כמה רשמים קצרים

כמה רשמים קצרים

צבע החלב/ נל ליישן

נערה פשוטה באנגליה של 1830 נשלחת לעבוד אצל כומר, שמלמד אותה לקרוא, בין היתר. שמעתי המלצות חמות על הספר הזה ולכן רציתי לקרוא אותו, אבל הוא אכזב אותי מאוד. לא מצאתי עניין בסיפור, המסופר מפי הגיבורה, ואפילו לא סיימתי את הספר (אולי הסוף משמעותי). יותר מכך, הספר נמסר בשפה משובשת מאוד, שהיא שפתה של הגיבורה, והדבר מפריע מאוד לקריאה ואף מרגיז. קראתי מבקרת אחת שהתייחסה לכך וזכתה לקיתונות של טרוניות. אבל אני מסכים איתה, הקריאה בלתי נסבלת בעליל. וגם הסיפור לא מפצה. אבל, כאמור, הרבה אהבו.

 

כך להישאר לעולם/ יונה אלון

גם על ספר זה קיבלתי המלצות חמות, לוהטות, ושוב התפתיתי לקנות ולקרוא. בכלל, צריך לומר את זה, כמעט כל ספר של הוצאת "תשע נשמות" זוכה לשבחים מופלגים. לעיתים זה מוצדק, וגם אני התפעלתי מכמה ספרים והמלצתי עליהם בחום, אבל לא תמיד זה כך. מעט ביקורתיות נדרשת!

הספר עצמו הוא רשימות של יונה אלון, שהוציא כמה ספרים בחייו, שלא נמכרו היטב. הוא נע על הציר שבין הבית לספרייה, בה הוא מבקר בקביעות, כשדרמה אחת טיפוסית בספר היא איך יום אחד לא היה לו כסף לאוכל, אז הוא לווה  20 ₪ מהשומר בספרייה. לא שאין עניין כלשהו ברשימות החביבות האלו, אך העניין מוגבל מאוד, ובכל אופן אני לא רואה כאן יצירה גדולה.

 

בוקר חום/ פרנק פבלוף

זה ספר שהגעתי אליו דווקא דרך קטילה של אחת המבקרות, ולאחר קריאתי לא נותר לי אלא להסכים עימה. מדובר בסיפור פשוט על חברה בה נאסר להחזיק כלבים שאינם חומים, ואחר כך גם חתולים שאינם חומים, ואחר כך נאשמו גם מי שהחזיקו בעבר כלבים או חתולים חומים. בסוף הספר (או בתחילתו, תלוי בגרסה) צוין שחום היה הצבע של "פלוגות הסער" בגרמניה הנאצית.

ובכן, יש כאן משל ברור על אסקלציה בחקיקה, החרפתה והסלמתה. זהו משל חשוב מצד עצמו, היכול לשים תמרור אזהרה בזמנים שונים, אף בימינו (החרפת החקיקה בגרמניה הנאצית אפשר לראות גם בספר "עולם ללא יהודים". אז כתבתי אזהרה כללית שניתן ללמוד מכך, גם לימינו, שוב, אך זכיתי בתגובות זועמות ולכן הורדתי את הקטע הזה). ובכל זאת, הוא פשטני מאוד ולא מחדש דבר. וגם הספר כולו נקרא ב-15 דקות בלבד.

 

חוכמת בעלי החיים/ וירג'יניה מורל

בעבר נהניתי מאוד מספרו של פראנס דה ואל "עד כמה החיות חכמות", לכן התחלתי לקרוא גם בספר זה. אולם בינתיים – הגעתי בערך לשליש הספר – הספר הזה מסתמן כנופל בהרבה מהקודם. אני מתקשה לחלץ מבין שורותיו הצהרה ברורה, או אף תיאור מקרה מעניין במיוחד, לכן נראה לי שאפסיק לקרוא בו. אם בכל זאת אמשיך ואסיים ודעתי תשתנה – אדווח.

 

הספרון על השכל הבריא והשכל החולה/ פרנץ רוזנצוויג

לבסוף, קצת פילוסופיה. מאוד נמשכתי לכותרת של הספר הזה, למרות שעם כתבים אחרים של רוזנצוויג – כוכב הגאולה ונהריים – הסתבכתי והבנתי מעט מאוד מהם. ובאמת, גם כאן, אני מתקשה להבין מה הוא אומר ומה הוא רוצה ממני. לפי הכותרת חשבתי שזה יהיה ספר קל יותר, ואולי הוא באמת קל יותר, אך עדיין, כאמור, לא מספיק קל. וכמובן, אין ספק שזהו ספר חשוב ויסודי וכו' וכו' לפי המומחים לדבר, אך אני רק את דברי עצמי בא לומר, דברי קורא פשוט מן השורה. וגם ניתן לשאול האם במקרה כזה ההתרשמות נדרשת בכלל, ואולי עדיף להשאיר את הדברים לאנשי מקצוע? אולי. אך בכל זאת, התאמצתי לקרוא, אז תרשו לי גם לזרוק מילה. ולבסוף, שלא תבינו לא נכון, בכל זאת מצאתי בספר כמה פסקאות מעניינות.

