"אנחנו, המוח שלנו"/ מאת דיק סוואב

"אנחנו, המוח שלנו – מהרחם ועד מאה ועשרים" מאת דיק סוואב, כז"ב דביר, 2015, 464 עמ'.

דיק סוואב הוא רופא נוירולוג הולנדי וחוקר מוח עטור פרסים, ובספר זה הוא עוקב אחר חיי האדם למן שלב העוברות והלידה, לאורך החיים ועד המוות לבסוף, תוך התמקדות במה שקורה במוח בכל השלבים האלה.

הנושאים הכלולים בספר הם רבים, והם כוללים, מלבד נושא הלידה והמוות שכבר הזכרתי, את הנושאים: התמיינות מינית, גיל ההתבגרות, התאהבות והתנהגות מינית, ההיפותלמוס, חומרים ממכרים, תודעה, אלימות, אוטיזם, סכיזופרניה, גרייה חשמלית, ספורט, התנהגות מוסרית, זיכרון, מוח ודת, נפש, רצון חופשי כאשליה, אלצהיימר ואבולוציה. לעיתים הוא גם מרחיב את היריעה מעבר לנושא הקונקרטי.

אכן, מגוון נושאים מרשים ביותר והספר אכן מלא במידע רב בכל התחומים האלה, שפעמים רבות הוא פוקח עיניים, ובפעמים אחרות הוא יותר סטנדרטי ומוכר.

אך מה איכות הידע הזה? בכמה מאמרי ביקורת שקראתי[1] ראיתי התייחסות ספקנית למידע שסוואב מציג. ובאמת, היו כמה מקרים שגרמו גם לי להרים גבה.

כך, די בתחילת הספר, סוואב טוען כי יש כל מיני דברים שמשפיעים על העובר, כדוגמת עישון האם, או צריכת אלכוהול שלה, ומידע זה מוכר ומהימן. אך לזה הוא מוסיף, כי גם פעילות האם – אם צפייה בטלוויזיה, או להבדיל קריאת ספר – גם היא משפיעה על התפתחות העובר. ובכן, לי זו נראית אמונה טפלה והופתעתי לשמוע אותה מפי חוקר מוח בכיר, וזאת למרות הפופולריות שיש בציבור לרצועות "בייבי מוצרט" וכדומה.

דוגמה נוספת מופיעה בהמשך הספר. לדעת סוואב פעילות גופנית מאומצת, כלומר ספורט, היא מזיקה, שכן רבים נפצעים ואף מתים בתאונות, או כתוצאה ישירה של המאמץ הרב, וכן נמצא שאפילו עצם הפעילות בעצם מקצרת את החיים. ובכן, עליי להודות, ביני ובין עצמי גם לי יש מחשבות כאלה, שכן אני נוכח בכמות הרבה של נפגעים כתוצאה מפעילות ספורטיבית (וזה גם משמש לי תירוץ מצוין למה לא לעשות ספורט בעצמי…). אלא שכאן סוואב יוצר נגד המלצת רובם ככולם של הרופאים, וזה, כאמור, גורם להרמת גבה.

ואף על פי כן, רוב המידע שבספר נראה לי אמין דיו, והוא גם מגובה במחקרים שונים שסוואב מציג. הרוב הוא גם ידע סטנדרטי. לכן אני ממליץ כן לקרוא וכן לשאוב את המידע הרב, אבל להשתמש ביותר מקורטוב של קריאה ביקורתית, ולא לקבל כל מה שהוא אומר, בוודאי במקרים הקיצוניים והשנויים במחלוקת.

נקודה אחת מרכזית שנויה במחלוקת המוצגת בספר, שאני מצאתי בה עניין רב, היא ההתייחסות להבדל בין המינים. לפי סוואב קיים הבדל בין מוח נשי ובין מוח גברי, וכן בין מוח הטרוסקסואלי ומוח הומוסקסואלי. הוא מציין שמחקריו אלה העלו עליו את חמתם של ארגוני ההומוסקסואליים, אף שלאחר שנים נשמעה גם דעה אחרת מהם, שבעצם מחקרים אלה פועלים לטובתם. מחאות מצד פמיניסטיות גם הן צפויות כאן, שכן מחקרים אלה הם בכיוון הפוך של כל ההגות הפמיניסטית.

הנה למשל, כבר בתחילת הספר כותב סוואב:

"מקרה דומה לזה הוא מקרהו של גבר שסבל מגידול בהיפופיזה, והוא הביא לייצור של פרולקטין במוחו [הורמון ההריון הנשי]. הוא העביר את הימים שהיה מאושפז בהם בבית החולים באמסטרדם בסיוע לאחיות, בסידור חדרי החולים ובקרצוף הארוניות שלהם" (עמ' 37).

המסר האנטי-פמיניסטי ברור. מעתה יהיה קל יותר לטעון שזה תפקידה "הטבעי" של האישה לנקות ולסדר את הבית…

מצד שני, יש כאן מקרה מתועד…

לכן אני אומר שיש לקחת את מסקנותיו של סוואב בעירבון מוגבל. כי אם בדברים אחרים הציג דעות חריגות ולא מקובלות, יתכן שכך המצב גם במקרה הזה.

ובכל זאת, כאמור, בעיניי זהו ספר מרתק בעל מידע רב ורב-ערך. כדאי לקרוא בו, אך לקרוא קריאה ביקורתית וספקנית.

 

[1] ראו: https://etiseroussi.wordpress.com/2016/04/16/%D7%90%D7%A0%D7%97%D7%A0%D7%95-%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%97-%D7%A9%D7%9C%D7%A0%D7%95-%D7%93%D7%99%D7%A7-%D7%A1%D7%95%D7%95%D7%90%D7%91/

אנחנו המוח שלנו

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s