על פנטזיה לפי ז'יז'ק

"לחלום בהקיץ" – מושג הפנטזיה בין תיאוריה לקולנוע על פי סלבוי ז'יז'ק – אורן רוברטס, חיבור לתואר מוסמך באוניברסיטת תל-אביב, 2008/ סיכום חגי הופר

לטענתי, אופיה הקוטבי, הטעון והמרכזי לחיינו של הפנטזיה הפך בתקופה האחרונה מושאם הישיר של סדרת סרטים, שעיקר ההנאה מהם באה מכך שהם משטים בצופים, ומפילים אותם במלכודת הפנטזיה, רק על מנת לחשוף את התרמית שלה, על פי רוב בסוף הנרטיב. בין סרטים אלה ניתן למנות את החוש השישי, האחרים, ונילה סקיי, מועדון קרב, כביש אבוד, מלהולנד דרייב, היוקרה, הכפר, ממנטו, המטריקס, חינוך רע, נפלאות התבונה, אקזיסטנז, סולם יעקב, שמש נצחית בראש צלול ועוד.

פנטזיה – בין המציאות לממשי:

בכתיבתו של ז'יז'ק, פנטזיות נוכחות בכמה מישורים: מפנטזיות לא מודעות וחלומות בהקיץ של האינדיבידואום, דרך יצירות אמנות כמו סרטים וכלה במערכות אמונה שלמות.

על פי לאקאן, מבנה הקיום האנושי מורכב משלושה מערכים או סדרים מהותיים – הדמיוני, הסימבולי והממשי – הפועלים כשדות המשפיעים עלינו ומצויים במתח מתמיד.

הסדר הסימבולי מזוהה עם ממד המסמן של השפה ותפקידו בהבניית המציאות, וככזה הוא מושתת על מערכת של הבדלים טהורים… ידוע גם בתור ה-אחר הגדול.

השפה היא הכלי של העברת מידע מדור לדור, היא המורישה לנו את החוק, חוק האבות. ומכאן, שהסימבולי מזוהה גם עם "הפונקציה האבהית" או "שם האב".

אליבא דלאקאן, המשלב הדמיוני מציין את הקשר של הסובייקט לדימויים ולמופעים, ובפרט לדימוי המראה שלו עצמו ולהזדהות הפרובלמאטית עמו, היוצרות את הישות של האגו. הסדר הדמיוני הוא ממלכת המופעים המשטים בנו, הכוללים תמיד ממד של אשליה והטעייה.

ההיחלצות מממד זה יכולה להיעשות רק באמצעות הפנייה לממד הסימבולי של המציאות, ולכן מבקש לאקאן להתמקד בתפקוד ובאפקטים של הממד הסימבולי כמבנה לשוני.

הממשי – ואל לנו לבלבל אותו עם ה"מציאות" כפי שאנו מכירים אותה – הוא תוצר הלוואי האינהרנטי של הסימבולי. הוא מתייחס למה שהסימבולי חייב לסלק בעת היווצרותו. עבור לאקאן, לשפה יש ממד ממית. על מנת שמילה תסמל דבר מה, היא חייבת להעלימו… לאור זאת, נוכל להגדיר את הממשי כשארית המתנגדת לתהליך הסימול.

את כל פועלו של ז'יז'ק ניתן לראות כהרחבה של ניסוחים של לאקאן את הממשי, ובחינת האפקטים המתעתעים שלו. ז'יז'ק מעניק לממשי סינונימים רבים. הוא מתייחס אליו לחילופין כגרעין הקשה, אנטגוניזם, הטראומטי, הבלתי אפשרי, מבוי סתום, דחף מוות, האתי והחירות.

הביקורת על הפוסט-מודרניזם מתמקדת בהתרחקותו של זה מן הממד של המציאות, שלאקאן מכנה הממשי, לטובת תפיסה שלה כסימבולית גרידא.

הממשי מוגדר אצל ז'יז'ק ולאקאן כבלתי-אפשרי, משום שאי אפשר לדמיינו או ללכוד אותו בתוך הרשת הסימבולית… חוסר האפשרות להצביע על מקומות אלה באמצעות השפה מעידה על איכותו הטראומטית של הממשי.

