"תורה של הנפש"/ מאת אילעאי עופרן

"תורה של הנפש – מסיפורי המקרא אל נבכי הנפש" מאת אילעאי עופרן, ידיעות, 2018, 384 עמ'.

בספר זה אילעאי עופרן – רב ופסיכולוג, והנכד של ישעיהו לייבוביץ! – מפגיש בין שני תחומים שנראים נפרדים – הפסיכולוגיה והמקרא. אמנם, עשו זאת גם לפניו, ואתוודה שגם אני כתבתי ספר על כך, אך בתחום זה, שעדיין לא מספיק נכתב בו, כל תרומה היא מבורכת.

אודה כי לא תכננתי לקרוא ספר זה בתחילה. קצת שבעתי מפרשנויות לסיפורי התורה, שמהן יש וקראתי עד בלי די. כמה עוד אפשר לחפור בספר אחד זה, על חמשת חומשיו? אני מבין את קדושתו ומעמדו המיוחד, אך בכל זאת רמת העניין האישי שלי בו ירדה. ובכל זאת, קיבלתי המלצה עליו מידיד והחלטתי להרים את הכפפה ולקרוא.

באופן כללי, לא התאכזבתי. לספר פרקים רבים, לא ארוכים מאוד יחסית, כאשר כל פרק מתחיל מרעיון פסיכולוגי מסוים, ואח"כ בא האופן בו הוא מאיר סיפור מסוים בתורה – והסיפור מאיר עליו בחזרה. כל זה מעניין למדי. ומה אומר, במהלך הקריאה צילמתי קטעים רבים והעליתי לפייסבוק[1], אז ברור שמצאתי עניין בספר. אך כמעט כל הקטעים שצילמתי, כפי שאפשר להבחין בנקל, הם קטעי הפסיכולוגיה – ובאמת בהם מצאתי את עיקר העניין. למרות ש – גם זאת יש לומר – הרבה קטעים הם פסיכולוגיה בסיסית, שהייתה מוכרת לי, והיא מוכרת לרבים. ועדיין, כמה קטעים היו חדשים לי, בכל זאת.

לצורך הדגמה אשתמש בקטע שגרר תגובות אצלי בעת השיתוף. כך, עופרן מציג את המחקר הידוע, לפיו בנים בכורים באופן כללי הם מוצלחים יותר. למשל, מחקרים הראו "כי 21 מתוך 23 האסטרונאוטים האמריקנים הראשונים היו בנים בכורים". אגב, נשאלתי מה עם בכורות נשים, אך בספר לא מפורט דבר ביחס אליהם. אני מניח שהמצב דומה, אך הדבר לא נכתב.

והנה, עופרן מראה, כי בתורה המציאות היא בדיוק להפך. לא הבנים הבכורים הם המצליחים והנחשבים – על אף שעדיין ניתן להם כבוד רב – אלא השניים, או האחרונים. כך, ישמעאל היה הבכור, אבל יצחק הוא שנבחר. וכך, בסיפור הידוע, עשיו היה הבכור, אבל יעקב הוא שנבחר – ובסיפור זה גם יש דיון בבכורה ובקנייתה, כידוע. כך ממשיך עופרן ומונה דוגמאות דומות נוספות רבות. אבל מה עלינו ללמוד מכך? אולי, שלפי התורה, חשוב המעשה ולא דרך הטבע השרירותית, ואולי מסר אחר. לצערי איני זוכר מה נכתב על כך בספר זה, אם אכן נכתב משהו על כך. אצטרך לחזור לזה.

דוגמה אחרת היא התיאוריה על יחסי אובייקט. התינוק מוצא לו חפץ מעבר שיסמל את אימו בעת היעדרה, עד שהוא לומד להתנתק מהתלות בה. בהקשר המקראי, עופרן רואה במטה של משה מעין חפץ מעבר כזה. תחילה המטה מקבל כבוד ויחס קדושה. אפילו הוא פורח כדי לסמן את בחירתו של אהרון. אבל בחטא הידוע של משה הוא נצטווה לדבר לסלע ולא להכות בו, אך הכה בו בכל זאת. מה החטא בזה, לפי עופרן? שכל המעמד נועד לגרום לעם להיגמל מההערצה היתרה של העם למטה, שיפסיק להיות חפץ מעבר, אך בהכותו בסלע משה החמיץ את ההזדמנות לעשות זאת. זו פרשנות יפה מאוד ואף קולעת. ואעיר, שאף אני בספרי האמור ("פילוסופיה והתנ"ך; התנ"ך בראי הפסיכולוגיה") התייחסתי לתיאוריה של חפץ מעבר, אלא שבתורה אני התייחסתי דווקא לעבודת אלילים, שזה יכול להיות הסבר אחד שלה. ובכל זאת נראה שאין הדוגמאות רחוקות מאוד זו מזו.

אסתפק בשתי דוגמאות אלה. הספר כמובן מכיל עוד רבות נוספות.

 

לסיכום, אני חושב שזהו ספר מעניין מאוד, שכדאי מאוד לקרוא בו, גם למי ששבע מפרשנויות מקראיות. והוא גם משמש נדבך נוסף, חשוב ומקורי, להבנת סיפורי התורה.

 

[1] גם יצרתי אלבום מהצילומים, אותו אפשר למצוא כאן:
https://www.facebook.com/media/set/?set=a.10212565765531231&type=1&l=fb203e3e88

תורה של הנפש

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s