"מדברים בשפת התנ"ך"/ מאת רוביק רוזנטל

מדברים בשפת התנ"ך/ ביקורת מאת חגי הופר

"מדברים בשפת התנ"ך" מאת רוביק רוזנטל, כתר, 2018, 402 עמ'.

רוביק רוזנטל, הכותב, ידוע בטורו "הזירה הלשונית". עיקר ייחודו, כך נראה לי, הוא בחשיפת השפה הישראלית היומיומית ושפת הסלנג. בכך הוא עושה עבודה נפלאה. רובד לשוני זה לא נעדר כלל בספרו החדש, אך כאן ההתמקדות היא בשפת התנ"ך ועד כמה היא נוכחת בשפת הדיבור בימינו.

את הספר פותח מבוא, בו מדבר רוזנטל על הקושי של תלמיד בן זמננו בהבנת פסוקים מהתנ"ך, וכן נושאים נלווים נוספים. כאן, וכן באופן כללי לאורך הספר, רוזנטל מציג מאמרים רבים מאת אנשי לשון שונים, ורואים שהוא בקי בחומר. לדברים הכלליים האלה הוא חוזר עוד בסוף הספר, בדברי הסיכום.

ואולם, רוב הספר הוא פשוט שורה ארוכה של מילים וביטויים, כאשר מוזכר מניין הם נשאבו ומה משמעותם. לעיתים, במיוחד בפרק אחד, מסופר גם מי הגה חידוש לשוני זה או אחר – וזה מרתק. ואמנם, המילים הנסקרות מחולקות לפי נושאים, המסודרים בפרקים שונים ומקלים על ההתמצאות. אך עלה בדעתי שיש דרך טובה עוד יותר לסדר את כל המילים האלה, וזוהי צורת המילון! אכן, אפשר היה לכתוב פשוט מילון עם כל ההסברים הנלווים של רוזנטל, בערך פסקה לכל מילה.

וכאן צריך להודות, הקריאה של רצף אינסופי כמעט של מילים, כפי שהוא בא בספר זה, היא מעט מייגעת. אולי אפילו הרבה מייגעת. אני אוהב לשון, ולכן התמדתי בקריאת הספר, אך עדיין זה היה לי קשה. וכן זה לקח לי יחסית הרבה זמן – שבוע שלם. כאשר את ספרו החדש של הררי, למשל, סיימתי ביומיים. בכל מקרה, אני חושב שמי שמעט פחות אוהב לשון מאוד יתקשה בקריאה רציפה של הספר הזה, מההתחלה עד הסוף.

 

שתי טעויות שמצאתי בספר:

בספר טבלאות וסטטיסטיקות מועילות מאוד. אבל בדיאגרמה אחת, המתארת את צירופי הלשון שנקלטו מכל רובד לשון (בערך בתחילת הספר. לצערי איני יודע מה העמוד, כי קראתי בגרסה אלקטרונית. מקווה שבעתיד יתייחסו גם לבעיה זו), סך כל האחוזים עולה על 100, בצורה שלא תיתכן. וגם הכיתוב למטה לא חופף לזה שבדיאגרמה.

במקום אחר, רוזנטל אומר שלא אומרים שתי שקל, אלא שני שקל או שני שקלים. אבל שני שקל היא צורה מוטעית. טעות מוזרה.

 

והפתעה אחת:

במקום כלשהו רוזנטל אומר שנתקל בביטוי "חיברות קפיטליסטית" וכששאל על כך נאמר לו כי כך הורתה לכתוב העורכת הלשונית. אבל, הוא אומר, חיברות היא מילה זכרית, ולכן יש לומר "חיברות קפיטליסטי". באמת שלא ידעתי זאת. וחבר שלי בפייסבוק הסביר לי: "זה קצת מבלבל, כי זה לא פועל משולש שגזור במשקל פיעלות (כמו סיכלות, ניקלות, עיקשות) אלא פועל מרובע במשקל פיעול (כמו שיפוט, שיטוט, מילוט)".

אציין, כי באופן כללי רוב החומר שנאסף בספר זה היה ידוע לי, אבל בכל זאת מדי פעם מצאתי בו חידושים עבורי, קטנים או גדולים.

 

לבסוף, בעקבות הפרק על המילים המחודשות, אציע כמה משלי:

תחילה חשבתי להציע מילה עברית לרזרבה – חלופה, ורזרבי – חלופי, או חליפי. למשל, גלגל חלופי. (פשוט וקל. אני מעדיף את הפתרונות הפשוטים). אבל אז ראיתי שבשנת 2011 נקבעה מילה אחרת: עתודה.

וחשבתי גם על הבוידעם, אשר הייתי בטוח שכבר נקבעה לו המילה מזווה, אבל בדיקה העלתה שבשנת 2001 נקבעה לו החלופה – עליית תקרה.

לכן חשבתי היום שבמקום לחשוב על ההבדל בין טקטיקה ובין אסטרטגיה, אפשר לחשוב על ההבדל בין תמרון ובין תכנון. כלומר, אלה הצעותיי, בהתאמה.

ואחרון-אחרון, לא מזמן נתקלתי בטעות הקלדה בפייסבוק, וחשבתי שהיא יכולה להיות חידוש לשוני מרענן. קנית משהו במיוחד לחג? אמור מעתה: קנית אותו במיוחג!

חג שמח!

 

 

מדברים בשפת התנך

מודעות פרסומת

על הביטוי "האמת שלי"

פוסט שלי בפייסבוק:

שידור חוזר. שוב מישהו השתמש בביטוי "האמת שלי", ובתגובות בין היתר כתבו לו:

"האמת אחת. אוביקטיבית ונצחית.

אך תפיסת האמת תמיד תהיה סוביקטיבית ומשתנה".

 

לזה אולי כדאי להוסיף:

"האמת אחת, האמת יפה, לה נעבוד ולה נקריב נסכים.

אין כאמת, והיא בכיסנו, גם אם נסכים שלא להסכים…".

 

ובאמת, היחס הזה של אנשים לאמת – מושג שאין הם טורחים להסבירו – מזכיר לי סגידה לאלים.

 

ובאמת, ראוי לציין כי המילה העברית "אמת" היא כנראה גלגול של האלה המצרית מע'ת, "אשר מסמלת את הצדק הקוסמי של היקום ואת האמת והכנות".

 

אז כשפונטוס פילטוס שאל את השאלה הפילוסופית ביותר (ואולי היחידה) בברית החדשה: מהי אמת? אפשר היה פשוט לענות לו: אלה מצרית עתיקה.