הפנטזיה היא בגדר ניסיון להתמודד עם גרעין ממשי בלתי אפשרי, "אנטגוניזם טהור"… זה מוביל את ז'יז'ק להסתמך על הקולנוע, שכוחו להראות, להציג בפנינו פנטזיות, מאפשר לנו לחוות את הממשי.

הממשי, בניגוד ל"דבר כשלעצמו", לא נמצא מעבר לתפיסה הפנומנאלית, אלא נקלט דרך הסתירות המתגלות בחוויית המציאות שלנו… כלומר, הממשי קיים רק בנבדלותו מן הסימבולי.

הפעולה הפרדוקסלית של הממשי נוצרת בשל הקשר הבלתי ניתן להפרדה בינו לבין ההתענגות. על ההתענגות אומר לאקאן שהיא העצם היחיד הידוע לפסיכואנליזה. ההתענגות היא המונח שהמציא לאקאן להנאה מחוסר הנאה. זהו דחף אידיוטי, לא מודע וממית, החג ללא הפסק מסביב לאובייקט נעדר, כלומר הריק של הממשי שלא סומל. ההתענגות היא הסבל שמסב לנו הניסיון להשיג את האובייקט הבלתי אפשרי, שהסימבולי מטיל עליו איסור. אובייקט זה זכה לכינוי אובייקט קטן a.

הפנטזיה חותרת תחת הניגוד הסטנדרטי בין "סובייקטיבי" ו"אובייקטיבי" – היא לא "אובייקטיבית" (לא קיימת בנפרד מתפיסות הסובייקט) ולא "סובייקטיבית" (ניתנת לרדוקציה לאינטואיציה שנחווית בתודעה של הסובייקט). היא האובייקטיבי הסובייקטיבי – הדרך שבה דברים באמת נתפסים על ידינו גם אם אנחנו לא מודעים לכך.

לניתוחו (של ז'יז'ק), המטריקס היא שוות ערך ל-אחר הגדול, כמכונה של פיקציות סימבוליות.

עלינו לעמוד על האמביוולנטיות היסודית והשערורייתית של הפנטזיה:

הפנטזיה אינה רק אמצעי מילוט מן המציאות אל עולם פנימי של הגשמת משאלות, כפי שנהוג לחשוב. להפך, המציאות קשורה בטבורה אל הפנטזיה… הפנטזיה ממסכת על הבקיעים האימננטיים לסדר הסימבולי, אשר בשל טבעו השרירותי של המסמן הוא חסר לכידות… הממשי הוא השם שניתן לסדקים והרווחים המאפיינים כל מערך חברתי… הפנטזיה מעלימה מן העין והמודעות את החללים של הממשי, באמצעות הפיכתו של הריק למעין מסך חלק, שעליו יכולים סובייקטים להקרין את התשוקות והפחדים שלהם, הסובבים סביב אותו ריק, ובכך ליצור בשבילו אשליה של מלאות.

הפנטזיה מאפשרת לנו לנהל חיים של משמעות בתוך הסדר הסימבולי, בהעניקה לו מראית של הרמוניה ושלמות.

המבנה של טבעת מוביוס, החביב כל כך על לאקאן וז'יז'ק, מבהיר לנו את הקשר הייחודי בין פנטזיה ל"מציאות"… אי אפשר ליצור בה הבחנה מוחלטת בין הצד הפנימי לחיצוני.

המימרה הלאקאניאנית כי "אין יחס מיני" – משמעותה של הצהרה פרובוקטיבית זו אינה שאקט הסקס אינו קיים, אלא שהוא אינו אפשרי כהצהרה סימבולית… המיניות, אפילו שאנו חווים אותה רק דרך הסדר הסימבולי, היא נקודת הגבול שלו, שבה המשמעות נשברת, ולכן לא קיים יחס מיני… מכיוון ואין צורה סימבולית ליחס הולם בין המינים, כל מערכת יחסים חייבת להיות מתוחזקת על ידי תוסף פנטזמטי… כלומר, לטענת ז'יז'ק, בני זוג מתייחסים זה אל זה אך ורק דרך גורם שלישי – הפנטזיה.

