מודי – מדוע זה סרט גרוע

מודי – ביקורת סרט/ חגי הופר

[יתכנו ספוילרים]

שחקנים אית׳ן הוק  גבריאל רוז  זאכרי בנט  סאלי הוקינס  קארי מאצ׳ט

במאי/ת אייסלינג וולש

הפקה תסריט: שרי וייט, צילום: גיא גודפרי, עריכה: סטיבן או׳קונל, פסקול: מיכאל טימינס

ז'אנר דרמה  ביוגרפיה  רומנטיקה

אורך 115 דקות

מקום / שנה אירלנד/קנדה / 2016

הגבלת גיל [הותר לכל] (All Permitted)

סיווג הורים [PG-13] (לה-13)

בכורה 26/4/2018

 

הסרט "מודי" מבוסס על סיפור חייה של הציירת הקנדית הידועה בארצה מוד לואיס, שחייה היו לא קלים. ראשית, היא חלתה במחלת מפרקים כרונית, באופן שהקשה על הליכתה ותנועותיה. שנית, אם לא די בזאת, היא זכתה ליחס מחפיר, תחילה מאת אחיה ודודתה, ואחר כך, ביתר שאת מאת מעסיקה שהיה לבעלה.

הסיפור מתחיל בעצם כשמוד פונה למודעת עבודה ומתיצבת כעוזרת בית בביתו של אוורט, מוכר דגים גס וחסר הבנה רגשית, שגר במבודד בבית מוזנח ללא חשמל. בבית זה היא זוכה ליחס מחפיר. כפי שאוורט אומר לה – קודם כל יש אותי והכלבים, אחר כך התרנגולות, ואז את. הדברים מגיעים עד לכדי אלימות פיזית.

כבר בשלב הזה התבאסתי. אני לא אוהב סרטים קודרים ומדכאים וזה בדיוק סרט כזה. אני גם לא מבין מה הטעם בהצגת גברים מנותקים ואלימים, שלא נוח לצפות בהם ובמעלליהם, על אף שלאחרונה נראה שזה נהפך לאופנתי. גבר כזה היה גם בסרט "טירת הזכוכית", שגם בו היה קשה לי לצפות, והוא סבל מבעיה נוספת במסר שלו, בדומה לסרט זה – ולכך אחזור בהמשך. אני לא מבין למה צריך להציג זאת, ועוד יותר אני לא מבין למה הגיבורה הייתה צריכה לסבול זאת.

בכל אופן, לא רק שמוד נשארת בבית אימים זה, היא אף נישאת לאוורט, בחתונה ללא משתתפים כלל, למעט זוג נוסף שלא ברור לגמרי מה הוא עשה שם. אבל החיים לא ממש משתפרים לאחר הנישואים, כפי שאוורט אומר לה בלילה לאחר הטקס – גם מחר אהיה עקשן.

אך שינוי קטן כלשהו בכל זאת מתרחש, וזאת בעת שקונת דגים אחת מתעניינת בציוריה של מוד ואף מבצעת רכישה בסכום פעוט. זה קורה בערך בדקה ה-50 ולא ניתן לפספס את הזמן הזה, כי אז נכנסת לראשונה בסרט נעימה מוסיקלית, שיר שלם, ומפיח בסרט מעט חיים.

אז, כאמור, חל שיפור קל, אך הוא קטן מאוד. לאט לאט מוד מתחילה למכור את ציוריה במחיר של חמישה דולרים. אפילו סגן הנשיא ניקסון רוכש ממנה ציור. איכשהו, שמה יוצא למרחקים וצוות טלוויזיה מגיע לביתה ומתעד אותה. בהמשך, רבים יפקדו את ביתה לקניית ציורים. לכאורה, שינוי משמעותי לטובה, אך למעשה, מבחינה ממשית, פיזית, היא נשארת באותו בית קטן המנותק מחשמל, וגם בעלה נשאר אטום ומנותק. (ואולי יש סמליות בשני הניתוקים הללו – של הבית מחשמל ושל אוור מרגשותיו).

נראה לי שמילת המתפתח פה היא "איכשהו" – איכשהו שמה יוצא למרחקים, אבל איך? הסרט לא מציג. הרמז היחידי שלנו הוא קונת הדגים, שבאה מניו-יורק והיא אשת העולם הגדול, שכנראה דאגה לכך. אך לא מוצג לנו דבר וחצי דבר ממה שמתרחש שם בחוץ. אולי, בדומה למוד עצמה שלא מתעניינת בדבר פרט לעולמה הפרטי. אלא שיש כאן פספוס גדול והצופה דורש יותר מזה. למעשה, יש לי הרגשה שרבים התעשרו על חשבונה של מוד, בעוד היא נשארה בביתה העלוב. בכך המשיך, ובעצם הגיע לשיא, הניצול המחפיר שלה. אינני יודע מהו סיפור חייה הממשי של מוד לואיס ולא קראתי את הביוגרפיה שלה, אך לפחות לפי הסרט עולה בי חשד כבד שזה המצב. המשימה היא, אם כן, בראש ובראשונה על הקנדים להוציא את האמת לאור. ובכל אופן, הסרט נכשל בכך.

אז מה קיבלנו כאן בסך הכול? אישה שמנוצלת מכל כיוון – אחיה ודודתה, מעסיקה ובעלה, ולבסוף – עולם האמנות כולו. מעט מאוד נקודות אור יש בסרט הקודר הזה, וגם הן לא אמינות. בסוף הסרט מוד אומר – אני נאהבתי, וכביכול אנו אמורים להתמוגג. אך אני לא קונה את זה. לכל אורך הסרט לא ראיתי אהבה גדולה. פעם אחת, לקראת סופו, אוורט נוגע במהוסס בשיער ראשה, אך רוב הזמן הוא זעוף ואכזרי.