 

עד כאן הפוסט, ועתה אוסיף.

מה שאמרתי על התגלגלותה של האלה המצרית מע'ת במילה העברית אמת, חשוב לציין שזו השערה שאיני בטוח שהיא מקובלת אצל החוקרים, אף על פי ששמעתי עוד אנשים חוץ ממני שסבורים כך.

מה שבטוח ומקובל אצל בלשנים הוא, שהשורש של המילה אמת הוא אמ"נ. כך למשל נכתב בקונקורדנציה התנ"כית.

 

עתה, שורש אמ"נ מורה בפירוש על אמונה, שהיא במהותה סובייקטיבית. ואפשר לגזור מכאן מילים נוספות, כמו נאמן, שמשמעותה יציב, אך גם כאן אין משמעות של אובייקטיביות, מה גם שניתן לומר "נאמן עליי", שוב בנימה אישית.

כאן כדאי לציין, כי מבחינה לשונית, מה שאתה מאמין בו הוא מה שאתה סומך עליו, נסמך עליו. אם כך, אמונה מקבלת משמעות ספציפית מאוד, דעה שאתה מוכן ללכת לפיה, לא כזו שאתה חושב שהיא האמת המוחלטת ואין שום סיכוי שהיא שגויה.

במובן הזה, הפילוסופיה המודרנית, וכן התרבות הנוצרית, מעט עיוותו את משמעות המילים הראשונית, כפי שהיא מופיעה בתנ"ך, ועדיף לחזור למשמעות המקורית, החכמה יותר לדעתי.

ובכל מקרה אנו רואים שהמינוח העברי סובלני הרבה יותר ממה שנדמה לנו, לפחות לפי ההסבר השורשי. אבל לפי ההסבר של שאילה מתרבות מצרים, בהחלט אפשר להבין איך הערצת האמת הבלתי מושכלת הפכה למעין עבודת אלילים.

 

ובמילה אחת אומר, כי היא בלתי מושכלת, שכן היא מתעלמת מההתקדמות הפילוסופית עצמה. כבר קאנט אמר שכל ידיעותינו על העולם מתואמות עם תפיסתנו אותו, אף על פי שאצלו עוד נשאר "הדבר כשלעצמו", שניתן לראותו כזהה למושג האמת. ואף שאין לנו גישה אליו. אך בהמשך הדרך ניטשה הציג את הפרספקטיביזם שלו, ששלל כל מעמד מהדבר כשלעצמו ומההאמת. ראו בתחילת "הרצון לעוצמה", או כאן:
פרספקטיביזם (מהמילה פרספקטיבה, נקודת מבט) היא תפיסת עולם פילוסופית פוסט-מודרנית שהתווה הפילוסוף פרידריך ניטשה, לפיה ידיעה והערכה של המציאות אפשרית רק באמצעות פרשנות של האינדיבידואל, מנקודת מבטו הרלטיביסטית-סובייקטיבית, זאת בדומה לגישתו של ההוגה ז'אן פול סארטר. לפי גישה זו אין אמת עובדתית מוחלטת אחת, אלא האמת מתקבלת משילוב של נקודות מבט נבדלות. על פי ניטשה, נסיונו האישי של המתבונן, כתלות בזמן, במקום, בחיברות, בחינוך, ובמבנה הנפשי שלו מעצב את מאפייני ברירת המחדל של נקודת מבטו, ה"בעד" ו"נגד" בפרשנותו אינם מבוססי רציונל אלא מהווים פועל יוצא של מניעיו האישיים, בין אם אינטרסים, או צרכים. לפי הגישה, מערכת החוקים של הפרט חשופה להשתנות מתמדת ואין בה רצף והמשכיות. לפי הפרספקטיביזם, האתיקה אינה עובדתיות, אלא מביעה את עמדות, רגשות והנחיות הפרט. מערכת הערכים היא ארעית והמוסר נגזר מתהליך גיבוש האישיות.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%A1%D7%A4%D7%A7%D7%98%D7%99%D7%91%D7%99%D7%96%D7%9D

 

מכאן התובנה הזו התגלגלה להגות הפוסטמודרנית.

וכן, אפשר לנסות לחלוק עליה, אך רצוי להביא טיעונים רציניים וכאלה שמתמודדים עם טיעוני הנגד ועם ההיסטוריה שלל ההגות, ולא רק לחזור לתפיסה אינטואיטיבית מוטעית.

וזאת מבלי לציין שטענת "יש אמת אחת" בדרך כלל באה רק כדי לסלול את הדרך להמשכה המובלע "והיא אצלי" – גישה מסוכנת מאוד.

 

עד כאן על קצה המזלג. וגם בצורה שאינה מנוסחת היטב. אולי אעבד את זה בעתיד.

 

וראו גם – רלטיביזם:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A8%D7%9C%D7%98%D7%99%D7%91%D7%99%D7%96%D7%9D

אוסיף:

יש הרואים אמת כהתאמה. גם כאן יתכן שיש רובד לשוני מחבר, שהרי תאם הוא שינוי אותיות של אמת.

כך הגבתי שם:

זו לא אמת, אלה עובדות. אני חושב שהגדרה אחת של אמת יכולה להיות התאמה בין אמירות ובין עובדות. אך את זה קשה מאוד לקבוע, כי המציאות מתעתעת.

בכיוון זה הולך ויטגנשטיין.

"21 מחשבות על המאה ה-21"/ מאת יובל נח הררי

21 מחשבות על המאה ה-21/ ביקורת מאת חגי הופר

"21 מחשבות על המאה ה-21" מאת יובל נח הררי, כז"ב דביר, 2018, 352 עמ'.

מאוד נהניתי מספרו הראשון של הררי "קיצור תולדות האנושות", וכמוני מיליונים אחרים. גם מספרו השני, "ההיסטוריה של המחר", נהניתי, אם כי בצורה פחותה. לכן מאוד ציפיתי לספרו החדש ומיהרתי לקרוא אותו. האם הוא עמד בציפיות? ובכן, זהו ספר לא נטול עניין, אך גם לא נטול בעיות, ומיד אפרט.

לספר 21 פרקים, המחולקים בחמישה שערים, אך אני מצאתי שהוא עוסק בעיקר בשלושה נושאים גדולים.

