"מיוחדים"/ מאת אדם גרנט

"מיוחדים – איך המהפכנים הגדולים שינו את העולם — ואיך גם אתם יכולים", מאת אדם גרנט, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2018, 368 עמ'.

 

ספר ניהול חדש ודי טיפוסי, המביא סיפורים שונים, של חברות ושל אישים, המדגימים התבלטות בתחום, כשרון והצלחה. אתן מספר דוגמאות.

ממש בתחילת הספר מסופר שבמקום מכירות טלפוני מסוים מצאו, כי העובדים שהשתמשו בתוכנת גוגל כרום (ועוד תוכנה דומה לה) הצליחו הרבה יותר מהעובדים שהשתמשו בתוכנת אינטרנט אקספלורר (ועוד תוכנה דומה לה, גם כאן). היו יותר מכירות, בזמן מועט יותר, ובכלל עובדים אלה היו יעילים יותר. אז ניסו להבין מה הקשר בין הדברים. תחילה סברו שלעובדים המוצלחים יש יותר ידע עדכני במחשבים, וזה מה שמוביל להצלחתם. אך גילו שאין הבדל בין העובדים ברמת הידע בתחום זה. לבסוף התקבלה על הדעת דעה אחרת. תוכנת אינטרנט אקספלורר (וכן התוכנה השנייה הדומה לה) היא ברירת המחדל של המחשב, בעוד גוגל כרום (והשנייה), שנחשבת תוכנה טובה ונוחה יותר, מצריכה מאמץ מסוים של התקנה (לא מאוד מסובך). העובדים המוצלחים פשוט היו אלה שרצו לעשות את המאמץ הקטן הזה.

דוגמה אחרת היא יזם צעיר שהצליח, אך באופן מוזר כשהוא הציג את המיזם שלו בפני המשקיעים הוא ציין תחילה למה לא כדאי להם להשקיע בו, ולא – כפי שעושים כולם – מדוע כן כדאי. זה עבד מצוין. שכן כל משקיע ששומע על חברה מושלמת לכאורה מיד מתחיל לחשוב איפה הפגמים שלה. כאן הציגו את החסרונות מראש, כך שהמשקיע לא היה צריך להתאמץ ולמצוא אותם – או אף אחרים – בעצמו, וכמובן מיד אחר כך צוין מדוע בכל זאת כן כדאי להשקיע בחברה. אני לא בטוח שהעצה הזו תהיה טובה לכל אחד, ובכל אופן זו גישה מעניינת.

במחקר אחר – והספר כולל גם מחקרים למיניהם – גילו שבנים בכורים שמרנים הרבה יותר מאחיהם הצעירים. למשל, בתגליות מדעיות פורצות דרך, הבכורים קיבלו אותם מאוחר הרבה יותר מאחיהם הצעירים, שתלו את אמונם בהם מהר מאוד. שמרנות, באופן כללי, אינה תכונה מבשרת טוב בפיתוח ובקידמה, וכאן עדיפה הנועזות של הצעירים.

ודוגמה אחרונה, בחברה מסוימת, ברידג'ווטר שמה, עם ערך שוק גבוה מאוד, הוראות ההנהלה הם כאלה שכל עובד, מהבכיר ביותר לזוטר ביותר, יכול להשמיע את הערותיו והשגותיו על כל החלטות החברה. הדבר תרם הרבה לניהול תקין ולתיקון שגיאות יעיל, וגם – אני משער – לתחושה עצמית טובה ולתחושת ערך גבוהה של כלל העובדים.

 

לסיכום, ספר ניהול חביב, די ממוצע בתחומו, אבל עדיין עם כמה רעיונות מעניינים ומעוררי מחשבה. מתאים ודאי למנהלים, אך גם לציבור הרחב.

 

מיוחדים

"אלכסנדר הגדול"/ מאת ביל יני

"אלכסנדר הגדול – לקחים מפועלו של המצביא הבלתי-מנוצח בהיסטוריה" מאת ביל יני, מודן, 2010, 242 עמ'.

