שירים מאוחרים – הספר המלא

שירים מאוחרים כריכה3

שירים מאוחרים

חגי הופר

עיצוב עטיפה: ליאור מן

צילום שער: חגי הופר

הוצאת הופר, ירושלים, 2010.

טל' – 052-8617168, 02-6789317.

הערה: יתכנו שגיאות קלות וספורות בניקוד

©כל הזכויות שמורות למחבר

מסת"ב: 978–965–91596–1–1

זו בשורתי

אֵינֶנִּי יָכוֹל לִצְעֹק אֶת שֶׁבְּלִבִּי

בַּעֲדִינוֹת אֲנִי כּוֹתֵב 'לִצְעֹק'

בַּעֲדִינוֹת אֲנִי כּוֹתֵב 'בַּעֲדִינוֹת'.

מֵיתָרֵי קוֹלִי מְתוּחִים לְהִתְפַּקֵּעַ

אוּלָם תֵּבַת הַתְּהוּדָה שֶׁלִּי שְׁבוּרָה.

יֶלֶד קָטָן מְיַלֵּל בִּכְנֵסִיָּה סִיצִילְיָאנִית שׁוֹמֶמֶת

אֲנִי אֶהְיֶה לוֹ הֵד.

אֵין לִי דָּבָר מִלְּבַד זֶה הָרֶגַע

לֹא עָבָר לִי וְלֹא עָתִיד

הו יֶלֶד קָטָן מְיַלֵּל

גַּם קוֹלִי וְאַפְסוֹ עוֹד.

אוֹר הַזַּרְקוֹרִים מְסַנְוֵר אוֹתִי

אֲנִי נֶחְבָּא אֶל הַכֵּלִים

אַצִּיעַ אֶת מַרְכּוֹלְתִּי בְּדוּכָן דָהוּי בַּשּׁוּק.

וְלִפְעָמִים טִפְטוּף בִּכְיוֹ

נִשְׁמַע כִּפְצָצַת-זְמַן שֶׁבְּתוֹכִי חֲבוּיָה

הַאִם פְּצָצַת-זְמַן בְּתוֹכִי חֲבוּיָה?

אֵין לִי דָּבָר מִלְּבַד זֶה הָרֶגַע.

זוֹ בְּשׁוּרַת הָאַמְבִּיוָולֶנְטִיּוּת הַנִּינוֹחָה

זוֹ בְּשׁוּרַת הָעִדּוּן

וְלִפְעָמִים כֹּחַ אַדִּיר

מִשְׁתַּחְרֵר בְּמַסְוֶה שֶׁל 'זֶה הָרֶגַע'

וְחוֹזֵר בַּעֲרִיסָה רֵיקָה

וּמִתְנַצֵּל: כֹּחַ אַדִּיר.

אֲנִי אֶהְיֶה לוֹ הֵד.

וּבְגָאוֹן אֲנַעֵר אָבָק מִמֵּיתָרֵי

וַאֲמַשֵּׁשׁ שִׁבְרֵי.

זוֹ בְּשׂוֹרָתִי.

ברחוב (מתוך: שירים בעל כורחם)

הִסְתּוֹבַבְתִּי בָּרְחוֹב וְלֹא הִכַּרְתִּי אִישׁ

אַךְ הָלְכוּ בּוֹ אֲנָשִׁים וּפְנֵיהֶם חֲרוּשִׁים קְמָטִים

רַבִּים אוֹ מְעַטִים, וְהֵם כֻּלָּם בְּמַבָּט אָדִישׁ

חָלְפוּ עַל פָנַי דּוֹמְמִים, רַק כַּלְבָּם לְעֶבְרִי הִשְׁתִּין.

בְּלִי 'לְפֶתַע' רָאִיתִי קַבְּצָן מְרַשְׁרֵשׁ בְּקֻפָּתוֹ

אִם מַקְשִׁיבִים הֵיטֵב אֶפְשָׁר לָשִׂים לֵב שֶׁיֵּשׁ קֶצֶב…

הוּא יָשַׁב בְּפֶתַח חֲנוּת עֲשִׁירָה עִם בֻּבּוֹת רַאֲוָה (שֶׁכְּמוֹתוֹ)

גַּם עֲלֵיהֶן הָיוּ פַּרְצוּפִים – אֲבָל בְּלִי קְמָטִים! בְּלִי עֶצֶב!

תִּינוֹקוֹת בּוֹכִים, לְקוֹחוֹת מִתְוַכְּחִים, מְכוֹנִיּוֹת נוֹסְעוֹת, תְּחוּשַׁת נִתּוּק,

זוּג אוֹהֲבִים בְּחִבּוּק – לֹא מַבְחִין בְּקִיּוּמִי

וַאֲנִי הִמְשַׁכְתִּי בְּדַרְכִּי בְּלִי לָדַעַת לְאָן, כִּבְשִׁתוּק

עַל חוּט דַּק וְאָרֹךְ וְרָפוּי שֶׁסּוֹפוֹ הוּא לֹא מָה וְלֹא מִי.

לְפֶתַע הִרְגַּשְׁתִּי כְּאִלּוּ כְּלוּם מִסְּבִיבִי לֹא קַיָּם

וְאוּלַי זֶה אֲנִי? – הַצִּילוּ ! – נַחַל הֶחְטִיא אֶת הַיָּם.

תפישת היד (מתוך: השקפה על עולם שקוף)

כְּשֵׁם שֶׁהָאֶצְבַּע לֹא מְבִינָה

אֶת הַיָּד

כְּשֵׁם שֶׁהַנַּחַל שָׁכַח מַהוּ גֶּשֶׁם

אֲבָל כֻּלָּם בַּסּוֹף מַגִּיעִים אֶל הַיָּם

שֶׁמִּתְאַדֵה

מִתְגַּשֵּׁם

וּמַצְמִיחַ לָנוּ דֶּשֶׁא.

כַּדּוּר נִזְרַק

וְצֻלַּם בְּאֶמְצַע תְּנוּעַתוֹ

הָעֲצִירָה לֹא קָלְטָה אֶת הַזְּמַן וְהַכֹּחַ

אַךְ הוּא יַמְשִׁיךְ

וּלְבַסּוֹף יִתָפֵשׂ

אָז אֶת הַמְּסִירָה נוּכַל לִשְׁכֹּחַ.

שְׁתֵּי יָדַיִם תִּתְפּוֹשְׂנָה בְּאֶצְבְּעוֹתֵיהֶן

אֶת הַכַּדּוּר

וְאַחַת לֹא תָּבִין אֶת רְעוּתָהּ

טִפְטוּף יִצֹּר עִגּוּלִים בַּשְּׁלוּלִית

שֶׁיַּזְכִּיר לָהּ לְרֶגַע

שֶׁהִיא הַמָּטָר.

כְּשֵׁם שֶׁהָאֶצְבַּע לֹא מְבִינָה אֶת הַיָּד

כָּךְ.

בצחוק

לְעִתִּים קְרוֹבוֹת נֹאמַר הָא וְדָא וְנִצְחַק צְחוֹק גָּדוֹל

נְדַבֵּר וְנִשְׁתֹּק נִתְעַלֵּס וְנִרְקֹד וְנִצְחַק צְחוֹק גָּדוֹל

דָּא דָּא – נְחַקֶּה קוֹל יְלָדִים

הָא הָא – נִצְחַק צְחוֹק גָּדוֹל

מָה מָה – נִשְׁאַל וְנִשְׁתֹּק וְנִרְקֹד

אָה אָה – נִגְנַח וְנִסְבֹּל.

לְעִתִּים כֹּה קְרוֹבוֹת נִצְחַק צְחוֹק גָּדוֹל

צְחוֹק שֶׁל עֶצֶב אוֹ שֶׁל מְבוּכָה

צְחוֹק שֶׁל שִׁכְחָה אוֹ שִׁכְחָה שֶׁהִיא צְחוֹק

אוֹ מְבוּכָה שֶׁהִיא צְחוֹק

אוֹ עֶצֶב בִּצְחוֹק

אוֹ עֶצֶב שֶׁל מְבוּכָה וּמְבוּכָה שֶׁהִיא עֶצֶב

רַחֲמִים שֶׁהֵם כַּעַס וְתַעֲנוּג-פַּחַד.

כְּשֶׁנֵּצֵא לַעֲבֹד נִבְרַח מֵהַבַּיִת

וְנַחְזֹר אֶל בֵּיתֵנוּ כִּזְבוּבִים אֶל הָאוֹר

נִשְׂמַח מִשִּׁעְמוּם נִחְיֶה מֵחֹסֶר בְּרֵרָה

כְּשֶׁהָרַע בְּמִעוּטוֹ הוּא לְהַבְחִין בֵּין טוֹב וְרַע

כְּשֶׁנִּמְזֹג מַשְׁקֶה תִּרְעַד יָדֵנוּ מֵהַמָּוֶת

וּכְשֶׁיַּגִּיעַ הַמָּוֶת מִי יוֹדֵעַ מָה אָז

זֶה בָּזֶה נֹאחַז

כְּאֶת עַצְמֵנוּ, כִּבְאִמֵּנוּ, כְּבִשְׁאֵרִית-קַשׁ, כִּבְמַשֶּׁהוּ חָדָשׁ

כִּבְקֶרֶן-מִזְבֵּחַ, כִּבְעַמּוּד אוֹטוֹבּוּס

כִּבְחַיֵּינוּ, כִּבְמוֹתֵנוּ, כִּבְבֵיצֵינוּ, כִּבְמַטְלִית

וּכְשֶׁזֶּה בָּזֶה נֹאחַז נַבִּיט מֵעֵבֶר לִכְתֵפֵנוּ

נַבִּיט מֵעֵבֶר לִכְתֵפֵנוּ וְנִצְחַק צְחוֹק גָּדוֹל

כִּי לְעִתִּים כֹּה נְדִירוֹת הַתַּרְמִית הִיא תַּרְמִית

וְהָעֶצֶב הוּא עֶצֶב וּמְבוּכָה – מְבוּכָה

וְהַצְּחוֹק – כֵּן, הוּא צְחוֹק רַק מִצְּחוֹק. צְחוֹק גָּדוֹל

נַבִּיט מֵעֵבֶר לִכְתֵפֵנוּ וְנֹאחַז אֶת הַכֹּל.

אני כותב שירים

אֲנִי כּוֹתֵב שִׁירִים

וְאַחַר-כָּךְ חַי לְפִיהֶם

אֲנִי חַי חַיִּים

וְאַחַר-כָּךְ כּוֹתֵב לְפִיהֶם שִׁירִים.

אֲנִי מְנַסֶּה לְיָפּוֹת אֶת הַשִּׁירִים כְּדֵי לְיָפּוֹת אֶת הַחַיִּים

אֲנִי מְנַסֶּה לְסַדֵּר אֶת הַחַיִּים כְּדֵי לְהִתְפָּרֵעַ בַּשִּׁירִים

וַאֲנִי לֹא מַצְלִיחַ

בָּחַיִּים וּבַשִּׁירִים אֲנִי לֹא מַצְלִיחַ

לְהִתְפָּרֵעַ אֲנִי לֹא מַצְלִיחַ אֲבָל זֶה לֹא נוֹרָא כִּי מִמֵּילֶא

יֵשׁ רַק דָּבָר אֶחָד חָשׁוּב בֶּאֱמֶת אוֹתוֹ אֲנִי שׁוֹמֵר לַסּוֹף

אוֹ בְּעֶצֶם –

הַכֹּל כָּל-כָּךְ חָשׁוּב בֶּאֱמֶת

הַכֹּל יִתְבָּרֵר בַּסּוֹף.

קָרָאתִי מַאֲמָר עַל הַקֶּשֶׁר

בֵּין הַחַיִּים וְהַשִּׁירִים וְהַפֵּשֶׁר

שֶׁל חֲרִיזָה וְשֶׁל אִי-חֲרִיזָה

עַכְשָׁו אֲנִי מְיַשֵּׂם אוֹתוֹ

וְעַכְשָׁו אֲנִי מְיַשֵּׂם אוֹתוֹ בְּצוּרָה רֶטְרוֹאַקְטִיבִית:

מִכֵּיוָן שֶׁמִּתְחַוֵּר שֶׁהַשִּׁירִים שֶׁלִּי

סוֹפָם תָּמִיד בְּנִימָה פֶּסִּימִית

וּמִכֵּיוָן שֶׁמִּתְחַוֵּר שֶׁהַחַיִּים שֶׁלִּי

כְּמוֹ הַשִּׁירִים שֶׁלִּי וְשִׁירַי כְּמוֹתָם

כֹּל מָה שֶׁאֲנִי צָרִיךְ זֶה

לִגְמֹר טוֹב.

הַנִּימָה הַדֶּטֶרְמִינִיסְטִית לֹא מַפְרִיעָה לִי

אֲנִי אֶגְמֹר טוֹב

לְמַעַן הָאֱמֶת מֵרֹאשׁ תִּכְנַנְתִּי רַק לִגְמֹר טוֹב

וּמִכֵּיוָן שֶׁכָּךְ תִּכְנַנְתִּי – זֶה כָּל מָה שֶׁאֲנִי צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת

אֲנִי אוֹחֵז בָּעֵט וּמְנַסֶּה לִכְתֹּב

אַךְ כַּנִרְאֶה שֶׁהַנִּימָה הַדֶּטֶרְמִינִיסְטִית כֵּן מַפְרִיעָה לִי

כִּי אֲנִי לֹא מַצְלִיחַ.

עת להיתמם

הִגִּיעַ הָעֵת לְהִתָּמֵּם

אֲנִי הוֹלֵךְ בָּרְחוֹב וּמְפַזֵּם:

זָכִיתִי בַּפַּיִס!

זָכִיתִי בְּאוֹר מִן הַהֶפְקֵר!

וַאֲפִלּוּ כַּרְטִיס לֹא מִלֵּאתִי!

זָכִיתִי בַּפַּיִס

זָכִיתִי בְּאוֹר מִן הַהֶפְקֵר

וַאֲפִלּוּ כַּרְטִיס לֹא מִלֵּאתִי

אָז אֵיךְ? – תְּמֵהִים חֲבֵרַי

אָז אֵיךְ? – תּוֹהֶה אַף אֲנִי

סִבָּה

וְאֵינֶנִּי יוֹדֵעַ מָה אֶעֱשֶׂה בּוֹ

וּמְנַסֶּה שֶׁלֹּא לְהַחְצִין לְהַרְצִין

אַךְ חֲבֵרַי תְּמֵהִים

אַךְ חֲבֵרַי הִתְחִילוּ לְמַצְמֵץ וְלִקְרֹץ

שֶׁיִּקְחוּ אֶת הַכֹּל

הִגִּיעַ הָעֵת לְהִתָּמֵּם

אֲנִי אֵלֵךְ בָּרְחוֹב וַאֲפַזֵּם.

צד מטבע (שיר תסכול) (מתוך: בחצי חיוך והרמת גבה)

קִבַּלְתִּי צַד מַטְבֵּעַ

מָה אֶפְשָׁר לִקְנוֹת בְּצַד מַטְבֵּעַ?

עַכְשָׁו אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁכְּלוּם.

הִתְלַבַּשְׁתִּי חֲגִיגִי וְיָצָאתִי לַשּׁוּק

כְּבָר הִתְחַלְתִּי לְדַמְיֵן אֶת הַיַּיִן שֶׁאֶקְנֶה

אֶת הַבֶּגֶד שֶׁאֶקְנֶה

וְאֶת הַמְּצִיאָה בְּזִיל-הַזּוֹל

רַק הַיּוֹם – צָעֲקוּ הָרֹכְלִים

נִגַּשְׁתִּי וְשָׁאַלְתִּי – מָה רַק הַיּוֹם?

הֶרְאוּ לִי אֲרִיגִים

הֶרְאוּ לִי יֵינוֹת מְבֻשַּׂמִים

הִתְמָקַּחְתִּי עַל הַמְּחִיר כְּמִנְהָג הַמָּקוֹם

וּלְבַסּוֹף הוֹצֵאתִי אֶת צַד הַמַּטְבֵּעַ שֶׁקִּבַּלְתִּי

צָחֲקוּ הָרֹכְלִים

הֻחְזְרוּ הָאֲרִיגִים לְוָוֵיהֶם

הֻחְזְרוּ הַיֵּינוֹת לְמַדַּפֵיהֶם

חָזַרְתִּי אֲנִי לְבֵיתִי

וְזָרַקְתִּי אֶת צַד הַמַּטְבֵּעַ בְּצַד הָרְחוֹב

מָה כְּבָר אֶפְשָׁר לִקְנוֹת בְּצַד מַטְבֵּעַ?

עַכְשָׁו אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁכְּלוּם.

שירת הגן (מתוך: שירים מילוניים)

גַּנָּן גִּדֵל דָּגָן בַּגַּן

וְשָׂם שׁוֹמֵר בּוֹ וְגַם סְגָן

שֶׁכָּךְ יִהְיֶה הַגַּן מוּגָן

הַכֹּל בְּאֹפֶן מֵהוּגַן

וְיֵשׁ גַּם גַּן שֶׁבָּאַגָּן

וּבוֹ הַכֹּל כְּמוֹ מְעֻגָּן

עָלָיו סֻפַּר וְגַם נֻגַּן

וְהוּא אֵזוֹר מְדֻגְדְּגָן

אַךְ אָז נִהְיֶה שָׂם בַּלַגָן

חַפְנוּ פֵּרוֹת אֶת הֵצֵגַן

וּמְעַנֵּג הָפַךְ נִרְגָן

הוּשַׂם בּוֹ אָז מַחְסוֹם פַּלְגָן.

עַתָּה הַכֹּל כְּבָר מְאֻרְגָּן

אַךְ מִי זוֹכֵר אֶת אוֹר הַגַּן?

אִם כָּךְ אוּלַי כָּל זֶה יֻפְגָן / -יוֹפָע נָא לָנוּ הַמַּזְגָן!

לקראת כלה אלכה ואצעדה (שיר חתונה)

לִקְרַאת כַּלָּה אֶלְכָה וְאֶצְעָדָה

רָאשִׁי בְּפָז, זְרוֹעִי בְּאֶצְעָדָה

וְלִכְבוֹדָהּ אֶת נִיצָנַיו כֹּל עֵץ עָדָה

וְהִתְיַפָּה כְּמוֹ הָיָה הוּא עֵץ הַדַּעַת.

וְלָהּ אֹמַר בְּעֵת הַוַּת-הַרְקָדָה

הַגְמִיאִינִי נָא יְינֶךְ – וַתְעַר כָּדַהּ

וְהִיא בְּהַשְׁקָיַת עֶסֶס-הַנֶּקְטָר קָדָה

וְיִתְסֹס מִנְשִׁיקַתָהּ עָרְק-הַדָּם

וּכְמוֹ עַל מְאוּרַת נָחָשׁ גָּמוּל יָדוֹ הָדָה

הוּא בִּקֵּשׁ וְגַם לָקַח בְּיָדוֹ יָדָהּ

וְנִכְנַס אֶל הַחֶדֶר וְיָדוֹעַ יָדַע

וַתְעַר וַתְהַר וַיֶאְדַּם הַדָּם.