הנושא הראשון הוא תחזיות לעתיד, וכאן ההתרכזות היא בהנדסה גנטית, בסייבורגים, באלגוריתמים ממוחשבים שעתידים לשלוט בכל אספקט בחיינו, בביג דאטה, מערכות מידע ענקיות, ועוד. אכן, בכל הנושאים האלה הררי כבר עסק בהרחבה בספרו הקודם, "ההיסטוריה של המחר", וחשתי כאן תחושה של חזרה מסוימת. מעבר לזה, הייתה אצלי תחושה של דיבור באוויר. אמנם חלק מהדברים מתחילים להתרחש כבר היום, אבל עוד חזון למועד. הררי מנסה לחזות, ואולי לנבא, מה יהיה בשנת 2050, אך מה באמת אנו יכולים לדעת על כך? הנבואה, כידוע, ניתנה לשוטים, והתחזיות המושכלות רק לעיתים נדירות קולעות למטרה. מה שמתקבל בכל זאת זו פשוט תחושת חרדה, אולי פאניקה, מצד אחד, ומצד שני תחושה שאנו עדים לממבו ג'מבו שרק נועד לעשות רושם.

ובכל זאת, יש גם ערך לתחזיות האלה. למשל, מאוד הרשים אותי דיבורו של הררי על "מעמד המיותרים" שצפוי להתרחב בעתיד. זאת מפני שאת רוב העבודות יתפשו מחשבים ומכונות, אך הרבה אנשים ימצאו את עצמם מחוסרי עבודה. יש להיערך לדבר הזה, הן מבחינה אישית והן מבחינה ציבורית, ועל כל פנים התחזית הזו מדאיגה מאוד.

הנושא השני הוא המצב הפוליטי הגלובלי. מצד אחד, יש נטייה לגלובליזציה, ואף מדינות שונות או אויבות משתמשות באותה שיטה כלכלית, למשל. מצד שני, יש גם נטייה לחזור ללאומיות, וכאן הוא מזכיר את בחירת דונלד טראמפ והברקזיט. מספריו הקודמים הבנתי שלהררי יש נטייה לשלטון עולמי מרוכז, אך כאן הוא אומר – אם שינה את דעתו או שדעתו תמיד הייתה כך איני יודע – שהחזון הזה נראה לא ריאלי, אבל כן כדאי לעודד כל אזרח פרטי להיות מעורב גם בנושאים הגלובליים. כי איזו חשיבות יש ללאומיות אל מול השתלטות המיחשוב ותוצאותיה שהזכרנו, או אל מול הבעיה החמורה של התחממות כדור הארץ? בעיות חדשות מצריכות היערכות חדשה, חכמה יותר.

וכאן מדבר הררי גם על בעיית הטרור. הוא אומר כי הטרור בעצם גובה מעט מאוד קורבנות, הרבה פחות מאשר תאונות הדרכים, למשל, שבהן מתים בכל שנה למעלה ממיליון נפשות בעולם. אז מדוע אנו היסטריים כל כך כלפיו? לדעת הררי הסיבה לכך היא בין השאר מהות המדינה, שבהגדרתה אמורה להעניק ביטחון לתושביה ועל כן רואה בחומרה כל פגיעה בסמכותה זו. ולכך מוסיפים אמצעי התקשורת, שמקדישים לטרור תשומת לב מוגזמת הרבה מעבר לרצוי.

בחלק הזה יש עניין מסוים, אם כי אני לא חושב שיש כאן משהו גדול שלא שמענו בעבר. ואגב, גם מפי הררי עצמו. שהרי, כדאי להזכיר, רבים מהפרקים כאן הופיעו בעבר כמאמרים בבמות שונות, כפי שמפורט בסוף הספר.

הנושא השלישי הוא הדת, ובייחוד היהדות. הדיון בה פותח בהסבר של הררי מדוע כמעט לא התייחס ליהדות בספרו הראשון – משום שהיא לא חשובה דיה בהקשר של היסטוריה עולמית, והוא מסביר מדוע. עיקר חשיבותה דומה לחשיבות של אמו של פרויד. אמנם בלעדיה פרויד לא היה קיים, אך היא לא נחוצה להבנת שיטתו. בדיוק באותו אופן היהדות הולידה את הנצרות וגם את האסלאם, אבל הם עומדים בלעדיה. והררי ממשיך ומסביר שגם עקרונותיה לא ייחודיים. עזרה לחלש הוא עקרון מוסרי שמופיע גם אצל בעלי חיים, ובוודאי שבתרבויות קדומות אחרות. והמונותיאיזם הופיע קודם לכן אצל אחנאתון המצרי, אף שלא תפס. והררי מזכיר בהקשר זה גם את כמוש אל המואבים, שאף הוא היה האל הבלעדי שלהם, וההבדל בינו ובין האל היהודי לא רב. כל זאת אפשר למצוא גם במאמר שפורסם בהארץ וגם בסרטון של הרצאה ביוטיוב.

כך ממשיך הררי ומדבר על היהדות והדתות בכלל מצדדים שונים, ולא אוכל להזכיר כאן הכול. גם נושא זה הופיע גם בספריו הקודמים, כך שגם כאן יש חזרה מסוימת. וכשם שבעבר נושא זה עורר תרעומת אצל הקוראים, כך אני משער שיקרה גם עכשיו.

למעשה, כבר ראיתי שהוא מעורר אנטגוניזם רב, כאשר העליתי שני ציטוטים מתוך הספר לדף הפייסבוק שלי. הציטוט הראשון אמר שאנשים דתיים פעמים רבות מתייחסים לאל הכללי, הקוסמי, ומשעה שהוכיחו אותו לדעתם עושים קפיצה לאל הפרטיקולרי, למשל האל המקראי, כאילו גם קיומו הוכח בזאת, אף שלמעשה הוא דבר נפרד המצריך התייחסות נפרדת. אני מסכים לאבחנה זו, ואף ציינתי אותה בעצמי מספר פעמים. הציטוט השני התייחס ל"הוכחת" מעמד הר סיני המפורסמת, לפיה עם לא יכול לבדות לעצמו סיפור כזה, ומראה כיצד סיפורים כאלה נרקמים באופן טבעי לגמרי. גם טענה זו מקובלת עליי. למעשה, הבעיה היחידה שאני מוצא בטענות האלה היא שהן כמעט מובנות מאליהן, הן טריוויאליות מדי. אבל גם זו לא ממש בעיה, שכן הררי מתייחס כאן לתנאי השטח הקיימים ולא הוא קובע אותם.

