פוסט אורח: על הסרט "עיר ללא יהודים"/ מאת גאולה הודס-פלחן

עיר ללא יהודים/הסרט שחזה את השואה
גאולה הודס-פלחן

ביום שלישי השבוע, נר שני של חנוכה, במסגרת הפסטיבל לקולנוע יהודי שמתקיים מדי שנה בסינמטק ירושלים, צפיתי בסרט מהפך קרביים בשם "עיר ללא יהודים".

הסרט שהוצג לראשונה בווינה בשנת 1924 נחשב כאבוד במשך עשרות שנים. בשנת 1991 התגלה חלק ממנו במוזיאון הסרטים באמסטרדם, ובשנת 2015 התגלה חלק נוסף בשוק הפשפשים בפריז.

פרופ' פרנק שטרן שנשא הרצאת מבוא לסרט סיפר שארכיון הסרטים האוסטרי הלחים את שני החלקים, אך ברור שהסרט כפי שהוא מוצג כיום, אינו הסרט שבו צפו הצופים בווינה ובערים אחרות בראשית שנות העשרים.
קטעים ממנו חסרים, לא ברור שסדר הסצנות הוא בהכרח כפי שארכיון הסרטים הרכיבן והכתוביות של הסרט האילם הזה מבוססות על האחדה מלאכותית בין גרסת הכתוביות הגרמנית, להולנדית, לצרפתית.

הסרט מבוסס על ספרו של סופר ועיתונאי יהודי אוסטרי שהתנצר בשם הוגו בטאואר. הספר ראה אור בשנת 1922 ומיד הפך לרב מכר שנמכר באוסטריה ברבע מיליון עותקים.
הסרט מבוסס על הספר, אך נעשו בו כמה שינויים: ראשית כל מקום ההתרחשות שהוא בספר העיר וינה, שונה לעיר אוטופיה. שנית, המפלגות הימניות בספר שהן מפלגות אנטישמיות, הפכו למפלגות אנטישמיות בסרט ללא ציון שייכותן לאגף הימני של המפה הפוליטית.
ושלישית, אישים פוליטיים בני התקופה ששמותיהם ננקבו בספר, הופכים לאישים פוליטיים בדויים בסרט.
מכאן משתמע שיוצרי הסרט לא רצו להרגיז יותר מדי את הציבור ועם זאת, הם הצליחו להרגיז את הנאצים שפיזרו פצצות סירחון בחלק מההקרנות.
הסרט הוקרן בווינה, בלינץ, בפריז, בלונדון, בניו יורק.
בשנת 1933 לאחר עלייתו של היטלר לשלטון זכה הסרט לשירת הברבור שלו כאשר הוקרן באמסטרדם כאזהרה מפני הנאציזם.

לאחר מכן לא נודעו עוד עקבותיו ויש סברה שהנאצים השמידו את עותקיו.

סברה נוספת מעניינת לא פחות ומטרידה הרבה יותר היא שהיטלר עצמו צפה בסרט, והוא אף השפיע עליו. לדברי פרופ' שטרן נאומו של היטלר בעת שהכריז על חוקי נירנברג מזכיר בצורה חשודה את נאום הקנצלר בסרט, והוא רואה בכך תנא דמסייע לסברה שהיטלר אכן צפה בו.

לאחר ההקרנות בווינה ובברלין החרימו הקהילות היהודיות של וינה וברלין את הסרט.
כדי להסביר את הסיבה לכך השתמש פרופ' שטרן בשתי מילים גרמניות שלצערי מפאת אי שליטתי בשפה זו אין ביכולתי לחזור עליהן. הראשונה היא המילה הגרמנית לאנטישמיות. והשנייה היא מילה גרמנית שלדברי המרצה לא משתמשים בה כיום ומשמעה – "מבטא אנטישמיות".
לדברי פרופ' שטרן הסרט נתפס בידי קהילות אלה לא כאנטישמי מובהק, אלא כ"מבטא אנטישמיות".
פרופ' שטרן עצמו מגדיר את הסרט כ"אמביוולנטי" ביחס לאנטישמיות.
מחד גיסא הוא כביכול מגנה אותה ומציג את תוצאותיה השליליות,
ומאידך גיסא, הוא מציג את היהודים בצורה שמבוססת על סטריאוטיפים אנטישמיים.

ואילו אני הקטנה, לאחר שצפיתי בסרט, נאלצת לחלוק על המרצה המכובד.
לטעמי הסרט הוא אנטישמי מובהק ועל כך ארחיב בהמשך.

מעניין להזכיר את גורלן של חלק מהדמויות המרכזיות שקשורות לסרט.
ראשית כל מחבר הספר נרצח על ידי חבר במפלגה הנאצית לאחר הקרנת סרטו. הרוצח אושפז למשך כשנה וחצי בבית חולים לחולי נפש ולאחר מכן שוחרר.

השחקן שגילם את אחת הדמויות האנטישמיות בסרט היה בחייו הפרטיים נשוי ליהודיה. בזמן השואה הוא סירב להתגרש ממנה ונאלץ לגלות מארצו.

ואילו השחקן שגילם את הגיבור היהודי, הצטרף למפלגה הנאצית ובשנת 1944 הופיע בפני הנאצים במחנה הריכוז אושוויץ.

