"כוונות וייחודים"/ מאת הלל צייטלין

כוונות וייחודים/ ביקורת מאת חגי הופר

"כוונות וייחודים – מחשבה ושירה" מאת הלל צייטלין, הוצאת הולצר ספרים, ירושלים, 2018, 270 עמ'.

זהו כרך שני מתוך "כתבים נבחרים" מאת רבי הלל צייטלין, שיצא במקור לפני למעלה מ-100 שנה, בוורשה בשנת תרע"א, ועתה יוצא לראשונה בהדפסה מחודשת. הרי זה מאורע היסטורי!

גם החלק הראשון, "הטוב והרע" יצא בהוצאת הולצר לפני ספר זה.

 

הלל צייטלין היה רב, שבהמשך דרכו התרחק מהדת, אך בהמשך חזר אליה. הוא פעל בימיה הראשונים של הציונות והיה מעורב במפעלה. כרב הוא בקי בכל מכמניה של היהדות, וזיקה מיוחדת יש לו לקבלה, אך הוא גם בקי בכל מכמניה של הפילוסופיה, הספרות ותרבות המערב, כך שמצויה בו מזיגה מעניינת בין שני העולמות.

התמונה הידועה ביותר בחייו מצויה בסופם, עת בראש השנה תש"ג נרצח על-ידי הנאצים וספר הזוהר בידיו.

 

ספר זה כותרתו "מחשבה ושירה" ושני אלה אכן מצויים בו. חלק השירה בולט מאוד בחלק הראשון של הספר, שהוא פיוטי מאוד, אך בפן הגותי ואף "קיומי". אני מצאתי בדברים קרבה מעניינת לרב אחר מתקופת ראשית הציונות, הלא הוא הרב קוק הנודע, בעיקר מבחינת הכתיבה הפיוטית המאפיינת את השניים כאחד. אך גם בצד ההגותי ניתן למצוא הקבלה כלשהי ביניהם, אם כי הרב צייטלין הרבה יותר מתייחס לתרבות המערב, ובצורה הרבה יותר אוהדת.

 

החלק השני הוא יותר הגותי וכבר פחות פיוטי, ובו מאמרים בכמה נושאים. אני מצאתי עניין מיוחד בשניים מן המאמרים האלה.

הראשון, "לחשבונו של עולם", בו צייטלין בכמה סעיפים מתייחס להגות ניטשה, שהייתה בשיא השפעתה בדורו. וכך הוא כותב, על ההפרדה הידועה של ניטשה בין "מוסר עבדים" ובין "מוסר אדונים":

 

"הם מבינים אדנות ביחס המצטרף, ואני מבין אדנות כשהיא לעצמה, כלומר: חירות אמתית של הנפש. הם קוראים אדון למי שעושה הכל כרצונו, למי שמכניע הכל לרצונו, ואנכי איני יכול לכבדו, לפי שנזקק הוא להכנעת אחרים.

לפיכך, אף-על-פי שגם אני מבדיל בין שני מיני מוסר, אשתמש במלה אחרת תחת מלת "אדונים". אנכי אקרא למוסר הנזכר ה"מוסר של בני-חורין".

בן-חורין הוא לא זה שמכניע אחרים, מדכאם, ומרוצצם, אלא זה, שיש בלב עצמו חופש ודרור והוא רוצה לראות גם סביביו חופש ודרור" (עמ' 120).

 

בדברים אלה ראיתי חכמה וגדולה היא אליי. כאן מצליח צייטלין לגייר ולייהד את דברי ניטשה. לא בעיה לדחות את דברי ניטשה כסותרים את מוסר היהדות, ורבים עשו ועושים זאת, אך זה בעייתי בכך שאנו מרגישים, שבכל זאת נקודה של אמת יש בו, ואין לדחותה. צייטלין, לעומת זאת, עושה כאן דבר אחר. הוא מקבל את החלוקה של ניטשה, אך משנה את משמעותה. ובצורתה החדשה הרבה יותר קל "לבלוע" אותה. למעשה, בעיניי לפחות הדברים נראים נכוחים עד כדי כך, שאני נאלץ לקבלם.

אך בזאת אין הדברים מסתיימים. מיד בהמשך צייטלין מבקר אף את הנביאים (!), ואומר שחלק מדבריהם הם אכן "מוסר של בני חורין", אך חלק אחר הוא עדיין בגדר "מוסר עבדים".

לבקר את הנביאים הרי הוא מעשה אמיץ, ודאי כשהוא בא מאת רב. ואכן צייטלין לא נושא פניו לאיש ואומר דברים נועזים וחריפים. ועדיין, מאוד מתקבלים על הדעת.