מה הידע הבסיסי שאנו יודעים על אלכסנדר מוקדון, או אלכסנדר הגדול? הוא פעל במחצית השנייה של המאה הרביעית לפני הספירה, והיה בנו של פיליפוס שהיה שליט במוקדון. בנעוריו אריסטו היה המורה הפרטי שלו. ועל פי האגדה הוא התיר את הקשר הגורדי, או יותר נכון חתך אותו בחרבו. נאמר כי מי שיתיר קשר זה יהיה שליט אסיה. לימים, אכן אלכסנדר כינה עצמו "מלך אסיה".

הוא ביסס את שליטתו ביוון ואז יצא למסע כיבושים. האויב המרכזי שלו היה דריווש השלישי, מלך האימפריה הפרסית. אך אלכסנדר ניצח אותו ובנה אימפריה אף גדולה משלו. בכיבושיו הגיע עד להודו, ושם נתקל בפילי המלחמה, שישמשו את היוונים בעצמם בהמשך, כפי שידוע לנו היטב מן ההיסטוריה שלנו.

הוא מת צעיר מאוד, בשנתו ה-33, ממחלה, אף כי יש הטוענים שהייתה זו הרעלה. אחריו החלו קרבות הדיאדוכים, היורשים, והאימפריה התפצלה.

את הידיעות על אלכסנדר מספקים לנו בעיקר חמישה היסטוריונים בני העת העתיקה, שהידוע ביניהם כמדומני הוא פלוטרכוס.

 

אבל בספר זה מורחבת היריעה הרבה יותר. בעיקר הוא מתאר בצורה מפורטת את כל הקרבות הרבים של אלכסנדר. קרבות אלה נלמדים עד היום בבתי ספר צבאיים.

ואולם – דא עקא – מה שמעניין אנשי צבא מיומנים לא בהכרח עשוי לעניין אדם מן השורה. אני מצאתי את עצמי משתעמם רוב הזמן בקריאת כל המלחמות האלה. פעם נעו מכאן לכאן ופעם לשם, פעם תקפו מימין ופעם משמאל, פעם היו להם כך וכך חיילים וכך וכך פרשים ופעם מספרים אחרים. מה זה חשוב? כלומר, כאמור, זה חשוב לאנשי צבא, ולהיסטוריונים – ויש אנשים המקדישים את חייהם ללימוד מלחמותיו של אלכסנדר – אבל אותי, אדם מן הישוב, זה פחות עניין.

במקביל לקריאה בספר עיינתי גם בערך הויקיפדיה של אלכסנדר. הוא מפורט מאוד, ואת ערכי המשנה אפשר לפתוח לערכים מורחבים עוד יותר, למי שמעוניין בכך, ונראה לי שהמתעניין בנושא ימצא את רוב מבוקשו כבר שם.

 

בכל אופן אעיר, כי ספרים היסטוריים הם לא חומר הקריאה הרגיל שלי. אך בתקופה הקרובה אני מתכוון לקרוא עוד בתחום זה. אחת הסיבות לכך היא כי היצע הספרים בתחומים הרגילים שלי החל להצטמצם לפי תחושתי. כן כן, גם זה קורה. ועל כן, כמו אלכסנדר, אחפש לי מרחבי מחייה נוספים. אני רק מקווה שהספרים שאקרא יהיו מעניינים יותר מספר זה, אחרת ההרפתקה הזו תהיה יותר קצרה ממה שנראה לי כעת.

 

הערה אחרונה. בקיץ האחרון ביקרתי בראש הנקרה, ושם לפני הכניסה לנקרות מוקרן סרט קצר, ובו נאמר כי הנקרות נקראות כך כי בימי אלכסנדר הוא חפר תעלות מאיזור לבנון ואיזור ארץ ישראל (במקורות אחרים קראתי הסברים אחרים). דבר זה כמדומני לא מוזכר בספר, ואכן הוא שייך יותר להיסטוריה מקומית, שהרזולוציה שלה מדויקת יותר. ובכל אופן, טוב לדעת שיש עוד לאן להרחיב.

