"סיפור על אהבה וחושך"/ מאת עמוס עוז

סיפור על אהבה וחושך/ ביקורת מאת חגי הופר

"סיפור על אהבה וחושך" מאת עמוס עוז, כתר, 2007 [2002], 593 עמ'.

לספר הזה הגעתי באיחור ניכר. וגם כך, בקריאה הראשונה הגעתי עד עמ' 250 ואז עצרתי, אך בעידוד חבריי המשכתי בכל זאת עד הסוף, אמנם עם דילוג על כמה שורות מפעם לפעם.

עד עמ' 250 הספר היה בחלקו מפעים ממש וגורם להתרוממות הנפש, ובחלקו יבש ומשעמם יותר. הקטעים המעניינים ביותר מבחינתי היו תיאוריו של עוז את קרבתו לאנשים ידועי שם, בראש ובראשונה – דודו יוסף קלאוזנר, החוקר הדגול, ושכנו של קלאוזנר – הסופר ש"י עגנון. בהמשך הספר תופיע אף המשוררת זלדה, שהייתה המורה של עוז בכיתה ב' והוא היה בקשר הדוק איתה, וגם התיאור הזה מרתק ונוגע ללב. מלבד אלה מוזכרים בספר שמות רבים אחרים, עד שלעיתים נראה הדבר כמה שמכונה היום "ניים דרופינג", אף כי במובן החיובי של המושג. למשל, מוזכר אליעזר בן יהודה, ועוז כותב כי אולי תרם לו משהו בענייני הלשון, בנוגע למילה "בולס". עוז צריך להבין בזה, שהרי שמו הוא כשם הנביא עמוס "בולס השקמים". בכל אופן מרשים שלילד קט היה מה לומר בנידון למחדש המילים הגדול.

קטעים אחרים יפים בספר הם קטעים עיוניים. כך, בקטע מפורסם מאוד מדבר עוז על ההבדל בין הקורא הרע והקורא הטוב. הקורא הרע, נאמר בכלליות, מתעניין יותר בצד הרכילותי של הכתוב, בעוד הקורא הטוב מתעניין בתוכן הפנימי. או בקטע אחר, למשל, הוא מתאר את מעלתו של סבו, מעלת ההקשבה, לנשים בעיקר, בתיאור שתופס עמוד שלם (עמ' 140), והוא יפה מאוד.

ואולם, כאמור, קטעים אחרים הם פחות מעניינים, לכן בשלב מסוים התייאשתי מהקריאה. עומס הפרטים שעוז זוכר פשוט מדהים. אכן, כפי שחז"ל אמרו על הנביא עמוס, שהוא נקרא כך משום שהוא "עמוס בלשונו", כך גם עוז עמוס בלשונו. גם מבחינת עומס הפרטים, וגם מבחינת עושר המבע, כמובן. במהלך הקריאה עלה בדעתי כי מה אני זוכר מילדותי? בעיקר ששיחקתי הרבה כדורגל. טוב נו, ומשלב מסוים גם כדורסל (טוב, אני מגזים, כמובן שאני זוכר עוד דברים, אבל לא בכמות וברמת הפירוט של עוז). ומחשבה נוספת עלתה בדעתי במהלך הקריאה, שהספר הזה שקול לכמה עשרות פגישות של טיפול פסיכואנליטי. אין לי ספק שלכתיבה יש גם סגולות תרפויטיות, במיוחד שהיא מספרת על הילדות, אך איני בטוח אם גם לקריאה יש סגולות כאלה, או שמא אחרות.

דבר נוסף יפה בספר הוא השחזור התקופתי. הוא עוסק בתקופה שלפני קום המדינה, ובהמשך מתאר גם את הקמתה, וזו תקופה מרתקת. אפילו פרטים קטנים, כמו מספר טלפון בן שלוש או ארבע ספרות, מיד צדים את העין. כלומר, היו אז לא יותר מעשרת אלפים מכשירי טלפון. ובאמת, כדי לדבר היו הולכים לבית המרקחת, או לדואר.