הלאה

הָלְאָה

אֶל הַמֶּרְחָב

לֹא עוֹד הַקִּירוֹת הַגֵּיאוֹמֶטְרִיִים הַחֲשִׁיבָה הַמָּתֵמָטִית הַדִּבּוּר הַסְּכֵימָתִי

מֶ רְ חָ ב

יָצָאתִי לָרְחוֹב וְלֹא מָצָאתִי מֶרְחָב

מָצָאתִי רְחוֹבוֹת גֵּיאוֹמֶטְרִיִים בִּנְיָנִים מָתֵמָטִיִים אֲנָשִׁים סְכֵימָתִיִים

אֲבָל לֹא מָצָאתִי מֶרְחָב

הִמְשַׁכְתִּי הָלְאָה

אֶל מָקוֹם בּוֹ יֵשׁ מֶרְחָב

מָצָאתִי אֶת הַנֶּפֶשׁ

עַתָּה אֲנִי בְּמֶרְחֲבֵי הַנֶּפֶשׁ

מַמְשִׁיךְ הָלְאָה וְהָלְאָה.

…

תְּמוּנוֹת בְּאַלְבּוֹם שֶׁהַצְּפִיָּה בָּהֶם מַצְרִיכָה מִפַּעַם לְפַעַם הֲפִיכַת דַּף פוֹטוֹגֶנִית מְאֹד;

הַבְּהִיָה אֵינָהּ רוֹצָה לְהִתְבַּלֵּט אַךְ הִיא תֹפֶשֶׂת לָהּ מָקוֹם נִכְבָּד בָּחָלָלִים שֶׁבֵּין הַצְּפִיָּה לַמַּבָּט

בֵּין הַמַּבָּט הַחוֹדֵר, הַקָּצוּב אוֹ הַנְּקֻדָתִי וּבֵין הַמִּצְמוּץ הִיא מִזְדַּחֶלֶת כְּדֵי לִשְׁפֹּךְ קְצָת מֶלֶט

וְהַמֶּלֶט הוּא שְׁלֹשָׁה אֶצְבָּעוֹת בִּמְרוֹמֵי הַקִּפּוּל בֵּין שְׁנֵי הַדַּפִּים אוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר

וּתְחוּשַׁת הַכְּרִיכָה הַחֲלָקָה אֶל מוּל חִסְפּוּס הַדַּפִּים אוֹ תְּחוּשָׁה אַחֶרֶת

וּרְכִינָה קַלָּה שֶׁל הָרֹאשׁ וְרָפוֹת שְׁאָר הָאֵיבָרִים אוֹ תְּנוּחָה אַחֶרֶת

וְשִׁימַת לֵב לַמִּסְגְּרוֹת הַמְּעֻטָּרוֹת שֶׁל הַתְּמוּנוֹת אוֹ שֶׁל הַמִּלִּים, הָאוֹתִיּוֹת

שֶׁנִּמְצָאוֹת בְּמֶרְחָק מְסֻיָם הָאַחַת מִן הַשְּׁנִיָּה וְיוֹצְרוֹת תַּבְנִיּוֹת שֶׁנִּתָּן לְזַהוֹת וּלְמַשֵּׁשׁ

בִּכְדֵי לִיצֹר אֶת הָרֹשֶׁם: אֲנִי קוֹרֵא. זוֹ אֵינֶנָּהּ מְנִיפָה – זֶהוּ סֵפֶר;

פֶּסֶל הָאָדָם הַקּוֹרֵא. מִבְּרוֹנְזָה. לְיָדוֹ בַּמּוּזֵאוֹן אָחִיו הַתְּאוֹם – פֶּסֶל הָאָדָם הַכּוֹתֵב.

תִּלְתוּל-שְׂעָרוֹת, עִשּׁוּן סִיגָרִיָּה, מִשְׂחָק בָּעֵט, צִיּוּרֵי סְפִּירָלוֹת, נְקִישָׁת אֶצְבָּעוֹת

הַזְּמַן הַמִּתְחַלֵּק לִשְׁנַיִם – זְמַן-אָדָם וּזְמַן-דַּף – דֶּרֶךְ הַמֶּלֶט הָאַטְלָסִי שֶׁל הַבְּהִיָה, מִתְפָּרֵשׂ

לָאֹרֶךְ וְלָרֹחַב וְלָעֹמֶק שֶׁל הַדַּף, כְּשֶׁצּוּרוֹת שֶׁמְּקַבְּלוֹת וּמְאַבְּדוֹת צוּרָה

בְּעֶזְרָתוֹ שֶׁל הַקַּו הַקּוּלְמוּסִי הַמְּצָרֵף לִקּוּטִים שֶׁהִצְטַבְּרוּ בְּכִיסִים לִפְנֵי כְּבִיסָה

פּוֹלְשׁוֹת לַאֲזוֹרִים רְדוּמִים וּמַתְסִיסוֹת אוֹתָם, מְדַגְדְּגוֹת בִקְצוֹת אֶצְבְּעוֹתֵיהֶם

עַד שֶׁמִּתְגַּבְּשִׁים חַיִּים וְשׁוֹלְחִים מֶסֶר: הִגִּיעַ זְמַן אָדָם

אָז מִתְבַּקֶּשֶׁת הַזְּרוֹעַ לְהַנִּיחַ לַדַּף לְקַבֵּל אֶת זְמַן-הַדַּף שֶׁלּוֹ

וּלְהַנִּיחַ לַסֵּפֶר מִבְּלִי לְצַיֵּן בְּסִּימָנִיָּה הֵיכָן

מִבְּלִי לִשְׁמֹעַ שֶׁזּוֹ הִיא הַהֲנָחָה הַנִּתֶּנֶת לְהִקָּרֵא 'נוֹשֵׂא'

בְּפִי כֹּל הַמְּבַקֵּשׁ לִקְרֹא קְרִיאָה כָּזוֹ

וּמִבְּלִי לִשְׁכֹּחַ שֶׁבְּאֹפֶן אִטִּי אַךְ מְדֻיָק מְבֻטֵּאת-נִנְשֶׁמֶת הַמִּלָּה –

הָלְאָה.

(הָלְאָה…) כָּל מִשְׁפָּט חָדָשׁ מַתְחִיל בְּעֶצֶם

(הָלְאָה…) בְ'הָלְאָה' וְשָׁלֹשׁ נְקֻדּוֹת בְּסוֹגְרַיִם

(הָלְאָה…) שֶׁהֻפְנְמוּ וְעַל-כֵּן נִשְׁמְטוּ עִם הַזְּמַן

(הָלְאָה…) אוּלָם גַּם נִשְׁכְּחוּ לְגַמְרֵי בֵּינְתַיִם

(הָלְאָה…) הָלְאָה כְּמוֹ פְּקֻדַּת מַחְשֵׁב

(הָלְאָה…) שֶׁלְּרֶגַע נִרְאָה כִּמְתַכְנֵת אֶת עַצְמוֹ

(הָלְאָה…) הָלְאָה יַחֲזֹר לְהִתְקַיֵּם בַּעֲלִיל

(הָלְאָה…) הָלְאָה יַחֲזֹר לְנוֹפֵף בְּקִיוּמוֹ

(הָלְאָה…) כָּל מִשְׁפָּט חָדָשׁ (הָלְאָה…) כָּל (הָלְאָה…) מִלָּה

(הָלְאָה…) כָּל (הָלְאָה…) א (הָלְאָה…) וֹ (הָלְאָה…) ת (הָלְאָה…).

אַךְ הָאֵין זוֹ הִתְחַמְּקוּת? הָאֵין פֹּה דַּחַף עָמֹק יוֹתֵר ?

וַהֲלֹא זוֹ הַבָּעַת אִי-נוֹחוֹת תְמִידִית! וְאַחֲרָיוּת! וּמְחֻיָּבוּת! וַחֲתֻנָּה!

יוֹסִיף נָא מִי, בַּעֲצוּמָה, בְּמַנִיפֶסְט, בְּפֶתֶק-כֹּתֶל, יִשְׁלַח בַּפַּקְס

עוֹד כָּהֵנָּה וּכָהֵנָּה מִכֹּל הַבָּא לַיָּד וּמִכֹּל הָעוֹבֵר לְיָד שְׁנִיָּה וְיָד שְׁלִישִׁית

טְעָנוֹת וּמַעֲנוֹת אִמְרִי תּוֹדָה וְהַשְׁמָצוֹת – וְלַשַּׂק אכניסם

וְעָלָיו אֶכְתֹּב: 'הָלְאָה', וְאֶמְסֹר אוֹתוֹ לְסִיזִיפוּס מִזְדַּמֵּן.

מָה לִי וּלְזֶה

מִי שֶׁלֹּא מֵבִין זֹאת מְקַבֵּל בַּזֹּאת רְשׁוּת לְהַמְשִׁיךְ הָלְאָה

וּמִי שֶׁהֵבִין זֹאת כְּבָר מִלְּכַתְּחִלָּה כְּבָר לוֹחֵשׁ לִי בְּאָזְנַי: "הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה!".

זוֹ הַדְּהִירָה שֶׁאֵין לָהּ סוֹף זֶה הָאֹשֶׁר

אַל תַּבִּיט אָחוֹר וְלֹא מִשּׁוּם שֶׁמִּתְהַפֵּך שָׁם מַשֶּׁהוּ אֶלָּא מִפְּנֵי ש… הָלְאָה הַסִּבּוֹת!

כָּאן הַסּוּס מַפְעִיל אֶת הַטּוֹבִים שֶבְּשְׁרִירַיו נִימַיו הַדַּקִּים בְּיוֹתֵר נִפְתָּחִים

הוּא חוֹצֶה אֶת הַשָּׂדוֹת וְהָאֲוִיר הַנָּקִי מִתְחַכֵּךְ בִּשְׂעָרוֹת-נְחִירַיו.

הָלְאָה. הָלְאָה בְּלִי מַשְׁמָעוּת. הָלְאָה וְזֶהוּ

כְּבָר שָׁכַחְתִּי מָה זֶה הָלְאָה כְּבָר שָׁכַחְתִּי אֵיךְ לוֹמַר

אֲבָל אֲנִי זוֹכֵר מַשֶּׁהוּ שֶׁמַּתְחִיל בְּהֵא וּמַמְשִׁיךְ בְּלָמֶד

וְשֶׁאֶפְשָׁר לִשְׁבֹּר אִתּוֹ אֶת הַשְּׁתִיקָה הָלְאָה. הִנֵּה

מַתְחִיל לַחֲזֹר אֵלַי הַטַּעַם הַמֻּכָּר שֶׁל הַמִּלָּה הָלְאָה הָלְאָה

תֵּכֶף אָחוּשׁ מְתִיקוּת אֲמִתִּית הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה.

הָלְאָה הַמְּנַתְּחִים!

הָלְאָה לִמְנַתְּחִים טוֹבִים יוֹתֵר!

הָבוּ לִי אוֹחֲזֵי-אִזְמֵלִים, מֵרְכִיבֵי מִיקְרוֹסְקוֹפִּים, מַדְּעָנִים מְטֹרָפִים

הָבוּ לִי סָכִּינָאִים וְאֶתֵּן לָהֶם אֶבֶן רֵחַיִם טוֹבָה שֶׁיְּשַׁפְשְׁפוּ בָּהּ אֶת עֵינֵיהֶם

אֶבֶן שׁוֹאֶבֶת-לְלֹא-קֵץ לַטּוֹבִים שֶׁבְּחוֹתְכֵי-דָּבָר.

אֲנִי תּוֹרֵם בַּזֹּאת אֶת גּוּפִי הַחַי לַמַּדָּע.

אֵין לִי דָּבָר קַל שֶבַּקַּלִּים נֶגֶד סָאדוֹ-מָאזוֹכִיזֶם.

אַדְּרַבָּה.

הַדָּבָר הַקַּל שֶׁבַּקַּלִּים הוּא נוֹצָה, וּמָה אֶעֱשֶׂה בְּנוֹצָה?

מָה אוּכַל לִדְקֹר בָּהּ מִלְּבַד קֶסֶת דְּיוֹ?

מֵרַב הַשִּׁמּוּשׁ בְּנוֹצָה הוּא דִּגְדּוּג, וְלָמָּה לִי דִּגְדּוּג?

אַדְּרַבָּה.

מָה נָחוּץ לוֹ לָאָדָם מִלְּבַד דִּגְדּוּג?

אֲנִי מְדַגְדֵּג אֶת עַצְמִי וְזֶה לֹא מַצְחִיק אוֹתִי אֲפִלּוּ בְּעֵרֶךְ.

הָבוּ לִי דִּגְדּוּג וְלֹא אֶדְרֹשׁ עוֹד דָּבָר.

אַךְ – אֲפִלּוּ נוֹצָה אֵין לִי.

הָבוּ לִי נוֹצָה וַאֲדַגְדֵּגְכֶם בְּבֵית הַשֶּׁחִי וּבִמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים.

הָבוּ לִי צִפּוֹר שְׁלֵמָה – אַדְּרַבָּה.

רַק אַל תָּבִיאוּ לִי שׁוֹט.

הֲלֹא מַשֶּׁהוּ בִּקֵּשׁ לְהֵאָמֵר וְנִקְבַּר תַּחַת אֵין-סְפֹר הַקְדָּמוֹתַיו

-בִּקַּשְׁנוּ פַּעַם לוֹמַר אוֹ שֶׁמָּא לְהַקְדִּים וְלוֹמַר

הֲלֹא מַשֶּׁהוּ נִקְבָּר תַּחַת אֵין–סְפֹר מוּסָפַיו

זִמְזוּם שֶׁל זְבוּב, תִּקְתּוּק שָׁעוֹן, בִּקְבּוּק מַיִם, מַשֶּׁהוּ

נִקְבָּר לְלֹא הֶסְפֵּד וְרוּחוֹ מְבַכָּה עַל הַהֶפְסֵד

מַשֶּׁהוּ פֻסְפַס – בִּקַּשְׁנוּ פַּעַם לוֹמַר לְלֹא קֵץ

אוֹ לְהַקְדִּים וְלוֹמַר דָּבָר אֶחָד וְיָחִיד.

אוּלָם אֵינֶנּוּ מַפְנִים עוֹד אֶת רָאשֵׁינוּ אָחוֹר וְלֹא מִיִּרְאַת מִלְחֵי-דָּמַע

מַבָּטֵינוּ קָדִימָה מֻפְנֶה וְצַוָּארֵינוּ גָּמִישׁ מֵאֵי-פַּעַם

וְאַף שֶׁלֹּא בָּרוּר עֲדַיִן אִם לְטוֹבַתֵנוּ אִם לְרָעַתֵנוּ

אוֹ אִם יֵשׁ טוֹבָה וְרָעָה וַאֲנַחְנוּ וַעֲדַיִן וּבָרוּר

אַף עַל פִּי כֵן! אַף עַל פִּי כֵן!

אַף עַל פִּי כֵן נוֹע יָנוּעַ

וְאָנוּ הָלְאָה נַמְשִׁיךְ.

הָלְאָה – זֶה הַמַּגָּע בַּקַּרְקַע

וְאַחַר-כָּךְ זֶהוּ אִבּוּד הַמַּגָּע

מְזִינוּק לְרִיחוּף נֶגֶד כָּל חֻקֵּי הַגְּרָבִיטַצְיָה

עַד לְקַרְקַע-הָרִחוּף, וּמִשָּׁם – לַנְּפִילָה

הַחָפְשִׁית קוֹמוֹת קוֹמוֹת

עוֹלוֹת מַעְלָה

וּשְׁנִיָּה לִפְנֵי הַהִתְפַּשְּׁטוּת הַהֵירוֹאִית

עַל חֶלְקַת הָאֲדָמָה הַמִּקְרִית הַטְרַמְפוֹלִינִית

כְּמוֹ בָּחֲלוֹם

הָעֵינַיִם נִפְקַחוֹת אֶל קוּרֵיהֶן

נֶגֶד כָּל חֻקֵּי-שִׁמּוּר-הָאֶנֶרְגְּיָה

וּמַעֲלִית שְׁקוּפָה מוֹרִידָה גוֹרֵד-שְׁחָקִים

אֶל קָפֶה שֶׁל בֹּקֶר

כְּקֻבִּיַּת-סֻכָּר.

הָלְאָה

הִנֵּה הוּצָא מַרְכִּיב אֶחָד מִן הַשָּׁלֵם

וְהַשָּׁלֵם הִתְחַדֵּשׁ לְגַמְרֵי

(רַק הוּא עַצְמוֹ, הוֹרַיו וִיְדִידֵי-נַפְשׁוֹ

מְזַהִים אוֹתוֹ עַל-פִּי צַלָּקוֹת וְהֶקֵּשִׁים

עַל-פִּי צִיר-הַמֶטָמוֹרְפוֹזָה הַמֶטָפִיזִי

הַחוֹרֵק סְבִיבוֹ) כְּמוֹ תִּרְכֹּבֶת

שֶׁהוּסַר אוֹ הוּסַף לָהּ יְסוֹד

כְּמוֹ חַי שֶׁנִּלְקְחוּ אוֹ נִתְּנוּ לוֹ חַיָּיו

כְּמוֹ הָאָמָּן הַחוֹתֵם עַל יְצִירָתוֹ

הַטֵּלֵוִיזְיָה שֶׁאֵינָהּ מְחֻבֶּרֶת לַשֶּׁקַע

קֻפְסַת שִׁמּוּרִים לְלֹא פּוֹתְחָן אוֹ

מָרָק לְלֹא כַּף

אוֹ כַּ ף בְּלֹא מָרָק

הַסִּפְרָה אֶפֶס בִּתְחִלַּת וּבְסוֹף מִסְפָּר

הַמִּלָּה לֹא בַּמִּשְׁפָּט

תַּרְגּוּם לְשָׂפָה זָרָה

שִׁנּוּי הַכּוֹתֶרֶת שִׁנּוּי הַנִּמְעָן

שִׁנּוּי

הַמְּשַׁנֶּה אֶת הַשָּׁלֵם

עַל-יְדֵי הוֹצָאַת מַרְכִּיב אֶחָד

שֶׁלֹּא אוּכַל הַגֵּד מַהוּ שֶׁכֵּן

הוּצָא וְאָבַד

וְרַק אוּכַל הַגֵּד: זוֹהִי גַּם שִׁירָתוֹ!

