"פרקים בתורתו של ברוך שפינוזה"/ מאת יוסף בן-שלמה

פרקים בתורתו של ברוך שפינוזה/ ביקורת מאת חגי הופר

"פרקים בתורתו של ברוך שפינוזה" מאת יוסף בן-שלמה, משרד הביטחון, סדרת האוניברסיטה המשודרת, 1983, 102 עמ'.

את הפרופ' יוסף בן-שלמה אני זוכר מהופעותיו הרבות בטלוויזיה בימי נעורי. תמיד היה לו דיבור נסער, אקספרסיבי. משום מה לא יצא לי עד היום לקרוא את ספרו הזה על שפינוזה, אך עתה מילאתי את החסר. אציין רק נקודה אחת מורחבת מתוך הספר.

 

מעלה מרכזית של הספר היא, שהוא מציג את הגות דקארט בפירוט יחסי ומראה את השפעתה על הגות שפינוזה. נראה לי שאלה הנקודות המרכזיות:

  1. דקארט שם את הסובייקט במרכז, ובכך השפיע עמוקות על כל הפילוסופיה שלאחריו. ואולם, בהמשך הוא פונה שוב לאלוהים כסמכות המאשרת את המציאות. שפינוזה, אפשר לומר, הולך אחרי השורה האחרונה של דקארט ושם את אלוהים במרכז. ואולם, יש להודות, השמת אלוהים במרכז אינה דבר חדש כלל ועיקר. ואולם, אם בעתיד נרצה להיחלץ מהסובייקטיביזם הקרטזיאני, נוכל להיעזר לשם כך בהגות שפינוזה. נזכיר שהיה מי שאמר, שאם האנושות תשרוד די זמן, היא תהיה כולה שפינוזיסטית…
  2. מתברר שכבר דקארט דיבר על עצם אחד אינסופי שמהווה את העולם החומרי. איני זוכר שקראתי זאת אצלו, אך כך מצוין בספר (אם אינני טועה). והרעיון הזה מופיע גם אצל שפינוזה, אלא שאצלו אין המדובר בעולם החומרי בלבד, אלא אף בזה הרוחני.
  3. דקארט הוא דואליסט – אצלו העולם החומרי והעולם הרוחני הם שני תחומים נפרדים. כאן שפינוזה מתייחס אליו בדרך של הנגדה ברורה, שהרי הוא מוניסט ומאמין שקיים עצם אחד, מציאות אחת. אלא שגם אצלו הדואליזם חוזר בדלת האחורית, שכן לעצם האחד הזה יש שני תארים הנתפסים אצלנו, בני האדם – ההתפשטות (כלומר העולם החומרי) והמחשבה. ניתן אם כך לראות את שני ההוגים כשונים רק מבחינת מידת העוצמה שהם מעניקים לתופעות שהוזכרו.

 

בן שלמה ממשיך לתאר את הפילוסופיה של שפינוזה בפרוטרוט, והוא עושה זאת בצורה מצוינת, עמוקה ונהירה כאחת. אפשר לסכם ולומר שזהו ספר מבוא נהדר לשפינוזה. ואולם, עוד לפני קריאת הספר כתבתי תוספת לביקורת זאת ואני רוצה להשאיר לה מקום, אם כך אפנה אליה:

 

עד כאן הביקורת, אבל ברצוני להמשיך, במין ההמשכים האלה שתמיד מסבכים אותי, אבל מדוע שלא נוסיף קצת עניין?

ובכן, לפני זמן מה כתבתי משהו שחשבתי לפרסם בפייסבוק, אך בסוף לא פרסמתי, כי לא הייתי בטוח בו, אבל שמרתי אותו בצד. זה הקטע:

 

"טוב, שפינוזה, שמע. באתיקה שלך אתה אומר במשפט 2: "שני עצמים שיש להם תארים שונים, אין ביניהם שם דבר משותף", אבל זה פשוט לא נכון. נגיד יש כיסא גבוה וכיסא נמוך, האם לא משותף להם שהם כיסאות? ושהם, נאמר, קיימים?

כך על פי מובן רגיל של המונחים. ואני יודע שאתה מגדיר אותם בדרכך, אך גם לפי ההגדרות שלך, אני חושב שזה לא עומד.

ואחר כך אתה אומר במשפט 6: "עצם אחד אינו יכול להיווצר על ידי עצם אחר". האם לא נולדת מרחם אימך? צורת המחשבה שלך מאוד משונה. ונניח לעובדה שאם אין סיבתיות כזו גם אין מקום לדטרמיניזם המפורסם שלך.

