21 מחשבות על המאה ה-21/ ביקורת מאת חגי הופר
"21 מחשבות על המאה ה-21" מאת יובל נח הררי, כז"ב דביר, 2018, 352 עמ'.
מאוד נהניתי מספרו הראשון של הררי "קיצור תולדות האנושות", וכמוני מיליונים אחרים. גם מספרו השני, "ההיסטוריה של המחר", נהניתי, אם כי בצורה פחותה. לכן מאוד ציפיתי לספרו החדש ומיהרתי לקרוא אותו. האם הוא עמד בציפיות? ובכן, זהו ספר לא נטול עניין, אך גם לא נטול בעיות, ומיד אפרט.
לספר 21 פרקים, המחולקים בחמישה שערים, אך אני מצאתי שהוא עוסק בעיקר בשלושה נושאים גדולים.
הנושא הראשון הוא תחזיות לעתיד, וכאן ההתרכזות היא בהנדסה גנטית, בסייבורגים, באלגוריתמים ממוחשבים שעתידים לשלוט בכל אספקט בחיינו, בביג דאטה, מערכות מידע ענקיות, ועוד. אכן, בכל הנושאים האלה הררי כבר עסק בהרחבה בספרו הקודם, "ההיסטוריה של המחר", וחשתי כאן תחושה של חזרה מסוימת. מעבר לזה, הייתה אצלי תחושה של דיבור באוויר. אמנם חלק מהדברים מתחילים להתרחש כבר היום, אבל עוד חזון למועד. הררי מנסה לחזות, ואולי לנבא, מה יהיה בשנת 2050, אך מה באמת אנו יכולים לדעת על כך? הנבואה, כידוע, ניתנה לשוטים, והתחזיות המושכלות רק לעיתים נדירות קולעות למטרה. מה שמתקבל בכל זאת זו פשוט תחושת חרדה, אולי פאניקה, מצד אחד, ומצד שני תחושה שאנו עדים לממבו ג'מבו שרק נועד לעשות רושם.
ובכל זאת, יש גם ערך לתחזיות האלה. למשל, מאוד הרשים אותי דיבורו של הררי על "מעמד המיותרים" שצפוי להתרחב בעתיד. זאת מפני שאת רוב העבודות יתפשו מחשבים ומכונות, אך הרבה אנשים ימצאו את עצמם מחוסרי עבודה. יש להיערך לדבר הזה, הן מבחינה אישית והן מבחינה ציבורית, ועל כל פנים התחזית הזו מדאיגה מאוד.
הנושא השני הוא המצב הפוליטי הגלובלי. מצד אחד, יש נטייה לגלובליזציה, ואף מדינות שונות או אויבות משתמשות באותה שיטה כלכלית, למשל. מצד שני, יש גם נטייה לחזור ללאומיות, וכאן הוא מזכיר את בחירת דונלד טראמפ והברקזיט. מספריו הקודמים הבנתי שלהררי יש נטייה לשלטון עולמי מרוכז, אך כאן הוא אומר – אם שינה את דעתו או שדעתו תמיד הייתה כך איני יודע – שהחזון הזה נראה לא ריאלי, אבל כן כדאי לעודד כל אזרח פרטי להיות מעורב גם בנושאים הגלובליים. כי איזו חשיבות יש ללאומיות אל מול השתלטות המיחשוב ותוצאותיה שהזכרנו, או אל מול הבעיה החמורה של התחממות כדור הארץ? בעיות חדשות מצריכות היערכות חדשה, חכמה יותר.
וכאן מדבר הררי גם על בעיית הטרור. הוא אומר כי הטרור בעצם גובה מעט מאוד קורבנות, הרבה פחות מאשר תאונות הדרכים, למשל, שבהן מתים בכל שנה למעלה ממיליון נפשות בעולם. אז מדוע אנו היסטריים כל כך כלפיו? לדעת הררי הסיבה לכך היא בין השאר מהות המדינה, שבהגדרתה אמורה להעניק ביטחון לתושביה ועל כן רואה בחומרה כל פגיעה בסמכותה זו. ולכך מוסיפים אמצעי התקשורת, שמקדישים לטרור תשומת לב מוגזמת הרבה מעבר לרצוי.