 

 

אלכסנדר הגדול

ספרוני זוטא/ ביקורת מאת חגי הופר

ספרוני זוטא/ ביקורת מאת חגי הופר

נמר צעיר בסתיו – דוד אבידן

עוד חוזר הניגון – נתן אלתרמן

תן למילים לעשות בך – יונה וולך

שם ידעתי חמדה – דליה רביקוביץ

סדרת זוטא, הקיבוץ המאוחד, 2018, כ-120 עמ' קטנים כל ספרון.

 

בחודשים האחרונים יצאו לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד מספר ספרוני-כיס שכל אחד מהם מוקדש למשורר אחר. באתר ההוצאה ספרתי כ-15 מהם בפורמט החדש, עם הכריכה הלבנה, אבל יש שם עוד ספרוני כיס מוקדמים יותר. בינתיים קראתי ארבעה מהם, אלה המוזכרים למעלה, ובאופן כללי נהניתי מאוד ואני חושב שאלה ספרונים טובים וקולעים מאוד.

כמובן כשבאים לאסוף חומר מצומצם מאת משורר אחד פורה יש החלטות עריכה, שאפשר להתווכח עליהם. אולם פה דומני שבאמת נבחרו השירים החשובים ביותר מאת כל משורר. וביתר פירוט: אהבתי מאוד את הספרון של אבידן, ומצאתי בו את רוב השירים האופייניים. כך גם עם נתן אלתרמן, אף שהיו חסרים לי כמה מהבולטים בשירי הטור השביעי, כדוגמת "הלשון השוודית". אצל יונה וולך היה חסר לי אולי רק "ד"ר למוסר", אבל זה רק בגלל חיבתי האישית לשיר, ואיני בטוח עד כמה הוא מרכזי בשירתה. ואולי בכל זאת יש קצת חיסרון בשירים הפילוסופיים, העמוסים, שלה. אצל דליה רביקוביץ לא היה חסר לי כלום, אך ממילא איני חובב גדול של שירתה.

אני חושב שהספרונים הללו טובים מאוד ושימושיים מאוד. אפשר לקרוא כל אחד מהם בשעה בערך, בנסיעה באוטובוס או בעמידה בתור, והם נותנים מושג בסיסי טוב על המרכזיים שבמשוררים שפעלו כאן.

לרשימת המשוררים השלמה בדקו בדף ההוצאה:

https://www.kibutz-poalim.co.il/page_9407?bscrp=1

 

לסיכום: כדאי מאוד.

דוד_אבידן__נמר_צעיר_בסתיו(1)

"תחזית לתכנית פעולה"/ מאת ינון יהל

תחזית לתכנית פעולה/ ביקורת מאת חגי הופר

"תחזית לתכנית פעולה" מאת ינון יהל, הוצאה עצמית – הוצאה לאור, 2018, 62 עמ'.

את ינון יהל אני מכיר, ואפילו אפשר לומר שיש לי זכויות מסוימות בהוצאת ספר זה, שכן עודדתי אותו לכך. אני מכיר אותו מהתרועעות ומשיעורים שהעביר בחנות הספרים "הולצר ספרים" בירושלים, בנושא מחזותיו של שייקספיר, ועוד סדרה על פוליטיקה ישראלית. בשני נושאים אלו, הספרות והפוליטיקה, הוא מומחה מדרגה ראשונה.

ינון כבר עבר את גיל 60, כך ששירתו כבר בשלה לגמרי. אינני יודע מדוע חיכה זמן כה רב עד להוצאת ספרו הראשון. קודם לכן כתב באינטרנט במסגרת "במה חדשה" והוא זכה שם לעשרות אלפי כניסות לשירים. האם גם ספרו זה יצליח באותה מידה? אני מאוד מקווה שכן, אף שאני מודע לקשיים העצומים העומדים בפני ספרי שירה בארץ.

