"פרקים בפילוסופיה של הדת"/ מאת רחל שיחור

פרקים בפילוסופיה של הדת/ ביקורת מאת חגי הופר

"פרקים בפילוסופיה של הדת" מאת רחל שיחור, סדרת האוניברסיטה המשודרת של משרד הביטחון, 1983, 94 עמ'.

ספר נוסף שקניתי בשבוע הספר האחרון. רחל שיחור לוקחת אותנו למסע על פני כמה נקודות מרכזיות בפילוסופיה של הדת. אציין חלק גדול מהן (בקיצור מירבי):

דירקהיים דיבר על טקסי מעבר מהילדות לבגרות, שהם שני מישורי חיים נפרדים. נחזור אליו בהמשך. בעקבותיו הלך אלפרד שיץ, שדיבר על הכנסת מימד הקדושה לתוך החיים היומיומיים.

רודולף אוטו דיבר על רעיון הקדושה, שיש לו שני פנים, מאיימים (טרמנדום) ושלווים. ומזכרת גם אסכולה בודהיסטית אחת, שסוברת שסתירות לא מחלישות את הדת אלא מעמיקות אותה.

ויטגנשטיין אף הוא דיבר על המיסטי, כדבר שאין לתארו, ומשפטו הידוע הוא – "על מה שאי אפשר לדבר עליו – אודותיו יש לשתוק".

את ההוכחות לקיום האל שיחור מחלקת לשניים – אפוסטריוריות ואפריוריות, כלומר מסתמכות על הניסיון או קודמות לניסיון, בהתאמה. מתוך כולן היא מסתפקת בהצגת ההוכחה הקוסמולוגית, המסתמכת על הניסיון, לפיה לכל דבר צריכה להיות סיבה, וכך אנו נגררים אחורה עד הסיבה הראשונה. אלא שלסיבה ראשונה זו אין כביכול סיבה, כך שאנו סותרים את ההעמדה הראשונה שלנו. כך ובאופנים נוספים שיחור מראה את הבעייתיות של ההוכחה הזו. לדעת יום, כלל אין לדבר על "העולם", אלא רק על אחת ממחלקותיו.

עניין נוסף הוא אמונה בניסים, המועמדים אל מול הסדר הטבעי. שפינוזה סבר שאין להם קיום והכול מתנהל בצורה טבעית. יום, לעומת זאת, סבר שרק מבחינה הסתברותית לא נבון להאמין בניסים, כי סביר יותר להניח שהייתה שם איזושהי הטעיה, אבל מבחינה לוגית טהורה אין כל בעיה באפשרות הנס (שהרי הוא העמיד את כל המבנה הסיבתי שבטבע בסימן שאלה).

ועוד שניים כאן: קירקגור סבור שכבר בהעמדת שאלה פילוסופית בנוגע לאמונה נוצרת השהייה, בה המאמין שוב אינו מסתמך על אמונתו, אלא פתוח לראות אם ההוכחה השכלית "תעבוד" – וזה בעייתי מבחינתו. וויליאם פאלי, בן המאה ה-18, סבור שאלוהי הטבע אינו מספיק, שכן אין הוא אל ספציפי, אלא כללי ואפור, ושהאמונה בניסים הכרחית בכדי להפוך את הדת לעמוקה יותר וצבעונית יותר.

עוד מוזכר ההימור הידוע של פסקל, לפיו בין אם יש אמת בדת ובין אם אין, ומכיוון שאיננו יודעים, בכל מקרה משתלם להאמין בה. כי אם כן הרווחנו חיי עולם, ואם לא – לא הפסדנו הרבה. אבל הטיעון הזה הוא טיעון תועלתני ולכן בעייתי, וגם אנשי דת בזמנו דחו אותו. באופן מעט דומה, דיבר ויליאם ג'יימס הנודע על התועלות הפסיכולוגיות שבאמונה הדתית, ודיבר בעיקר על הרצון להאמין. אך האם דבר זה לגמרי רצוני?

מכאן והלאה שיחור מתמקדת בנושא חדש, לו היא מקדישה כמה פרקים, והוא חקירת הדתות הפרימיטיביות. בפרק אחד היא מדברת על הגישה הפטרונית, המתנשאת מעליהם, ומביאה כדוגמה את החוקר לוסיין לוי-בריל, שזיהה אצל נחקריו אמונה בפעולות קפריזיות של כוחות נעלים, בעוד את יציבות חוקי הטבע הם ראו כמסווה ולא יותר.