בחלק הזה יש עניין מסוים, אם כי אני לא חושב שיש כאן משהו גדול שלא שמענו בעבר. ואגב, גם מפי הררי עצמו. שהרי, כדאי להזכיר, רבים מהפרקים כאן הופיעו בעבר כמאמרים בבמות שונות, כפי שמפורט בסוף הספר.
הנושא השלישי הוא הדת, ובייחוד היהדות. הדיון בה פותח בהסבר של הררי מדוע כמעט לא התייחס ליהדות בספרו הראשון – משום שהיא לא חשובה דיה בהקשר של היסטוריה עולמית, והוא מסביר מדוע. עיקר חשיבותה דומה לחשיבות של אמו של פרויד. אמנם בלעדיה פרויד לא היה קיים, אך היא לא נחוצה להבנת שיטתו. בדיוק באותו אופן היהדות הולידה את הנצרות וגם את האסלאם, אבל הם עומדים בלעדיה. והררי ממשיך ומסביר שגם עקרונותיה לא ייחודיים. עזרה לחלש הוא עקרון מוסרי שמופיע גם אצל בעלי חיים, ובוודאי שבתרבויות קדומות אחרות. והמונותיאיזם הופיע קודם לכן אצל אחנאתון המצרי, אף שלא תפס. והררי מזכיר בהקשר זה גם את כמוש אל המואבים, שאף הוא היה האל הבלעדי שלהם, וההבדל בינו ובין האל היהודי לא רב. כל זאת אפשר למצוא גם במאמר שפורסם בהארץ וגם בסרטון של הרצאה ביוטיוב.
כך ממשיך הררי ומדבר על היהדות והדתות בכלל מצדדים שונים, ולא אוכל להזכיר כאן הכול. גם נושא זה הופיע גם בספריו הקודמים, כך שגם כאן יש חזרה מסוימת. וכשם שבעבר נושא זה עורר תרעומת אצל הקוראים, כך אני משער שיקרה גם עכשיו.
למעשה, כבר ראיתי שהוא מעורר אנטגוניזם רב, כאשר העליתי שני ציטוטים מתוך הספר לדף הפייסבוק שלי. הציטוט הראשון אמר שאנשים דתיים פעמים רבות מתייחסים לאל הכללי, הקוסמי, ומשעה שהוכיחו אותו לדעתם עושים קפיצה לאל הפרטיקולרי, למשל האל המקראי, כאילו גם קיומו הוכח בזאת, אף שלמעשה הוא דבר נפרד המצריך התייחסות נפרדת. אני מסכים לאבחנה זו, ואף ציינתי אותה בעצמי מספר פעמים. הציטוט השני התייחס ל"הוכחת" מעמד הר סיני המפורסמת, לפיה עם לא יכול לבדות לעצמו סיפור כזה, ומראה כיצד סיפורים כאלה נרקמים באופן טבעי לגמרי. גם טענה זו מקובלת עליי. למעשה, הבעיה היחידה שאני מוצא בטענות האלה היא שהן כמעט מובנות מאליהן, הן טריוויאליות מדי. אבל גם זו לא ממש בעיה, שכן הררי מתייחס כאן לתנאי השטח הקיימים ולא הוא קובע אותם.
אבל נוכחתי לראות שדברי הררי מתקבלים באנטגוניזם רב, שלדעתי הוא גם לא ממש ענייני. איני רוצה להצר את צעדיהם של המגיבים, בהזדמנות זו ובהזדמנויות אחרות, אך בכל אופן ניסיתי לברר ביני ובין עצמי מה יכולה להיות הסיבה לאנטגוניזם הרב הזה.
הסיבה הראשונה שעלתה במוחי היא, שאולי מקנאים בהצלחתו הרבה. אבל זה הסבר פסיכולוגיסטי זול שיש לדחות, למרות שבמקרים מסוימים אולי גם לו חלק באמת.
הסיבה השנייה שחשבתי עליה היא, שאולי זו מחלוקת עניינית. דבריו עצמם לא מקובלים. אך אם כך כיצד זה הוא זוכה להצלחה מסחרית כה רבה?