מָה בּוֹעֵר? בּוֹעֵר בּוֹעֵר

חַם וְעִם דֹּפֶק וְעוֹנֶה עַל כֹּל הַקְּרִיטֶרְיוֹנִים שֶׁל חַיִּים

בּוֹעֵט זוֹרֵם מְשׁוֹטֵט פּוֹעֵל מוֹשֵׁךְ נִמְשַׁךְ בּוֹעֵר

מַעְגָּל שֶׁל נֵירוֹנִים פּוֹזִיטִיבִיִים שֶׁיֵּשׁ הַקּוֹרְאִים לָהֶם טַבּוּר

מְעַגֵּל אֶת קְצָווֹת הַתְּמוּנָה הַדְּבוּקָה לְמִשְׁקֶפֶת הָעֵינַיִם

בּוֹעֵר וְלֹא נֶאֱכַּל מַעֲבִיר עֲרוּצִים וּבוֹהֶה

רוֹטֵט וּמִפַרְפֵּר

אֶפְשָׁר לַגַעַת לוֹ בַּוְּרִידִים

רְקָמוֹת מְרֻבָּדוֹת וִיבְּרַצְיוֹת שֶׁל כִּנּוֹר בִּטְרֵמוֹלוֹ וּרְעִידָה מִקֹּר אוֹ פַּחַד

מוֹעֲלִים כְאַסּוֹצְיַאצְיוֹת מֵחֲלוֹם דָמוֹ

גּוֹסֵס

כּוֹסֵס צִיפּוֹרְנַיו וְגוֹסֵס וְרוֹעֵד וּבוֹעֵר מְלוֹא-הַדֹּפֶק

אֶגְלֵי זֵעָה צוֹנְחִים עַל מִטָּתוֹ עַל סְדִינַיו שֶׁלֹּא יְכֻבְּסוּ עוֹד

פְסָבְדוֹ- שִׁעוּל כִּמְעַט וְלֹא מַטֶּה אֶת חֲרִיטַת פָּנָיו, מִצְמוּץ עֵינָיו

אוֹרִיגָמִי הַתְּחוּשׁוֹת מוֹנְטָאז' הָרְגָשׁוֹת מִתְכַּדְּרִים כִּטְיוּטָה בְּפַח שֶׁל מְשׁוֹרֵר

הַקַּשׁ שֶׁתֵּכֶף יִשְׁבֹּר אֶת גָּבּוֹ זֶה הַקַּשׁ הַקָּשֶׁה בְרַכּוּתוֹ

כְּשִׁיר עֶרֶשׂ אִמָהִי בְּקֶצֶב הַמְּטוּטֶלֶת

זֶה הַקַּשׁ מוּשָׂם בְּפִיו וְקָצֵהוּ הַשֵּׁנִי בְּכוֹס הַמַּיִם הַחֵצִי-מְלֵאָה

כָּל בָּתֵּי הַחֲרֹשֶׁת שֶׁלּוֹ מַתְחִילִים לִפְעֹל בְּתוֹךְ חֲלוּדַתַם

הִנֵּה! הַחִיּוּךְ תֵּכֶף יָפוּג הַצְּרִידוּת הַצְּרִימָה הָרֶטֶט

קוֹל גְּרִירַת הַמַּקֵּל עַל הָאָרֶץ תֵּכֶף יָפוּג הַמְקוּשָׁשׁ יָנוּחַ

וְהַמַּיִם עוֹלִים בְּסֻלָּם הַקַּשׁ עַד שֶׁלְּרֶגַע נִתָּן לִרְאוֹת גוּמוֹת לְחָיַיִם

רוּחַ מֵחָרִיץ בַּתְּרִיס מְבַדֶּרֶת אֶת קְצָווֹת מַלְבֵּנוֹתַיו

וְהַמַּיִם מַגִּיעִים עַד חֲצִי הַקַּשׁ וְאָז מִתְחָרְטִים וְחוֹזְרִים, גְּרָבִיטַצְיה

בִּעְבּוּעַ קֶצֶף הִתְמוֹסְסוּת מַיִם בְּמַיִם

תֵּכֶף יַגִּיעַ אָדָם וְיַשְׁלִים אֶת כְּסִיסַת הַצִּפֹּרְנָיִם

אַךְ בֵּינְתַיִם צִפֹּרִים בְּקֶצֶב הַמְּטוּטֶלֶת מְצַיְּצוֹת בַּטְּיוּטָה עַל שֻׁלְחָנִי:

הָלְאָה מִן הָאִי-שִׁמּוּשִׁיּוּת אֶל הַשֶּׁמֶשׁ

אֶל הַבְּעִירָה וְהַגַּפְרוּר, אֱמֹר נִיצוֹץ.

הָא! הָא! כְּמוֹ עַל שְׂפַת הַכְּבִישׁ מִסְתַּכֵּל לְכָל הַכִּיווּנִים, רוֹצֶה לַחֲצוֹת

מֵעִיף מַבָּט מִבַּעַד לָחַלּוֹן, מִבֵּין הַוִּילוֹנוֹת, דֶּרֶךְ חָרִיץ הַתְּרִיס, וְנֶאֱנַח

מַחֲלִיף עֲדָשָׁה בַּטֵּלֶסְקוֹפּ מַחֲלִיף עֲדָשָׁה בַּמִּיקְרוֹסְקוֹפ וּמַבִּיט בְּשָׁעוֹן הַיָּד, כִּמְעַט חֲצוֹת

מַרְאוֹת חוֹלְפִים לְנֶגֶד אִישׁוֹנָיו, אַחַר בְּזָוִיּוֹת עֵינָיו, אַחַר הוּא נָח

הָא! הוּא מִתְעוֹרֵר מֵחֲלוֹמוֹ בְּבֶהָלָה וְשׁוּב מֵצִיץ בְּשָׁעוֹן הַיָּד, שֶׁנֶּעֱלַם, אַיֵהוּ?

מִסְתַּכֵּל לְכָל הַכִּיווּנִים מַדְלִיק אֶת הָאוֹר הַקָּטָן אִישׁוֹנָיו מִתְרַחֲבִים מִתְרַחֲבִים

עַל הַשִּׁדָּה בֵּין שְׁאָר הַחֲפָצִים עִתּוֹן סִיגָר עֵט יוֹמָן מִשְׁקָפַיִם שָׁעוֹן – הִנֵהוּ!

חֲצוֹת וְדַקָּה הוּא נִרְדַּם לְקוֹל חֲרִיקוֹת דִמְיוֹנִיוֹת שֶׁל דֶּלֶת מִסְתּוֹבֶבֶת בְּמָלוֹן חֲמִשָּׁה כּוֹכָבִים

הָלְאָה! יוֹם חָדָשׁ מַפְצִיעַ אֶת לִבּוֹ נָדַם שָׁעוֹן יָדוֹ עַל הַתַּחְתוֹנָה. הוּא מֵת.

הָלְאָה! הָלְאָה! תְמוּנוֹתַיו מִתְעוֹפְפוֹת מִתּוֹךְ הָאַלְבּוֹמִים

וְנוֹחֲתוֹת עַל הָרִצְפָּה כְּשֶׁפְּנֵיהֶן מַטָּה.

הָלְאָה, הָלְאָה בְּאֱמֶת, זֶה בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי לְהַמְשִׁיךְ כָּךְ

הַמִּיתוֹס הָעַקְשָׁן שֶׁל הַסֵּרוּב הַגָּדוֹל שֶׁעִצֵּב אֶת גְּסִיסַתֵנוּ הָאִטִּית

וּבוֹנֶה עַתָּה מַצֵּבַת-קֶבֶר עֲנָקִית, מִפְלַצְתִית, הֲכִי גְּדוֹלָה בָּעוֹלָם

כְּמוֹ בְּאֲמֶרִיקָה כְּמוֹ בְּרוֹמָא כְּמוֹ בְּיָוָן מְעָרָה פְיוּנֵרָרִית, 2:2

הוּא שְׂכִיר חֶרֶב שֶׁל זָקֵן דֶקָדֶנְטִי שֶׁהֶחְלִיט לְהַנְצִיחַ אֶת קְמָטָיו

עַל בִּגְדֵי הַכְּלוּלוֹת הַלְּבָנִים… וּבְכֵן – הִכּוֹנוּ לַמַּגְהֵץ הַגָּדוֹל

תֵּכֶף תִּשָּׁבֵר הַכּוֹס תֵּכֶף תְטֻבָּע אֶצְבַּע מְשֻׁלֶשֶׁת

מֵאוֹהֲבֵי הַשְּׁאוֹל – שֶׁיָּמוּתוּ!

אֲבָל הַחַיִּים מְבַקְּשִׁים לִהְיוֹת חַיִּים לְהִתְפָּרֵץ כְּמוֹ שֶׁחַיִּים יוֹדְעִים הֵיטֵב

הַחַיִּים יוֹדְעִים לְדַבֵּר, לְהֵעָצֵר רַק עִם מָה שֶׁהוּא הַטֶּבַע

וְעַל כֵּן – הָלְאָה, הָלְאָה בְּאֱמֶת, מִי לָחַיִּים אֵלַי

תּוּנַף הָאֶצְבַּע אֶל הַנָּהָר וְאֶל הַכּוֹס, וָלֹא – תָּשׁוּב לִמְקוֹמָהּ בְּפִי הַיֶּלֶד

תּוּנַף הָאֶצְבַּע לִשְׁאֵלוֹת חֲדָשׁוֹת, לַכּוֹכָבִים, לִטְרֵמְפִּים עַל אֵם הַדֶּרֶךְ

יֵשׁ לִי מְקוֹר-חַיִּים קָטָן וַאֲנִי אוֹגְרוֹ בְּגוּפִי

וְגוּפִי – רַק עִם הַהִזְדַּקְּנוּת יֵשׁ לוֹ שִׂיחַ, עַל כֵּן מִי שֶׁאֵינוֹ הִזְדַּקְּנוּת יָד לְפִיו

בֵּין אִם יִקְרָא לָהּ לָשׁוֹן, לְזוֹ הַיּוֹצֵאת מִפִּיו וְלוֹקַחַת

כָּל מָה שֶׁנִּכְנַס לְמִתְאָר-אֶצְבְּעוֹתֶיהָ, וּבֵין אִם יִקְרָא לָהּ חֲצִי שְׁרִיר

הַמְּחֻבָּר רַק בְּקָצֵהוּ הָאֶחָד, הַמִּתְכָוֵּץ וְהַמַשְׁפְּרִיץ כְּאֵבָר מִין

אִם כָּךְ וְאִם אַחֶרֶת מִי שֶׁאֵינוֹ הִזְדַּקְּנוּת מוּטָב שֶׁיָּשִׁיב אֶת הָאֶצְבַּע לְפִיו

בְּמֵילָא הוּא מְיַצֵּר מִלִּים שֶׁלֹּא לְצוֹרֵךְ מֵעַל וּמֵעֵבֶר לַהֶצֵּעַ וְלַבִּקּוּשׁ

מוּטָב שֶׁעוֹר הַשְּׂפָתַיִם הֶעָדִין יִשָּׁמֵר לְמַטָּרוֹת עֲדִינוֹת יוֹתֵר

מָה גַּם

שֶׁזֶּה בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי לְהַמְשִׁיךְ כָּךְ

הֲרֵי לְזֶה כֻּלָּנוּ מַסְכִּימִים.

אֵיךְ לְהַסְבִּיר? זֶה הַכֹּל בָּרֹאשׁ שֶׁלְּךָ

גַּם הָרֹאשׁ שֶׁלְּךָ עַצְמו נִמְצָא בָּרֹאשׁ שֶׁלְּךָ וְלָכֵן אֵין לְהַסְבִּיר

וְזֶה מַסְפִּיק לְךָ – וְלָכֵן זֶה מַסְפִּיק

כֹּל הָעוֹלָם מִצְּדָדֶיךָ מְאַבֵּד לְאַט מִמַּמָּשׁוּתוֹ עַד שֶׁלְּבַסּוֹף

הוּא אֵינוֹ נֶעֱלָם אֶלָּא עוֹבֵר לַנְּקֻדָּה הָאֲחוֹרִית בַּמֹּחַ הַמְּשַׁמֶּשֶׁת כְּמַחְסָן

וְאַתָּה הִנְּךָ חָפְשִׁי לַעֲשׂוֹת כֹּל מָה שֶׁהִנְּךָ הֶחָפְשִׁי רוֹצֶה

לִהְיוֹת כֹּל מָה שֶׁהִנְּךָ הַמֻּפְשָׁט הִנּוֹ

אַתָּה שׁוֹמֵעַ קֶטַע שִׂיחָה בָּרְחוֹב מְנֻתָּק מְהֶקְשֵׁרוֹ אֲבָל יָפֶה

מַשֶּׁהוּ כְּמוֹ: "וְאָז הִיא אוֹמֶרֶת לִי – הִפְסַקְתָּ לַחֲשֹׁב עָלַי כְּמוֹ פַּעַם"

וְאֵינְךָ יוֹדֵעַ מִי זוֹ הִיא וְאֵינְךָ יוֹדֵעַ מִי זֶה הוּא

אַךְ מִי אַתָּה הִנְּךָ יוֹדֵעַ, וְאַף עַל אֲהוּבָתְךָ אַתָּה מַתְחִיל לַחֲשֹׁב

כָּךְ בְּמַאֲמָר נִבְרָא עוֹלָם

כָּךְ אַתָּה מַרְגִּישׁ אֵיךְ הַלָּשׁוֹן עוֹלָה לְאַט לְאַט בְּמַעֲלֵה פִּיךָ

אַתָּה מַרְגִּישׁ אֶת לְשׁוֹנְךָ כְּמַגְנֵט גָּמִישׁ, וְהִנֵּה הִיא נוֹגַעַת בָּחֵךְ הָעֶלְיוֹן

וּמַמְשִׁיכָה לִגְלֹשׁ אֶל פְּנִים הַפֶּה וְאַתָּה חָשׁ בָּרֹק וּבַבָּשָׂר

וְאָז פּוֹתֵחַ בְּטִבְעִיּוּת אֶת הַלֶּסָתוֹת, בְּטִבְעִיּוּת שֶׁל אָדָם צָמֵא אֶל מוּל נַחַל

שִׁנֶּיךָ מְאַבְּדוֹת אֶת מַגָעַן, הַגּוּמִיּוֹת נִמְתָּחוֹת כְּמֵיתָרֵי קוֹל

וּמִגְרוֹנְךָ אַתָּה מֵפִיק אֵד שֶׁנֶּהְפַך לִצְלִיל – הָההה…

גּוּפְךָ כְּבַקְבּוּק וּגְרוֹנְךָ כְּמִנְהָרָה, וְהַלָּשׁוֹן נוֹגַעַת בַּבָּשָׂר – הָלְללל…

וְשׁוּב מִשְׁתַּחְרֶרֶת, וְאֶת מֵיטָב מַשְׁאָבֵּיךָ אַתָּה מַשְׁקִיעַ בִּקְצֶה נְשִׁימָתְךָ – אָההה…

וְזוֹ אֵינָה נְשִׁימָתְךָ הָאַחֲרוֹנָה – אַתָּה שׁוֹאֵף

וְשׁוּב מוֹצִיא אֶת נְשִׁימָתְךָ – הָההההלְלללאָההה…

וְכָךְ שׁוּב וְשׁוּב כְמַנְטְרָה בְּפִרְסֹמֶת לְמִזְרָן קְפִיצִים

כְּלַחַשׁ קֶסֶם אוֹ כִּסְפִירַת כְּבָשִׁים

עַתָּה הַכֹּחַ בְּיָדְךָ

הַחַיִּים וְהַמָּוֶת בְּיָד לְשׁוֹנְךָ

וְעַל הַחַיִּים וְהַמָּוֶת – נְשִׁימָתְךָ

כִּמְטוּטֶלֶת – הָלְאָה, הָלְאָה …

הָלְאָה הַמִּלָּה הַזּוֹ הַחֲסֵרָה שֶׁלְּעוֹלָם אֵינָהּ נִכְתֶּבֶת עַד שֶׁהִנֵּה אֲנִי כּוֹתֵב אוֹתָהּ: הָלְאָה

מִבְּלִי שֶׁהִיא תַּבִּיעַ וְלוּ קֹמֶץ מִמְּקוֹר הַנְבִיעָה שֶׁאֵינוֹ זָקוּק לַאֲפִיקָיו.

שָׂפָה הִיא שָׂפָה וְהָלְאָה זֶה הָלְאָה. עַתָּה הָלְאָה אֶל שְׁאָר הַמִּלִּים הַחֲסֵרוֹת.

שְׁנֵי אֲנָשִׁים פִּתְאֹם הֵם זוּג וְזוּג פִּתְאֹם הוֹפֵךְ לִשְׁנֵי אֲנָשִׁים.

שְׁנֵי צְדָדִים פִּתְאֹם מַתְחִילִים לְדַבֵּר מֵהַנְּקֻדָּה בָּהּ הִפְסִיקוּ זְמַן כֹּה רַב לִפְנֵי

שֶׁהֻכּוּ בְּאִלְּמוּת-לְנִמְעָן-אֶחָד בְּחֵרְשׁוּת-לְקוֹל-אֶחָד בְּקִשָׁיוֹן-לְשָׁעָה-אַחַת בְּעִוָּרוֹן-צְבָעִים

וּבְיַחַד הֵם מִשְׁתַּחְרְרִים מִגּוֹרַלָם הַכָּתוּב שָׁחֹר-עַל-גַּבֵּי-לָבָן בִּמְגִלַּת-עֵינֵיהֶם.

זוּג – לְמָחֳרָת – פִּתְאֹם הוּא עֲדַיִן זוּג, וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים – לְמָחֳרָת – פִּתְאֹם הֵם עֲדַיִן שְׁנֵי אֲנָשִׁים.

בַּסּוֹף מְוַתְּרִים עַל הַקְרָב וּמַשְׁאִירִים רַק אֶת לְחִיצַת הַיָּדַיִם שֶׁלְּפָנָיו

הֲמוֹן-עַם מִתְקַהֵל כְּדֵי לִצְפוֹת בְּוִתוּר עַל קְּרַב וּלְחִיצַת יָדַיִם אֵלֶיהָ מִצְטָרֵף גַּם הַשּׁוֹפֵט.

זוּג פִּתְאֹם הוֹפֵךְ לִשְׁנֵי אֲנָשִׁים כְּשֶׁכֹּל אֶחָד מֵהֶם – לְמָחֳרָת – עֲדַיִן זוּג.

עַל מַעֲבָר הַגְּבוּל – הֵיכָן שֶׁמַּתְחִילָה וְנִגְמֶרֶת הַשִּׁגְרָה

לֹא גְּדֵרוֹת תַּיִל אֶלָּא מְטוֹסִים מַמְרִיאִים וְנוֹחֲתִים וּמַדְרֵגוֹת נָעוֹת עוֹמְדוֹת

הַאִם אָרַזְתָּ בְּעַצְמְךָ אֶת הַמִּזְוָדָה? הַאִם נָתְנוּ לְךָ מַשֶּׁהוּ לְהַעֲבִיר?

וְהַאִם יֵשׁ לְךָ עַל מָה לְהַצְהִיר?