אבל נוכחתי לראות שדברי הררי מתקבלים באנטגוניזם רב, שלדעתי הוא גם לא ממש ענייני. איני רוצה להצר את צעדיהם של המגיבים, בהזדמנות זו ובהזדמנויות אחרות, אך בכל אופן ניסיתי לברר ביני ובין עצמי מה יכולה להיות הסיבה לאנטגוניזם הרב הזה.

הסיבה הראשונה שעלתה במוחי היא, שאולי מקנאים בהצלחתו הרבה. אבל זה הסבר פסיכולוגיסטי זול שיש לדחות, למרות שבמקרים מסוימים אולי גם לו חלק באמת.

הסיבה השנייה שחשבתי עליה היא, שאולי זו מחלוקת עניינית. דבריו עצמם לא מקובלים. אך אם כך כיצד זה הוא זוכה להצלחה מסחרית כה רבה?

ישנם עוד הסברים, אך מיד אקפוץ להסבר השלישי שנראה לי המשכנע ביותר. נראה לי שהררי פשוט מצליח לגעת בנקודות החשובות והמהותיות ביותר לקורא היום, והוא נכנס די מספיק לעומק כדי להעמיד את הדברים בצורה הייחודית לו. נושאים בוערים מטבע הדברים מעוררים הרבה אמוציות, גם של התנגדות, והם גם, כמובן, בעלי פוטנציאל תפוצה גדול. דבר זה נכון הן לגבי שני ספריו הראשונים של הררי, והן, אולי ביתר שאת, לגבי ספר זה.

ובכל זאת, אציין כי הסבר זה הוא רק הצעה שלי, ואתם מזמנים לנסות ולהציע הסברים חלופיים.

מדברים אחרונים אלה אתם יכולים להסיק כי לדעתי הספר מעניין ועוסק בנושאים מעניינים ואקטואליים, שלא הרבה רואים את העיסוק המושכל בהם. ועדיין, גם לי יש ביקורת. מעבר למה שאמרתי עד כה, הדיון של הררי בכל זאת נראה לי לא עמוק מספיק. הוא לא באמת חידש לי הרבה דברים, למרות רוחב היריעה של ידיעותיו, בעיקר בתחום ההיסטוריה. יתכן שהגורם לכך הוא פיזורו הרב והעובדה שהוא כותב על נושאים שאין הוא מומחה בהם, כפי שכתב לי אחד המגיבים. ובאמת, בנושא הראשון הוא הזכיר לי את העתידן דוד פסיג, בנושא השני הוא הזכיר לי אולי את נדב אייל, שהוציא לאחרונה ספר, אף שטרם קראתיו, ובנושא השלישי הוא מזכיר מאוד – כפי שציין אצלי מגיב אחר – את ריצ'רד דוקינס, הלוחם בדת. אך לא ברור אם בכל נושא הוא מגיע לרמת האנשים שהוא מזכיר. אני דווקא בעד רב תחומיות ורוחב יריעה ורוצה לראות יותר ממנה, אך כנראה שיש לה גם מחיר.

ביקורת שנייה שלי היא עניינית יותר. לא מפריע לי הנושא השלישי, נושא הדת, שבו לדעתי הררי אומר דברים מאוד מתקבלים על הדעת וכמעט טריוויאליים, כאמור. גם הנושא השני, הפוליטי, לא מפריע לי, בין היתר משום שגם אני רואה בעין חיובית את הנטייה הגלובלית. אבל בנושא הראשון כן יש משהו שמפריע לי. אומר זאת בפשטות: לדעתי הררי הוא פוטוריסט אנטי-הומניסט. פוטוריסט מתוקף התעניינותו הרבה בעתיד, ואנטי הומניסט מתוך שנראה לי שהוא מבטל את האלמנט האנושי בתוך העולם העתידי הממוחשב. דבר דומה מצאתי בספרו הקודם, בו אמר הררי שאין כל יתרון לאדם על פני בעלי החיים. ובמקומות אחרים, למשל בספרו הראשון, הוא דיבר מפורשות נגד ההומניזם, לפחות נגד הבלעדיות שלו. מכיוון שאני נוטה להומניזם דבריו של הררי בנושא זה מרתיעים אותי. ואולם, מצאתי נחמה-פורתא בסוף הספר, בפרק האחרון בו הררי מדבר על חוויות הוויפסנה שלו, וטוען שהתרכזות עצמית במדיטציה יכולה להוות מענה לעולם הממוחשב הצפוי לאתגר את האינדבדואל.

לסיכום, למרות הביקורת, אני חושב שיש כאן דיון אינטליגנטי בנושאים אקטואליים מאוד, שהוא נחוץ מאוד, וגם לא רואים הרבה מסוגו, ועל כן אני ממליץ מאוד על קריאת הספר. אני גם בטוח שהוא יעורר ויכוחים סוערים בעיתונות וברשתות החברתיות גם בהמשך.

21 מחשבות

"שווה לך"/ מאת דן אריאלי

שווה לך/ ביקורת מאת חגי הופר

"שווה לך – ההיגיון הסמוי שעומד בבסיס המוטיבציה שלנו" מאת דן אריאלי, ידיעות, 2018, 160 עמ'.

ספר חדש לדן אריאלי הנודע, שקראתי את כל ספריו עד כה, ונהניתי מהם מאוד בדרך כלל. הפעם הנושא הנדון הוא מוטיבציה, מה שמניע בני אדם לפעולה, ובעיקר – מוטיבציה בעבודה.

במבוא מזכיר אריאלי שוב את סיפור פציעתו, ומספר כיצד בהמשך הדרך עזר לנער צעיר שהיה מאושפז אף הוא במצב דומה.

בהמשך מופיעים ארבע פרקי הספר הקצר הזה.

בראשון, אריאלי מספר על ניסוי שערך עם קבוצת מהנדסים, אבל הסיפור שלהם בעצם יותר מעניין מהניסוי, וגם משקף אותו. הם עבדו שנתיים על פרויקט גדול, שלבסוף נגנז, וכך הם איבדו הרבה מהמוטיבציה המניעה שלהם ומחדוות העבודה. גם הניסוי של אריאלי הדגים את אותה נקודה, שאנו רוצים לראות את פרי עמלנו מתממש. אחרת – זו עבודה סיזיפית, כגון הדוגמה המובאת בספר של עבודה שניתנה לאסיר בבית הכלא – להזיז סלעים ממקום למקום, ואז בחזרה. אוסיף, כי לדעתי זו ההגדרה שנתנו חז"ל למושג "עבודת פרך".

