"מדיר יאסין עד קמפ דייוויד"/ מאת בני מוריס

מדיר יאסין עד קמפ דייוויד/ ביקורת מאת חגי הופר

"מדיר יאסין עד קמפ דייוויד: מאמרים אישיים, פוליטיים והיסטוריים", מאת בני מוריס, עם עובד, 2018, 255 עמ'.

קראתי את הספר השבוע, אך תחילה לא חשבתי לכתוב עליו, או למען האמת התלבטתי אם לעשות זאת. איני מומחה בתחום זה, הרווי יצרים ואינטריגות, ועד כה לא קראתי אף ספר מתשעת ספריו של בני מוריס (זה העשירי), למרות חשיבותם הרבה. אך היום פורסם ב"הארץ" מאמר של אברום בורג על הספר[1], והוא חיזק אותי והמריץ אותי לומר כמה מילים על הספר.

הספר פותח ברצף מאמרים פוליטיים קצרים, בהם מתייחס מוריס לבעיית הגרעין האירנית כבר ב-1992, וכן מביע אי אמון מופגן בערפאת. אני, שלא ממש עקבתי אחרי דרכו של מוריס, כאמור, תמיד חשבתי שהוא שייך לצד השמאלי של המפה, ואפילו השמאלי-קיצוני, ה"פוסט-ציוני", אך מתברר כי טעיתי. מוריס אמנם נמנה על "ההיסטוריונים החדשים", שזעזעו את אמות המידה של חקר ההיסטוריה בארץ בשנות השמונים והתשעים, אך בהמשך דרכו הוא נע ימינה. וזה קרה בעיקר לאחר כישלון שיחות השלום של ברק בקמפ דיוויד. חבריו למהפכה ההיסטורית, לעומת זאת, התחזקו בדעותיהם השמאליות. נגיע לכך תכף.

בהמשך הספר מופיעים מאמרים היסטוריים. יש מאמר לא מעניין במיוחד על וייצמן, ואחד על איינשטיין. אך דומה ששני המאמרים המרכזיים, ובכל אופן המרתקים ביותר בעיניי, הם על הטבח שהיה או לא היה בטנטורה ובדיר יאסין. על הטבח בטנטורה כתב תדי כץ, וזו הייתה פרשה מאוד מדוברת בזמנו. כחלק מהתזה שלו לתואר השני, הוא האשים את אנשי חטיבת אלכסנדרוני בביצוע טבח בטנטורה במלחמת העצמאות. הם מצידם תבעו אותו על לשון הרע, ובמשפט הוא חזר בו מהאשמותיו. אך לאחר מכן חזר בו מחזרתו בו. התזה שלו נשללה והוא נדרש לעשות בה שינויים, אך גם לאחר שעשה אותם היא לא התקבלה, ברוב של שלושה בודקים מול שניים. לפי המתואר, הם היו בעלי אג'נדות הפוכות ברורות. התזה אגב, הייתה בת כ-200 עמודים, חריג מאוד לעבודות תזה, והתזה המתוקנת כבר עברה את 500 העמודים, שווה ערך ויותר לעבודת דוקטוראט. בכל אופן, כץ קיבל רק תואר שני מדרג ב', שזה אומר חסימת הדרך לדוקטוראט. היסטוריונים משמאל האשימו את האוניברסיטה בחיפה על שהיא מיישרת קו עם ההגמוניה הציונית ולכן מכשילה את עבודתו של כץ. בעיניי סיפור זה מרתק ומלמד הרבה.

סיפור דיר יאסין הוא ידוע יותר. גם כאן, כמו בפרק הקודם, מוריס מרבה בפרטים, עד שמרוב עצים לא רואים את היער, ובאמת המסקנה לא ברורה די צרכה. לפי הנרטיב הערבי, ודאי שהתבצע טבח. לפי הנרטיב היהודי, ישנה מחלוקת. נראה לי שבסופו של דבר מוריס מקבל את עיקרי מסקנותיו של ההיסטוריון אורי מילשטיין, שכתב ספר על הפרשה, לפיו אכן התנהל הרג לא מוצדק, אך לא בממדים כאלו שאפשר לכנותו טבח. גם בסיפור טנטורה יתכן שזו מסקנתו. ושם ראוי לציין, כי ותיקי חטיבת אלכסנדרוני אמנם שוללים קיום טבח, אך עדיין "מבין שורותם יצהירו" (ציטוט מאיוב) דברים אחרים, הם הרי אומרים, למשל, שנעשו שם דברים שאינם רוצים לדבר עליהם, שהשתיקה יפה להם.

בהמשך הספר מוריס מתעמת במספר מאמרים (זהו לקט מאמרי עבר מתורגמים, שכחתי לציין) עם עמיתיו לשעבר בחבורת "ההיסטוריונים החדשים", עם אילן פפה, אבי שליים והלל יפה. כאמור בהתחלה, קשה לי להכניס את ראשי בין הרים אלה, ולכן גם נמנעתי בתחילה מכתיבה על הספר. חלק מהביקורת של מוריס נראית לי במקומה, בעיקר כשהוא מדבר על חוסר מקצועיות. חלק אחר נראה לי נוקדני, למשל כשהוא מתקן פרטים קטנים ואפילו צורות תעתיק. אברום בורג, בביקורת שהזכרתי, כולל בביקורתו גם כן דברים קטנים כאלה, ונראה לי שיש בכך צדק פואטי. אך מעבר לזה הוא מבקר אותו על הטיה ימנית בכתיבתו, וזו כבר האשמה חמורה יותר. אני חייב להודות שגם בקריאתי שמתי לב להטיה הברורה הזו. אלא שמצד שני, גם מבוקריו של מוריס כנראה לוקים בהטיה ברורה, הטיה שמאלית. ואפילו מבקרו של מוריס, בורג, הוא בעל הטיה ברורה, כפי שעולה מהתגובות למאמר הביקורת שלו בתחתית העמוד שם. נשאלת אם כך השאלה, שאלה ידועה, עד כמה ניתן לכתוב היסטוריה אובייקטיבית? כי לפי שעה הכול נראה סובייקטיבי להחריד. אולי בהקשר זה כדאי להזכיר את הפתיחה של "ימים קשים" לדיקנס, שבמקרה קראתי גם ממנו השבוע: "ובכן, זה מה שאני מבקש – עובדות. אל תלמד נערים ונערות אלה דבר מבלבד עובדות. העובדות לבדן צורך-החיים הן". ואולם, דיקנס חי בתקופה רחוקה ונאיבית יותר מהתקופה הפוסט-מודרנית שלנו.

בסוף הספר מאמרים אישיים, בהם מוריס מספר על פציעתו במלחמה ועל ישיבתו בכלא בגלל שסרב לשרת בשטחים. במאמרים אלה לא מצאתי עניין רב. וישנו גם ראיון עם אהוד ברק לאחר כישלון ועידת קמפ דיוויד.

 

לסיכום, בורג אומר שהספר גרוע וכי חבל שנכתב. אני הרבה פחות נחרץ. כן, זה ספר בעייתי מאוד, וגם לא תמיד די מעניין, אך בכל זאת יש בו חומר היסטורי מעורר עניין וגם אינטריגות מקצועיות, המעוררות עניין אף הן.

 

[1] כאן: https://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-REVIEW-1.6268064