חוּט אָדֹם נִמְשָׁךְ לְאָרְכּוֹ-רָחְבּוֹ שֶׁל הַלַּבִּירִינְטוּס וּמוֹבִיל עַד לְחֹסֶר הַמּוֹצָא בְקָצֵהוּ הָאֶחָד

יָד יָמִין מְלַטֶּפֶת שֶׁבַע פְּעָמִים אֶת הַדֹּפֶן הַיְּמָנִי עַד שֶׁהוּא זוֹעֵק: מְלֻטָּף אֲנִי

אָז – וְזֶה הָרֶגַע, לִשְׁנִיּוֹת אֵין מִשְׁעֶנֶת לֹא לְיָמִין לֹא לִשְׂמֹאל, וְזֶה הָרֶגַע

בּוֹ מְדֻמְיָנִים כְּנָפַיִם, בּוֹ מְשֻׂרְטָט סִחְרוּר, בּוֹ מְבֻטָּא: שִׁחְרוּר –

יָד יָמִין נֶעֱזֶבֶת וְיָד שְׂמֹאל מוּשֶׁטֶת אֶל הַדֹּפֶן הַשְּׂמָאלִי הַמּוֹבִיל אַף הוּא אֶל הַשֶּׁלֶט:

"חֲסַר מוֹצָא. חֹסֶר מוֹצָא קָבוּעַ מֵרֹאשׁ. הַכֹּל תֻּכְנַן בִּמְיֻחָד כְּדֵי לְאַפְשֵׁר לְךָ

רֶגַע בּוֹ מְדֻמְיָנִים כְּנָפַיִם, בּוֹ מְשֻׂרְטָט סחרור, בּוֹ מְבֻטָּא: שִׁחְרוּר"

הָלְאָה הָלְאָה

לְיָּמִים לֹא נִזְכַּר אֶלָּא אוֹתוֹ הָרֶגַע לְיָמִים עוֹד נִכְתְּבוּ תַסְרִיטִים לְמַכְבִּיר

עַל אוֹתוֹ הָרֶגַע עַל אוֹתָן שְׁנִיּוֹת לְלֹא מִשְׁעֶנֶת כְּאַקְרוֹבָּט עַל חוּט דַּק

שֶׁלֹּא מַבִּיט כְּדֵי לֹא לִפֹּל עַל הַקַּרְקַע שֶׁמַּחֲזִיקָה אֶת אוֹתוֹ חוּט דַּק, רָפוּי

שֶׁבְּיָמִים עָבָרוּ זָחַל דֶּרֶךְ שַׁבְּלוּלִים, מִבַּעַד לָחַלּוֹנוֹת , בֵּין הַשִּׁנַּיִם

הַחוֹרְקוֹת מַנְגִינַתָן עֲדַיִן, כְּמַטֶּה הַקֶּסֶם הַמְּנַקֶּה אֶת הַחֲלִילִית הַמְּהַפְּנֶטֶת.

מָה מְחַבֵּר בֵּין תָּו לְתָו אִם לֹא מִרְוָח שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לְהַמְחִישׁוֹ אֶלָּא בְּעֶזְרַת שְׁנֵי תָּוִים?

מָה מְחַבֵּר בֵּין שֶׁקֶט לְשֶׁקֶט אִם לֹא שֶׁקֶט שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לְהַמְחִישׁוֹ אֶלָּא בְּעֶזְרַת שֶׁקֶט?

מַהִי אוֹתָהּ הַמְחָשָׁה אִם לֹא חַיִּים שֶׁל אוֹתוֹ חֵלֶק הַשָּׂרוּג-לִבְלִי -הַתֵּר בַּמֶּה שֶׁכִּבְיָכוֹל רַק מַמְחִישׁ אוֹתוֹ?

מַהוּ אוֹתוֹ חִבּוּר?

כָּל סִיבוּב מֻמְצָא מֵחָדָשׁ הַחוֹר הַסִּבּוּבִי שֶׁל הַגַּלְגַּל אַחֲרָיו דּוֹלֵק סִיזִיפוּס בְקוֹרְקִינֶט מֵכָנִי.

אִם כָּךְ – מָה זֶה מְשַׁנֶּה? אֵין זֶה מְשַׁנֶּה. אִישׁ לֹא דִּבֵּר עַל שִׁנּוּי.

כִּי אֵין רָעָב בָּעוֹלָם רַק אָמָּנוּת

הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה – זֶה לְעוֹלָם אֵינוֹ מַסְפִּיק

בַּת הַיַּעֲנָה תּוֹקַעַת אֶת רֹאשָׁה כֹּל-כָּךְ חָזָק בָּאֲדָמָה עַד שֶׁהוּא מְבַצְבֵּץ מִצִּדּוֹ הַשֵּׁנִי שֶׁל הָעוֹלָם

וּמַבִּיט בְּקֶנְגּוּרוּ הַמְּנַסֶּה לְהַכְנִיס אֶת רֹאשׁוֹ לְכִיסוֹ, לְכוֹסוֹ, לְכַעַסוֹ… אֶלְדוֹרָדוֹ? לֹא – אוֹסְטְרַלְיָה

בֹּקֶר טוֹב! יֵשׁ, יֵשׁ רָעָב, יֵשׁ אָמָּנוּת בָּעוֹלָם וְיֵשׁ רָעָב

הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה – זֶה לְעוֹלָם אֵינוֹ מַסְפִּיק

עֲדַיִן יֵשׁ רָעָב. בֹּקֶר טוֹב.

בְּבֵית הַקָּפֶה שְׁנֵי אֲנָשִׁים מְדַבְּרִים עַל דָא וְעַל הָא וּמִתְכַּוְּנִים לוֹמַר הָלְאָה

אָדָם שְׁלִישִׁי מִצְטָרֵף אֲלֵיהֶם אוֹמֵר שָׁלוֹם וּמִתְכַּוֵּן לוֹמַר הָלְאָה

מַגִּיעָה הַמֶּלְצָרִית שׁוֹאֶלֶת – מָה הָלְאָה? עוֹנִים לָהּ – קָפֶה וְעוּגָה

וּמִתְכַּוְּנִים לְאוֹתוֹ הַדָּבָר שֶׁאֵלָיו הִתְכַּוֵּן מִי שֶׁבִּקֵּשׁ וְגַם קִבֵּל סִיגָרְיַת- הָלְאָה וְאֵשׁ.

הָלְאָה

אָדָם שֶׁנִּדְחַק לַפִּנָּה פּוֹרֵשׂ עַל בִּרְכֵּי חֲבֶרְתּוֹ אֶת מַפַּת נַפְשׁוֹ הַמֻּכְתֶמֶת

וּבְדִבּוּר תְּלוּי-הִנְהוּנִים הוּא מְנַסֶּה לְפַלֵּס נָתִיב אֶל סִימָן שֶׁיָּעִיד עַל צְפוּנָה

לְאַחַר זְמַן מָה כְּשֶׁקָּמָה חֲבֶרְתּוֹ לְהִתְרוֹקֵן מִן הַקָּפֶה וְלִשְׁטֹף אֶת הַכְּתָמִים

הוּא שָׁב לְהַבְחִין – תּוֹךְ שְׁלִיחַת מַבָּט הַצִּדָּה – בִּתְלָת-מֵמַדִיוּת הַחֶדֶר וְשִׁחְרֵר אַנְחַת-הָלְאָה.

הָלְאָה

מִמּוּל יוֹשֵׁב אָדָם לְבַדּוֹ וּמְנַסֶּה בִּשְׁתִיקָתוֹ וּבְעֵטוֹ לָצֵאת מִטְּוָח הַהִנְהוּנִים

וּלְהַקְשִׁיב לַחֲרִיקַת הַחֲלוּדָה שֶׁבְּצִיר הַנַּדְנֵדָה הַיּוֹרֶדֶת וְעוֹלָה, לְגָלֵי הַיָּם

עַד שֶׁלְּבַסּוֹף הוּא שׁוֹמֵעַ אֶת בַּעַל-הַבַּיִת לוֹחֵשׁ בְּאָזְנוֹ – סוֹגְרִים

וְהוּא קָם וּמְשַׁלֵּם וּמַמְשִׁיךְ בִּשְׁתִיקָתוֹ – בְכַוָּנָתוֹ לוֹמַר הָלְאָה.

הָלְאָה הָלְאָה כְּתִיבַת הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה שִׁירָה הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָההָלְאָההָלְאָההָלְאָההָלְאָההָלְאָההָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה אַחֲרֵי הַשׁוֹאָה הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָהָלְאָהָלְאָהָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה הִנָּה הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה מַעֲשֶׂה הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה בָּרְבָּרִי הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה הָלְאָה.

מָה אַתָּה עוֹשֶׂה כְּשֶׁאַתָּה פּוֹגֵשׁ פֶּצַע?

מְמַשֵּׁשׁ? מְצַלֵּם? לוֹחֵץ אֶת יָדוֹ, אוֹ עוֹבֵר לַמִּדְרָכָה הַשְּׁנִיָּה? מַצְדִיעַ?

מָה אַתָּה עוֹשֶׂה כְּשֶׁאַתָּה פּוֹגֵשׁ פֶּצַע שֶׁהוֹדֵף אוֹתְךָ כַּמָּה צְעַדִים אָחוֹר?

חוֹזֵר עַל עִקְבוֹתֶיךָ הַקִּדְמִיִּים, אוֹ חוֹזֵר עַל עִקְבוֹתֶיךָ הָאֲחוֹרִיִּים?

נִגָּשׁ אֵלָיו כְּשַׂחְקָן רִיבָאוּנְד אֶל סַל, אוֹ כְּרַכָּז בַּשְּׁנִיָּה הָאַחֲרוֹנָה שֶׁל הַמִּשְׂחָק?

מִסְתּוֹבֵב סְבִיבוֹ כְּכוֹכָב לֶכֶת? מֵאִיר עָלָיו כְּשֶׁמֶשׁ? מִתְנָגֵּש בּוֹ כְּמֵטֵאוֹר?

לְאַחַר שֶׁאַתָּה מִתְאוֹשֵׁשׁ מִן הַהֶדֶף וּמְכַוֵּן אֶת דְּפִיקוֹת הַלֵּב שֶׁלְּךָ לְקֶצֶב מֶטְרוֹנוֹם –

בְּאֵיזֶה חוּט אַתָּה מְחַבֵּר אֶת הַמִּשְׁפָּט הָאַחֲרוֹן שֶׁאָמַרְתָּ לַמִּשְׁפָּט הַבָּא שֶׁתֹּאמַר?

כַּמָּה זְמַן תִּשְׁתֹּק אֶל מוּל הַכְּאֵב שֶׁבַּפֶּצַע, כַּמָּה דַּקּוֹת דוּמִיָּה תַּעֲמֹד?

הַאִם אַתָּה חוֹבֵשׁ? הִתְרַפֵּא? הַאִם אַתָּה מֶלַח? קֶרַח? חוּט?

אֵיךְ תֵּדַע אֵיזֶה פֶּצַע זֶה? אֵיךְ תֵּדַע בַּת כַּמָּה הַצַּלֶּקֶת?

וְאוּלַי זֶהוּ פֶּצַע בְּתוֹךְ פֶּצַע? אוֹ שֶׁמָּא עֲקִיצָה? שֶׁטֶף דָּם? מֻגְלָה?

מַדּוּעַ אַתָּה מְמַשֵּׁשׁ אֶת פְּצָעֶיךָ – אוֹ אֶת חֹסֶר-פְּצָעֶיךָ – בְּעֵת הַמִּפְגָּשׁ?

הַאִם נִפְצַעְתָּ? מָתַי נִפְצַעְתָּ? וּמָה אַתָּה עוֹשֶׂה כְּשֶׁאַתָּה נִפְצָע?

צוֹרֵחַ? מַדּוּעַ? מִתְפַּתֵּל? כֵּיצַד? נִפְצַעְתָּ? כֵּיצַד וּמַדּוּעַ? כוֹאֵב?

הָלְאָה – שֶׁל מִי הַפֶּצַע הַזֶּה?

וְהֵיכָן הָאִמָּא שֶׁתִּנְשֹׁף וּתְנַשֵּׁק וְתֹאמַר – הִנֵּה, זֶה עָבַר?

אַךְ מְעַט מִבֵּין גַּלִּי הַקּוֹל עוֹבְרִים דֶּרֶךְ שְׁבִילֵי הָאֹזֶן אֶל עוֹר הַתֹּף לְהַרְטִיטוֹ

הַשְּׁאָר מְדַגְדְּגִים בַּתְּנוּכִים פּוֹגְעִים בַּקִּירוֹת וּבוֹרְחִים מִבַּעַד לְחָרִיץ הַדֶּלֶת

מְבַקְּרִים בַּגַּנִּים הַצִּבּוּרִיִים, עַל סַפְסָלִים, בְּאֲגַמִּים וּבִמְדִינוֹת זָרוֹת

מִשְׁתַּחֲלִים אֶל תּוֹךְ קוֹפֵי מַחַט, צוֹלְחִים עָנָן אוֹזוֹן וָאֶתֶר וּמַמְשִׁיכִים אֶל הַשֶּׁמֶשׁ וְהָלְאָה.

פִיסִיקַאי עֲתִידִי יוּכַל אוּלַי לְשַׁחְזֵר תְּנוּעוֹת שְׂפָתַיִם עַל-יְדֵי גַּלֵּי קוֹל מִקְרִיִים שֶׁיִּמְצָא

וּבְעֶזְרַת הַמַּכְשִׁירִים הַמְּשֻׁכְלָלִים שֶׁיְּפַתֵּחַ אֲפִלּוּ יוּכַל אוּלַי לִשְׁמֹעַ

אֶת מָה שֶׁזּוֹכֶה עַתָּה עוֹר-תֹּף רוֹטֵט לִקְלֹט כִּמְעַט גַּלֵּ י קוֹל טְרִיִים:

הָלְאָה, הָלְאָה, הָלְאָה.

המשורר – דימוי עצמי
*

בְּנִגּוּד לְמָה שֶׁאוֹמְרִים –

לַמְּשׁוֹרֵר יֵשׁ כַּוָּנָה.

גַּם אִם נִרְאֶה כְּאִלּוּ אֵין לוֹ כַּוָּנָה –

יֵשׁ לוֹ כַּוָּנָה אַחַת שֶׁהוּא מִתְכַּוֵּן אֵלֶיהָ.

הַשְּׁאֵלָה "לְמָה הִתְכַּוֵּן הַמְּשׁוֹרֵר" הִיא בַּמָּקוֹם,

שֶׁכֵּן הַמְּשׁוֹרֵר הִתְכַּוֵּן לְמַשֶּׁהוּ.

כְּשֵׁם שֶׁלַּמֶּלֶךְ יֵשׁ צַו –

כָּךְ לַמְּשׁוֹרֵר יֵשׁ כַּוָּנָה.

כְּשֵׁם שֶׁלַּבֵּן יֵשׁ אָב –

כָּךְ לַמְּשׁוֹרֵר יֵשׁ כַּוָּנָה.

כְּשֵׁם שֶׁלַּמַּצְלִיף יֵשׁ שׁוֹט וְהוּא מַצְלִיף בּוֹ –

כָּךְ לַמְּשׁוֹרֵר יֵשׁ כַּוָּנָה שֶׁהוּא מַשְׁחִיל.

מַשְׁחִיל;

מִישֶׁהוּ מֵרִים יָד בְּאֶמְצַע אָסְפָה –

וְלַמְּשׁוֹרֵר יֵשׁ כַּוָּנָה.

הַנְּמָלִים מַקְנִיטוֹת אַחַת אֶת הַשְּׁנִיָּה –

וְלַמְּשׁוֹרֵר יֵשׁ כַּוָּנָה.

הַרְבֵּה עֲנָנִים כְּבָר חָלְפוּ בֵּינְתַיִם,

הֲרֵי אִי-אֶפְשָׁר לַעֲבֹר בְּאוֹתוֹ נָהָר פָעָמַיִם –

וְלַמְּשׁוֹרֵר יֵשׁ כַּוָּנָה.

אֵינְכֶם רוֹאִים אוֹתָהּ?

הָא-הָא! אַבְּרָקַדַבְּרָא! קוּקוּרִיקוּ!

-וְיֵשׁ לְזֶה כַּוָּנָה.

הוֹ! הַלְלוּיָהּ! כּוּס-אֶמֶק! פּוּצִי-מוּצִי! הַמְפְּתִי-דַמְפְּתִי! רִינְג-רִינְג!

-וַאֲנִי מִתְכַּוֵּן לְמַשֶּׁהוּ.

פְפפ… תִּיק-תַּק תִּיק-תַּק, דוֹיִנְג דוֹיִנְג דוֹיִנְג דוֹיִנְג הוֹי הוֹי הוֹיסָה פְפפ…

דוֹיִנְג דוֹיִנְג אֶה-אוֹ אֶה-אוֹ דוֹיִנְג דוֹיִנְג צִ'יק-צ'ִיק פִּיייייייפּ

הַאן-דִּיגְדָּן-דִּיגְדָּן-דִּיגְדָּן גְּלִינְג-גְלוֹנְג לָמָּה? חַפ חַפ טוּ-טוּ-טוּ-טוּ-טוּ-טוּ –

וְלַמְּשׁוֹרֵר יֵשׁ כַּוָּנָה.

נִקַּח אֶת הַמְּשׁוֹרֵר כְּמֶטָפוֹרָה

לִמְשׁוֹרֵר

אוֹ לְמִישֶׁהוּ שֶׁהָיָה יָכוֹל לִהְיוֹת מְשׁוֹרֵר

וַאֲפִלּוּ מְשׁוֹרֵר טוֹב

אִם לֹא הָיָה כְּבָר מְשׁוֹרֵר

וְאֶת הַשִּׁירָה נִקַּח כְּמֶטָפוֹרָה

לְחַיֵּי הַנֶּפֶשׁ שֶׁל הַמְּשׁוֹרֵר

אוֹ לְמַשֶּׁהוּ שֶׁהָיָה יָכוֹל לִהְיוֹת חַיֵּי נֶפֶשׁ

אִם לֹא הָיָה שִׁירָה

וְאֶת חַיֵּי הַנֶּפֶשׁ גַּם נִקַּח

אֲבָל לֹא כְּמֶטָפוֹרָה

וְאֶת הַמֶּטָפוֹרָה נִקַּח כְּמֶטָפוֹרָה

לְחַרְדָּל.

