור הידוע "תנורו של עכנאי", אך, כאמור, הוא מופיע בתוך הקשרו המלא, שהוא – איסור אונאה. כמה הסיפור מקבל פנים חדשות בתוך הקשר זה. ועוד, מופיעות אגדות החורבן, אך גם כאן הטקסט ממשיך מעבר לנקודה שבה רגילים לעצור בדרך כלל. את סיפור קמצא ובר קמצא אתם מכירים, אבל את הסיפור הממשיך על תרנגול ותרנגולת אתם יכולים לספר? הרבה יענו בשלילה – וכאן יתמלא החסר.

ופרט לאגדות בספר זה מופיעים גם דיונים עיוניים רבים שבתלמוד, שהם מה שנחשב בישיבות, כמדומני, עיקר הלימוד. למשל, סוגיית השומרים, או סוגיית השבת אבידה. זה ייחוד של הספר, שלא נמצא בהרבה ספרים כדוגמתו. וכאן בכל זאת על הקורא "להחזיק ראש", כי לעיתים הדיונים מפותלים ומסורבלים – אך הרי על דבר זה יצא לתלמוד שמו הגדול. הדיונים האלה נחשבים כמחדדים את המוח, עד כדי כך שבדרום קוריאה התאהבו בתלמוד, ונראה לי שהם חושבים שזה המתכון היהודי לזכיות בפרסי נובל.

ובכל זאת, אם תשאלו אותי, אני מעדיף עשרות מונים את האגדות והדרושים שבתלמוד על פני הדיונים המשפטיים. אלה מקסימים ברובם ואף נראה שלא נס לחם עד ימינו, הן מבחינת מוסר ההשכל והן, ואף יותר, מבחינת איכותם הספרותית. הדיוניים המשפטיים, ההלכתיים, על פי 13 המידות שהתורה נדרשת בהן, מעבר להיותם מסורבלים, כאמור, נראה לי שהם נראים היום חסרי תוקף, לא רק מבחינת יישום ההלכה אצל החילוניים, אלא מבחינת דרכי ההסקה הלוגית שלהם והאופן בו הם מגיעים למסקנות. כך הדבר אצלי לפחות.

אבל עדיין, כאמור, אני חושב שטוב לכל אחד שיכיר את השקלא וטריא הזו, בעיקר מפני שהיא, כפי שציינתי, המקור החשוב ביותר של ההלכה היהודית, שנוכחת ומשפיעה עד לימינו, גם לגבי מי שאינו דתי. וכבחינת שיעור היכרות כזה הספר המדובר עושה עבודה טובה בהחלט.

הספר מחולק לנושאים הבאים: משפחה, משפט, זמנים מועדים, מדינה והלכות ציבור, אמונה והשקפת עולם. ואני מפציר בהוצאה לפרסם אצלם באתר את תוכן העניינים המלא.

 

נתיב לתלמוד

אצרף כאן את התוכן: