"כתבי הגות"/ מאת לב נ. טולסטוי

כתבי הגות/ ביקורת מאת חגי הופר

"כתבי הגות" מאת לב נ. טולסטוי, תרגמה דינה מרקון, כרמל, 2015, 523 עמ'.

את חציו הראשון של הספר עב הכרס הזה קראתי סמוך לצאתו, לפני כשנתיים-שלוש. הוא כולל את החיבור הידוע "וידוי" ואת החיבור "אמונתי מהי". בעקבות קריאה זו כתבתי את המאמר "למה לחיות? כמה גישות" ואני ממליץ לעיין בו (קישור בהערה[1]).

ב"וידוי" טולסטוי מספר את סיפור חייו, איך בתחילה חי חיים סטנדרטיים של רדיפה אחרי רצונות ותשוקות, שכללו גם את תשוקתו להיות סופר ידוע והתרועעות בחוגים הנכונים. אך בהמשך פקד אותו משבר והוא התחיל לשאול בשביל מה כל זה? למה אני חיים בכלל? שאלות קיומיות, שכמותן שאלו גם סוקרטס, מחבר קהלת, בודהה ושופנהאואר. אז הגיע אליו מעין התגלות, בה הבין את עיקרי הדת הנוצרית, וכי הם העיקר בחיים, והחל להתרכז בהם. ויליאם ג'יימס מביא קטעים ארוכים מחיבור זה בספרו הידוע "החוויה הדתית לסוגיה", שם גם הוא דן בהם.

בחיבור השני, "אמונתי מהי", הוא מסביר את פרטי אמונתו, ולמשל מתרכז בציווי הנוצרי לא להתקומם לרשע וחושף את העומק שבו, וכן את הקושי שבו.

באופן כללי, כפי שמסביר יפה ולדימיר פפרני במבוא שלו, טולסטוי האמין בנצרות גבישית, שהשילה מעצמה את כל המעטה החיצוני הפורמלי. הוא מעוניין בעיקר המסר, מסר של אהבה נוצרית לעולם כולו, ואותו הוא טורח להעביר.

גם בהמשך הספר, אותו קראתי בפעם הזו, טולסטוי ממשיך בהטפה (זו המילה המתאימה) בכיוון זה. וכך בחיבור "על החיים", השלישי בחלק ה"מסכתות" בספר, הוא טוען לריקות של טיעוני פילוסופים שונים, שכמעט אין איש קורא, לעומת המלאות והחיוניות של בעלי התורות הגדולות, שמיליונים הולכים לאורם. אין זאת אלא שהם מתמודדים עם השאלות האמיתיות, הקיומיות, ומעניקים טעם לחיים. וגם כאן הוא שוב דן באריכות בנושא האהבה והמזור שהיא מביאה לנפש.

 

החלק השני של הספר כולל "מאמרים", שהם באופן כללי קצרים יותר. הראשון הוא המאמר "על שייקספיר ועל דרמה (מסה ביקורתית)", שמיד בפתיחתו הפתיע אותי מאוד. טולסטוי טוען שמעולם לא הבין את הערצה לשייקספיר וכי לפי דעתו הוא מחזאי די גרוע! כשקראתי את דבריו אלה לראשונה הלסת שלי הייתה שמוטה. כמה אומץ צריך כדי לצאת נגד קונסנזוס שכזה.

בהמשך המאמר טולסטוי מפרט, ואתעכב קצת על דבריו. הוא מתמקד במחזה המלך ליר, שזכה לתשבחות רבות, אף כי בהמשך הוא מרחיב את היריעה אף למחזות אחרים. אם הצלחתי להבין נכון, אז חלק מטענותיו הן, כי הדמויות של שייקספיר אינן מובחנות כראוי, כך שכל טקסט יכולה לומר כל דמות במחזה, ולמעשה לאף אחת מהן אין שפה טבעית, אלא כולן מדברות בשפה "שייקספירית", שאין איש מדבר אותה בפועל. בנוסף, הדמויות אומרות שנינות רבות, שלדעתו של טולסטוי אינן שנונות כלל, אך יותר מכך, הן לא קשורות לעלילה ורק מעטרות אותה. בנוסף, יש בעיה של אנכרוניזם. למשל במלך ליר, זו תקופה עתיקה מאוד, אך מופיעים שם אלמנטים שיופיעו בהיסטוריה רק מאוחר יותר. בנוסף לזאת, רובם ככולם של מחזות שייקספיר משתמשים בסיפור-בסיס שכבר היה קיים, אלא שהם הורסים אותו ולא משפרים אותו. אלה רק חלק מהטענות שהצלחתי ללקט.

כשקראתי זאת חשבתי שהטיעונים לא משכנעים דיים. ניכר שטולסטוי נמשך לתיאור הטבעי, הריאליסטי, אך מי אמר שצורת הדיבור המלאכותית של שייקספיר היא נחותה? זה יותר עניין של טעם. וכן השנינות של שייקספיר לא מוצאות חן בעיניי טולסטוי, אך בעיניי רבים כן. שוב, זה עניין של טעם. וכן הלאה על זו הדרך. אז כאן טולסטוי הצליח יותר לתאר לי מה הוא לא אוהב בשייקספיר (גם כן בצורה די מוקשה להבנה), אבל לא הצליח לשכנע אותי שהיצירות עצמן פחותות ערך.

או בטיעון אחר שלו הוא אומר שהמלט אומר דבר והיפוכו, כך שלמעשה אין לו אופי כלל. אך המבקרים הנלהבים טוענים שזו בדיוק הגאוניות במחזה. ואולי הצדק איתם? אני זוכר שאחת העבודות הראשונות שכתבתי באוניברסיטה הייתה על המלט, ובה ניסיתי להראות שיש שתי מוטיבציות מנוגדות המניעות את המלט, וזה מקור הבלבול. לדידו של טולסטוי גם אני הלכתי בדרך השגויה של המבקרים הנלהבים מדי (אולי העלה את העבודה הזו לרשת בהמשך, כרגע היא אינה מצויה בידי בקובץ וורד).

(ומצד שני, אתוודה, אני זוכר שצפיתי לפני מספר שנים בסרט "הסופה" לפי מחזה של שייקספיר, וחשבתי שהסרט והסיפור שבו ירודים למדי. אז אולי השאלה היא על איזה מחזות בדיוק מדברים).

אלא שהמאמר לא מסתיים כאן. בהמשך טולסטוי מנסה לפענח מדוע יצירות שייקספיר זכו להערצה כה גדולה, ממש ככתבי קודש, למרות נחיתותן שתיאר. וכאן הוא מעלה את רעיון ההשאה – כלומר השפעה פסיכולוגית המופעלת על ההמונים, וכזו התופסת תאוצה כמו כדור שלג. ככל שהקונסנזוס רחב יותר, כך הופך להיות קשה יותר לצאת ממנו. אני חושב שבדברים אלו טולסטוי מציג אמת חברתית עמוקה ונוקבת ומרתק לקרוא את דבריו בנושא. הדברים ברי תוקף גם בימינו, למשל בהשפעת אמצעי התקשורת, שטולסטוי מדבר אף עליהם.

אך המאמר ממשיך אפילו שלב נוסף, ובו טולסטוי מנסה לזהות את הרגע שבו יצירת שייקספיר קיבלה את המעמד שקיבלה. לשם כך הוא משחזר את תולדות התיאטרון. זה התחיל באירופה – מלבד ההיסטוריה שלו בתיאטרון היווני – כתיאטרון דתי בעיקרו, בערך במאות ה-12 וה-13 (אולי איני מדייק), אך אז במאות ה-15 וה-16 רוב ההצגות בוצעו לפני בני אצולה, שהיו לא מוסריים ולא דתיים, וההצגות נראו בהתאם (וגם עסקו בחיי האצולה). במאה ה-18 לערך התיאטרון הצרפתי שלט בבמות, אך אז הגרמנים חיפשו משהו אחר, בעל אופי אחר, והם מצאו את מבוקשם בתיאטרון האנגלי של המאות ה-15 וה-16, ובמיוחד בשייקספיר, שהתאים לאג'נדות הפוליטיות-אסתטיות שלהם. ונקודת מפתח נוספת באותה תקופה היה גתה, שקבע כי שייקספיר הוא "משורר גדול". עד כאן התיאור בגדול וליתר דיוק מומלץ לקרוא בספר עצמו.

מכאן, אומר טולסטוי, הכבוד שזכה לו שייקספיר רק הלך וגבר, אבל אנשים שכחו את מקורו. ואדם שצופה בהצגה של שייקספיר שוב אינו שואל האם היא טובה – זה כבר קבעו לו מראש – אלא רק מנסה לראות האם הוא יצליח להבין את כל הטוב שבה. ולדעת טולסטוי זו דרך שגויה.

בשתי הטענות האחרונות אני חושב שיש הרבה צדק בדבריי טולסטוי, הן ברעיון ההשאה, והן בבחינה ההיסטורית, שנראית לי נבונה, אף כי איני בקי בנפתוליה. ואולם לבסוף טולסטוי מעלה רעיון נוסף, ששוב מטה את הכף לרעתו מבחינתי. הוא אומר שיש להשתחרר מהמחזאות המושפעת משייקספיר, שהיא הרוב, כדי להעלות מחזות מוסריים ודתיים. כאן אולי אפשר לומר שיצא המרצע (או לפחות מרצע, אחד) מהשק. כי מה שמפריע לטולסטוי הנוצרי המהוגן הוא היעדר הדתיות והמוסריות במחזות שייקספיר, אך מנגד אפשר לטעון די בצדק, שדווקא היצריות התוססת והחופשיות הזו שבהם היא זו שכה מושכת ומרתקת בהם.

אם כך, במאמרו של טולסטוי יש פנים לכאן ולכאן, ובכל אופן כשסיימתי לקרוא אותו אמרתי לעצמי: זה מאמר גאוני! ובאמת, מלבד האומץ שצריך לכתוב דעה ייחודית שכזו, יש בו גם הרבה חדות.

 

בהמשך מופיעים מאמרים קצרים נוספים – על רעיון אי העשייה הטאואיסטי מעמדה חיובית, נגד הוצאות להורג על ידי המדינה, וכן הרעיון הפצפיסטי שבו ידוע טולסטוי, ההתנגדות למלחמה ולהתגייסות לשורות הצבא.

לבסוף, מספר התכתבויות בנושאים יהודיים, בהם בעיקר טולסטוי מביע את הזדעזעותו מפרעות קישינב.

 

לסיכום, זהו ספר נכבד בהיקפו ובאיכותו וטוב שיצא לאור. עדיין, צריך לומר כי כתיבתו של טולסטוי היא לפעמים ארכנית מאוד. אולי לכן, למרות שהספר יצא כבר לפני כשלוש שנים, דומני שלא הרבה שמענו עליו – וחבל. דומני שגם לא הרבה קראו אותו, ודאי לא את כולו. לכן, אחלק את המלצתי לשניים: למיטיבי לכת אני ממליץ לקרוא את כולו ולהתרשם מהגותו של אחד מגדולי הכותבים שקמו לאנושות. ולאנשים שאין עתם פנויה די הצורך (מה שאני מעריך כרוב האנשים), אני ממליץ לפחות לקרוא את החיבור "וידוי" (כ-60 עמודים) ואת המאמר על שייקספיר (גם כן כ-60 עמודים). אלו מאמרים מרתקים מיוחד וכמעט בבחינת קריאת חובה.

 

[1] כאן: https://hagaibooks.wordpress.com/2016/02/24/%D7%9C%D7%9E%D7%94-%D7%9C%D7%97%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%9B%D7%9E%D7%94-%D7%92%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%AA/

כתבי הגות

3 מחשבות על “"כתבי הגות"/ מאת לב נ. טולסטוי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s