בפרק השני, מסופר על כמה אנו נהנים ליצור דבר במו ידינו. גם כאן מוצגים ניסויים שונים, אך יש לנו דוגמה פשוטה מהשטח, שמובאת גם בספר – רהיטי איקאה נבנים בהרכבה עצמית, ומסתבר שאנו נהנים מאוד אחר כך לראות את פרי עמלנו. עם הצלחת החברה אי אפשר להתווכח. וכמותה יש חברות רבות של "עשה זאת בעצמך". למשל, חברה אחרת, בתחום המזון, יצרה עיסה שרק צריך להכניס לתנור ומקבלים עוגה. אך המכירות דשדשו. מתברר שעקרות הבית רצו לעשות משהו בעצמן ולא לקבל מהמוכן. אז הוציאה החברה כמה מרכיבים מהעיסה, כדוגמת ביצים, שמן וחלב, שאותם היה צריך להוסיף כעת באופן עצמאי, והמכירות התאוששו פלאים.

בפרק השלישי, מוכח ממחקרים שונים, שמחמאות על העבודה תורמות יותר לפריון מאשר בונוסים כספיים. ועדיין, חברות גדולות לא ממהרות לממש את התובנה הזו, בין היתר, כנראה, בגלל שהנהנים העיקריים מהבונוסים הם שורת המנהלים. עוד הראתה חוקרת אחת, כי בפעילויות שונות, כגון התעמלות בחדר כושר, אנו נהנים אמנם מעצם הפעילות, אך בשלב התכנון מה שמניע אותנו הן תועלות הפעילות ולא ההנאה ממנה, כגון בדוגמה שהבאנו – הערך הבריאותי של הפעילות.

בפרק הרביעי מדובר על הצורך הפסיכולוגי של באלמוות. כך מציג אריאלי מספר צוואות מוזרות, שנועדו לשמר משהו מהנפטר לאחר מותו. הדבר נובע מהרצון שלנו במשמעות. למשל, אם יתברר שאחרי מותנו כל העולם ייעלם ללא עקבות, האם זה לא יפגע במוטיבציה שלנו לפעול בעודנו חיים? כל הסימנים מראים שכן. והדבר חוזר למה שאמרנו בראשית דברינו וחזר וחרז לכל אורכם – הצורך שלנו בפעילות משמעותית ובהגשמה עצמית.

 

עד כאן תיאור קצר של נושאי הספר. אך אם אני נדרש לסכם אני חייב לומר שאני די מאוכזב מספרו זה של אריאלי. אריאלי התחיל בתנופה גדולה בספרים חשובים ומרתקים, החל מ"לא רציונלי ולא במקרה", אך כאן הוא מתחיל לדשדש ולחזור על עצמו. נראה שאין לו דברים חדשים ומעניינים לומר. גם ספרו הקודם "שלך באי רציונליות", רצף שאלות קוראים ותשובות קצרות מאת המחבר, היה קוריוזי מדי וקליל מדי.

ועוד אפשר לומר שהוא פונה כאן במובהק לכיוון ספרי הניהול, וכותב דברים שמעניינים מאוד חברות גדולות, אך אותי פחות. דבר דומה עשה ד"ר טל בן שחר בספר שיצא לאחרונה וסקרתי בנפרד, ועד כמה שהפנייה הזו מובנת (מבחינת הכדאיות הכלכלית), אותי היא מאכזבת.

לכן למרות שזהו ספר די חביב בסך הכול, אני חושב שבמקרה זה לא יקרה אסון גדול אם תדלגו עליו.

שווה לך

"יהדות והינדואיזם ומה שביניהן"/ מאת יששכר היימן

יהדות והינדואיזם ומה שביניהן/ ביקורת מאת חגי הופר

"יהדות והינדואיזם ומה שביניהן" מאת יששכר היימן, אוריון, 2018, 134 עמ'.

יששכר היימן, העוסק בהוראת היהדות ועד כה הוציא שני ספרים שהתמקדו בתורת הרב קוק, בוחן בספר זה את השונה והדומה שבין שתי הדתות, היהדות וההינדואיזם.

הוא מתחיל מהשונה ומוצא כמה "תהומות" מבדילים ביניהן:

תהום האמונה – מונותיאיזם ביהדות אל מול ריבוי אלים בהינדואיזם, בפשטות.

תהום מיתולוגית – ביהדות האל פועל ויש איסור על פסלים, בהינדואיזם לכל אל תחום פעולה משלו ויש פסלים לרוב.

תהום ההנהגה – ביהדות החוקים כפופים לאלוהים, בהינדואיזם גם האלים כפופים לחוק. עניין בפני עצמו הוא האם אלוהי היהודים כפוף לחוקי ההכרחיות הלוגית או לא, וכאן חלוקות הדעות.

תהום הייאוש והתקווה – ביהדות רואים בחיוב את חיי העולם הזה, ובהינדואיזם בשלילה. אמנם גם ביהדות יש גישות הפונות עורף לחיים החומריים, אך גם הן רואות ערך בעצם הקיום בחיים.

תהום הסמכות – ביהדות דבר האל הוא הכתבה ישירה ממנו, מלמעלה למטה, בעוד בהינדואיזם אין זה כך, אלא חכמיהם לכל היותר מרגישים במעורפל את דברו, כך שפעילותם היא מלמטה למעלה.

תהום האדם – ביהדות רואים את האדם כנזר הבריאה, ואילו בהינדואיזם הוא עומד בשורה אחת עם שאר בעלי החיים.

 

אך מכאן היימן עובר לדומה, ומוצא כמה "גשרים" בין הדתות:

גשר האמונה – קיימות בהינדואיזם גישות המעמידות אל אחד מעל שאר האלים. כך אסכולת הוונדטה מעמידה את ברהמן מעל כולם, ובבגווד גיטה קרישנה עומד מעל כל האלים. גם בהמשך קמו מפעם לפעם הוגים דתיים שונים שהעמידו אל אחד מעל שאר האלים. מבחינת היהדות אמונה כזו נקראת "עבודה זרה בשיתוף" והיא אמנם אסורה על יהודים, אך מותרת לגויים.

הגשר האלוהי – ההינדואיזם הוא דת רוחנית מאוד, ועדיין הוא נזקק לפסלים. כאן לדעת היימן על ההינדואיזם ללמוד מהיהדות כיצד לסלק את הנטייה הזו ולדבוק באל רוחני לגמרי. ראוי לציין, כי כאן היימן מביא את דעת הרמב"ן האומר כי לכל עם יש "שר" משלו, שמונה על-ידי אלוהים. לי קשה לראות שוני גדול בין עמדה כזו ובין מה שהיימן כינה קודם לכן "עבודה זרה בשיתוף". ההבדל קטן וסמנטי לדעתי.