 

כל הספרים נקראו כספרים דיגיטליים.

 

"תורה של הנפש"/ מאת אילעאי עופרן

"תורה של הנפש – מסיפורי המקרא אל נבכי הנפש" מאת אילעאי עופרן, ידיעות, 2018, 384 עמ'.

בספר זה אילעאי עופרן – רב ופסיכולוג, והנכד של ישעיהו לייבוביץ! – מפגיש בין שני תחומים שנראים נפרדים – הפסיכולוגיה והמקרא. אמנם, עשו זאת גם לפניו, ואתוודה שגם אני כתבתי ספר על כך, אך בתחום זה, שעדיין לא מספיק נכתב בו, כל תרומה היא מבורכת.

אודה כי לא תכננתי לקרוא ספר זה בתחילה. קצת שבעתי מפרשנויות לסיפורי התורה, שמהן יש וקראתי עד בלי די. כמה עוד אפשר לחפור בספר אחד זה, על חמשת חומשיו? אני מבין את קדושתו ומעמדו המיוחד, אך בכל זאת רמת העניין האישי שלי בו ירדה. ובכל זאת, קיבלתי המלצה עליו מידיד והחלטתי להרים את הכפפה ולקרוא.

באופן כללי, לא התאכזבתי. לספר פרקים רבים, לא ארוכים מאוד יחסית, כאשר כל פרק מתחיל מרעיון פסיכולוגי מסוים, ואח"כ בא האופן בו הוא מאיר סיפור מסוים בתורה – והסיפור מאיר עליו בחזרה. כל זה מעניין למדי. ומה אומר, במהלך הקריאה צילמתי קטעים רבים והעליתי לפייסבוק[1], אז ברור שמצאתי עניין בספר. אך כמעט כל הקטעים שצילמתי, כפי שאפשר להבחין בנקל, הם קטעי הפסיכולוגיה – ובאמת בהם מצאתי את עיקר העניין. למרות ש – גם זאת יש לומר – הרבה קטעים הם פסיכולוגיה בסיסית, שהייתה מוכרת לי, והיא מוכרת לרבים. ועדיין, כמה קטעים היו חדשים לי, בכל זאת.

לצורך הדגמה אשתמש בקטע שגרר תגובות אצלי בעת השיתוף. כך, עופרן מציג את המחקר הידוע, לפיו בנים בכורים באופן כללי הם מוצלחים יותר. למשל, מחקרים הראו "כי 21 מתוך 23 האסטרונאוטים האמריקנים הראשונים היו בנים בכורים". אגב, נשאלתי מה עם בכורות נשים, אך בספר לא מפורט דבר ביחס אליהם. אני מניח שהמצב דומה, אך הדבר לא נכתב.

והנה, עופרן מראה, כי בתורה המציאות היא בדיוק להפך. לא הבנים הבכורים הם המצליחים והנחשבים – על אף שעדיין ניתן להם כבוד רב – אלא השניים, או האחרונים. כך, ישמעאל היה הבכור, אבל יצחק הוא שנבחר. וכך, בסיפור הידוע, עשיו היה הבכור, אבל יעקב הוא שנבחר – ובסיפור זה גם יש דיון בבכורה ובקנייתה, כידוע. כך ממשיך עופרן ומונה דוגמאות דומות נוספות רבות. אבל מה עלינו ללמוד מכך? אולי, שלפי התורה, חשוב המעשה ולא דרך הטבע השרירותית, ואולי מסר אחר. לצערי איני זוכר מה נכתב על כך בספר זה, אם אכן נכתב משהו על כך. אצטרך לחזור לזה.

דוגמה אחרת היא התיאוריה על יחסי אובייקט. התינוק מוצא לו חפץ מעבר שיסמל את אימו בעת היעדרה, עד שהוא לומד להתנתק מהתלות בה. בהקשר המקראי, עופרן רואה במטה של משה מעין חפץ מעבר כזה. תחילה המטה מקבל כבוד ויחס קדושה. אפילו הוא פורח כדי לסמן את בחירתו של אהרון. אבל בחטא הידוע של משה הוא נצטווה לדבר לסלע ולא להכות בו, אך הכה בו בכל זאת. מה החטא בזה, לפי עופרן? שכל המעמד נועד לגרום לעם להיגמל מההערצה היתרה של העם למטה, שיפסיק להיות חפץ מעבר, אך בהכותו בסלע משה החמיץ את ההזדמנות לעשות זאת. זו פרשנות יפה מאוד ואף קולעת. ואעיר, שאף אני בספרי האמור ("פילוסופיה והתנ"ך; התנ"ך בראי הפסיכולוגיה") התייחסתי לתיאוריה של חפץ מעבר, אלא שבתורה אני התייחסתי דווקא לעבודת אלילים, שזה יכול להיות הסבר אחד שלה. ובכל זאת נראה שאין הדוגמאות רחוקות מאוד זו מזו.