כִּמְשׁוֹרֵר יֵשׁ לִי חוֹבוֹת וּזְכֻיּוֹת שֶׁנִּתָּנוֹת לִי וְנִלְקָחוֹת מִמֶּנִּי

אַף פַּעַם לֹא אֶהְיֶה לְגַמְרֵי עִם מִישֶׁהִי לְגַמְרֵי לְבַד אִתָּךְ

תָּמִיד אָרוּץ לְסַפֵּר, לְשַׁפֵּר, לַשִּׁירָה יֵשׁ שַׁדַּיִים גְּדוֹלִים יוֹתֵר

הַסֶּרֶט כְּבָר עָבַר אֶת כֹּל שְׁלָבֵי הַהֲפָקָה שֶׁלּוֹ:

אֲנַחְנוּ שׁוֹכְבִים, אֲנִי גּוֹמֵר, לֹא יוֹדֵעַ אִם מַהֵר, אֲבָל גּוֹמֵר

שׁוֹאֵל אֵיךְ הָיָה וְאַתְּ אוֹמֶרֶת גָּמַרְתִּי וְשׁוֹאֶלֶת אֵיךְ הָיָה

וַאֲנִי קוֹפֵץ לְשֻׁלְחָן הַכְּתִיבָה וּמְסַיֵּם שָׁם אֶת הַסִּיגָרִיָּה.

אַחַר -כָּךְ אֲנִי מַרְאֶה לָךְ אֶת הַשִּׁיר:

אֲהוּבָתִי יְפֵהפִיָּה, אֲנִי מְנַשֵּׁק אוֹתָהּ עַד שֶׁשְּׂפָתַי מְאַבְּדוֹת תְּחוּשָׁה

אֲנִי לֹא מַפְסִיק לַחֲשֹׁב עָלֶיהָ, הִיא נִכְנֶסֶת לִי לַשִּׁירִים וְלִשְׁאָר אֱזוֹרַי הָאֲפֵלִים

צְאִי מִשָּׁם! אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ! לַמְרוֹת שֶׁבַּמִּטָּה אַתְּ זְוָעָה.

אֲנִי נוֹתֵן לָהּ לִקְרֹא עֵירֹמָה בַּמִּטָּה, הִיא קוֹרֵאת, מְאַפֶרֶת, קוֹרֵאת וְאוֹמֶרֶת:

יָפֶה, אֲבָל אֵין חֲרוּזִים. כְּדַאי לְךָ חֲרוּזִים. חֲרוּזִים זֶה הַדָּבָר הֲכִי טוֹב

שֶׁיָּכוֹל לִקְרוֹת לִמְשׁוֹרֵר.

אוֹמְרִים שֶׁאָנוּ טוֹבִים בְּמִלִּים.

"נו, לְפָחוֹת זֶה, אַל תַּעֲשֶׂה צְחוֹק" – אוֹמְרִים.

אֲפִלּוּ אֶת דַעַתִי עַל הַמִּשְׁפָּט הָאַחֲרוֹן שֶׁאָמַרְתִּי

אֲנִי מִתְקַשֶּׁה לְהַסְבִּיר.

קוֹרְאִים לָנוּ אַנְשֵׁי-מוּסָר , וּבְצֶדֶק.

יירשם בַּפְּרוֹטוֹקוֹל: מֵעוֹלָם לֹא רִמִּינוּ וְלֹא קִלַּלְנוּ

מְחַשֶּׁבֶת פֶּשַׁע לֹא עָלְתָה בְּמֹחוֹתֵינוּ, לִבֵּנוּ – כְּטַלִּית

אָנוּ עוֹזְרִים לִזְקֵנִים לַחֲצוֹת אוֹטוֹסְטְרָדוֹת

מְלַטְּפִים יְלָדִים

וְלֹא קוֹטְפִים פְּרָחִים

אָנוּ אַנְשֵׁי מוּסָר .

מְשׁוֹרֵר הוּא כְּמוֹ קוֹסֵם

אֲבָל לֹא כְּמוֹ מְכַשֵּׁף.

פּוֹלִיטִיקַאי הוּא אִישׁ-עֲסָקִים מְתֻסְכָּל

אִישׁ-עֲסָקִים הוּא מַדְּעָן מְתֻסְכָּל

מַדְּעָן הוּא מְשׁוֹרֵר מְתֻסְכָּל

וּמְשׁוֹרֵר הוּא סְתָם מְתֻסְכָּל.

הַשִּׁירָה הִיא מַצָּב צְבִירָה.

לֹא שֶׁל כֶּסֶף.

אֵינֶנִּי גָּר בְּבַיִת שֶׁל שִׁיר

חֶשְׁבּוֹן הַחַשְׁמַל שֶׁלִּי לֹא נִכְתַּב בַּחֲרוּזִים

לָאוֹבֶרְדְרָאפְט שֶׁלִּי אָמְנָם יֵשׁ מִשְׁקָל אֲבָל לֹא יָאמְבִּי.

אַחַת הַפְּרִיבִילֶגְיוֹת שֶׁהַמִּקְצוֹעַ שֶׁלִּי מְאַפְשֵׁר לִי

זֶה לוֹמַר מָה שֶׁבָּא לִי.

אֲנִי יָכוֹל לְקַלֵּל, לְהָסִית, לִפְגֹעַ

אֲנִי יָכוֹל לְהַכְפִּישׁ אֶת שְׁמוֹ שֶׁל מִי שֶׁיְּעַצְבֵּן אוֹתִי

מִבְּלִי לִדְאֹג לְמִשְׁפָּט דִּבָּה.

יָעִיל יוֹתֵר מֵאִי – שְׁפִיּוּת זְמַנִּית. מֻמְלָץ.

מִסְכֵּן בִּיָאלִיק.

הַבֵּן-אָדָם בְּסַךְ-הַכֹּל רָצָה לָדַעַת מָה זֹאת אַהֲבָה

מִיָּד קָרְאוּ לוֹ מְשׁוֹרְרֵנוּ הַלְּאֻמִּי וְהֵחֵלּוּ הַמְּצַטְּטִים לִשְׁתוֹת בַּצָּמָא אֶת דְּבָרַיו

הָיוּ שׁוֹאֲלִים אוֹתוֹ זָרִים בָּרְחוֹב: נוּ, נַחְמָן, כְּבָר מָצָאתָ?

הָפְכוּ אוֹתוֹ לָחֵלֶק הַתַּרְבּוּתִי שֶׁל הָעֶרֶב.

פַּעַם סַקְלוּ מְשׁוֹרֵר בַּאֲבָנִים.

פַּעַם הָיָה כָּבוֹד לִמְשׁוֹרְרִים.

מְשׁוֹרְרִים מֵתִים הֵם הַרְבֵּה יוֹתֵר טוֹבִים.

אֲנִי עוֹבֵד עַל זֶה.

הַשְּׁאֵלָה הַקְּלַסִּית: מָה הָיִיתָ עוֹשֶׂה אִם כָּל כִּתְבֵי שֶׁיקְסְפִּיר וּבֵן-אָדָם אֶחָד הָיוּ עוֹלִים בָּאֵשׁ

וְאַתָּה הָיִיתָ יָכוֹל לְהַצִּיל רַק אֶחָד מֵהֶם – אֶת מִי הָיִיתָ מוֹצִיא מִן הַלֶּהָבוֹת?

אֲנִי הָיִיתִי מַצִּיל אֶת הָאָדָם. הַרְבֵּה יוֹתֵר קַל.

שִׁירִים מִשְׁתַּנִּים עִם הַזְּמַן.

אֲנָשִׁים נִשְׁאָרִים כְּמוֹ שֶׁהֵם

הַמַּדָּע עֲדַיִן לֹא גִּלָּה מָה גָּרַם לַהֲכֹּל

הַטֶּכְנוֹלוֹגְיָה לֹא הִשְׁתַּפְּרָה בִּכְלוּם כְּבָר עֶשְׂרוֹת שָׁנִים

וְרַק הַשִּׁירִים מִשְׁתַּנִּים עִם הַזְּמַן.

אִי- אֶפְשָׁר לִלְמֹד כֵּיצַד לִכְתֹּב שִׁירָה.

גַּם מָתֵמָטִיקָה זֶה לֹא כֹּל-כָּךְ פָּשׁוּט.

אֵיזֶה סָבָּבָּה לִהְיוֹת מְשׁוֹרֵר

לַעֲבֹד מַשֶּׁהוּ כְּמוֹ 20 דַּקּוֹת בְּשָׁבוּעַ

וּבִשְׁאֵר הַזְּמַן לָנוּחַ וְלוֹמַר – אֲנִי הוֹגֶה

לִתְלוֹת עַל הַדֶּלֶת שֶׁלֶט קָטָן:

"נָא לֹא לְהַפְרִיעַ" וְלִזְכּוֹת בַּהֲבָנָה

לוֹמַר לְבַחוּרוֹת – “אֲנִי מְשׁוֹרֵר"

לִכְבֹּשׁ אֶת לִבָּן וְלִכְתֹּב עַל זֶה שִׁיר.

אֱלֹהִים מְרַחֵם עַל יַלְדֵי הַגַּן

פָּחוֹת מִזֶּה עַל יַלְדֵי בֵּית-הַסֵּפֶר –

הֵם צְרִיכִים לִלְמֹד יְהוּדָה עַמִּיחַי.

וְעַל הַגְּדוֹלִים לֹא יְרַחֵם עוֹד –

וְגַם אִם יִרְצוּ לִקְרֹא בּוֹ

לֹא יוּכְלוּ.

אֵיזֶה עוֹלָם יָפֶה הָיָה אִם כֻּלָּם הָיוּ מְדַבְּרִים שִׁירָה

הָיָה מְבַקֵּשׁ הַקּוֹנֶה מִן הַמּוֹכֵר – הַב לִי מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה, מִן הַקֶּטְשׁוֹפּ

וְהַמּוֹכֵר הָיָה מְחַיֵּךְ בַּהֲבָנָה וְחוֹזֵר עִם 4 קוֹטֶג' ו-5 גְּבִינָה לְבָנָה

וְאוֹמֵר – הֲרֵי לְךָ וְלִגְמַלֶּיךָ וְלַחֲמוֹרְךָ וּלְאִשְׁתְּךָ שֶׁתִּחְיֶּה. 50 שְׁקָלִים. לִרְשֹׁם?

יֵשׁ לְחוֹקֵק אֶת חֹק זְכֻיּוֹת הַמְּשׁוֹרֵר

וּלְעַגְנוֹ בְּקַרְקַע לֹא בֻּצִּית מִדַּי –

זְכוּתוֹ שֶׁל הַמְּשׁוֹרֵר לְהַלֵּךְ סַהֲרוּרִי בַּלֵּילוֹת

זְכוּתוֹ שֶׁל הַמְּשׁוֹרֵר לְהִתְחַכֵּם וּלְדַבֵּר שְׁטֻיּוֹת

זְכוּתוֹ שֶׁל הַמְּשׁוֹרֵר לְקַבֵּל סִיגָרְיּוֹת וְעֵטִים חִנָּם

זְכוּתוֹ שֶׁל הַמְּשׁוֹרֵר לָשֶׁבֶת כָּךְ סְתָם.

הַטָּעוּת הַנְּפוֹצָה בְּיוֹתֵר הִיא לַחֲשֹׁב שֶׁיֵּשׁ לָנוּ דִּמְיוֹן

מַצִּיבִים לְפָנֵינוּ מַצָּבִים מְדִינִיִּים מְסֻבָּכִים

וְשׁוֹאֲלִים – וּבְכֵן, מָה דַעַתְכֶם?

מְצַפִּים מֵאִתָנוּ שֶׁנֹאמַר דָּבָר מַבְרִיק סְבִיב הַשֻּׁלְחָן

וְשֶׁנִּהְיֶה בַּעֲלֵי תּוּשִׁיָּה כְּשֶׁכֻּלָּם חָסְרֵי אוֹנִים

וּבְכֵן, יֵשׁ לְהוֹדוֹת עַל הָאֱמֶת –

כְּשֶׁאָנוּ מְגַלְגְּלִים אֶת עֵינֵינוּ לַשָּׁמַיִם

אֵינֶנּוּ מְתַקְשְׁרִים עִם סְפֵרוֹת גְּבוֹהוֹת יוֹתֵר

אֶלָּא פָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר מְחַכִּים עַד יַעֲבֹר זַעַם

מָה שֶׁמַּקְסִימוּם נוֹתֵן מַצָּב פְּסִיכוֹטִי

שֶׁטֶּרֶם נֶחְקַר דָּיוֹ.

מִי הֵם חֲבֵרָיו שֶׁל הַמְּשׁוֹרֵר?

מִי שֶׁהִתְחַמְּקוּ מִקְּהָלִים הוֹמִים

אוֹ מִי שֶׁאֵינָם מֻרְשִׁים לְהִכָּנֵס שָׁם.

מִי הוּא קְהָלוֹ שֶׁל הַמְּשׁוֹרֵר?

חֲבֵרָיו

אוֹ מִי שֶׁאֵינָם מֻרְשִׁים לְהִקָּרֵא כָּךְ.

לַמְּשׁוֹרֵר זֶה לֹא מְשַׁנֶּה שָׁחֹר אוֹ לָבָן

זֶה לֹא מְשַׁנֶּה חַם אוֹ קַר

זֶה לֹא שָׁחֹר-לָבָן.

לַמְּשׁוֹרֵר יֵשׁ הֲמוֹן פְּתָקִים קְטַנִּים עִם מִשְׁפָּטִים קְצָרִים

וְאֶת רֻבָּם מְעַטֵּר סִימָן קְרִיאָה וְקַו מַדְגִישׁ.

הַמְּשׁוֹרֵר אוֹהֵב לִצְחֹק

אִם לִפְעָמִים רוֹעֵד לוֹ הָעֵט וְהוּא קוֹפֵץ שׁוּרָה

זֶה בִּגְלַל שֶׁהוּא צוֹחֵק.

אִם לִפְעָמִים לֹא רוֹעֵד לוֹ הָעֵט

זֶה בִּגְלַל שֶׁהוּא צָרִיךְ לִנְשֹׁם קְצָת.

הַמְּשׁוֹרֵר רוֹצֶה לְהַתְחִיל עִם בַּחוּרָה

כְּמוֹ בְּסֶרֶט אִלֵּם

לֹא לִשְׁאֹל מֵהֵיכָן אַתְּ

וְלֹא בַּמֶּה אַתְּ עוֹסֶקֶת

לֹא לִשְׁאֹל

לֹא לוֹמַר אֲנִי מְשׁוֹרֵר

וּלְהַקְרִיא אֶת קִצּוּר תּוֹלְדוֹת חַיָּיו

לֹא לוֹמַר

לֹא לְצַיֵּץ גַמָּנִי גַמָּנִי

לֹא לְהַמְהֵם לֹא לְהַנְהֵן

לֹא לְגַמְגֵּם לֹא לְכַחְכֵּח

וְלֹא לוֹמַר אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ

אֶלָּא כְּמוֹ בְּסֶרֶט אִלֵּם

בְּמַבָּט.

הַמְּשׁוֹרֵר כּוֹתֵב עַכְשָׁו שִׁירִים קְצָרִים

נִמְאַס לוֹ לְהִכָּנֵס לִדְבָרִים אֲרֻכִּים

הוּא רוֹצֶה לִחְיוֹת קְצָת.

הַמְּשׁוֹרֵר לֹא חוֹשֵׁב שֶׁלֹּא מְבִינִים אוֹתוֹ

הוּא חוֹשֵׁב שֶׁמְּבִינִים אוֹתוֹ

אֲבָל לֹא מְבִינִים אוֹתוֹ.

הַמְּשׁוֹרֵר חוֹזֵר לִרְאוֹת אֶת הַתְּהוֹם שֶׁבָּאָדָם

וְצוֹעֵק אֶל חֲלַלוֹ

עַד שֶׁבְּתַחְתִּית הַבְּאֵר נִשְׁקֶפֶת הִשְׁתַּקְּפוּתוֹ

שֶׁנֶּעֱלֶמֶת מִטִּפַּת דָּמַע בּוֹדֶדֶת.

רשימת השירים

זו בשורתי 3

ברחוב 5

תפישת היד 7

בצחוק 9

אני כותב שירים 11

עת להיתמם 13

צד מטבע (שיר תסכול) 15

שירת הגן 17

לקראת כלה אלכה ואצעדה (שיר חתונה) 18

הלאה 19

הלאה אל המרחב 20

תמונות באלבום 21

כל משפט חדש מתחיל בעצם 23

אך האין זו התחמקות? 24

הלאה בלי משמעות 25

הלאה המנתחים! 26

הלא משהו ביקש להיאמר 28

הלאה – זה המגע בקרקע 29

הנה הוצא מרכיב אחד מן השלם 30

מה בוער? 32

הא! הא! כמו על שפת הכביש 34

זה בלתי אפשרי להמשיך כך 35

איך להסביר? זה הכול בראש שלך 37

הלאה המילה הזו החסרה 39

שני אנשים פתאום הם זוג 40

על מעבר הגבול 41

חוט אדום נמשך לארכו-רוחבו של הלבירינטוס 42

מה מחבר בין תו לתו 43

כי אין רעב בעולם רק אמנות 44

בבית הקפה 45

כתיבת שירה אחרי השואה 46

מה אתה עושה כשאתה פוגש פצע? 47

אך מעט מבין גלי הקול 49

המשורר – דימוי עצמי 50

"ביום שנולד הבעש"ט נשרף הגיהנום"/ מאת בנימין שבילי

ביום שנולד הבעש"ט נשרף הגיהנום/ ביקורת מאת חגי הופר

"ביום שנולד הבעש"ט נשרף הגיהנום" מאת בנימין שבילי, 62 הוצאה לאור, 2015, 302 עמ'.

"פעם אחת בא אל הסבא קדישא מרדושיץ חסיד עני עם בתו הבוגרת שהגיע לפרקה, ולא נזדמן לה שום שידוך כי מלבד סיבת הדחקות נתווסף לה חיסרון שהיתה קטנה בקומתה מאוד. התמרמר החסיד על מר גורלו והפציר בסבא קדישא שיעורר הרחמים שיזכה לישועה שלא כדרך הטבע ושיזדמן לו במהרה שידוך מבורך. ציווה הסבא שישבות אצלו בשבת וכן עשה. במוצאי שבת בעת סעודת מלווה מלכה ציווה אותו הסבא להגיש אליו את בתו והניף את ידיו למעלה מראשה ובירך אותה ונגדלה קומתה, הגביה ידיו עוד למעלה ונגדלה עוד קומתה, וכן עשה כמה פעמים עד שהגיעה קומתה למידה ממוצעת, ושאל את אביה אם די הוא, וענה ואמר ברוב שמחה ובהתפעלות: די" (עמ' 101).

זהו אחד הסיפורים החסידיים המופיעים בספר זה, שהוא אוסף של סיפורים חסידיים קצרים, ואיני יודע כיצד להתייחס אליו. יש כאן, כמו ברוב הסיפורים בקובץ, סיפור פלאות שלא מן העולם הזה. אבל האם המספרים והשומעים האמינו למה שהם אומרים ושומעים? אם כן, זה מדאיג מאוד. ליהדות יש צדדים מאוד רציונליים, שלעומתם אמונה כזו נראית לי אמונה טפלה ונחשלת. לא על סיפורי אגדות כאלה יצא שמו של המוח היהודי. ואם לא, אם השומעים מבינים שזו לא אמת מציאותית, אז מדוע לספר זאת? במה זה מועיל? סיפורים כאלה, אם כך – ויש רבים כאלה בקובץ – גרמו לי אי נוחות, אף כי עדיין נהניתי מהם ברמה הפולקלוריסטית ואף האנתרופולוגית.