גשר גלגול הנשמות והסמסרה – שתי הדתות מאמינות בגלגול נשמות, אף שבפרטי תיאור התהליך הן שונות זו מזו. כאן צריך להעיר, כי לא כל השיטות ביהדות מחזיקות בדעה כי קיים גלגול נשמות, זה החל להיות מדובר רק בכתבי הקבלה, המאוחרת יחסית.

גשר הקורבן – בשתי הדתות בעבר היו רגילים להקריב קורבנות, אך בהמשך חל מפנה שהפסיק או המעיט מאוד מנהג זה. ביהדות המפנה חל עם חורבן בית המקדש השני, ובהינדואיזם עם המעבר מהוודות לאופנישדות.

גשר הפנימיות והכוונה – בשתי הדתות יש חשיבות עליונה בהתבוננות הפנימית, אלא שלדעת היימן בהינדואיזם הכלים המצויים לשם כך מפותחים יותר, ועל כן זו נקודה שבה היהדות יכולה ללמוד מההינדואיזם.

גשר הלשון – בשתי הדתות לשון כתבי הקודש – עברית או סנסקריט – נחשבות מקודשות, ובשתיהן קיימות תנועות להחזרת השימוש היומיומי בהן, כשלגבי העברית תנועה זו כבר הוכתרה בהצלחה. אך יש לציין כי בעוד בהינדואיזם מקדשים בעיקר את צליל ההגייה של המילה, ביהדות הקדושה ניתנת לצורתה ולמבנה הפונטי שלה.

גשר המוות – בשתי הדתות יש תיאורים והדרכות דומים בנוגע להתמודדות עם המוות, על אף הפערים בנוגע לשאלה מה קורה לאחריו.

 

לסיכום, ספר נחמד מאוד, שמצליח לעמוד במשימה שהוא מציב לעצמו ולהשוות בין היהדות וההינדואיזם בעיקרים. וכל זה במסגרת מצומצמת של פורמט ספר כיס, שיכול להיכנס לכל מקטורן (אם עדיין אנשים לובשים את זה). כמו כן, ניכר שלמחבר ידע רב בשתי הדתות.

עם זאת, צריך לומר שהספר מכיל הכללות לא מעטות. יש בעיה מהותית באמירה "היהדות אומרת" או "לפי ההינדואיזם", שכן כל אחת מהדתות הללו היא מערכת שלמה, המכילה שיטות שונות ולעיתים סותרות. המחבר כנראה מודע לזה, שכן הוא כותב בתחילה שישתמש במתכונת הניסוח הזו לעיתים נדירות בלבד, אך למעשה אין הוא עומד בכך ומשתמש בה כל הזמן. אפילו, כפי שהערתי לעיל, בדעה כמו גלגול נשמות לפי היהדות, שכלל אינה מוסכמת על הכול. אבל ההכללה הרי נצרכת במין ספר כזה, שמשווה בין שתי דתות שונות, ועוד בצורה כה קצרה, כאמור.

הערה נוספת היא לגבי הנחיצות של ההשוואה, שהיא לגמרי לא ברורה. ברור שהכותב בא מתוך עולמה של היהדות, מדוע הוא כל כך רוצה שדת רחוקה אחרת תדמה לה? אבל אף שהדבר לא ברור, עדיין ההשוואה מעניינת, ואולי די בכך.

והערה אחרונה, לשונית: לדעתי ישנה טעות לשונית בכותרת הספר וצריך היה לכתוב "יהדות והינדואיזם ומה שביניהם", שהרי הינדואיזם הוא זכר, "ההינדואיזם אומר", להבדיל למשל מ"דת ההינדו", שהיא אכן נקבה. ואולם, אין הדבר מעיד כלל על תוכן הספר, שהוא ערוך היטב מבחינה לשונית.

 

יהדות והינדואיזם

"ממה עשוי התפוח?"/ מאת עמוס עוז ושירה חדד

ממה עשוי התפוח?/ ביקורת מאת חגי הופר

"ממה עשוי התפוח?" מאת עמוס עוז ושירה חדד, כתר, 2018, 173 עמ'.

מיהרתי לקנות ולקרוא את הספר הזה. לדעתי הוא טרם הגיע לחנויות, אך מצוי כבר בגרסה אלקטרונית. בשבילי זו חגיגה. סיימתי אותו ביום אחד.

מדובר באוסף שיחות שניהל עמוס עוז עם שירה חדד, מי שהייתה העורכת הספרותית שלו במספר ספרים, כולל ב"סיפור על אהבה וחושך".

בכל פרק מרכזי נושא אחר. וכך אנו עוברים מדיונים סביב מהותה של הכתיבה באופן כללי, ליחסים בין גברים ונשים ומעמד האישה, לסיפורים על תקופת שהותו של עוז בקיבוץ וכיצד בסופו של דבר הקצו לו זמן לכתיבה ואף פינו לו "חדר משלו" לשם כך, על מבקרי הספרות הקטלניים שמושווים למי שמרביצים לילדך ואין בידך להושיע (מטאפורה מעניינת, כי עוז מתוודה במקום אחר שלא הגן מספיק על ילדיו בקיבוץ), דיונים על ספרי עבר של עוז, גם כאלה שהוא פחות מרוצה מהם היום, כמו קופסה שחורה, ולבסוף השתנות הדורות והיחס למוות.

ציינתי רק ראשי פרקים ואין בכוונתי להיכנס לעומק התוכן, מכיוון שאני חושב שעדיף שתקראו בעצמכם ותחשבו על הדברים בעצמכם. רק אוכל להמליץ מאוד על הקריאה בספר ולדרבן אתכם לעשות זאת, ועל כך אולי בכל זאת אוכל להוסיף כמה מילים.