מבחינת כתיבתו, היא ישירה מאוד, ללא הרבה קישוטים, ברורה ונוקבת. הוא סיפר לי שהכיר או דיבר עם אבידן, ואכן ניתן לראות לדעתי איזושהי השפעה ממנו. מבחינת התימות, צדה את עיני תימת המיניות החוזרת בכמה שירים.

מבין כל השירים אבחר לצטט שני שירים המופיעים בעמוד אחד (או אולי זה נחשב שיר אחד), שמדגימים היטב הן את המיניות והן את עניין הפוליטיקה, ואף יוצרים קשר ביניהם:

 

אינך מוכרח דווקא לשכב עם אישה:

"אינך מוכרח

דווקא לשכב

עם אישה

 

כדי שתהיה

שלך."

 

אפשר לאהוב:

"אפשר לאהוב

ארץ זו

מבלי להיות

קנאי לכל רגביה"

(עמ' 9).

 

זו רק דוגמא קטנה. אם מצא חן בעיניכם תוכלו למצוא עוד רבות כדוגמתה בספרו מעורר העניין של ינון. אני מקווה שספר זה יזכה ליחס ראוי גם מאת יודעי הדבר הרשמיים.

 

תחזית לתכנית פעולה

"השירים הכי יפים בעברית"/ בעריכת מנחם בן ודורון קורן

השירים הכי יפים בעברית/ ביקורת מאת חגי הופר

"השירים הכי יפים בעברית – מאה שנות שירה ישראלית" בעריכת מנחם בן ודורון קורן, ידיעות, 2013, 558 עמ'.

לפני כמה ימים כתבתי על המבחר החדש משירי נתן זך "רגע אחד שקט בבקשה", ואמרתי שאשמח לראות מבחר כזה רק כולל יותר, שיכלול שירי משוררים רבים, מהידועים ביותר. לכן ניגשתי לקריאת המבחר הזה, "השירים הכי יפים בעברית", שנראה מבטיח, אך כגודל ההבטחה כן גודל האכזבה.

למנחם בן, אחד משני העורכים, זכויות רבות ואהבתי רבים מספריו, אך כאן פשוט לא קיבלתי את מבוקשתי. אמנם יש כאן מספר קלסיקות, אך לא כולן ואף לא רובן. ועוד שבצדן מופיעים שירים רבים שאינם מוכרים, לא לי ולא לקורא מן השורה, שאף את שמות המשוררים שחיברו אותם איני מכיר.

אז אין אלה "השירים הכי יפים בעברית", אלא לכל היותר השירים ששני העורכים אוהבים, ובעצם מה שמתקבל הוא אוסף שירים די מקרי. המכנה המשותף היחידי שמצאתי הוא נטייתו של מנחם בן, כך נראה לי, אל הסנסציוני. אך הסנסציה היא לא מה שהופך את השיר לטוב.

מעבר לזה, רוב השירים לא הרשימו אותי במיוחד. וכאן אצטרך לגלוש קצת מעבר לביקורת פרופר של הספר אל עבר מחשבות כלליות על שירה. (הרוצה ידלג לשתי הפסקאות האחרונות).

 

כי אמנם, אני חייב להודות, על אף שבעברי לפחות קראתי הרבה שירה והייתי מחובר אליה מאוד, את רוב השירה הנכתבת איני אוהב. אפשר לומר שגם איני מבין אותה. תוכלו לומר שזה חיסרון שלי, אך ראשית, מעט שירים אחרים אני אוהב ואפילו אוהב מאוד; ושנית, נראה לי שה"חיסרון" הזה משותף לרוב רובם של האנשים. שכן אמנם ספרי שירה נכתבים בכמויות, אך מספר קוני ספרי השירה בארץ הוא זעום מאוד. וזאת, למרות שהשירה עדיין נהנית מהילה מסוימת ויש לה מקום של כבוד.