בפרק הבא היא מדברת על עמדת הסובלנות המתונה, ומביאה כדוגמה את החוקרים אוואנס-פריצ'ארד ופרנץ בועז, שאמנם מצאו פגמים במערכת האמונות של הנחקרים, אך טענו שיש להם גם סיבה הגיונית. למשל, בקבוצות מסוימות של אסקימואים לא אוכלים ביום אחד בשר כלבי ים ובשר איילים (באמת כל כך מוזר ושונה?). לכאורה שרירותי, אך בעצם יש לכך סיבה, כי לפחות בעבר עונות הציד של שני המינים היו שונות, ומה שהיה הרגל אכילה מצוי הפך לחוק דתי.

לבסוף, קיימת עמדת הסובלנות הקיצונית, לפיה אין כל הבדל מהותי בין האמונות שלנו ובין אלו של העמים הפרימיטיביים. איננו עליונים עליהם. שיחור מציינת שהחוקרים האלה הלכו בעקבות ההגות של ויטגנשטיין, שכבר הוזכר (בחלק אחר שלה). לפי הגות זו, כל מערכת היא "משחק שפה" נבדל, ואין ביכולת מערכת אחת לשפוט ולהתערב במערכת אחרת.

אציין, כי המקום שהמחברת מקדישה לנושא זה הוא נרחב ובולט, אך אני שאלתי את עצמי האם יכול להיות שהסיבה לכך היא שהספר נכתב בשנות השמונים של המאה שעברה, וכנראה אז הנושא היה חם. היום, כמדומני, הגישה האחרונה שהוצגה שולטת בכיפה ברמה.

נושא נוסף, די קרוב לאחרון, הוא שאלת הניתוק מן המאמינים, וכאן המחברת מציגה שתי גישות בשני פרקים שונים.

בגישה הסוציולוגית היא מציגה שוב את דירקהיים. הוא סבר שכדי להבין את הדתות יש להבין דת אחת לעומק, ועדיף שתהיה דת פשוטה. לכן הוא פנה לחקור את בתי האב השבטיים, או הקלאן, שבאוסטרליה. מושג היסוד שהוא פיתח הוא הטוטם. ואבחנתו החשובה הייתה ההפרדה הקיימת בקלאן בין תחום הקדושה, המקושר לטוטם, לתחום החולין. שיטת פעולתו של דירקהיים, על כל פנים, הייתה ניתוק בין הבנתו להבנת המאמינים, נחקריו. לעומתה, קיימת שיטה פילוסופית המבקרת ניתוק זה, וכאן מוצג הפילוסוף ג'והן ויסדום, הטוען כי כל מחקר הוא פרשנות.

לבסוף, פרק נוסף מציג את ההתקרבות אל המאמינים. בהקשר הזה היא מביאה את הפילוסוף בריית'ווייט, שדיבר על הכרעה והתחייבות מצד המאמין (בזאת הוא קצת הזכיר לי את לייבוביץ). עניין הסיפורים והפולחנים הספציפיים הוא משני להתחייבות זו. ואמנם, בכך מאבד בריית'ווייט מגע עם רוב המאמינים התמימים. וכאן אפשר לחזור גם לטענה שהועלתה בפרק על הסובלנות הקיצונית: החוקר, גם אם יתערה מאוד בתרבות, תמיד יהיה נעדר את המימד הזה (אלא אם כן הוא חוקר בן אותה דת, לא?). אני עצמי מעדיף ללכת כאן בעקבות טרנטיוס, שאמר: "אנוש הנני, וכל דבר אנושי אינו זר לי".

בפרק האחרון שיחור מעלה את האפשרות שלכל הדתות יש מכנה משותף בסיסי, ובהקשר זה היא מציגה את האנתרופולוג ברוניסלב מאלינובסקי, שחקר את בני החברה המלאנזית באיי טרובריאנד, והוא מצא אמונות משותפות לכל הדתות סביב משברי החיים, כגון לידה, נישואין ומוות. בכל תרבות ודת יש מנהגים שונים העוזרים לעבור את נקודות הציון האלה. שיחור מסיימת ואומרת, שאולי אין מטרת הדת לפתור את כל הקשיים, אלא לעזור לאדם ללכת דרכם.

 

לסיכום, ספר מעניין מאוד. צריך רק להתעדכן מה התחדש במחקר ב-35 השנים האחרונות.

 

 

 

פרקים בפילוסופיה של הדת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s