 

אותה נועזות עומדת לו אף במאמר הבא, על הרמב"ם. הרבה חלקו על הרמב"ם בצד העיוני, אך הנה כאן צייטלין מתחיל את המחלוקת עימו דווקא מהצד ההלכתי, בו הרמב"ם הוא כבר מוסד (אף כי אין זה אומר שמקבלים את כל דבריו). צייטלין אומר שבאגרותיו הרמב"ם מתגלה כאנושי מאוד, למשל ביחסו האוהד לגר שפנה אליו. הוא משתמש במושג "סגנון לביי" (מלשון לב) כמאפיין את הרמב"ם באגרותיו (ולדעתי מאפיין גם את צייטלין עצמו!). אך בהלכה, הוא אומר, מתגלים פנים אחרות. וכאן הוא מתמקד ביחס המפלה לגוי. אמנם הרמב"ם מתבסס בכל על התלמוד, אך צייטלין טוען שההתמקדות והפירוט גדולים מדי, וכן שהרמב"ם קובע כהלכה גם כתובים שהיו יכולים להיתפס כמדרש, כמו "גוי ששמר שבת חייב מיתה". והרי קביעות אחרות, כמו "עם הארץ מצווה לקרעו כדג" אין הרמב"ם מביא כהלכה.

צייטלין מתייחס בעיקר למושג "רוח ההלכה" ולא להלכה עצמה, שהרי, כאמור, בהלכה עצמה הרמב"ם הולך בעקבות התלמוד, ומה לנו כי נלין עליו?

ובהמשך, הוא יוצא גם נגד הגות הרמב"ם, כמו בקטע הבא:

 

"וכמובן, לא הפלוסופיה בכלל אשמה בזה, כי אם הפלוסופיה של אריסטו לפי פרושיהם ופלפוליהם של חכמי ערב, מאריסטו ומפלסופי ערב למד הרמב"ם שהתכלית האחרונה היא הידיעה, ההכרה, השכל הפועל. ואולם תורה זו היא בעיקרה נגד תורת-ישראל, לפי שתורת-ישראל מעמדת את הכל לא על המחקר והעיון והדבקות השכלית, כי אם על המעשה הטוב" (עמ' 154).

 

ועדיין, צריך להודות, גם אצל חז"ל יש ערך רב ללימוד, בצד המעשה, ויש על כך אמרות רבות ודיונים מסועפים.

 

עוד צריך לציין מאמר מעניין שמופיע כאן, שנכתב בעקבות הקונגרס הציוני בו החליטו לדחות את הצעת אוגנדה. צייטלין היה בעד ההצעה! הוא מסביר את דעתו באריכות, ואומר שכשמציעים לנו כזו הצעה נדיבה אין זה מן התבונה לדחות אותה. ובכלל, צריך לדעת, שהיו שחשבו לקבל את ההצעה רק כשלב ביניים, כפתרון זמני, וככזו אולי באמת היה מן התבונה לקבל אותה וכך לאפשר מקלט בטוח לכל אותם אלפי עולים יהודים שלא הורשו להיכנס לארץ לפני קום המדינה. ואף כי הנימוק שכנגד היה שכך יפוזרו הכוחות ויוחלש הכוח, ואף הוא נימוק תקף. צייטלין אף מעלה את השאלה שנותרה על קנה עד היום – מה נעשה עם חצי מיליון ערבים היושבים בארץ וגם הם רוצים שלטון עצמי?!

אבל אולי הנקודה המעניינת ביותר במאמר זה היא דעתו כנגד דעת ז'בוטינסקי, שאמר שתמיד יהודים התפללו לארץ ישראל, והוא עונה: לא, יהודים התפללו לקיומם כעם ריבוני, כמו התקופה בה ישבו בעבר בארץ ישראל, זהו רק משל ואין כל חשיבות לעובדה אם התקומה תהיה בארץ ישראל דווקא או במקום אחר! לשמוע דברים כאלו מרב, הלא דבר הוא!

 

לסיכום, אין לי אלא להמליץ על התרשמות אישית מהדברים על-ידי קריאה עצמית בספר. דבריו של צייטלין נכתבו מזמן, אך הם עדיין רלוונטיים מאוד גם היום, והם עשויים להביא רעננות וחיות לנפש הקוראת אותם.

את הספר הזה כמו את הספר "הטוב והרע" (שעוסק במושגי הטוב והרע בהגותם של שורה ארוכה של הוגים, יהודים ולא יהודים, ספר שקראתי כשיצא, אך משום מה לא כתבתי עליו בזמנו, ועתה הדברים כבר לא טריים אצלי בזיכרון, אף כי הוא נזכר לחיוב) – אפשר להשיג בחנות הולצר ספרים בירושלים.

כוונות וייחודים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s