כי למעשה, זה לא חייב להיות כך. ברוסיה של לפני כמאה שנה, בתור הכסף של השירה הרוסית, שכלל את אחמטובה וחבריה, קראו שירה מעל במות המוניות. ואף בארצנו הקטנטונת עד לפני כמה עשרות שנים אנשים החשיבו שירה וקראו אותה, חישבו על אלתרמן למשל.

מכאן אני נגרר לחשוב שמא הכיוון שאותו תפסה השירה בארץ (ואולי גם בעולם) הוא מוטעה מעיקרו. לא אכנס כאן לעובי הקורה, שכן אין זה המקום המתאים לכך – וגם איני בטוח שמחשבותיי לגמרי מגובשות – אך רק את המחשבה הראשונית אני רואה לנכון לציין כאן. ואולי בכל זאת אכתוב קצת.

לא תמיד השירה נראתה כמו איך שהיא נראית היום. חשבו על שירת ימי הביניים למשל. או אפילו על השירה שלפני זך ואבידן. יתכן שנדרשת מהפכה נוספת. אולי סוג מסוים של שינוי מציעים חבורת ערס-פואטיקה, אולי עוד לפניהם חבורת הו! הציעו שינוי, אך אני בכל אופן סבור שדרוש שינוי מסוג אחר.

ואולי צריך להזכיר גם את אנשי הפואטרי סלאם, המציעים חידוש מרענן, ובהתחלה מאוד התלהבתי מהז'אנר ומכמה מבצעיו, אף כי עם הזמן התלהבותי מעט שככה. ואם כבר זה, אפשר גם לציין את הפזמונים המושרים כהמשך השירה הכתובה, כפי שכתב עליהם ניסים קלדרון בספרו המרתק "יום שני". ובאמת, החלק האחרון בספר כאן מוקדש לפזמונים המושרים, אך לי הוא נראה נטע זר ואפילו לא טרחתי לקרוא חלק זה.

ואוסיף, כי בכל הדברים האלה אינני יוצא חלילה נגד המשוררים עצמם, אלא מחשבותיי הן בעד השירה ובעד המשוררים. אולי הכול כשורה, גם זה יכול להיות, ורק נשאר לכתוב היטב בתנאים הקיימים. "ויתכן ש… הנמרים אינם ואין מצור", כדבריי אבידן (בשימוש חופשי). אך לי נראה שבכל זאת יש כאן משהו המזמין שינוי. ואולי גם כל משורר צריך לעשות את ה"מהפכה" הקטנה שלו בעצמו, בגבולות הדף, כלומר למצוא את קולו הייחודי.

ועוד אולי – ייתכן ששינוי בפורמט החיצוני יביא עימו מזור. היום יש אינטרנט, ספרים אלקטרוניים וכיוב', אפשר לחשוב על רתימתם למטרה זו. צריך לציין בהקשר זה כי יש כאן גם היבט כלכלי מדאיב. משוררים בדרך כלל מוציאים ממיטב כספם כדי לממן את הוצאת ספרם, וכמעט תמיד אינם רואים את הכסף הזה בחזרה. אלמנט זה בלבד מצריך הרחבה גדולה, שלא כאן המקום לה.

אך אולי זה גורלה של השירה, דווקא להיות בפסגות ההרים הגבוהות ביותר כמעין "מזר מוזר" בלשונו של אבידן, וככזו מטבעה היא מתרחקת מן ההמון. אף שהזכרתי כבר שהיו בעבר מקרים אחרים. אבל באמת עד כאן בנושא זה.

 

בחזרה לספר – אני חושב שאוסף הקלסיקות המרכזיות בעברית הוא ספר שחייב להיות קיים. האם באמת הוא אינו בנמצא, או שאיני מכיר אותו? לכל משורר מרכזי יש בין עשרה לעשרים שירים כאלה, לפי הערכה גסה שלי, וניתן וצריך לאגדם ביחד. ספר זה של בן וקורן רחוק מלספק סחורה זו.