למעשה, אין מנוס כאן מפני ההסבר הפסיכולוגי, אף כי אולי תצטרכו לסלוח לי על הצגתו. בהסתכלות הזו, נראה לי שמוד סבלה מחוסר אהבה גדול ועל כן הרגישה שלא מגיע לה הרבה, שהיא לא ראויה. בשלב מסוים בסרט, לאחר מריבתם וחזרתם, אוורט אומר לה – אתה יכולה להשיג יותר, והיא עונה לא – לא. כביכול, היא אוהבת אותו והוא מספיק לה, אך למעשה, לפי הבנתי (החתרנית אולי) – היא באמת יכולה להשיג יותר ומגיע לה יותר, אלא שהיא לא מאמינה שמגיע לה יותר.

הדבר בולט במיוחד בסצנה בה אוורט מביא אותה לבית בתה, שנקלחה ממנה לאחר לידתה ושמוד הייתה בטוחה שהיא מתה, עד שהתברר לה אחרת. בתה כבר אישה צעירה ונשואה, ומוד מתבוננת בה, אך לא ניגשת ולא מציגה את עצמה. למה? רק סיבה אחת עלתה במחשבתי – היא מתביישת במצבה, מתביישת בעצמה, ולא מרגישה שמגיע לה מה שמגיע לה. אמנם, קראתי היכנשהו שבמציאות, לפי הביוגרפיה, כנראה הסצנה הזו התרחשה בצורה שונה לחלוטין, אך אני מתייחס למה שמראים בסרט.

אז מה המסר של הסרט? המסר הגלוי שרוצים להעביר הוא כנראה מסר של הסתפקות במועט; החיים קשים אך מוד מוצאת נקודות אור וצבע בציוריה, וכן במערכת היחסים שלה עם אוורט. אך אני לא קונה את המסר הזה. כן, יפה מאוד שהיא מצאה טעם וחיות בציורים, אך זה לא מספיק! המסר הזה הוא מאוד נוצרי, או יודו-נוצרי, אך כאן אפשר להידרש לניטשה, שביקר את המוסר היודו-נוצרי והציע לו חלופה – הרצון לעוצמה; האדם לא צריך לוותר ולהפנות את הלחי השנייה, אלא לפתח את חייו ולהעצימם. מוד הייתה יכולה לעשות זאת, אך היא נוצלה בצורה מחפירה, כאמור.

לכן, לא אהבתי את הסרט משתי סיבות. האחת, שהוא קודר ומדכא ואינני אוהב סרטים כאלה. הם עושים רע על הנשמה. ונקודות האור, כאמור, היו מועטות מדי. ושנית, שאני רואה בעיה במסר הצדקני שלו. אנשים אוהבים את הסיפור השבלוני, על פי המתכונת הקבועה והערכים הידועים, ונעשו לא מעט סרטים כאלה, חלקם טובים יותר, ובאמת גם את הסרט הזה אהבו רבים מאוד. אולם, אני שומרי לעצמי את הזכות להיות בדעת מיעוט, שאת הגיונה הסברתי לעיל. הרוצה להתמיד בערכים היודו-נוצריים השבלונים – יתמיד, אולם כדאי לדעת שקיימת אופציה אחרת, בעזרתם האדיבה של מרקס, פרויד וניטשה.

ובכל אופן, לסיום, צריך לציין לחיוב את משחקה המרשים של סאלי הוקינס בתפקיד הראשי. תפקיד מאתגר נוסף היה לה לא מזמן בסרט זוכה האוסקר "צורת המים", בו היא משחקת אילמת המתאהבת ביצור מפלצתי מסוים. אמנם גם את הסרט ההוא לא אהבתי, אך המשחק מרשים.

 

תוספת מאוחרת: הזווית הפמיניסטית. אי אפשר להעלם מהזווית הפמיניסטית, שכן ראשית, הגבר כאן מוצג כדמות אלימה, נכה רגשית ושלילית מאוד באופן כללי, וכן הסרט נעשה על ידי נשים – הבמאית, התסריטאית והשחקנית הראשית. גם הסרט "טירת הזכוכית", שסבל מבעיות דומות ודמות גברית דומה, הוא יצירה נשית, הסופרת אישה והמספרת, הדמות המרכזית, אישה.

אולי אפשר לראות בסרטים אלה התמודדות נשית עם דמות גברית דומיננטית ואלימה, שאי אפשר להכחיש את קיומה ההיסטורי ולהתעלם ממנה, רק אפשר להתמודד מולה ולעכל אותה. וכך בסרט זה, למרות אימי הגבר, מוד מצליחה למצוא לעצמה פינה שקטה וחמה, והיא אף עושה פלאים בשיפור מראה הבית (תפקיד נשי טיפוסי). אלא שלמעשה הביקורת המרקסיסטית-פסיכואנליטית-ניטשיאנית פה גוברת (ולמעשה, הדבר נובע גם מהביקורת הפמיניסטית עצמה) ובשני הסרטים אין מקום, לדעתי לסלחנות ולהכלה שכאלה אל מול האלימות הגברית המופגנת. בשני המקרים התרחקות ויצירת מרחב נשי אוטונומי, עצמאי, היו מעבירים מסר נכון יותר, או לפחות מעודכן יותר, לטעמי.

את הטענה שכגבר איני יכול להתבטא בנושא איני מקבל. אך אם בכל זאת להתבטא כגבר, אז אני חייב לציין שקצת מעליב אותי האופן בו מתוארים הגברים בסרטים אלה, על אף שהתיאור מתבסס על נתונים ממשיים, ספציפית בסיפורים אלה, ובכלל.

מודי2

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s