עוז הוא כותב נעים מאוד וגם חכם מאוד. ואולי יותר משהוא חכם – הוא רגיש מאוד ומנסח את כל דבריו בזהירות, תוך השתדלות הימנעות ממהמורות ומפגיעה ברגשות הזולת או ציבורים שונים. הימנעות מהכללות, הימנעות מהשתלחויות וכיוב'. אפשר שהדבר אף פועל לרעתו במידה מסוימת, שכן כך אובד עוקץ מסוים, שלעיתים נחוץ. אבל אני מאוד מתחבר לכתיבתו זו, ולעיתים הוא אף מצליח להביא אותי להתרוממות הנפש. אדם מתון מאוד עוז, וגם אנושי מאוד. ועדיין, אני צופה שדבריו פה יעוררו כנראה גם כמה הסתייגויות, למשל בדבריו על היחסים בין המינים, שלא ימצאו חן בעיניי הפמיניזם הרדיקלי, שעוז הוא לא מתומכיו. במילה, עוז כמובן תומך במגמת השוויון בזכויות הגוברת, אך עדיין הוא חושב שיש הבדלים בין המינים. וההבדלים האלו חיוביים ובעצם הם מה שהופך את העולם למעניין יותר. אז לכך אולי יהיו מי שיתנגדו, אך עדיין אפשר לומר באופן כללי שעוז מתון מאוד, והגיוני מאוד, גם אם לא מסכימים איתו.

ואולי אוסיף עוד מילת ביקורת אחת שאמרתי כבר ביחס לספרו הקודם "שלום לקנאים" – לעיתים נראה שהתובנות שלו פשטניות במקצת, הגם שהן מאוד יפות, ואולי – אני מתפתה לחשוב – קצת בגלל זאת. הרי העולם עצמו רחוק מלהיות כל-כך יפה, או פשוט. אך אולי גם זו אשליה אופטית, ורק בגלל שדבריו של עוז הם שקולים כל-כך, ובעיניי גם מאוד נכונים כמעט תמיד, הם נוטים להיראות כמעט מובנים-מאליהם.

ועדיין, אני לא רוצה שיובן אחרת – אני מאוד ממליץ על קריאת הספר המצוין הזה, שגרם לי עונג רב. כשקראתי אותו חשבתי שעל משקל המשפט באנגלית "dead man walking" אפשר לנסח משפט אחר: "a wise man talking", וכשאדם חכם מדבר – מוטב להטות אוזן ולהקשיב.

 

ממה עשוי התפוח

"חיי שלמה מימון"/ מאת שלמה מימון

חיי שלמה מימון/ ביקורת מאת חגי הופר

"חיי שלמה מימון" מאת שלמה מימון, תרגום י.ל. ברוך, בתוך: "אחרים" בסדרת עם הספר של ידיעות אחרונות, 2009, 365 עמ' סה"כ (הספר הזה מתחיל בעמ' 233).

הספר שאני מחזיק בידיי, "אחרים" בסדרת עם הספר, מכיל שני ספרים – "מאמר תיאולוגי מדיני" של שפינוזה, עליו כתבתי בעבר[1], ו"חיי שלמה מימון – נכתב בידי עצמו", שעליו אני רוצה לדבר כעת.

מדובר באוטוביוגרפיה שכתב שלמה מימון, פילוסוף יהודי מסוף המאה ה-18. היא מחולקת לשני חלקים.

בחלק הראשון מספר מימון על ימי שהותו במולדתו פולין. יש כאן תיאור חי של חיי היהודים במאה ה-18, ואני בטוח שערכו עבור ההיסטוריונים רב. ויש בו גם סיפורים מעניינים ואנקדוטות קולעות.

הנה, למשל, הוא מספר שנישא לראשונה בגיל 11 (!), ותחילה כלל לא ידע מה לעשות באשתו, באופן די טבעי. עוד הוא מספר שהשתדך קודם לכן לאישה אחרת, אך היא מתה מאבעבועות לפני חתונתם. הוא לא הצטער הרבה, כי כלל לא ראה אותה, ואביו לא הצטער הרבה, כי כבר קיבל את כספי הנדוניה, רק אמו הצטערה על כל העוגות שאפתה לשווא… תיאור מכמיר לב, אך הוא מציג יפה את אופיה של האוטוביוגרפיה הזו, שניחנת בכנות רבה ובחוסר משוא פנים, כפי שהמחבר מעיד על עצמו בהקדמה לחלק השני.

והנה עוד עניין שהרשים אותי מאוד. מימון מספר כיצד למד את האותיות הלטיניות על ידי כך שהיו רשומות כסימנים אינדקדסיאליים בספרים עבריים, ומעצמו שיער מה מסמנת כל אות. כך למד לקרוא פולנית וגרמנית. זה יפה, כי זה מראה שמול צימאון ההשכלה אין כל מכשול כמעט שיכול לעמוד.

ואכן, למימון היה צימאון השכלה גדול. בתחילה עסק באסטרונומיה, ולהמשך עוד נגיע. אך בין לבין התעמק גם בתלמוד על מפרשיו, והפך לרב, וגם בקבלה על גווניה השונים, כאשר הוא נמשך דווקא לצדדים היותר רציונליים שלה, לקבלת קורדיברו יותר מלקבלת האר"י, בניגוד לנטיית רוב העם.

החלק השני פותח עם הגעתו והשתקעותו בברלין. כאן פגש את האדם הגדול משה מנדלסון, והוא מתאר אותו במילים אוהדות ויפות. כאן גם התקבץ לו חוג מכרים ומיטיבים, אך עדיין אחרי תקופה מסוימת עזב את גרמניה, חזר אליה, עזב שוב, וחזר אליה בשלישית וברביעית.

גם כאן מצויים פכים היסטוריים ואישיים מרתקים. למשל העובדה שכל זמן נדודיו עדיין היה נשוי לאשתו. בשלב מסוים אשתו הגיעה אליו אל מקומו ודרשה שישוב עימה לפולין, או שייתן לה גט. לשוב לפולין הדתית והנבערת כבר לא היה יכול, אך גם לתת לה גט לא רצה. כך, לזמן קצר מאוד הייתה אשתו מסורבת גט. הוא רצה שהדיין יכפה עליו לתת את הגט הזה, אך הדיין לא הסכים לעשות זאת. כמה מזכיר דברים הקורים גם היום. לבסוף נכנע להפצרותיה של אשתו והעניק לה את הגט המיוחל.

אך בחלק זה ביתר שאת מתוארת התקדמותו בלימודים, גם במוסדות שונים וגם באופן עצמאי. עד שחזר לברלין ברביעית וכתב חיבור על "ביקורת התבונה הטהורה" של קאנט, ואף שלח לו את החיבור. קאנט השיב לו במילות שבח גדולות ואמר כי מבין כל מבקריו הוא האיש שהבין אותו בצורה הטובה ביותר![2] בהמשך פרסם מיני מאמרים בכתבי עת ספרותיים שונים. אין ספק שהיה אדם מבריק, ואולם דומני שהפריצה הגדולה לא באה בחייו. ועדיין שמו ידוע לדורות. ואגב מבריקותו – מימון לא חוסך מציטוטים של אנשים שדיברו בשבחו, כי כפי שהוא מסביר, הצטנעות היתר היא לדעתו מידה רעה, אלא שיש להביא את הדברים כהווייתם. ובאמת, אלמלא עשה זאת, היו חסרים לנו דברי הערכה אלה, כדוגמת דברי ההערכה החשובים של קאנט שהזכרתי קודם.