 

לסיכום, ספר די גרוע בעיניי, שלא מביא את הקלסיקות החשובות ביותר וכן מביא שירים עלומים ופושרים, שמקומם אולי בקובץ עם שם פחות יומרני. זאת על אף שכמובן יש בו כמה וכמה שירים נפלאים. אמשיך לחפש.

 

השירים הכי יפים בעברית

"דבֵּר אודות המים"/ מאת גאולה הודס-פלחן

דבר אודות המים/ ביקורת מאת חגי הופר

"דבֵּר אודות המים" מאת גאולה הודס-פלחן, הוצאת פיוטית, 2018, 51 עמ'.

גילוי נאות: יש לי היכרות מוקדמת עם גאולה.

זהו ספרה ה-14 במספר של המשוררת גאולה הודס-פלחן ונראה שהיא שומרת על הסגנון המיוחד המאפיין אותה. גם מבחינה צורנית – מדובר בשירים קצרים מאוד בדרך כלל, וגם מבחינת התמות בהן היא עוסקת – שירים רוחניים מאוד, הנובעים ממעמקי הנפש, ועם חיבור עמוק למקורות היהדות.

הפעם המוטיב המוביל הוא המים (ולצידו – השתיקה. וגם מוטיב הבבואה חוזר), שמופיעים כבר בכותרת הספר. הנה כבר בשיר השני, שאהבתי אותו מאוד, מופיעה ומתפענחת כותרת הספר:

 

"אתה החרוך

אל תספר לי אודות האש.

דבֵּר אודות המים" (עמ' 8).

 

אכן, זהו שיר קצר מאוד, ממש כמו שיר הייקו, אבל הוא מעט המחזיק מרובה. אני רואה בו מסר אופטימי, חינוכי, ואפילו אפשר לומר אימוני, לפיו עדיף להתרכז לא בגורם המכה – וכולנו נחרכנו פה ושם – אלא בריפוי, המסומלים פה במים.

אבל מים הם הרבה יותר מזה. במקורותינו מצאנו "אין מים אלא תורה", וניתן למצוא להם אף מסומלים נוספים, שהמשותף להם הוא החיוביות והרוך. כך מיד בשיר העוקב היא מפתחת מוטיב זה עוד וכותבת:

 

"צמאה נפשי

לדיבור שיש בו מים.

אדבר אל נפשי,

אשדלנה

במים מטוללים,

מי ברָכה.

אעתיר בעד נפשי:

אַת, הרסיס הקרוע

מים הסוד,

הישארי נא

בגוף-מדְבר זה

להמתיק

לחַיות" (עמ' 9).

 

הגוף ממושל למידבר והמילים למים מחיים. ואכן, מה היינו עושים ללא המילים, השפה, גם בשירים, אך גם בכל המישורים בחיינו. נראה שהן אלו שנותנות משמעות לחיינו, ומביאות לידי ביטוי את נשמתנו.

 

השיר האחרון בספר הוא יוצא דופן. מדובר בדיאלוג בין המשוררת ובין דמותה המשתקפת המראה. זהו דיאלוג שנון ומקורי, והמשוררת מצליחה לחדש גם בתוך מסגרת שכתבו עליה כה רבות (עניין ההשתקפות).

 

ואחרון-אחרון, הפעם שמתי לב לכך שכל שיריה של גאולה (למעט האחרון) מתוארכים. זה גרם לי למעט מחשבות ואף לכתיבת מכתם קצר (שלא אשתף כאן). ציון התאריך כמובן יכול לסייע לחוקרים עתידיים, אך מעניין גם לראות איזה שיר נכתב קודם, או לעיתים שני שירים שנכתבו באותו היום. כך למשל מתגלה שמוטיב המים העסיק את המשוררת תקופה ארוכה, אף כי כל השירים (דומני) נכתבו בשנה  אחת (2018). בכל מקרה, צריך להודות שגם ציון התאריך הוא חלק מה"טקסט".