ישנם עוד הסברים, אך מיד אקפוץ להסבר השלישי שנראה לי המשכנע ביותר. נראה לי שהררי פשוט מצליח לגעת בנקודות החשובות והמהותיות ביותר לקורא היום, והוא נכנס די מספיק לעומק כדי להעמיד את הדברים בצורה הייחודית לו. נושאים בוערים מטבע הדברים מעוררים הרבה אמוציות, גם של התנגדות, והם גם, כמובן, בעלי פוטנציאל תפוצה גדול. דבר זה נכון הן לגבי שני ספריו הראשונים של הררי, והן, אולי ביתר שאת, לגבי ספר זה.
ובכל זאת, אציין כי הסבר זה הוא רק הצעה שלי, ואתם מזמנים לנסות ולהציע הסברים חלופיים.
מדברים אחרונים אלה אתם יכולים להסיק כי לדעתי הספר מעניין ועוסק בנושאים מעניינים ואקטואליים, שלא הרבה רואים את העיסוק המושכל בהם. ועדיין, גם לי יש ביקורת. מעבר למה שאמרתי עד כה, הדיון של הררי בכל זאת נראה לי לא עמוק מספיק. הוא לא באמת חידש לי הרבה דברים, למרות רוחב היריעה של ידיעותיו, בעיקר בתחום ההיסטוריה. יתכן שהגורם לכך הוא פיזורו הרב והעובדה שהוא כותב על נושאים שאין הוא מומחה בהם, כפי שכתב לי אחד המגיבים. ובאמת, בנושא הראשון הוא הזכיר לי את העתידן דוד פסיג, בנושא השני הוא הזכיר לי אולי את נדב אייל, שהוציא לאחרונה ספר, אף שטרם קראתיו, ובנושא השלישי הוא מזכיר מאוד – כפי שציין אצלי מגיב אחר – את ריצ'רד דוקינס, הלוחם בדת. אך לא ברור אם בכל נושא הוא מגיע לרמת האנשים שהוא מזכיר. אני דווקא בעד רב תחומיות ורוחב יריעה ורוצה לראות יותר ממנה, אך כנראה שיש לה גם מחיר.
ביקורת שנייה שלי היא עניינית יותר. לא מפריע לי הנושא השלישי, נושא הדת, שבו לדעתי הררי אומר דברים מאוד מתקבלים על הדעת וכמעט טריוויאליים, כאמור. גם הנושא השני, הפוליטי, לא מפריע לי, בין היתר משום שגם אני רואה בעין חיובית את הנטייה הגלובלית. אבל בנושא הראשון כן יש משהו שמפריע לי. אומר זאת בפשטות: לדעתי הררי הוא פוטוריסט אנטי-הומניסט. פוטוריסט מתוקף התעניינותו הרבה בעתיד, ואנטי הומניסט מתוך שנראה לי שהוא מבטל את האלמנט האנושי בתוך העולם העתידי הממוחשב. דבר דומה מצאתי בספרו הקודם, בו אמר הררי שאין כל יתרון לאדם על פני בעלי החיים. ובמקומות אחרים, למשל בספרו הראשון, הוא דיבר מפורשות נגד ההומניזם, לפחות נגד הבלעדיות שלו. מכיוון שאני נוטה להומניזם דבריו של הררי בנושא זה מרתיעים אותי. ואולם, מצאתי נחמה-פורתא בסוף הספר, בפרק האחרון בו הררי מדבר על חוויות הוויפסנה שלו, וטוען שהתרכזות עצמית במדיטציה יכולה להוות מענה לעולם הממוחשב הצפוי לאתגר את האינדבדואל.
לסיכום, למרות הביקורת, אני חושב שיש כאן דיון אינטליגנטי בנושאים אקטואליים מאוד, שהוא נחוץ מאוד, וגם לא רואים הרבה מסוגו, ועל כן אני ממליץ מאוד על קריאת הספר. אני גם בטוח שהוא יעורר ויכוחים סוערים בעיתונות וברשתות החברתיות גם בהמשך.
ביקורות ספרים ומאמרים 