[מצד הממשי – ] זוהי מקבילה מושלמת להגדרה שנתנו לפנטזיה: מסך, או מסגרת, שהתבוננות בעדם מסתירה מאיתנו את ריק הממשי… הממשי, אם כן, הוא לא הרפרנט שנועד להיות מבוית על ידי מסך הפנטזיה אלא במובן מסוים, הוא המסך עצמו, האספקלריה המעוותת כבר-תמיד את האופן שבו אנו תופסים את המציאות "שם בחוץ".

נכון הדבר, שהפנטזיה לא מעבירה את הממשי מבלי "לסלפו", אך הפרדוקס של הממשי הינו שהוא יכול להופיע רק בצורתו המסולפת.

לאקאן היה סבור, שהגישה היחידה שלנו אל הממשי היא דרך החלום. (והחלום מקביל לחלוטין בנקודה זו לפנטזיה). ז'יז'ק מפתח טענה זו וגורס כי על מנת לשבור את החלום האידיאולוגי שבו אנו שבויים, עלינו להתעמת עם הממשי של תשוקתנו המבטא עצמו בצורת הבדיה – החלום, המשחק, ולענייננו, הפנטזיה.

האמביוולנטיות של הפנטזיה: כיצד ייתכן שתפקידה של הפנטזיה הוא להסתיר מאיתנו את הידע אודות הממשי, על מנת שנאמין בערכה של המערכת הסימבולית ונחיה עמה בשלום, ובאותה עת, היא דרך המלך אל מה שאינו אלא ריק – הממשי וההתענגות הדבקה בו? הסיבה לכך היא שהפנטזיה היא בעלת ממד פרדוקסלי מהותי.

סובייקט:

לאקאן מכנה את הסובייקט במספר שמות נרדפים: הסובייקט מנוכר מעצמו, מפוצל, ריק או חסום. כל השמות מתייחסים לעמדה החצויה של הסובייקט בין הממד הסימבולי לממד הממשי.

ה"סירוס" הסימבולי: על פי לאקאן, הסובייקט החסום מכונן עם הכניסה אל השפה, בתהליך המוגדר כ"סירוס"… "סירוס" המושם במירכאות, המסמן כעת את הכפפת הסובייקט לשפה. אפשר לראות את הסירוס כשם לאינטרפולציה של הסובייקט אל תוך הסדר הסימבולי.

את אובייקט ההתענגות השלמה שאובד לסובייקט, מכנה ז'יז'ק ה-דבר.

האובייקט שבסובייקט: המקום שפונה מן ההתענגות, הוא מושבו של המסמן שעמו הסובייקט מזוהה, אך בטרם ייעלם תחת מסמן זה, הסובייקט מתקיים כריק שנוצר על-ידי פעולת הסימון.

כיוון התשוקה: חשוב להבין כי התשוקה המומחזת בפנטזיה איננה של הסובייקט אלא של ה-אחר מאחר והיא חשובה לשאלה מה הוא רוצה… לכן, הפנטזיה היא תמיד אינטר-סובייקטיבית.

עבור ז'יז'ק, אנו הופכים לסובייקטים באמת רק באמצעות המחווה הריקה, שבה אנו מקבלים על עצמנו מרצוננו את מה שנכפה עלינו, דהיינו, את הממשי של דחף המוות. אובייקטיביזציה היא תפיסת עצמך כאובייקט, קורבן, המבט באמצעותו אנו מתעמתים עם האפסיות של "היומרות הנרקיסיסטיות" שלנו.

הדרך הטיפולית שלאקאן מציע לנו על מנת לעשות זאת היא באמצעות תהליך של חציית הפנטזיה. לטענתו, תהליך ההעברה מתרחש משום שהסובייקט ההיסטרי מקווה שהמטפל יעזור לו למצוא את האוצר האובד שלו. אך תפקיד המטפל הוא הפוך, כלומר להראות את האוצר הפנימי כמראית עין, כריקות, כלא יותר ממה שאנו שמנו בו.