אבל יש בקובץ גם סיפורים אחרים, כמו זה:

"פעם אחת שאל רבי זושא את אחיו רבי אלימלך: אחי יקירי, הלא כתבו בספרים הקדושים שכל הנשמות של ישראל נכללו באדם הראשון, ואם כך היינו גם אנחנו שם בתוך כל אותן הנשמות עמו בעת שאכל מעץ הדעת, ומדוע לא מנענו אותו מזה? ורבי אלימלך השיב לו: אחי יקירי, הלא היינו מוכרחים להניח אותו לאכול, כי אם לא – היתה נשארת טינה בלבו עלינו משקר ולשון הרע, שאמר הנחש: ונפקחו עיניכם והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע ותוכלו לברוא עולמות כמותו שאכל מעץ זה וברא את העולם, לזאת הנחנו אותו לאכול, שיראה שכל זה שקר וכזב ואפילו שאכל הוא רק אדם ולא יותר" (עמ' 39).

כאן כבר מצעתי עומק הגותי. ואכן, לצד הממד הפלאי והניסי שבחסידות – והרי אף מייסדה, הבעל שם טוב, נקרא כך משום שהוא "בעל שם", כלומר מחולל פלאות – לצד זה קיים ממד הגותי-מדרשי, שהוא מעניין מאוד. כאן יש מסר יסודי – הנחש שיקר, לא הפכנו לאלוהים, וכל אדם הוא רק אדם ולא יותר. זהו מסר חשוב, אפילו אפשר לומר הומניסטי, למרות שגם הוא מתלבש על סיפור וצורת מחשבה לא ראליים, אלא שבמקרה זה אין הדבר מפריע מאוד. גם סיפורים מסוג זה מצויים בקובץ שלפנינו, אם כי לפי הערכתי מספרם מועט יותר.

וישנם סיפורים נוספים. למשל, אודה ולא אבוש, היו סיפורים שכלל לא הבנתי. אלו סיפורים קצרים מאוד אמנם, אך עדיין לפעמים הם מסתבכים בתוך עצמם, עד שלבסוף אובדת הפואנטה. אמנם הייתי יכול לקרוא שוב, מה שאמנם עשיתי לפעמים, אך לא תמיד היה לי הרצון לכך.

ויש גם ממד של הומור בסיפורים האלו, לפחות בחלקם. למשל הנה סיפור, שהגם שבעיניים מודרניות מובן מאוד מדוע הוא מתאר סיטואציה שאינה מצחיקה כלל, בכל זאת – תסלחו לי – הצחיק אותי:

"לפני הסתלקותו משל רבי חנוך מאלכסנדר את משלו: עם הארץ שלח את אשתו לראות אצל השכנים כיצד עורכים את הסדר. כשהציצה האשה דרך סדקי התריס וראתה כיצד אשת השכן מוכית על ידי בעלה שכעס עליה, חשבה האשה לתומה כי זהו המנהג בליל הסדר, לכן פחדה לשוב הביתה ונשארה ליד הדלת. עבר זמן ועם הארץ החל לכעוס על אשתו המתמהמהת, פתח את הדלת וכשפגשה הכה בה וגער עליה. הזילה האשה דמעה ואמרה לבעלה: אם ידעת, מדוע זה שלחתני?" (עמ' 234).

לסיכום, לפנינו רצף סיפורים קצרצרים בגוונים שונים, מהנים באופן כללי. לי תמיד הסיפורים האלה מזכירים את סיפורי הזן-בודהיזם הקצרים וחריפי המסר, אלא שהסיפורים החסידיים הם מהתרבות שלנו. ועוד אומר שכל פעם שאני קורא בסיפורים האלה איני יכול שלא להיזכר בדמויות החסידים שצייר דודו גבע בעמוד האחורי של עיתון "העיר" בזמנו, בפינת הברווז שלו, וזה ייאמר במידה רבה לזכותו ולזכות כשרונו הרב. ולבסוף, כדאי להזכיר את ספרו הוותיק של בובר "האור הגנוז", שאסף אף הוא סיפורי חסידים רבים, אלא שספרו של שבילי הוא קצר וקליל יותר – ולכן גם יכול מאוד להתאים לימים חמים אלה.

ביום שנולד הבעשט

ספר חדש!: ביקורת תהיה! – רשימות על ספרים

ביקורת תהיה כריכה קדמית

ספר חדש!

ביקורת תהיה!

רשימות על ספרים

על ספרות, יהדות וביקורת המקרא

חגי הופר

הוצאת הופר, ירושלים, 2018, 229 עמ'. מהדורה מצומצמת.

הפעם אפשר להשיג את הספר אצלי ולא בחנויות (בינתיים לפחות. מכיוון שנוכחתי שאין אפשרות למפרסמים עצמאיים לשווק ספרים בצורה רווחית בשוק הקיים). כמו כן, אפשר יהיה להשיג את הספר בחנות "הולצר ספרים" בירושלים, טל': 076-5433800.

פרטי ההתקשרות שלי: טל' – 052-8617168.

כתובת: שח"ל 8, גבעת מרדכי, י-ם, 9370110.

מייל: hagaihof@gmail.com

עלות ספר בהזמנה ישירה: 50 ₪ + 10 ₪ משלוח (המחיר הרשמי עקרונית הוא 80 ₪).

כמו כן, אפשר להוסיף לקנייה ספר נוסף מספרי העבר שלי (רשימה להלן. חסרים: שירים אחרים ופילוסופיה והתנ"ך) בתוספת של 30 ₪ בלבד.

אמצעי תשלום: אפשרות א' העדיפה: דרך אפליקציית paybox (באמצעות מספר הטלפון), או בהעברה בנקאית (פרטי הבנק ימסרו אישית, עדיף במייל).

אפשרות ב': מזומן או צ'ק לכתובת שציינתי.

ואפשרות נוספת טובה היא פייפאל, בכתובת זו: paypal.me/hagaihoffer

דף אחורי:

מדברי הפתיחה:

להלן לקט ביקורות, שכתבתי לאתר "נוריתה" בשנים תשע"ד-תשע"ו (2014-2016), עם נציגות קטנה גם לשנת 2017. כאן קובצו קרוב ל-40 ביקורות נבחרות מתוך למעלה מ-300 שכתבתי.

הביקורות שלי הן סקירות, המהוות סיכום תמציתי של כל ספר, בתוספת התרשמות אישית קצרה, ולעיתים תוספות נוספות.

אני חושב שספר כזה, שמסכם עשרות ספרים בכריכה אחת, יוכל לעניין קורא עכשווי, שלא תמיד עתו פנויה לעיין בכל.

הנושאים המרכזיים הנסקרים כאן הם: מעט ספרות בנושאים יהודיים, דגש על תנ"ך ויהדות, ולבסוף חלק המוקדש לביקורת המקרא.

אני מקווה שהקריאה תהיה מהנה ומעניינת.

חגי הופר פרסם עד כה את הספרים הבאים: שירים אחרים (טרקלין, 1997), יסודות הבניין, על צלם-אלוהים שבאדם ועוד (נשיא, 2009), הפסימיזם הפואטי – מיפוי ראשוני של יצירת דוד אבידן (הופר, 2010), שירים מאוחרים (הופר, 2010), בין אתונה לירושלים: אפלטון והתנ"ך (הופר, 2011), פילוסופיה והתנ"ך; התנ"ך בראי הפסיכולוגיה (הופר, 2013), נבראנו בצלם – יהדות הומניסטית; בתוספת התנ"ך וספרי הדרכה אחרים (הופר, 2015), חלום הריאליזם ושברו – סרטי תודעה, ריאליטי, דוקו-אקטיביזם ותלת-מימד בתחילת המאה ה-21 (הופר, 2016).

תוכן

כמה מילות פתיחה 5

ספרות:

מלכים ג' 8

שבע אימהות 13

הפרדס של עקיבא 19

היהדות שלא הכרנו 25

הבשורה על פי יהודה 30

כעלה נידף 35

יהדות:

סודותיו של מורה הנבוכים 40

חלומו של הכוזרי 50

הנאום האחרון של משה 57

מלכוד 67 64

ר' חסדאי קרשקש 69

יהודים ומילים 75

לפני ולפנים 80

קדשות וקדושות 88

חפץ תחת השמיים 89

לוחות ושברי לוחות 94

משפטו ומותו של ישו הנוצרי 97

ישו 101

מוחמד והקוראן 105

פמיניזם ויהדות 108

צדק מבראשית 111

ראשית ישראל 118

ראשית 123

מבוא לפסיכולוגיה של הצמצום 129

צלם אלוהים 133

אמונה ואדם לנוכח השואה 137

אמת ולא יציב 142

לא בשם האל 147

האל האחר 151

ההיסטוריה של אלוהים 157

יש אלוהים? 161

קץ האושר 166

ספר שחושל בגיהינום 173

ביקורת המקרא:

מבוא לספרות המקרא 182

מלאכים במקרא 194

מאין באנו 200

מלחמת הלוחות 206

עד היום הזה 209

בעיני אלוהים ואדם 214

נספח:

התנ"ך – ביקורת ספרותית 222

הערות 227

הגלוי והסמוי ביחסי המלט וקלודיוס, וכיצד הם מתבנתים את העלילה ומשמעותה

אוניברסיטת תל אביב, הפקולטה לאומנויות, החוג הרב-תחומי באמנויות.

מתודולוגיה וביבליוגרפיה, שנה א', המרצה: ליאורה מלכא.

מבוא למאמר:

הגלוי והסמוי ביחסי המלט וקלודיוס, וכיצד הם מתבנתים את העלילה ומשמעותה.

חגי הופר, 5.2.98.

ראשי פרקים

מבוא

פרק א' – היחסים בין המלט וקלודיוס.

1 – בחינת סצינת הרוח – מקור שתי המוטיבציות של המלט.

2 – בחינת סצינת ההצגה-בתוך-הצגה – תפקוד "מוטיבציית-הנקם".

פרק ב' – היחסים בין המלט וגרטרוד, והשפעתם על היחסים בין המלט וקלודיוס.

1 – בחינת סצינת המלט בחדר אימו – תפקוד "מוטיבציית-טיהור-האם".

2 – בחינת סצינת הסיום – "פתרון" שתי המוטיבציות.

סיכום

הערות

רשימה ביבליוגרפית.

הגלוי והסמוי ביחסי המלט וקלודיוס, וכיצד הם מתבנתים את העלילה ומשמעותה – מבוא

נושא המאמר הוא הגלוי והסמוי ביחסים בין המלט[1] וקלודיוס, וכיצד הם מתבנתים את העלילה ומשמעותה. מטרת מאמר זה היא לחשוף את המורכבות שביחסים בין המלט וקלודיוס, להראות מהיכן נובעת מורכבות זו, וכיצד היא מתגשמת הלכה למעשה בבניית העלילה.

מבין מאפייניהם השונים – בחינה זו תתמקד במוטיבציות-הפעולה של כל אחד מהם והשפעתה על יחסיהם. הטענה המרכזית של מאמר זה היא שאת המלט מניעות שתי מוטיבציות שונות ומנוגדות זו לזו – דרישת-נקם, ודרישת 'טיהור'-אימו, שמניעות את העלילה לכל אורכה, וקובעות את יחסו אל קלודיוס עד לסצינת הסיום, בה הן 'נפתרות'.

כל מוטיבציה היא מורכבת ומסובכת כשלעצמה. מורכבותן וניגודן גורמים ל'החלפת-תפקידים' ביניהן מבחינת דומיננטיות פעולתן במחזה, במה שאכנה כאן – 'מטוטלת-רגשות'. הלפת תפקידים זו של שתי המוטיבציות היא זו המעכבת את פעולתו של המלט.

מן הצד השני – לקלודיוס רצון אחד – לשלוט ללא הפרעה. לכן פעולתו 'משוחררת', ולכן היא הולכת ומתעצמת באופן עקבי לאורך המחזה, והיא זו שמקדמת את העלילה המרכזית.

בפרק הראשון נעסוק ביחסים בין המלט לקלודיוס, כשתחילה נבחן את סצינת-הרוח, היות והיא המקור למוטיבציות של המלט, ואחר-כך נבחן את סצינת ההצגה-בתוך-הצגה בכדי לבחון את מוטיבציית-הנקם.

נראה שעל-מנת להבין את יחסי המלט לקלודיוס הכרחי לבחון את יחסיו עם גרטרוד אימו – וזאת נעשה בפרק השני, כשתחילה נבחן את סצינת המלט בחדר-אימו בכדי לבחון את מוטיבציית 'טיהור'-האם, ואחר-כך נבחן את סצינת הסיום, היות ובה 'נפתרות' שתי מוטיבציות אלו.

את בחינת יחסו של קלודיוס להמלט נשלב לבחינת סצינת הסיום, היות וסצינה זו היא נקודת שיא אצל קלודיוס, כשם שהסצינות הקודמות (יותר מזו האחרונה!) הן נקודות שיא אצל המלט.

כמו כן – כשהדבר יתבקש – נתייחס לדוגמאות הכחיות מסצינות אחרות על מנת לחדד ולהבהיר את טענתנו. עם זאת – לא נקדיש תשומת-לב לדיאלוגים של המלט וקלודיוס זה עם זה, משום שהם אינם משקפים דבר מלבד חוסר-תקשורת. לדוגמא: לשאלת קלודיוס – "מה בפיך?", עונה המלט – "לשון, וגם אוויר", ומיד מודה – "אינני בעל-תשובה" (שייקספיר, עמ' 110). דוגמא זו תספיק בהחלט.

בפרק הראשון, בכל מה שנוגע ליחסו של המלט לקלודיוס, הסתמכתי על אנתולוגיית המאמרים – "המלט ושייקספיר", ובעיקר על מאמרו של מיינארד מק[2] באנתולוגיה זו.

בפרק השני, בכל מה שנוגע ליחסו של המלט לאימו, הסתמכתי על מאמרו של ט. ס. אליוט.[3]

פרק א'

מוטיבציה אחת של המלט, שמלווה אותו לכל אורך העלילה, עד שמגיעה לפתרונה הסופי בהריגת קלודיוס, היא רצונו לנקום את רצח אביו. המקור הראשוני והבלעדי למוטיבציה זו היא סצינת הרוח, שמתרחשת בתמונה החמישית שבמערכה הראשונה. לכן נבחן תחילה את הסצינה הזו.

ברובד הבסיסי – בסצינה זו המלט שומע לראשונה מפי רוח אביו המת שסיבת מותו אינה הכשת נחש, כפי שסופר, אלא שקלודיוס – אחיו והמלך הנוכחי – רצחו. ולא זו בלבד אלא שמת ללא וידוי וכפרה. כמו כן הרוח מצווה על המלט לנקום את מותו על-ידי הריגת קלודיוס, אבל לא לעשות דבר לאימו, אלא להשאיר אותה 'לדין מרום'. המלט מקבל עליו משימה זו, ובוחר את הדרך להשגתה – העמדת פני מטורף.

אולם בקריאה מעמיקה יותר הדברים אינם כה חד-משמעיים:

אמנם אין ספק שהמלט חושב שהוא חייב לנקום את מות אביו, אך לא ברור כלל אם הוא מאמין בכנותו של הרוח. אפשר לראות שינוי גמור ביחס של המלט לרוח בשעה שהם לבד ובשעה שהרוח מתפרץ לשיחתו עם הורציו ומרצלוס בהמשך. בהתחלה המלט להוט לשמוע את הרוח, ומתייחס לדבריו במלוא הרצינות ותשומת הלב, ולא ניכר בו אף צל של פקפוק בכנותו. אולם אחר-כך מתייחס אליו המלט בזלזול, ומכנה אותו – 'פרחח', 'חולד', ואף אומר להורציו: "קבל-נא את פניו כזר" (שייקספיר, עמ' 59), אף שמצד שני הוא מודה: "הרוח – רוח אמונים" (שם). אך בהמשך המחזה המלט מפקפק בברור בכנות הרוח כשהוא אומר: "הרוח שראיתי היא אולי מכת מזיקים" (שייקספיר, עמ' 95).

ספק זה בכנותו של הרוח הוא משמעותי ביותר להבנת העלילה.

דבר שני שאפשר לראות בסצינה זו הוא הצד השני שבדרישת הנקמה של הרוח – לא לפגוע באימו. דרישה זו מנוסחת כאזהרה: "אך השמר, בכל אשר תפעל, לא לחבל ברוחך, ולא להתנכל במאומה לאמך" (שייקספיר, עמ' 54), ומנומקת בחוסר הטעם שבנקמה בה, מכיוון ש – "החרולים ההם שבחיקה: הם ייסרו את בשרה החי" (שייקספיר, עמ' 55). אולם קודם לכן הרוח מתמרמר באוזני המלט ואומר על אימו: "הנה שפלה אליו, אל בזוי-אדם שלא הגיע גם לקרסולי!" (שייקספיר, עמ' 53), ומאשים במעשה זה את קלודיוס ו'שידולי הזנות' שלו, ולא את 'רעיתו החסודה'. המלט מקבל על עצמו בעליל את הפרשנות הזו לנעשה. הוא 'רושם על לוחותיו' כי "גם אדם המחייך, ומחייך – עלול להיות נבל" (שייקספיר, עמ' 56), ובהתאם לכך מתווה את שיטת פעולתו מכאן ואילך – דו-פרצופיות.

אל הנקודה הזו נחזור בפרק השני של המאמר, כשנדון ביחסו של המלט לאימו.

אולם תחילה נראה כיצד הנקודה הראשונה שהעלינו – הרצון לנקום מצד אחד, והפקפוק בכנות הרוח מצד שני – מתפקדת ביחסים בין המלט לקלודיוס, וכיצד היא מתבנתת את העלילה ומשמעותה.

לשם כך נבחן את סצינת ההצגה-בתוך-הצגה, שמתרחשת בתמונה השנייה שבמערכה השלישית:

בתמונה הקודמת קלודיוס בודק מה סיבת התנהגותו המוזרה של המלט – אם ייסורי אהבה או דבר אחר – על-ידי כך ששולח את אופליה וצופה בה בעת פגישתם. מסקנתו – זו אינה אהבה ולא שיגעון, אלא משהו סמוי ומבשר אסון, המצריך את שליחתו לאנגליה – כתרופה לנפשו.

בתמונה הבאה המלט הוא זה הבוחן את קלודיוס על-פי תגובתו להצגה, המתארת נסיבות דומות לאלו של מות אביו. ואכן – קלודיוס יוצא נסער באמצע ההצגה, והמלט רואה בכך הוכחה לאשמתו.