והנושא הגדול של הספר הוא כמובן מותה הטרגי של האם (איני מאמין שאני עושה כאן ספוילר למישהו). כל הנושא הזה מתואר ברגישות ובעדינות. תיאור זה נוגע לכל אדם, אך אני בטוח שבמשפחות שחוו מוות דומה לזה התיאור הזה עושה רושם מיוחד. למעשה, הפנו אותי בדיוק למאמר כזה, שמתאר את רושם הספר מהבחינה הזו (קישור בתגובה[1]). ואולם, מעניין לציין שהפעם הראשונה שהעניין מוזכר בפירוש הוא בעמ' 206, וזאת תוך כדי תיאור צדדי של החדר, ואז נאמר שזה אותו החדר בו מתה האם מאוחר יותר. אני מצאתי את התיאור הזה מפתיע בצדדיות שבה הוא מזכיר לראשונה את הנושא הגדול. איני יכול לשפוט האם הדבר "חיובי" או "שלילי", בכל אופן הוא צד את תשומת ליבי ונראה לי מוזר. אולי זו דרכו של עוז לעכל את הטראומה, דווקא על ידי הצגתה כעניין אגבי.

על העותק שבידי מצוין כי הספר זכה בפרס גתה. זה יפה מאוד, אך השאלה מדוע לא זכה בנובל, שעוז מועמד אליו שנים רבות. הוא בהחלט ספר ראוי לכך. איני יודע את כל שיקולי הפרס, אך אוכל להציע דבר אחד מזווית ראייתי הצנועה: לדעתי, הספר הזה היה אפילו טוב יותר אם היה נערך בצורה כזו שהיו נחתכים קטעים רבים ממנו. לא כל דבר הוא חשוב. אך כאן, אליה וקוץ בה; עוז הוא סופר גדול ולכן מעורר חרדת קודש, ולכן אני מבין את חשש העורך לקצוץ בבשר החי. גם אני, כשאני כותב עכשיו את הערתי, חושש במקצת. ועדיין, אני חושב שעריכה כזו הייתה מיטיבה עם הספר, עם ובלי קשר לנובל המיוחל. כי מעבר לזה, כאמור, הספר מכיל קטעים מרוממי נפש ממש, ואחרים מרגשים ממש, והוא בהחלט יצירת מופת ספרותית.

אעיר גם משהו על מחלת האם. בימים ההם הטיפול התרופתי היה בחיתוליו, ואולי הסיפור היה נגמר אחרת אם הייתה חיה בתקופה מאוחרת יותר. ועדיין, עוז מציין כי שבוע לפני מותה שינו לה את הכדורים שלקחה. אינני יכול שלא לחשוב האם יש קשר בין הדברים, קשר מצער מאוד (שהוא גם בבחינת חוכמה בדיעבד, שלא מועילה).

ומילה אחת על הסרט של נטלי פורטמן, על פי הספר. אני אהבתי אותו מאוד. לדעתי, היא מצליחה להעביר את עיקר הסיפור בשעה וחצי בלבד בצורה אינטליגנטית מאוד, תוך בחירת התרחשויות מרכזיות. רק דבר אחד חסר בסרטה, או בעיקר דבר אחד – תיאור ההווי האינטלקטואלי של הימים ההם, כפי שמתואר בספרו של עוז בצורה מופתית. כלומר, תיאור כל אנשי המפתח שהוא מזכיר. אך מסרט אחד אולי זה יותר מדי לבקש. אך מלבד זאת, כאמור, הסרט נהדר.

 

לספר מצורפת תמונה של המשפחה בימים ההם. ראשית, נטלי פורטמן מאוד דומה לדעתי לאם, מזכירה אותה. שנית, אני מביט בתמונה וליבי יוצא אל האם, וליבי יוצא אל הבן, וליבי יוצא גם אל האב. עוז עשה אם כך עבודה טובה. כתיבתו באה מאהבה.

 

[1] כאן: http://www.e-mago.co.il/Editor/literature-1783.htm

סיפור על אהבה וחושך

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s