אסתפק בשתי דוגמאות אלה. הספר כמובן מכיל עוד רבות נוספות.

 

לסיכום, אני חושב שזהו ספר מעניין מאוד, שכדאי מאוד לקרוא בו, גם למי ששבע מפרשנויות מקראיות. והוא גם משמש נדבך נוסף, חשוב ומקורי, להבנת סיפורי התורה.

 

[1] גם יצרתי אלבום מהצילומים, אותו אפשר למצוא כאן:
https://www.facebook.com/media/set/?set=a.10212565765531231&type=1&l=fb203e3e88

"תפסתם את זה? – ציטוטים מובחרים ממניטו"/ בעריכת ספי גלדצהלר

"תפסתם את זה? – ציטוטים מובחרים ממניטו" מאת יהודה ליאון אשכנזי, בעריכת ספי גלדצהלר, [כנראה הוצאה עצמית], 2018, 219 עמ', מהדורת כיס.

הרבה שמעתי על מניטו, הרי הוא הרב יהודה (או יהודא)  ליאון אשכנזי, שהיה מורם של רבים וטובים, למשל של הרב אורי שרקי ועוד. ואולם, מעולם לא יצא לי לקרוא אותו ברצינות, משום מה. כלומר, חוץ מציטוטים ממנו שהובאו על ידי אחרים פה ושם, כלומר מכלי שני. והנה תפס את עיני ספר חדש זה, בפורמט של ספר כיס קטן, המנסה להביא עיקרים מתוך שיטתו בציטוטים קצרים מתוך כתביו ומתוך הקלטות. על כן שמחתי, קניתי וקראתי (בפרפרזה על יוליוס קיסר. ואולי עליי לכתוב – קניתי, קראתי ועתה אני כותב סקירה).

את הספר קראתי ביום אחד ובאמת הוא מעט המחזיק מרובה. מדי פעם יוצאים לאור לקטים כאלה מאת רבנים או אישים אחרים, ולרוב הם אינם מעמיקים מספיק. לא כן כאן, להערכתי, אלא שהציטוטים ארוכים מספיק ועל מגוון נושאים רחב מספיק כדי לתת מושג טוב על האיש ועל תורתו. כך, אמנם זה הספר הראשון שלו שאני קורא, אך כבר אני חש שיש לי אחיזה מסוימת בדבריו, שהצלחתי להבין לפחות את הכיוון הכללי שלו, וזו הצלחה לספר.

מהתרשמותי מדובר ברב מתון מאוד, וזאת על אף נאמנותו המוחלטת למסורת ישראל. כך, למשל, הוא כותב בקטע אחד שחיבבתי ואף שיתפתי בפייסבוק:

 

"[יוסף מנותק] – הדיבורים והמעשים האנטי יהודים, האנטי ישראלים של החלק הזה של העם, באופן עמוק מאד זה הערכים האמיתיים של התורה. ומכיוון שהיה פילוג בין המידות, אז זה יוצא בפנים זועפות כאלו. אם היתה אהבה עמוקה בין כל הצדדים, זה לא היה ככה! תפסתם מה שאמרתי כן? גם ליוסף יש איזה מן שריד… כן? [המספד, עמ' 102 + תוספת תמליל]".

ובהערה מוסף:

"רומז לראש מפלגת מרץ לשעבר – יוסי שריד. מניטו פה אומר שגם עמדות שנראות הפוכות מעמדת התורה, הן חלק מערכי היהדות, אך כדי לחשוף זאת צריכה להיות אהבה בין הצדדים. אהבה שתוביל לחיבור ואינטראקציה בין ערכים. אז יתברר שאפילו עמדות השמאל הקיצוני הן חלק מערכי היהדות" (עמ' 31).

 

בעיניי זהו מסר חיובי מאוד ונחוץ מאוד היום, והיכן נמצא רבנים שיתבטאו כך? יש, אבל מעט. ושימו לב גם לביטוי "תפסתם מה שאמרתי?". זהו ביטוי שמניטו היה חוזר עליו הרבה וממנו שם הספר.