אידיאולוגיה:

בפרק זה נראה כיצד הפנטזיה משמשת ככלי אידיאולוגי להבטחת הסולידריות החברתית.

בניגוד למרקס, עבור ז'יז'ק לא קיימת יותר הבחנה בין תודעה לבין "תודעה כוזבת". לפי דעתו, אידיאולוגיה איננה כרוכה באשליה. הפנטזיות הן כבר חלק מתפיסת המציאות "האובייקטיבית" שלנו.

החברה הקפיטליסטית הפוסט-מודרנית מתאפיינת בגישה צינית כלפי מוסדות ורעיונות… אולם לטענתו, כיום האידיאולוגיה מעוצבת ברמת הנוהג החברתי, בתיווך המישור הלא-מודע של הפנטזיה, ולר ברמת האמונה, כפי שתפסה אותה התיאוריה המרקסיסטית הקלסית.

נרטיביזציה תמיד תמקם את ההתענגות בזמן עבר, באורח נוסטלגי, או בזמן עתיד, בצורה אוטופית, אך לעולם לא בהווה. כך נשמרת האידיאליות שלה, בתורת מה שמפנטזים על אודותיו אך המפגש עמו תמיד נמנע.

ההתענגות-העודפת מושגת באמצעות הסוכנות של האשמה – ככל שאני נענה לסופר-אגו ומנסה לספק את דרישותיו, כך אני חש יותר אשמה, ולפיכך גם יותר התענגות.

דווקא התמסרות טוטלית לעולם הפנטזיה, המבטיח, לכאורה, מפלט מן הממשי הטראומטי, יכול לאפשר לנו לחוות אותו בכל עוצמתו. זהו אופייה הפרדוקסאלי של הפנטזיה.

אובייקט:

תפיסת האובייקט של לאקאן מושפעת מן הפילוסוף עמנואל קאנט.

בתור הגדרה כללית ביותר, ניתן לומר שמה שעושה אובייקט הוא האופן שבו התשוקה שלנו נלפתת אליו, בין אם הדבר מתבטא ברגש של משיכה, דחייה או עירוב של השניים, כלפיו.

ז'יז'ק מתייחס למגוון רב של אובייקטים, לחילופין: ה-דבר, המבט, הפיסה של הממשי, הפאלוס הדמיוני ועוד.

סיכום – נוסחת הפנטזיה וחציית הפנטזיה:

לכן בחציית הפנטזיה, אין הכוונה לסילוק הפנטזיות המפריעות לנו לתפוס את המציאות האמיתית (להיפטר למשל מאמונות טפלות או מדעות קדומות – תפיסה שמותירה את האמונה במציאות "אמיתית" ללא פגע). להפך, חציית הפנטזיה  הינה הזדהות יתר עם הדמיון – דרכו אנו שוברים את מגבלות הפנטזיה ונכנסים לתוך המרחב המפחיד והאלים של דמיון פרה-סינתטי, שלא בוית על ידי מסגרת הפנטזיה ההומוגנית… יש לתפוס את הפנטזיה לא כמכשול דמיוני שיש לחצותו, אלא דווקא להזדהות עמו.

אחרית דבר – פנטזיה וקולנוע:

תפיסת הפנטזיה של ז'יז'ק מציעה לנו חלופה למסורת האפלטונית של הבנת הדימוי ויחסו עם המציאות 'האמיתית'… לפי ז'יז'ק, מעמד אותה "מציאות אמיתית" (השמש מחוץ למערה), הנמצאת מעבר למציאות הנגישה לנו, הוא של פנטזיה אנאמורפוטית. "המציאות האמיתית" מכוננת ככזו בדיוק בתור משהו שלא ניתן לתפוס ישירות, אלא רק דרך השתקפות מעוותת על הקיר הריק המשמש כ"מסך". התפיסה שישנה מציאות אמיתית יותר הינה אשליה פנטזמטית המכסה על מה? בדיוק על הריק של ה"מסך", על ההיעדר במציאות, העובדה הפשוטה שהיא איננה שלמה, איננה הכול, תוצר של הבנייה סימבולית מוגבלת מטבעה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s