 

לסיכום, עוד ספר עמוק ושובה לב של גאולה. אוהבי שירתה לא יתאכזבו גם הפעם.

 

 

 

דבר אודות המים

"רגע אחד שקט בבקשה"/ מאת נתן זך

רגע אחד שקט בבקשה/ ביקורת מאת חגי הופר

"רגע אחד שקט בבקשה – מבחר שירים" מאת נתן זך, בעריכת ניסים קלדרון, הקיבוץ המאוחד, 2018, 275 עמ'.

את נתן זך כולם מכירים ואין הוא זקוק להצגה מיוחדת. אני קראתי אותו בנעוריו והוא השפיע עליי מאוד. ברבות וברוות הימים קראתי גם את שלושת הכרכים העבים בהם אסופים כל שיריו, למעט אלה שפורסמו מאוחר יותר. בכל אופן עניין אותי גם קובץ זה, המאגד יחד את שיריו הטובים ביותר, בספר אחד לא עב כרס מדי.

לאחרונה גם קראתי מספר ספרונים קטנים, מאת משוררים ידועים שונים, שיצאו בסדרת "זוטא". אולי אכתוב עליהם בהמשך. בכל אופן, כאן נקוט אותו רעיון, רק ביתר הרחבה המוקדשת למשורר החשוב הזה.

מעיון בספר ראיתי שאכן הוא מקבץ את כל השירים הידועים והחשובים, ועוד הרבה שפחות היו זכורים לי והם פחות מוכרים. זוהי דרך מצוינת לדעתי להתוודע למשורר זה, אף כי עלה בדעתי שספר שייאגד את המיטב מאת משוררים שונים יהיה אפילו עדיף לקורא המתחיל. בינתיים מצאתי את "השירים הכי יפים בעברית" בעריכת מנחם בן שיצא לא מזמן, ואני מתכוון לקרוא בו. בכל אופן, לקורא מתחיל מעט יותר מתקדם ספר זה של זך מתאים מאוד.

ככלל, לפי דעתי ולא רק דעתי שלי, שיריו המוקדמים של זך הם טובים יותר, והם גם המוכרים יותר. ובכל אופן, גם שיריו המאוחרים לא נטולי עניין.

הנה למשל משיריו המוקדמים הוא השיר המוכר והמופתי "ראיתי ציפור רבת יופי":

 

"ראיתי ציפור רבת יופי

הציפור ראתה אותי.

ציפור רבת יופי כזאת לא אראה עוד

עד יום מותי.

 

עבר אותי אז רטט של שמש.

אמרתי מילים של שלום.

מילים שאמרתי אמש

לא אומר עוד היום" (עמ' 139).

 

ולשיר זה הוא חוזר בשירים המאוחרים, בספר "כיוון שאני בסביבה", בשיר "הציפור":

 

"הציפור כבר לא מזמרת

והירוק כבר לא ירוק

ומה שאמרנו אמש

רחוק, הו כמה רחוק.

 

כך מתרגלים ימינו

לחיות בשלום זה עם זה

גם בלי אהבה סוערת

ובלי כאב פולח חזה.

 

אך הגוף הקרוב, היחד

ושמיים באין כוכבים

מלמדים אותנו לקחת

את מה שהשמיים נותנים" (עמ' 226).

 

אני חושב שהשיר הזה לא פחות נפלא. הוא מעביר היטב את תחושת ערוב הימים, והוא צובט בלב. כך שגם בשירים המאוחרים, כאמור, יש עניין, והמוקדמים מכבר הם קלסיקה.

 

לסיכום, ספר ראוי מאוד, מומלץ לקריאה, וטוב שיהיה גם עותק ממנו בבית, מוכן למקרה הצורך.

 

רגע_אחד_שקט_בבקשה(1)