כך גם מתמודד מניטו בכבוד עם מוקשים למיניהם כמו היחס לנשים ולגויים. בקשר לנשים הוא אומר, למשל – "לנשים יש פחות מצוות מאשר לגברים כי מטבען התיקון הזה של מצוות הקשורות לממד הזמן – כבר נעשה" (עמ' 42), ועל הגויים הוא אומר שאמנם יש אמרה לפיה "אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם", אלא שיש להבחין בין "אדם" ו"האדם", כשהראשון מיוחס לישראל והשני גם לגויים. בעיניי זהו פיתול לא מוצלח במיוחד, ואני מעדיף להתנער כללית מאמירה זו, אך בכל זאת אני יכול להעריך את המתינות שבדברי מניטו. כפי שאמרתי בתחילה  – מדובר ברב מתון מאוד, וזאת על אף נאמנותו המוחלטת למסורת ישראל.

באותו אופן הוא גם מסביר את אמירתו של הרב קוק בדבר יתרון היהודי על הגוי, כביכול או למעשה. הוא מסביר שליהודי יש רק נשמה מיוחדת, שאף הגר מקבל אותה, ואין לו כל יתרון מהותי אחר.

ובאופן כללי, הוא מושפע הרבה מהרב קוק. כך למשל בנקודה עיקרית מאוד – הוא רואה בהרצל מעין משיח בן יוסף, או על כל פנים בציונות מעין תחילת הגאולה, כשעדיין מחכים למשיח בן דוד, שיחזיר את ישראל לאביהם שבשמיים, כפי שמפורט בכתובים עליו, ושיפנה גם לכל העמים. את תחילת השלב הזה הוא רואה בניצחון ב-1967, ובכך כנראה אפשר לשייכו לזרם המשיחי בעם. ואולי יש לזה גם קשר להדתה ההולכת וגוברת, כפי שאנו נוכחים לראות בתקופתנו הזו.

 

לסיכום, אפשר להסכים ואפשר לא להסכים, אך אני מצאתי עניין בספר זה, שיצר אצלי היכרות ראשונה עם מניטו, הרב הגדול, ועל כן אני חושב שכדאי לקרוא בו.

איני יודע אם ניתן למצוא את הספר בחנויות. אין פרטים עליו בינתיים ברשת. אני קניתי אותו בחנות הולצר ספרים בירושלים, ושם יש עוד עותקים. כמו כן, מאת אותו מחבר, ספי גלדצהלר, יצא כנראה במקביל ספר נוסף על מניטו – מסע בראשית. עדיין לא קראתי, אך שווה לבדוק.

"תולדות המיתוסים"/ מאת קארן ארמסטרונג

"תולדות המיתוסים" מאת קארן ארמסטרונג, ידיעות, 2005, 130 עמ'.

את ההפניה לספר הזה קיבלתי מספרו של יהונתן גפן "הילד הכותב" שקראתי לא מזמן. בעבר קראתי את הספר "ההיסטוריה של אלוהים" מאת המחברת והתרשמתי מאוד, לכן עניין אותי לעיין גם בספר זה. המחברת הייתה נזירה מספר שנים, אך מאז הספיקה לצאת מהמנזר לפרסם שורה של ספרים בנושאים מעניינים, בין היתר על בודהה ומוחמד.

לשמחתי מצאתי את הספר בספרייה, ואולם מיד שמתי לב שהוא צנום מאוד. ציפיתי לספר רחב יריעה כאותו ספר שקראתי, אך כאן זה יותר דומה לחוברת קטנה, קצת מאכזב. ובאמת, גם מבחינת התוכן, הספר הזה יכול להיות מעין הקדמה טובה לספר נרחב יותר, אך לא יותר מזה. ואכן, בעברית הוא יצא כספר מקדים בסדרה "מיתוסים", שהבאים אחריו הם "דבש אריות – סיפור שמשון" מאת דויד גרוסמן, "פנלופאה – המיתוס של פנלופה ואודיסאוס" מאת מרגרט אטווד, ו"משא – המיתוס של אטלס והרקולס" מאת ג'נט ווינטרסון". בכל זאת אפרט עליו מעט.

 

המחברת מחלקת את תולדות המיתוס לכמה תקופות:

התקופה הפליאוליתית, משנת 20,000 עד 8,000 לפני הספירה, זו המיתולוגיה של הציידים.

התקופה הניאוליתית, משנת 8,000 עד 4,000 לפני הספירה, זו המיתולוגיה של האיכרים.

התרבויות המוקדמות – 4,000 עד 800 לפנה"ס.

עידן הציר – 800 עד 200 לפנה"ס.

העידן הבתר צירי – 200 לפנה"ס עד 1,500 לספירה.

הטרנספורמציה המערבית הגדולה – 1,500 עד 2,000.