בין אם נתייחס לסצינה זו כתירוץ של המלט לדחות את הנקמה, ממניעים של מצפון, הססנות, או אפילו פחדנות, ובין אם נתייחס אליה כאל רצון אמיתי של המלט לבדוק את אשמתו או חפותו של קלודיוס – הרי ברור מסצינה זו שהמלט לא נותן אמון מלא בכנות הרוח. הרוח אינה 'מציאותית' והוא דורש הוכחה מציאותית. (יש מקום לבחינת סצינה זו ביחס לסצינת הרוח גם מבחינת עובדת היות שתיהן סצינות לא-מציאותיות, המעבירות את ההתרחשות מן הרובד המילולי-מעשי אל רובד-האמת).

אולם בתמונה הבאה אפשר לראות שאפילו שיש להמלט הזדמנות להרוג את קלודיוס בשעה שהוא מתפלל – הוא אינו מנצל אותה, בטענה שאם יהרגו במצב זה – כשנפשו מטוהרת – "הלא יהא בזה תשלום-שכר, ולא שילם (שייקספיר, עמ' 127), כי את אביו רצח בטומאתו. בכך הוא בעצם מסתמך במעשיו על דברי הרוח.

אפשר לטעון שהתמונה הקודמת נתנה תוקף לדברי הרוח בכללותם. אך גם את הפתרון הזה קשה לקבל, כפי שמציין מיינארד מק: "אך לאמיתו של דבר, כפי שנודע לנו, מאמציו של המלך להטהר עולים בתוהו… אם המלט התכוון למניעי הנקמה המקובלים שהוא מעלה כדי לחוס על קלודיוס, הרי היה זה בדיוק הרגע המתאים שלא לחוס עליו – כשהחוטא הכיר באשמתו, אך לא חזר בתשובה".[4]

אפשר לטעון שהמלט לא יכל לראות את פני-נפשו של קלודיוס, אולם הסבר זה אינו מספק.

הפתרון – לדעתי – נעוץ בסמיכות של סצינה זו לסצינת המלט בחדר-אימו שבאה מיד אחריה – מבחינת מבנה העלילה, ומבחינת מניעיו של המלט – ברצונו של המלט להגיע לחדר-אימו, המתעלה על רצון הנקמה שלו, כפי שמתגלה במשפט המופיע בסוף התלבטויותיו של המלט: "אימי לי מצפה" (שייקספיר, עמ' 128).

פרק ב'

בחלקו השני של המאמר נדון במוטיבציה השנייה של המלט – רצונו 'לטהר' את אימו, שאף היא מלווה אותו לאורך כל העלילה ומגיעה ל'פתרונה' בסצינה האחרונה.

כפי שראינו בסצינת הרוח – המלט, כמו הרוח, מתייחס לאימו כמי שפותתה, שעשתה טעות. על פי ט. ס. אליוט[5] – המלט מרגיש שאימו אשמה בבחירתה הגרועה והבלתי-מובנת, אולם הוא לא יכול לשחרר את הרגש הזה במעשים, מכיוון שהדרך היחידה להשביע רגש זה כלל אינה תלויה בו: אימו צריכה להבין בעצמה את טעותה.

בעיה זו משפיעה על המחזה בכללותו, שכן הדרמה אמורה לספק לו את הסיטואציה המתאימה לשחרור הרגש, אך מכיוון שהדבר בלתי-אפשרי – המחזה 'סופג' את הבעייתיות של הדמות.

ננסה לבחון כיצד מוטיבציה זו מתפקדת בסצינת המלט בחדר-אימו, שמתרחשת בתמונה הרביעית שבמערכה השלישית, וכיצד היא מתבנתת את העלילה ומשמעותה:

תיאור המאורעות: המלט מדבר עם אימו, בעוד פולניוס מצותת לשיחתם מבעד לפרגוד. פולניוס חושב שהמלט מתכוון לרצוח את אימו וצועק – 'הצילו'. המלט דוקרו למוות, בחושבו שזהו קלודיוס. המלט מוכיח את אימו. מופיע הרוח – רק לעיני המלט. אימו חושבת אותו למשוגע. המלט ממשיך בהפצרותיו.

מבין השורות אפשר לזהות בסצינה זו דרישה חד-משמעית של המלט מאימו להודות בטעותה ו'להיטהר'. המלט עצמו מנסח את מטרתו כך: "לא תקומי ממקומך עד אם אשים מראה לעומתך שבה תראי את כל צפונותיך" (שייקספיר, עמ' 130). אולם אימו אינה יורדת לסוף דעתו ועונה: "מה תעשה? הן לא תרצח אותי? הצילו, הו, הצילו!" (שם). אך המלט לא מוותר. גם הריגת פולניוס[6] המתבצעת תוך-כדי שיחתם לא מסיטה אותו מן הנושא. אימו מתחננת: "הו, המלט, אל תוסף דבר! כי את עיני אתה מסב אל תוך נבכי נפשי, ושם אני רואה כתמים שחורים-משחור אשר לא ימחו" (שייקספיר, עמ' 133), ואחר-כך – כשמופיע הרוח – היא אומרת לו: "זה יצר דמיונך. השגעון בורא לו יש מאין, דמות בלי גוף" (שייקספיר, עמ' 136) – אך המלט לא מוותר: אין דבר שיוכל להפריע לו לומר את דברו. מבחינתו זהו הרגע המכריע, ולכן הוא משקיע את כל משאביו להשגת מטרתו – הודאת אימו בטעותה, וחזרתה לדרך הנכונה-לשיטתו.

המלט אמנם מסיים את דבריו בבקשה קונקרטית: שתגלה למלך שהוא מעמיד פני מטורף, ושאיננו כזה באמת, אך בקשה צנועה זו, שעוד מתחילה בהוראה: 'אל תעשי מה שאני מורה לך לעשות' – אינה יכולה להסביר את שטף דיבורו הסנטימנטלי ועמוס-הדימויים של המלט עד כה, מה גם שמיד לאחר שאימו מסרבת לבקשתו – המלט עובר בפתאומיות לנושא אחר לגמרי, וכלל לא מנסה לשכנע אותה להיענות לו. כי זו לא מטרתו.

אלמנט מעניין נוסף בסצינה זו היא הופעת הרוח שאומר: "אל תשכח. הופעתי פה רק להשחיז בך את הרצון אשר קהה. אבל ראה, אמך מוכה בתדהמה. הו, התיצב בינה ובין נפשה המסוכסכת" (שייקספיר, עמ' 134). ובכן, אפשר לראות שהדרישה 'לטהר' את האם מונחת ישירות מן הרוח. אולם אצל הרוח זו דרישה מסדר-עדיפות משני, בעוד אצל המלט זו הדרישה הראשונה בסדר העדיפויות, שחייבת להתממש תחילה, על-מנת לאפשר את התממשות הדרישה השנייה – כפי שטענו לעיל. הסיבה העיקרית להופעת הרוח היא תזכורת לגבי דרישת הנקם.

אימו, לעומת זאת, כלל אינה רואה את הרוח.

מבחינת התפתחות העלילה משמעות הדבר היא – לדעתי – זו: מכיוון שניסיונו של המלט להשיג מטרה אחת נכשל, עליו לנתב מעתה את מאמציו להשגת המטרה השנייה. כך, בעצם, שתי מטרותיו המנוגדות אך התלויות-אחת-בשנייה 'מחליפות תפקידים' במהלך העלילה במעין 'מטוטלת-רגשות', כשתמיד מאחורי המטרה שעומדת בראש – עומדת המטרה השנייה, המונעת ממנה להתפתח יתר על המידה.

שתי המטרות, או – המוטיבציות, של המלט מגיעות לפתרונן בו-זמנית בסצינת הסיום של המחזה, שמתרחשת בתמונה השנייה שבמערכה החמישית.

אולם תחילה יש להראות באיזה מצב נמצא קלודיוס בסצינה זו, ומהן הסיבות לכך:

בניגוד להמלט – לקלודיוס יש רצון אחד בלבד – למשול בלי הפרעה. אמנם בסצינת התפילה ראינו שקלודיוס אינו שלם לגמרי עם מעשיו, אך דבר זה הינו בעל משמעות פנימית בלבד ולא משפיע על דרך פעולתו. לכן – אם המלט פועל על-פי מטוטלת-רגשות מעגלית, כפי שהוסבר לעיל, הרי קלודיוס פועל על-פי רגש אחד לינארי וחד-כיווני, שמתפתח ומשתנה לאורך העלילה כפי שנראה להלן:

יחסו הראשוני להמלט – במערכה הראשונה – מתבטא בדרישתו: "השלך לארץ את הצער העקר, הבט עלינו כהבט על אב" (שייקספיר, עמ' 30), הנאמר בנשימה אחת עם בקשתו מהמלט לא לנסוע. המלט מסכים לא לנסוע, אולם קלודיוס מבין כאילו הסכים המלט גם לדרישתו הראשונה, ואומר: "עושה לי נחת-רוח שהמלט נתרצה" (שייקספיר, עמ' 31).

במערכה השנייה – לאחר שמתברר שהמלט לא 'חזר למוטב' – קלודיוס שולח את רוזנקרנץ וגילדנשטרן למשוך את לב המלט לתענוגות וכך "אולי תשכילו להוציא מפיו – שמא הוא מתיסר במחלה נסתרת, ואם תוצא לאור – נדע אנחנו להעלות לה ארוכה" (שייקספיר, עמ' 68), ובהמשך – שולח את פולניוס לבדוק האם אהבתו לאופליה היא המעכירה את רוחו, (ואחר-כך שולח את אופליה עצמה).

במערכה השלישית – לאחר סצינת ההצגה-בתוך-הצגה – קלודיוס מחליט לשולחו לאנגליה. לאחר רצח פולניוס – קלודיוס מצרף מכתב המצווה על הריגתו באנגליה. הוא אינו הורג אותו במקום הואיל ו – "האספסוף אוהב אותו" (שייקספיר, עמ' 146).

במערכה הרביעית – כשמופיע לארטס[7] ומאיים על חייו – הוא משדל אותו להרוג את המלט כנקמה על מות אביו, ואף מתכנן איתו את דרך הביצוע, וכך הוא 'הורג שתי ציפורים במכה'.

במערכה החמישית – היא מרכז דיוננו – קלודיוס יושב בקהל ורואה כיצד המלט ולארטס נלחמים. קודם לכן המלט – המודע לאיום על חייו – מסביר להורציו: "ובכן, בתוך ליבי היה נטוש מין קרב אשר טרף את שנתי" (שייקספיר, עמ' 192) – בלשון עבר, ועל כן נראה כי הוא מוכן עתה לבצע את נקמתו. אולם זמן רב הוא מבזבז על התנצלות בפני לארטס, ועל גינוני-כבוד. רק לאחר שאימו מתה מכוס התרעלה שהייתה מיועדת לו, וכשהוא עצמו הורעל מחוד חרבו של לארטס (ביחד עם לארטס עצמו) – רק אז הוא פוצע את קלודיוס בחוד החרב המורעל. במילים אחרות: רק לאחר שמוטיבציה אחת איבדה את הרלוונטיות שלה הוא מצליח להוציא את השנייה מן הכוח אל הפועל.

כפי שראינו – תיעובו של קלודיוס את המלט הולך ומתגבר בקו ישר לאורך העלילה. ככל שהזמן עובר – פעולותיו הולכות ומקצינות, נחישותו הולכת ומתעצמת, ומזימותיו הולכות ונהיות מורכבות יותר ויותר. הוא בעצם זה שמפתח את העלילה מבחינת מוטיבציית הנקמה שבה. הוא נע בזמן קווי, תחת רצון אחד, וסבלנות מוגבלת. המלט – לעומתו – נע בזמן מעגלי, תחת שני רצונות מנוגדים, וסבלנות אין-קץ. הוא אינו יוזם דבר.

מבחינת המוטיבציה השנייה – היחידה שיכולה לעשות משהו בנידון היא גרטרוד, אולם דווקא כאן – היכן שאין טעם ביוזמתו – המלט מנסה לפעול בכל דרך אפשרית.

ניתן לומר שכשם שהוא דורש מאימו את מה שהיא לא יכולה לתת לו, כך הוא מקבל מקלודיוס את מה שהוא לא ביקש.

ביבליורפיה

ברינקר, מנחם, ורנה ליטוין (עורכים), המלט ושיקספיר, בית הוצאת כתר, ירושלים, 1983.

שיקספיר, ויליאם, המלט, נסיך דנמרק, תרגום ט. כרמי, דביר, תל-אביב, 1981.

Eliot, T. S., "Hamlet and his Problems", Hamlet: Enter Critic, ED. Sacks, Brooklyn and Whan, Edgar, Appleton-Century-Crofts, New-York, 1960, pp. 53-58.

הערות

[1] שיקספיר, ויליאם, המלט, נסיך דנמרק, תרגום ט. כרמי, דביר, תל-אביב, 1981.

[2] מק, מיינארד, "עולמו של "המלט"", המלט ושיקספיר, בית הוצאת כתר, ירושלים, 1983.

[3] Eliot, T. S., "Hamlet and his Problems", Hamlet: Enter Critic, ED. Sacks, Brooklyn and Whan, Edgar, Appleton-Century-Crofts, New-York, 1960, pp. 53-58.

[4] מק, "עולמו של "המלט"", המלט ושיקספיר, עמ' 180.

[5] Eliot, T. S., "Hamlet and his Problems", Hamlet: Enter Critic, pp. 53-58.

[6] משמעות הריגת פולניוס ראויה לדיון נפרד. על פני השטח נראה כי פעולה זו מערערת את תפישתנו את המלט, שכן המלט חשב שהוא הורג את קלודיוס. אולם א – ההריגה התבצעה מבעד לפרגוד, וב – היא התבצעה בחדר אימו, ברגע שיא רגשי מבחינת המלט, וכוונה אל מי שפלש לפרטיותו במסווה.

אם הסבר זה נראה קלוש – אל לנו לשכוח ש'המלט' של שייקספיר הוא גרסה שלישית למחזה, ושקיומה של פעולה זו הינו קבוע מראש. ובכל אופן – דרוש עיון נוסף.

[7] לארטס הוא ניגודו הגמור של המלט מבחינת שאיפת הנקם שלו, ומעניין לבחון את יחסיו עם המלט ועם קלודיוס, אולם זהו נושא לדיון נפרד.

המלט

"כתבי הגות"/ מאת לב נ. טולסטוי

כתבי הגות/ ביקורת מאת חגי הופר

"כתבי הגות" מאת לב נ. טולסטוי, תרגמה דינה מרקון, כרמל, 2015, 523 עמ'.

את חציו הראשון של הספר עב הכרס הזה קראתי סמוך לצאתו, לפני כשנתיים-שלוש. הוא כולל את החיבור הידוע "וידוי" ואת החיבור "אמונתי מהי". בעקבות קריאה זו כתבתי את המאמר "למה לחיות? כמה גישות" ואני ממליץ לעיין בו (קישור בהערה[1]).

ב"וידוי" טולסטוי מספר את סיפור חייו, איך בתחילה חי חיים סטנדרטיים של רדיפה אחרי רצונות ותשוקות, שכללו גם את תשוקתו להיות סופר ידוע והתרועעות בחוגים הנכונים. אך בהמשך פקד אותו משבר והוא התחיל לשאול בשביל מה כל זה? למה אני חיים בכלל? שאלות קיומיות, שכמותן שאלו גם סוקרטס, מחבר קהלת, בודהה ושופנהאואר. אז הגיע אליו מעין התגלות, בה הבין את עיקרי הדת הנוצרית, וכי הם העיקר בחיים, והחל להתרכז בהם. ויליאם ג'יימס מביא קטעים ארוכים מחיבור זה בספרו הידוע "החוויה הדתית לסוגיה", שם גם הוא דן בהם.

בחיבור השני, "אמונתי מהי", הוא מסביר את פרטי אמונתו, ולמשל מתרכז בציווי הנוצרי לא להתקומם לרשע וחושף את העומק שבו, וכן את הקושי שבו.

באופן כללי, כפי שמסביר יפה ולדימיר פפרני במבוא שלו, טולסטוי האמין בנצרות גבישית, שהשילה מעצמה את כל המעטה החיצוני הפורמלי. הוא מעוניין בעיקר המסר, מסר של אהבה נוצרית לעולם כולו, ואותו הוא טורח להעביר.

גם בהמשך הספר, אותו קראתי בפעם הזו, טולסטוי ממשיך בהטפה (זו המילה המתאימה) בכיוון זה. וכך בחיבור "על החיים", השלישי בחלק ה"מסכתות" בספר, הוא טוען לריקות של טיעוני פילוסופים שונים, שכמעט אין איש קורא, לעומת המלאות והחיוניות של בעלי התורות הגדולות, שמיליונים הולכים לאורם. אין זאת אלא שהם מתמודדים עם השאלות האמיתיות, הקיומיות, ומעניקים טעם לחיים. וגם כאן הוא שוב דן באריכות בנושא האהבה והמזור שהיא מביאה לנפש.

החלק השני של הספר כולל "מאמרים", שהם באופן כללי קצרים יותר. הראשון הוא המאמר "על שייקספיר ועל דרמה (מסה ביקורתית)", שמיד בפתיחתו הפתיע אותי מאוד. טולסטוי טוען שמעולם לא הבין את הערצה לשייקספיר וכי לפי דעתו הוא מחזאי די גרוע! כשקראתי את דבריו אלה לראשונה הלסת שלי הייתה שמוטה. כמה אומץ צריך כדי לצאת נגד קונסנזוס שכזה.

בהמשך המאמר טולסטוי מפרט, ואתעכב קצת על דבריו. הוא מתמקד במחזה המלך ליר, שזכה לתשבחות רבות, אף כי בהמשך הוא מרחיב את היריעה אף למחזות אחרים. אם הצלחתי להבין נכון, אז חלק מטענותיו הן, כי הדמויות של שייקספיר אינן מובחנות כראוי, כך שכל טקסט יכולה לומר כל דמות במחזה, ולמעשה לאף אחת מהן אין שפה טבעית, אלא כולן מדברות בשפה "שייקספירית", שאין איש מדבר אותה בפועל. בנוסף, הדמויות אומרות שנינות רבות, שלדעתו של טולסטוי אינן שנונות כלל, אך יותר מכך, הן לא קשורות לעלילה ורק מעטרות אותה. בנוסף, יש בעיה של אנכרוניזם. למשל במלך ליר, זו תקופה עתיקה מאוד, אך מופיעים שם אלמנטים שיופיעו בהיסטוריה רק מאוחר יותר. בנוסף לזאת, רובם ככולם של מחזות שייקספיר משתמשים בסיפור-בסיס שכבר היה קיים, אלא שהם הורסים אותו ולא משפרים אותו. אלה רק חלק מהטענות שהצלחתי ללקט.