אז אם כבר במשפטים הראשונים שלך אתה טועה, פשוט טועה, כל מגדל הקלפים שבנית – בצורה גיאומטרית, זה על גבי זה! – קורס.

ולחבריי שהם גם חבריך – אני יודע שההערות האלה יכולות להיראות פשטניות במקצת, אבל אני באמת חושב שהמבנה של שפינוזה לא מחזיק מים, ונאריך בהזדמנויות אחרות".

 

כאמור, אני לא יודע עד כמה זה מדויק. למשל, כששפינוזה מדבר על תארים שונים אולי, או כנראה, הוא מתכוון לתאריי ההתפשטות והמחשבה, שלא נוגעים זה בזה. ובכל אופן, כשלמדתי אותו לאחרונה שמתי לב שרבים ממשפטיו לא מוכרחים או אף לא נכונים, גם אם לא הצגתי את זה כאן כראוי. לזכותי אוכל לומר, שגם לייבניץ, בן זמנו של שפינוזה, אמר ששיטתו סובלת מכשלים רבים.

אז הנקודה שלי היא, שלאחר שאנו לומדים את השיטה הפילוסופית עצמה על כל נפתוליה, או אפילו תוך כדי, טוב שלא נשכח לשאול את השאלה הפשוטה: האם היא נכונה? האם היא תקפה? במקרה של שפינוזה, הרושם שלי היא שהתשובה היא שלילית.

ואגב, הוא לא היחיד. גם קאנט הגדול בעצם לא מוכיח אף אחת מטענותיו, הכול הן רק טענות הנזרקות לחלל האוויר. אם אינני טועה, באף אחד מספריו הרבים אין ולו ניסוי אחד שיאשש את הנאמר. תאמרו לי שפילוסופיה היא מטבעה שונה, אך אשיב לכם, מהו אם כן התוקף שלה? כי סברות כרס כל אחד יכול להמציא.

הנה לדוגמה לייבניץ, שכבר הזכרנו. הוא כידוע הגה תיאוריה אודות המונאדות, שהן יחידות קטנות המהוות ביחד את עולמנו. בעיניי תמיד הרעיון הזה נראה שרירותי וטיפשי מאוד. אך הנה לייבניץ נחשב עד היום פילוסוף חשוב, ואף לתיאוריה שלו יש שם מכובד – "מונאדולוגיה"! אך האם מישהו ראה פעם מונאדה שכזו? האם קיומה אושש באיזשהו ניסוי? יוק.

לכן אני חוזר ואומר, כי אני מבחין ששוכחים את הדבר הזה, בספרים ובעל פה – לא די ללמוד את הפילוסופיה, אלא יש לשאול גם האם היא נכונה.

ורק אולי כדאי לשים בצד סוג אחר של פילוסופיה. למשל הסטואיקנים, הם התוו מערך שלם של אורח חיים. זה ודאי דבר מבורך ונחוץ, גם אם אין מקבלים אותו. אך איני יודע עד כמה המילה פילוסופיה מתאימה לכאן. הם פשוט הגו רעיון והם מטיפים לו, לכן אפשר לקרוא להם רעיונאים.

והאנשים עם הרעיונות המאוששים, הם נקראים מדענים.

ומה נשאר לפילוסופיה לעשות? לבדוק טעויות במבנים שיצרו אחרים, בדרך לוגית. הנה למשל קאנט שהזכרתי, החלק היחידי שבכל אופן אני רואה ערך מוכח בפילוסופיה שלו הוא האנטינומיות שלו, שדרכן ביטל את פילוסופיית קודמיו.

וכן גם אריסטו, אגב, הדבר היחיד שנשאר חי מהפילוסופיה שלו היא הלוגיקה שלו, ואולי גם חלק מתורת המוסר.

ואגב, אפשר שאולי דברי יזכירו את הביקורת של ויטגנשטיין, אך איני חושב שהיא ממש חופפת, וגם איני רוצה להיכנס כרגע לפינה זו, אולי בפעם אחרת.

וכן, איני רוצה שיתקבל הרושם כאילו אני מכת המיסולוגים – ביטוי של אפלטון, המתאר שונאי שיחות פילוסופיות. אני מחבב מאוד שיחות פילוסופיות, אלא שכאמור, ברצוני רק להוסיף שאלה אחת לארסנל השאלות, והיא השאלה הפשוטה – האם הדבר נכון?

 

וסלחו לי.

פרקים בתורתו של ברוך שפינוזה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s