 

כל תקופה היא מטעימה בכמה מיתוסים בסיסיים. למשל, המיתולוגיה של האיכרים כוללת מיתוסים על עונות השנה והפריית האדמה. בזמן הם גם מאוחרים יותר, כשאחד הידועים שבהם הוא המיתוס היווני על דמטר, אלת האדמה, ובתה פרספונה, שירדה לשאול וכמה חודשים בשנה היא בו.

עידן הציר הוא מושג שהיא שאלה מהפילוסוף קרל יספרס. בתקופה זו חלו התפתחויות חשובות במקומות שונים בעולם. כך, בישראל התגבשה ראשית היהדות, במזרח אלה שנות פעולתו של קונפוציוס ובודהה, וביוון התפתחה התרבות היוונית הענפה. ואולם, לא בכל הארצות רואים התפתחות דומה – במצרים, למשל, לא – כשלא ברור מה הסיבה לכך.

בנוגע לנצרות, השייכת לתקופה הבתר צירית, היא מציינת שפאולוס הוא זה שהפך את סיפור חייו של ישו למיתוס, בכך שהתמקד במותו ובתחייתו של ישו כדרך הבלעדית לכפרת עוונות שמימית, ופחות בהתנהגותו ובתלמודו של ישו.

ביהדות, היא מציינת את תורת הצמצום של האר"י כמיתוס שהיא מקשרת באופן מעניין מאוד למשבר גירוש ספרד. גם מעשה הבריאה של אלוהים יכול להשתבש, וגם הוא צריך תיקון.

בתקופה האחרונה, בעת החדשה, קרתה ההתנערות מן המיתוס. עתה הלוגוס הועמד במרכז תחתיו ודחה אותו. דבר זה קרה עם ומתוך כל הגילויים המדעיים החדשים, שהפכו את העולם בדרכים כה רבות.

ואולם, אומרת המחברת, המיתוס לא נעלם. אפשר למצוא אותו בהערצת גיבורים, כדוגמת אלביס או הנסיכה דיאנה, וכן באימוץ נרטיבים מדיניים שונים, שבדרך כלל נלחמים ב"אחר" כלשהו, כדוגמת הנאציזם (להבדיל אולי). אבל כאן זוהי צורה שלילית של חשיבה מיתית, שנעדר ממנה הממד של החיקוי האישי, של הפנמת הסיפור ויישומו בחייך האישיים. והמחברת מסיימת את ספרה במה שכנראה היא רואה בו מיתוס מודרני חיובי – רומנים. היא מתארת מספר רומנים עכשוויים מרכזיים, כדוגמת "לב המאפליה" או "1984", וטוענת שהם עובדים על הגיון מיתי. אלא שכאן – אם הבנתי נכון – הדברים כן מופנמים אצל הקורא ומיושמים בחייו.

בכל מקרה, לדעתה קשה מאוד עד בלתי אפשרי להשתחרר כליל מהמיתוס, ולכן צריך רק ליצור גרסאות חיוביות שלו. זה המסר העיקרי שאני הבנתי מהספר, ובעיניי הוא חשוב ונכון.

 

לסיכום, ספר קצר מאוד ולא מספק מבחינה זו, אך בכל זאת גם בתוך מעט דפיו אפשר למצוא כמה רעיונות מעניינים.

 

"השטיבל והסטארט-אפ"/ מאת מרדכי רוטנברג וברוך כהנא

"השטיבל והסטארט-אפ – שש שיחות על חסידות, פסיכולוגיה יהודית ואתגרי השעה", מאת מרדכי רוטנברג וברוך כהנא, ידיעות, 2018, 221 עמ'.

מרדכי רוטנברג הוא זוכה פרס ישראל על ייסוד תחום הפסיכולוגיה היהודית לפי שיטה שפיתח (אף שיש גם שיטות אחרות). בספר זה תלמידו המובהק ברוך כהנא מראיין אותו הן על שיטתו והן על חייו האישיים, וגם על הקשר ביניהם.

למרות שכתבתי בעבר על עיקרי שיטת רוטנברג, בסקירה של ספר אחר[1], אחזור עתה בשינוי על עיקרי הדברים, כפי שהם מובאים בספר זה.

מבחינה מתודית, רוטנברג מבחין בין ממד דיאגנוסטי, שעובד מלמעלה – האבחון – למטה, ובין ממד פרוגנוסטי, שעובד להפך – מלמטה למעלה, ומעודד יצירתיות ופעילות עצמית – שבו הוא דוגל.

מבחינה רעיונית, חלק גדול מהספר מוקדש לאבחנה של רוטנברג, שהתרבות המערבית, והפסיכולוגיה בכלל, מושפעת עמוקות מרעיונות נוצריים פרוטסטנטיים, בעיקר קלוויניסטיים. לפי רעיונות אלה יש פרה-דסטינציה, קביעה מראש של מהלך חייו של אדם, אך לכן האדם צריך לשאוף להצליח, גם במישור החומרי, כי אז יתברר לאלתר שזה מה שנקבע לו מראש, ושהוא מהנבחרים המבורכים בידי אל. רעיון זה מעודד את האגואיזם, ועליו מושתתת הן הכלכלה והן – חשוב יותר כאן – הפסיכולוגיה.