בסוף הספר יש שני נספחים, של פרקים שהוצאו בדפוס זה מתוך הספר כדי לא להפריע לשטף שלו, משום שהם עיוניים יותר. זו החלטה מתקבלת על הדעת. ובכל מקרה הפרקים האלה מעניינים מאוד. כאן מעמיק מימון את דעתו על היהדות הרבנית, שלה שתי פנים. מצד אחד, הוא דוחה את פלפולי התלמוד ואת המעמד העליון שדורשים לעצמם הרבנים, אך מצד שני הוא מעריך את דברי המוסר הנעלים המצויים במסורת היהודית. גם לכל אורך הספר כך נהג. מצד אחד הוא בז לאמונות הטפלות של המוני העם, שבאמת הן רבות ומוזרות, ושואף את האמת ואל הבהירות. מצד שני, הוא עדיין קשור לעם הזה ומתנהל במעגלותיו, על אף פעם אחת שעלה בדעתו להתנצר, אלא שלא ביצע זאת לבסוף, כי לא היה יכול לעזוב את דרך השכל.

רק אעיר כי חבל שלא הוכנסו לחלק זה של נספחים גם הפרקים א-י של החלק השני, שחסרים במהדורה זו, ובה מימון כותב על יחסו לרמב"ם. מאוד אהיה מעוניין לקרוא זאת במהדורה אחרת.

 

לסיכום, זהו ספר מצוין, קל מאוד לקריאה – כשכאן צריך להודות הן לאופן הרצאת הדברים הרהוטה של מימון עצמו והן למתרגם, שעשה עבודה מרשימה מאוד – ומצליח להעביר הן את סיפור חייו ואישיותו של מימון עצמו, והן את רוח התקופה המרתקת הזו. על הפילוסופיה שלו מדבר מימון בכמה קטעים קצרים מאוד, שאמנם הם יותר קשים להבנה, אך הם כאמור קצרים ולא מפריעים לרצף הקריאה. יחסו לדת, לעומת זאת, תופס מקום נרחב יותר (בין היתר, שכחתי לציין, תיאור של מפגשו עם החסידים בתקופתו, שאין הוא רואה אותם בצורה אוהדת במיוחד), אך הוא מרתק ביותר. במיוחד ניכרת השפעתו הרבה של שפינוזה – המופיע באותו כרך איתו – עליו. למשל בטענתו של מימון, כי הדת היהודית עניינה חוקי ממלכה, ולכן מחויבים אליה רק מי שנמצא בתוך הממלכה היהודית.

וגם רלוונטיות רבה אני רואה בספר. מימון שייך לתקופת ההשכלה היהודית, שהחלה לפרוץ את חומות הדת המסורתית לכיוון חילון הולך וגובר. לעיתים העולם הדתי של פעם נראה מוזר מאוד בעינינו, שכן שליטת הדת בו הייתה גדולה, ואילו בימינו המדינה הרבה יותר מחולנת. ואולם, הסתכלות קרובה יותר מראה, שעדיין הרבה מאוד מעולם הדת נמצא במדינה היהודית שלנו. אני יכול לדמיין דורות מאוחרים יותר שיסתכלו על דורנו באותו אופן שבו אנו מסתכלים על דורו של מימון.

 

שורה תחתונה: מאוד מאוד מומלץ.

 

הוספה:

מבחינת המבנה שלו, הספר הזכיר לי מאוד את הרומן "כעלה נידף", המספר על אלישע בן אבויה, אחר, כשחצי הספר הראשון הוא בישראל בנוף יהודי, ובחצי השני הוא ביוון בנוף יווני, ממש כמו החלוקה כאן. גם שם הוא עובר במסלול מבערות להשכלה, אלא שהספר מסתיים בתובנה שלו שגם הפילוסופיה היוונית בנויה על אקסיומות, שניתן לקבל או לדחות.

אולי דבר דומה ניתן למצוא כאן. מצד אחד, קיימת המלחמה בבערות, שהיא ודאי מבורכת. אך מצד שני צד את עיני המשפט הבא:

"אני החזקתי בכל השיטות הפילוסופיות כסדרן והייתי בשעתי פריפטטי (מחזיק בשיטת אריסטו), שפינוזיסט, לייבניציני, קאנטיני ולבסוף ספקטיקן, ותמיד דבקתי בכל לבי באותה השיטה, שחשבתי עליה באותה שעה, שאך היא לבדה אמתית היא" (עמ' 346).

ומאליה עולה השאלה, אם כך מה התועלת בשיטות שכל אחת בתורה היא רק מדרגה בדרך ולא האמת עצמה?

אלא שראשית, מימון בעצמו אומר שמצא אמת בכל השיטות, ובגלל זאת כתב ספר ביאור מונחים לפי כל שיטה ושיטה.

שנית, וכי מה רע להיות מדרגה בדרך? אין הדבר מעיד אלא על התפתחות, והיא – דבר חיובי! מלבד זאת, אין השיטות ממש סותרות האחת את השנייה, אלא יותר ממשיכות ומפתחות האחת את השנייה, וכולן נמצאות על אותו הקו. אדרבא, כשמימון שקל את הנצרות, הוא פסל אותה לבסוף כשאמר, שלא יוכל לקבל שיטה המתנגדת לכל מה שלמד עד כה.

אבל גם מעבר לכל הנימוקים האלה, אני רואה בהתגברות על הבערות נימוק מכריע. באמת, תיאורי הבערות בעיירות פולין הוא אחד הדברים שהרשים אותי במיוחד בקריאת ספר זה.

 

[1] כאן: https://wp.me/p712oV-6E

וכאן: https://wp.me/p712oV-a4

[2] קאנט כתב:

"ואולם אך הצצתי בכתב-היד, הכרתי מיד את ערכו המעולה, ולא זו בלבד שאף אחד מן החולקים עלי לא הבין את דבריי ואת השאלה העיקרית שלי כדומה למר מימון, אלא שרק מועטים נתייחדה להם חריפות-שכל גדולה כל כך לחקירות עמוקות כגון אלה…".