כשקראתי זאת חשבתי שהטיעונים לא משכנעים דיים. ניכר שטולסטוי נמשך לתיאור הטבעי, הריאליסטי, אך מי אמר שצורת הדיבור המלאכותית של שייקספיר היא נחותה? זה יותר עניין של טעם. וכן השנינות של שייקספיר לא מוצאות חן בעיניי טולסטוי, אך בעיניי רבים כן. שוב, זה עניין של טעם. וכן הלאה על זו הדרך. אז כאן טולסטוי הצליח יותר לתאר לי מה הוא לא אוהב בשייקספיר (גם כן בצורה די מוקשה להבנה), אבל לא הצליח לשכנע אותי שהיצירות עצמן פחותות ערך.

או בטיעון אחר שלו הוא אומר שהמלט אומר דבר והיפוכו, כך שלמעשה אין לו אופי כלל. אך המבקרים הנלהבים טוענים שזו בדיוק הגאוניות במחזה. ואולי הצדק איתם? אני זוכר שאחת העבודות הראשונות שכתבתי באוניברסיטה הייתה על המלט, ובה ניסיתי להראות שיש שתי מוטיבציות מנוגדות המניעות את המלט, וזה מקור הבלבול. לדידו של טולסטוי גם אני הלכתי בדרך השגויה של המבקרים הנלהבים מדי (אולי העלה את העבודה הזו לרשת בהמשך, כרגע היא אינה מצויה בידי בקובץ וורד).

(ומצד שני, אתוודה, אני זוכר שצפיתי לפני מספר שנים בסרט "הסופה" לפי מחזה של שייקספיר, וחשבתי שהסרט והסיפור שבו ירודים למדי. אז אולי השאלה היא על איזה מחזות בדיוק מדברים).

אלא שהמאמר לא מסתיים כאן. בהמשך טולסטוי מנסה לפענח מדוע יצירות שייקספיר זכו להערצה כה גדולה, ממש ככתבי קודש, למרות נחיתותן שתיאר. וכאן הוא מעלה את רעיון ההשאה – כלומר השפעה פסיכולוגית המופעלת על ההמונים, וכזו התופסת תאוצה כמו כדור שלג. ככל שהקונסנזוס רחב יותר, כך הופך להיות קשה יותר לצאת ממנו. אני חושב שבדברים אלו טולסטוי מציג אמת חברתית עמוקה ונוקבת ומרתק לקרוא את דבריו בנושא. הדברים ברי תוקף גם בימינו, למשל בהשפעת אמצעי התקשורת, שטולסטוי מדבר אף עליהם.

אך המאמר ממשיך אפילו שלב נוסף, ובו טולסטוי מנסה לזהות את הרגע שבו יצירת שייקספיר קיבלה את המעמד שקיבלה. לשם כך הוא משחזר את תולדות התיאטרון. זה התחיל באירופה – מלבד ההיסטוריה שלו בתיאטרון היווני – כתיאטרון דתי בעיקרו, בערך במאות ה-12 וה-13 (אולי איני מדייק), אך אז במאות ה-15 וה-16 רוב ההצגות בוצעו לפני בני אצולה, שהיו לא מוסריים ולא דתיים, וההצגות נראו בהתאם (וגם עסקו בחיי האצולה). במאה ה-18 לערך התיאטרון הצרפתי שלט בבמות, אך אז הגרמנים חיפשו משהו אחר, בעל אופי אחר, והם מצאו את מבוקשם בתיאטרון האנגלי של המאות ה-15 וה-16, ובמיוחד בשייקספיר, שהתאים לאג'נדות הפוליטיות-אסתטיות שלהם. ונקודת מפתח נוספת באותה תקופה היה גתה, שקבע כי שייקספיר הוא "משורר גדול". עד כאן התיאור בגדול וליתר דיוק מומלץ לקרוא בספר עצמו.

מכאן, אומר טולסטוי, הכבוד שזכה לו שייקספיר רק הלך וגבר, אבל אנשים שכחו את מקורו. ואדם שצופה בהצגה של שייקספיר שוב אינו שואל האם היא טובה – זה כבר קבעו לו מראש – אלא רק מנסה לראות האם הוא יצליח להבין את כל הטוב שבה. ולדעת טולסטוי זו דרך שגויה.

בשתי הטענות האחרונות אני חושב שיש הרבה צדק בדבריי טולסטוי, הן ברעיון ההשאה, והן בבחינה ההיסטורית, שנראית לי נבונה, אף כי איני בקי בנפתוליה. ואולם לבסוף טולסטוי מעלה רעיון נוסף, ששוב מטה את הכף לרעתו מבחינתי. הוא אומר שיש להשתחרר מהמחזאות המושפעת משייקספיר, שהיא הרוב, כדי להעלות מחזות מוסריים ודתיים. כאן אולי אפשר לומר שיצא המרצע (או לפחות מרצע, אחד) מהשק. כי מה שמפריע לטולסטוי הנוצרי המהוגן הוא היעדר הדתיות והמוסריות במחזות שייקספיר, אך מנגד אפשר לטעון די בצדק, שדווקא היצריות התוססת והחופשיות הזו שבהם היא זו שכה מושכת ומרתקת בהם.

אם כך, במאמרו של טולסטוי יש פנים לכאן ולכאן, ובכל אופן כשסיימתי לקרוא אותו אמרתי לעצמי: זה מאמר גאוני! ובאמת, מלבד האומץ שצריך לכתוב דעה ייחודית שכזו, יש בו גם הרבה חדות.

בהמשך מופיעים מאמרים קצרים נוספים – על רעיון אי העשייה הטאואיסטי מעמדה חיובית, נגד הוצאות להורג על ידי המדינה, וכן הרעיון הפצפיסטי שבו ידוע טולסטוי, ההתנגדות למלחמה ולהתגייסות לשורות הצבא.

לבסוף, מספר התכתבויות בנושאים יהודיים, בהם בעיקר טולסטוי מביע את הזדעזעותו מפרעות קישינב.

לסיכום, זהו ספר נכבד בהיקפו ובאיכותו וטוב שיצא לאור. עדיין, צריך לומר כי כתיבתו של טולסטוי היא לפעמים ארכנית מאוד. אולי לכן, למרות שהספר יצא כבר לפני כשלוש שנים, דומני שלא הרבה שמענו עליו – וחבל. דומני שגם לא הרבה קראו אותו, ודאי לא את כולו. לכן, אחלק את המלצתי לשניים: למיטיבי לכת אני ממליץ לקרוא את כולו ולהתרשם מהגותו של אחד מגדולי הכותבים שקמו לאנושות. ולאנשים שאין עתם פנויה די הצורך (מה שאני מעריך כרוב האנשים), אני ממליץ לפחות לקרוא את החיבור "וידוי" (כ-60 עמודים) ואת המאמר על שייקספיר (גם כן כ-60 עמודים). אלו מאמרים מרתקים מיוחד וכמעט בבחינת קריאת חובה.

[1] כאן: https://hagaibooks.wordpress.com/2016/02/24/%D7%9C%D7%9E%D7%94-%D7%9C%D7%97%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%9B%D7%9E%D7%94-%D7%92%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%AA/

כתבי הגות

"מדיר יאסין עד קמפ דייוויד"/ מאת בני מוריס

מדיר יאסין עד קמפ דייוויד/ ביקורת מאת חגי הופר

"מדיר יאסין עד קמפ דייוויד: מאמרים אישיים, פוליטיים והיסטוריים", מאת בני מוריס, עם עובד, 2018, 255 עמ'.

קראתי את הספר השבוע, אך תחילה לא חשבתי לכתוב עליו, או למען האמת התלבטתי אם לעשות זאת. איני מומחה בתחום זה, הרווי יצרים ואינטריגות, ועד כה לא קראתי אף ספר מתשעת ספריו של בני מוריס (זה העשירי), למרות חשיבותם הרבה. אך היום פורסם ב"הארץ" מאמר של אברום בורג על הספר[1], והוא חיזק אותי והמריץ אותי לומר כמה מילים על הספר.

הספר פותח ברצף מאמרים פוליטיים קצרים, בהם מתייחס מוריס לבעיית הגרעין האירנית כבר ב-1992, וכן מביע אי אמון מופגן בערפאת. אני, שלא ממש עקבתי אחרי דרכו של מוריס, כאמור, תמיד חשבתי שהוא שייך לצד השמאלי של המפה, ואפילו השמאלי-קיצוני, ה"פוסט-ציוני", אך מתברר כי טעיתי. מוריס אמנם נמנה על "ההיסטוריונים החדשים", שזעזעו את אמות המידה של חקר ההיסטוריה בארץ בשנות השמונים והתשעים, אך בהמשך דרכו הוא נע ימינה. וזה קרה בעיקר לאחר כישלון שיחות השלום של ברק בקמפ דיוויד. חבריו למהפכה ההיסטורית, לעומת זאת, התחזקו בדעותיהם השמאליות. נגיע לכך תכף.

בהמשך הספר מופיעים מאמרים היסטוריים. יש מאמר לא מעניין במיוחד על וייצמן, ואחד על איינשטיין. אך דומה ששני המאמרים המרכזיים, ובכל אופן המרתקים ביותר בעיניי, הם על הטבח שהיה או לא היה בטנטורה ובדיר יאסין. על הטבח בטנטורה כתב תדי כץ, וזו הייתה פרשה מאוד מדוברת בזמנו. כחלק מהתזה שלו לתואר השני, הוא האשים את אנשי חטיבת אלכסנדרוני בביצוע טבח בטנטורה במלחמת העצמאות. הם מצידם תבעו אותו על לשון הרע, ובמשפט הוא חזר בו מהאשמותיו. אך לאחר מכן חזר בו מחזרתו בו. התזה שלו נשללה והוא נדרש לעשות בה שינויים, אך גם לאחר שעשה אותם היא לא התקבלה, ברוב של שלושה בודקים מול שניים. לפי המתואר, הם היו בעלי אג'נדות הפוכות ברורות. התזה אגב, הייתה בת כ-200 עמודים, חריג מאוד לעבודות תזה, והתזה המתוקנת כבר עברה את 500 העמודים, שווה ערך ויותר לעבודת דוקטוראט. בכל אופן, כץ קיבל רק תואר שני מדרג ב', שזה אומר חסימת הדרך לדוקטוראט. היסטוריונים משמאל האשימו את האוניברסיטה בחיפה על שהיא מיישרת קו עם ההגמוניה הציונית ולכן מכשילה את עבודתו של כץ. בעיניי סיפור זה מרתק ומלמד הרבה.

סיפור דיר יאסין הוא ידוע יותר. גם כאן, כמו בפרק הקודם, מוריס מרבה בפרטים, עד שמרוב עצים לא רואים את היער, ובאמת המסקנה לא ברורה די צרכה. לפי הנרטיב הערבי, ודאי שהתבצע טבח. לפי הנרטיב היהודי, ישנה מחלוקת. נראה לי שבסופו של דבר מוריס מקבל את עיקרי מסקנותיו של ההיסטוריון אורי מילשטיין, שכתב ספר על הפרשה, לפיו אכן התנהל הרג לא מוצדק, אך לא בממדים כאלו שאפשר לכנותו טבח. גם בסיפור טנטורה יתכן שזו מסקנתו. ושם ראוי לציין, כי ותיקי חטיבת אלכסנדרוני אמנם שוללים קיום טבח, אך עדיין "מבין שורותם יצהירו" (ציטוט מאיוב) דברים אחרים, הם הרי אומרים, למשל, שנעשו שם דברים שאינם רוצים לדבר עליהם, שהשתיקה יפה להם.

בהמשך הספר מוריס מתעמת במספר מאמרים (זהו לקט מאמרי עבר מתורגמים, שכחתי לציין) עם עמיתיו לשעבר בחבורת "ההיסטוריונים החדשים", עם אילן פפה, אבי שליים והלל יפה. כאמור בהתחלה, קשה לי להכניס את ראשי בין הרים אלה, ולכן גם נמנעתי בתחילה מכתיבה על הספר. חלק מהביקורת של מוריס נראית לי במקומה, בעיקר כשהוא מדבר על חוסר מקצועיות. חלק אחר נראה לי נוקדני, למשל כשהוא מתקן פרטים קטנים ואפילו צורות תעתיק. אברום בורג, בביקורת שהזכרתי, כולל בביקורתו גם כן דברים קטנים כאלה, ונראה לי שיש בכך צדק פואטי. אך מעבר לזה הוא מבקר אותו על הטיה ימנית בכתיבתו, וזו כבר האשמה חמורה יותר. אני חייב להודות שגם בקריאתי שמתי לב להטיה הברורה הזו. אלא שמצד שני, גם מבוקריו של מוריס כנראה לוקים בהטיה ברורה, הטיה שמאלית. ואפילו מבקרו של מוריס, בורג, הוא בעל הטיה ברורה, כפי שעולה מהתגובות למאמר הביקורת שלו בתחתית העמוד שם. נשאלת אם כך השאלה, שאלה ידועה, עד כמה ניתן לכתוב היסטוריה אובייקטיבית? כי לפי שעה הכול נראה סובייקטיבי להחריד. אולי בהקשר זה כדאי להזכיר את הפתיחה של "ימים קשים" לדיקנס, שבמקרה קראתי גם ממנו השבוע: "ובכן, זה מה שאני מבקש – עובדות. אל תלמד נערים ונערות אלה דבר מבלבד עובדות. העובדות לבדן צורך-החיים הן". ואולם, דיקנס חי בתקופה רחוקה ונאיבית יותר מהתקופה הפוסט-מודרנית שלנו.

בסוף הספר מאמרים אישיים, בהם מוריס מספר על פציעתו במלחמה ועל ישיבתו בכלא בגלל שסרב לשרת בשטחים. במאמרים אלה לא מצאתי עניין רב. וישנו גם ראיון עם אהוד ברק לאחר כישלון ועידת קמפ דיוויד.

לסיכום, בורג אומר שהספר גרוע וכי חבל שנכתב. אני הרבה פחות נחרץ. כן, זה ספר בעייתי מאוד, וגם לא תמיד די מעניין, אך בכל זאת יש בו חומר היסטורי מעורר עניין וגם אינטריגות מקצועיות, המעוררות עניין אף הן.

[1] כאן: https://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-REVIEW-1.6268064

מדיר יאסין

"האושר שבמנהיגות"/ מאת ד"ר טל בן שחר ואנגוס רידג'ווי

האושר שבמנהיגות/ ביקורת מאת חגי הופר

"האושר שבמנהיגות – כיצד פסיכולוגיה חיובית הופכת אתכם למנהיגים משפיעים ומאושרים" מאת ד"ר טל בן שחר ואנגוס רידג'ווי, מטר, 2018, 256 עמ'.

אל הספר הזה ניגשתי בגלל מחברו, ד"ר טל בן שחר הישראלי, שקראתי את כל ספריו עד כה – באושר ובאושר, הראשון והמצוין, שפרץ לו את הדרך, ואושר אפשרי ולבחור באושר, הבאים בתור, שאמנם לא הגיעו לרמתו של הראשון, אך עדיין היו מעניינים. ואולם, מה שקיבלתי בספר זה הוא ספר ניהול טיפוסי, שמאוד שונה מהספרים הקודמים, ועל כן אבחן אותו ככזה.

שני המחברים הגו שיטה ניהולית חדשה לה הם קוראים שיטת SHARP, ראשי תיבות באנגלית של חמשת העקרונות לה הם מטיפים: חוזקות, בריאות, מחויבות/ריכוז, יחסים ומטרה. מי שיגשים את העקרונות האלה יהיה מנהיג מוצלח, או עובד מוצלח, אותו הם מכנים מנהיג "פי 10".

נפרט מעט את העקרונות:

חוזקות – הדבר בו אנו חזקים. ההמלצה היא להתרכז בחוזקות שלנו ולא בשיפור החולשות שלנו. בנוסף, יש לנו חוזקות תשוקה, הדברים אליהם אנו משתוקקים, וחוזקות ביצועים, הדברים בהם אנו טובים. הטוב ביותר הוא למצוא עיסוק שימלא את שתי הפונקציות. מניסיוני אוכל לומר, שכל תהליך אימון (קאוצ'ינג) שנתקלתי בו מתחיל מהתרכזות במציאת החוזקות האלה.

בריאות – שהיא במילים אחרות ניהול משאבי האנרגיה, לא הזמן. כאן ההמלצה היא על תזונה בריאה, פעילות גופנית קבועה ומנוחה רבה. בנוסף, יש לעודד רגשות חיוביים וליצור תמיכה חברתית.

מחויבות/ריכוז – המחברים מעלים את החשיבות של המיינפולנס, על ידי שיטות שונות של מדיטציה והירגעות. כמו כן, הם מזכירים את רעיון הזרימה של צ'יקסנטמיהלי הנודע, שהראה שבעת התרכזות בעבודה נוצרת תחושת זרימה והעבודה נעשית טוב יותר ובפחות לחץ.

יחסים – יש חשיבות גדולה ביצירת מערכת יחסים טובה בין אנשים, ומאפשרים אותה אותנטיות וחיוביות. כאן, כמו במקומות אחרים בספר, המחברים יוצרים מעין מרובע קסם הכולל את שני הגורמים האלה בהופעות שונות. נראה לי שהשאלה הגדולה היא, על כל פנים, האם עדיפה אותנטיות ללא חיוביות, או שחיוביות ללא אותנטיות, במקרה וצריך לבחור ביניהם. כן הם מעלים את ערכן של ההוקרה והכרת הטובה, וכן ההכרה בערך.

מטרה – היא עוזרת לנו מאוד לבצע את התפקיד שלנו, ומעוררת משמעות ומחויבות. אחת הדרכים לבנות אותה היא באמצעות סיפור, שיש לו כוח רב בבניית משמעות. ייעוד מעורר השראה אצל אנשים.

זו השיטה בגדול, והיא מתוארת בחלק השני של הספר, שלו קודם החלק הראשון, הכולל הקדמות שונות וכן פירוט של מיתוסים מוטעים, ולאחריו בא הפרק השלישי והאחרון, המסכם את המסקנות ומוסיף דרכים ליישומן.

זהו, אם כך, ספר ניהול טיפוסי, טוב דיו, שיוכל לשרת מנהלים, ואולי גם, במידה פחותה, אנשים מן השורה. ואולם, לא ראיתי בו ייחוד מובהק והרבה מהדברים שהוא אומר נראים לי טריוויאליים. אם לחזור לראשית דבריי – מספר של טל בן שחר ציפיתי למשהו אחר, טוב יותר.

האושר שבמנהיגות

ביקורות ספרים ומאמרים

הבלוג של חגי הופר

חודש: יולי 2018

שירים מאוחרים – הספר המלא

"ביום שנולד הבעש"ט נשרף הגיהנום"/ מאת בנימין שבילי

ספר חדש!: ביקורת תהיה! – רשימות על ספרים

הגלוי והסמוי ביחסי המלט וקלודיוס, וכיצד הם מתבנתים את העלילה ומשמעותה

"כתבי הגות"/ מאת לב נ. טולסטוי

"מדיר יאסין עד קמפ דייוויד"/ מאת בני מוריס

"האושר שבמנהיגות"/ מאת ד"ר טל בן שחר ואנגוס רידג'ווי