לעומת רעיון זה רוטנברג מציג רעיון הפוך, של אלטרו-צנטריזם (אם אני זוכר נכון. זה מובחן מאלטרואיזם רגיל). האדם מתרכז בזולתו, או יותר נכון המרכז הופך להיות הדיאלוג ביניהם. כדי שזה ייווצר, יש לאפשר מרחב אישי, וזה מתבצע על-ידי צמצום עצמי. את רעיון הצמצום הפסיכולוגי הזה שואב רוטנברג מתוך רעיון הצמצום הקבלי. כשם שהאל צמצם עצמו כדי ליצור עולם, כך על האדם לצמצם עצמו כדי לאפשר מרחב לזולת.

רעיון זה הוא חשוב ונכון, ונראה לי כעיקר תרומתו של רוטנברג.

עקרון נוסף שמאפיין את הגותו של רוטנברג הוא העיקרון המדרשי והחסידי של "אל תקרי כך אלא כך". על ידי שינוי של המילה למילה דומה לה משתנה המשמעות, וכך המטופל המדווח על מצבו יכול למצוא גם קצה חוט לפתרון במילותיו שלו עצמו. משחקי מילים לרוב מאפיינים גם את הגותו של רוטנברג עצמה לכל אורכה. כך, למשל, הוא מקשר בין "חשב האפוד" שבתורה למחשב האייפוד. זה אמנם קישור מבריק, אך אני חושב שהוא מחזיק מעט מאוד מים, וגם כשיטת טיפול אני נוטה לפקפק ביעילות של צורה משחקית זו. מצוין בספר כי במדעי היהדות לא מתייחסים אל רוטנברג ברצינות. נדמה שגם בפקולטה לפסיכולוגיה צריך לנהוג מנהג דומה (ורוטנברג בכלל בא מתחום העבודה הסוציאלית). ובכל אופן, על דרך זו אוכל להציע גם הצעה משלי: במקום להתמקד בלפטופ צריך להתרכז בלב טוב (שהוא המידה המועדפת במשנה בפרקי אבות).

בספר מובאים עוד רעיונות. למשל, גיור חברתי. עליו דיבר רוטנברג בספר נפרד, אך כאן חוזרים בקצרה על הדברים. אם הבנתי נכון (כי את הספר השלם הנ"ל לא קראתי), רוטנברג מציע שכל מי שמרגיש קרוב לרעיונות היהדות יוכל לקבל על עצמו אותם, לפחות כשלב ראשון בדרך. לצורך כך הוא גם מדבר על רעיון הפיתוי שפיתו בנות מואב את אביהן, שיכול להיראות כאלטרנטיבה לכוחניות שבתסביך האדיפלי. כך גם כאן, המתגייר עושה את הדבר מתוך רצונו החופשי. כמו כן, יש כאן התמקדות ביחסי אב-בת, וכשכהנא שואל אותו מה עם הבן, רוטנברג לא עונה תשובה ברורה. למעשה, לדעתי, אין כאן חידוש גדול ביחס לתסביך אלקטרה, התסביך הנשי המקביל לאדיפלי.

בין לבין רוטנברג מספר הרבה על חייו, על ילדותו וגם על חייו הבוגרים. בחלקים אלה פחות מצאתי עניין. ולעניין הכותרת, השטיבל הוא המקור היהודי, והסטארט-אפ הוא הכישרון היהודי (גם היהודי) העכשווי, ורוטנברג מוצא ביניהם חוט מקשר. אך להערכתי הוא אינו מפרט מספיק בנושא זה.

בספר נמצאים אף רעיונות נוספים, אך לא אוכל לפרט את כולם. אציין רק מושג צדדי אחד – אמאה – מושג מתרבות יפן, המורה על הקשר של הפרט לקולקטיב והתלות בו, ונחשב לדבר חיובי. בספר הוא מובא כמושג היכול לאזן את המשיגנות האגוצנטרית המערבית, אף כי עדיין צריך לתת מקום לאינדיבידואל. גם רעיון זה מוצא חן בעיניי מאוד.

 

לסיכום, זהו ספר קומוניקטיבי מאוד, המאפשר גישה נוחה אל הגותו הפסיכולוגית של רוטנברג, שהוא בכל זאת אחד מחשובי ההוגים הפסיכולוגים המצויים כאן. מי שמעוניין בהיכרות ראשונית קלה ימצא כאן את מבוקשו. ומי שכבר מכיר את הגותו של רוטנברג היטב, בכל זאת עשוי למצוא עניין לפחות בקטעים האישיים (אף שרוטנברג הוציא גם ספר אוטוביוגרפי קודם לכן).

[1] כאן: http://nuritha.co.il/he/node/34594

"הילד הכותב"/ מאת יהונתן גפן

"הילד הכותב" מאת יהונתן גפן, דביר, 2016, 155 עמ' קטנים.

זהו ספר קטן וחמוד, גם במידותיו וגם בתוכנו (או אולי אפשר לומר – גם במידותיו הנפשיות). קשה לאתר בדיוק את הז'אנר, אך ניתן לומר שיש כאן רצף מחשבות מאת המחבר, שנמצא כבר במיטב שנותיו, עם הסתכלות לאחור אל עבר הישגי חייו, כך שזו גם חצי אוטוביוגרפיה קצרה, אך גם עם שלל נושאים נלווים, כמו חלק גדול מהספר שמוקדש לכתיבה, למחשבות על סופרים ואף עצות לכותבים.

הנה למשל לקט עצות שגפן מביא מספרו של אורוול "למה אני כותב":

 

"1. לעולם אל תשתמש במילים ארוכות כשאתה יכול להשתמש במילים קצרות.

2. אם יש אפשרות למחוק מילה – תמחק אותה.
3. תשתדל מאוד לא להיות פסיבי אם אתה יכול להיות אקטיבי.
4. לעולם אל תשתמש במשפטים משפות אחרות, מילים מדעיות או מילה מז'רגון מסוים אם אתה יכול למצוא מילה מקבילה בשפה שלך.
5. מותר לך לשבור כל אחד מהכללים האלה, ומהר, אם מתברר לך שהתוצאה היא כתיבה ברברית ומשעממת" (עמ' 99).

 

מחייו גפן מספר על מקום מגוריו בילדותו, אותו הוא מכנה "כפר מה-יגידו", בעוד הוא פנה לכתיבה מתוך אי התחשבות ב"מה יגידו". זה היה עיסוק שונה ומוזר בנוף ילדותו, בחברת "יפי הבלורית והתואר". כששאלו אותם מה ירצו להיות כשיהיו גדולים, כולם ענו מקצועות מקובלים בביטחון המדינה, או בחקלאות. רק הוא ענה "אנה פרנק", וזכה לגל צחוק גדול.

בהמשך הוא מספר הרבה על החולשה לטיפה המרה, שאפיינה גם אותו, אבל גם שורה ארוכה ומכובדת מאוד של כותבים. והוא מתאר גם צדדים אחרים של כותבים, למשל המרדנות שלהם והנכונות שלהם לשלם מחיר כבד בשביל לומר מה שלדעתם הוא אמת.

 

גפן יודע לכתוב. אני נהניתי מאוד מקריאת הספר הקטן הזה. יש בו אהבת חיים ואהבת ספר. וכן תבונה רבה. אמנם אין כאן תובנות גדולות באמת, או ספרות גדולה באמת (אולי – באופן טיפוסי למדי), אבל זהו בהחלט ספר מהנה, ושווה להקדיש 3 או 4 שעות לקריאתו (זה בערך הזמן שהדבר אורך, אולי אפילו פחות).

 

לסיום, לא אמנע טוב מבעליו, ציטוט אחד המופיע בספר שמצא חן בעיניי שיתפתי בפייסבוק והוא זכה להרבה לייקים ושיתופים, זה הציטוט:

 

"הזמנים קשים. ילדים לא מקשיבים יותר להורים שלהם וכל אחד כותב ספר"

קיקרו, 43 לפנה"ס. (עמ' 27 בספר).

 

אכן, אין הרבה חדש תחת השמש.

 

"אנחנו, המוח שלנו"/ מאת דיק סוואב

"אנחנו, המוח שלנו – מהרחם ועד מאה ועשרים" מאת דיק סוואב, כז"ב דביר, 2015, 464 עמ'.

דיק סוואב הוא רופא נוירולוג הולנדי וחוקר מוח עטור פרסים, ובספר זה הוא עוקב אחר חיי האדם למן שלב העוברות והלידה, לאורך החיים ועד המוות לבסוף, תוך התמקדות במה שקורה במוח בכל השלבים האלה.

הנושאים הכלולים בספר הם רבים, והם כוללים, מלבד נושא הלידה והמוות שכבר הזכרתי, את הנושאים: התמיינות מינית, גיל ההתבגרות, התאהבות והתנהגות מינית, ההיפותלמוס, חומרים ממכרים, תודעה, אלימות, אוטיזם, סכיזופרניה, גרייה חשמלית, ספורט, התנהגות מוסרית, זיכרון, מוח ודת, נפש, רצון חופשי כאשליה, אלצהיימר ואבולוציה. לעיתים הוא גם מרחיב את היריעה מעבר לנושא הקונקרטי.

אכן, מגוון נושאים מרשים ביותר והספר אכן מלא במידע רב בכל התחומים האלה, שפעמים רבות הוא פוקח עיניים, ובפעמים אחרות הוא יותר סטנדרטי ומוכר.

אך מה איכות הידע הזה? בכמה מאמרי ביקורת שקראתי[1] ראיתי התייחסות ספקנית למידע שסוואב מציג. ובאמת, היו כמה מקרים שגרמו גם לי להרים גבה.

כך, די בתחילת הספר, סוואב טוען כי יש כל מיני דברים שמשפיעים על העובר, כדוגמת עישון האם, או צריכת אלכוהול שלה, ומידע זה מוכר ומהימן. אך לזה הוא מוסיף, כי גם פעילות האם – אם צפייה בטלוויזיה, או להבדיל קריאת ספר – גם היא משפיעה על התפתחות העובר. ובכן, לי זו נראית אמונה טפלה והופתעתי לשמוע אותה מפי חוקר מוח בכיר, וזאת למרות הפופולריות שיש בציבור לרצועות "בייבי מוצרט" וכדומה.

דוגמה נוספת מופיעה בהמשך הספר. לדעת סוואב פעילות גופנית מאומצת, כלומר ספורט, היא מזיקה, שכן רבים נפצעים ואף מתים בתאונות, או כתוצאה ישירה של המאמץ הרב, וכן נמצא שאפילו עצם הפעילות בעצם מקצרת את החיים. ובכן, עליי להודות, ביני ובין עצמי גם לי יש מחשבות כאלה, שכן אני נוכח בכמות הרבה של נפגעים כתוצאה מפעילות ספורטיבית (וזה גם משמש לי תירוץ מצוין למה לא לעשות ספורט בעצמי…). אלא שכאן סוואב יוצר נגד המלצת רובם ככולם של הרופאים, וזה, כאמור, גורם להרמת גבה.

ואף על פי כן, רוב המידע שבספר נראה לי אמין דיו, והוא גם מגובה במחקרים שונים שסוואב מציג. הרוב הוא גם ידע סטנדרטי. לכן אני ממליץ כן לקרוא וכן לשאוב את המידע הרב, אבל להשתמש ביותר מקורטוב של קריאה ביקורתית, ולא לקבל כל מה שהוא אומר, בוודאי במקרים הקיצוניים והשנויים במחלוקת.

נקודה אחת מרכזית שנויה במחלוקת המוצגת בספר, שאני מצאתי בה עניין רב, היא ההתייחסות להבדל בין המינים. לפי סוואב קיים הבדל בין מוח נשי ובין מוח גברי, וכן בין מוח הטרוסקסואלי ומוח הומוסקסואלי. הוא מציין שמחקריו אלה העלו עליו את חמתם של ארגוני ההומוסקסואליים, אף שלאחר שנים נשמעה גם דעה אחרת מהם, שבעצם מחקרים אלה פועלים לטובתם. מחאות מצד פמיניסטיות גם הן צפויות כאן, שכן מחקרים אלה הם בכיוון הפוך של כל ההגות הפמיניסטית.

הנה למשל, כבר בתחילת הספר כותב סוואב:

"מקרה דומה לזה הוא מקרהו של גבר שסבל מגידול בהיפופיזה, והוא הביא לייצור של פרולקטין במוחו [הורמון ההריון הנשי]. הוא העביר את הימים שהיה מאושפז בהם בבית החולים באמסטרדם בסיוע לאחיות, בסידור חדרי החולים ובקרצוף הארוניות שלהם" (עמ' 37).

המסר האנטי-פמיניסטי ברור. מעתה יהיה קל יותר לטעון שזה תפקידה "הטבעי" של האישה לנקות ולסדר את הבית…

מצד שני, יש כאן מקרה מתועד…

לכן אני אומר שיש לקחת את מסקנותיו של סוואב בעירבון מוגבל. כי אם בדברים אחרים הציג דעות חריגות ולא מקובלות, יתכן שכך המצב גם במקרה הזה.

ובכל זאת, כאמור, בעיניי זהו ספר מרתק בעל מידע רב ורב-ערך. כדאי לקרוא בו, אך לקרוא קריאה ביקורתית וספקנית.

 

[1] ראו: https://etiseroussi.wordpress.com/2016/04/16/%D7%90%D7%A0%D7%97%D7%A0%D7%95-%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%97-%D7%A9%D7%9C%D7%A0%D7%95-%D7%93%D7%99%D7%A7-%D7%A1%D7%95%D7%95%D7%90%D7%91/