ועתה אפנה לתיאור רשמי מן הסרט:
מדובר בסרט אילם. ההקרנה בסינמטק התבצעה בליווי נגינת פסנתר שהלמה מאוד את רוח הסרט. איכות הסצנות אינה אחידה. חלקן באיכות טובה ובחלקן ניכרים היטב אותות השחזור.

הסרט הוא כאמור בליווי כתוביות, אלא שנראה שבחלק מהסצנות לא הצליח ארכיון הסרטים האוסטרי להשלים את הכתוביות. שמתי לב לכך במיוחד בדברים שנושא הקנצלר, כאשר הקהל בעולם נידון לראות אותו מדבר, וקולו לא יישמע, אף בגירסת הכתוביות.
ועם זאת, אורך הסרט שמתפרש על פני תשעים ואחת דקות והעובדה שלרוב הסצנות יש כתוביות, מאפשרים להעלות טענות מבוססות על אופיו.

הסרט נפתח בסצנות של התקהלות המונים שדורשים עבודה וכסף. מראה ההמונים הרעבים שצובאים על הבניינים הזכיר לי, אישית, את מהפכת פברואר ברוסיה בשנת 1917. אלא שבניגוד למהפכה זו, הרשויות לא הודפות את ההמונים ומה שאותי כיהודיה מסעיר הרבה יותר הוא, שההמונים האלה תולים את קולר האשמה במצבם בעם היהודי.

בנקודה זו ברצוני לחזור להרצאתו של פרופ' שטרן שציין שבראשית המאה העשרים היגרו במשך פרק זמן קצר יחסית רק לווינה העיר כ-16,000 יהודים ובכך הפכו את היהודים לעשרה אחוזים מאוכלוסייתה.
הגירה מואצת זאת, בשילוב עם העובדה שהיה מדובר באוסט יודן, קרי: יהודים אורתודוכסים שהגיעו ממזרח אירופה, ואשר בלטו בחזותם החיצונית, החריפה את האנטישמיות שגם כך פרחה בעיר הבירה של המונרכיה. יש לזכור שבראשות העיר וינה עמד בראשית המאה העשרים האנטישמי הנודע קרל לאוגר.
זאת ועוד, כפי שציין המרצה, אוכלוסיית יהודי וינה, בניגוד לאוכלוסיית יהודי ברלין, היתה ציונית מובהקת החל מימיו של הרצל, דבר שתרם את תרומתו לאנטישמיות.

ואולם, כפי שהסרט "עיר ללא יהודים" מראה אף השתלבות מלאה בחיי האוכלוסייה הלא יהודית שכוללת נישואי תערובת, אינה ערובה לקבלת היהודי על ידי אוכלוסייה זו.

באחת הסצנות המזעזעות בסרט כאשר הקנצלר בהיענות לתביעת העם לגרש את היהודים כדי "להציל את העיר" הוא מדבר על אחיזתם החזקה של היהודים בכל תחומי החיים: בכלכלה, בספרות, בתיאטרון. "הם כותבים את המחזות" הוא אומר. ואז מיציע הקהל נשמעת זעקה של אוסטרי פגוע "גם אנחנו כותבים". "אבל אתכם לא מציגים!" צולף בו הקנצלר בתגובה. זהו קטע סאטירי ששם ללעג את האוסטרים, אך מאידך הוא מורה, כפי שכל הסרט מורה: שבכל, או כמעט בכל, אשמים היהודים, שהרי אם היהודים לא היו משתלטים על התיאטרון, היה מקום לרוח הלאומית האוסטרית לפרוח!

המשפט המצמרר והנבואי ביותר בסרט נאמר על ידי הקנצלר בעת אותו דיון גורלי בפרלמנט: לאחר שהוא מרחיב על כישרונותיהם של היהודים, אומר הקנצלר את הדברים הבאים: "חיפושית הוורד היא יפה, אך בכל זאת אנחנו משמידים אותה".

סצנות גירוש היהודים הן לבו הפועם של הסרט. המוני שיירות של יהודים נדכאים ושפופים משתרכות אל תחנת הרכבת. ההמונים ובהם נכים וזקנים מועמסים על הרכבות שבסרט נושאות אותם לציון, מולדתם ההיסטורית. הסצנה שבה רכבת בודדת שועטת באופק מצמררת במיוחד. חזון אושוויץ בשנות העשרים.
בהקשר זה חשוב לזכור את העובדה שההחלטה על השמדת היהודים התקבלה אצל הנאצים בצורה הדרגתית ומלכתחילה הם שקלו רעיונות כמו עידוד הגירתם וריכוז כל היהודים במדגסקר במעין מושבת מצורעים.

ומה קורה כתוצאה מגירוש היהודים:
בהתחלה מצב העיר משתפר, במיוחד מצב שוק הדיור, שהרי נכסי היהודים פנויים והאוסטרים הנדכאים האומללים יכולים לגור בהם. שנית, האוסטרים המקופחים משתלטים על עסקי היהודים.
אלא שהיהודים הם עם ערמומי מאוד, כפי שמוצג בסרט. ראשית כל, הם מגייסים את תמיכת העולם, שמשום מה לא מקבל בהבנה את גירוש היהודים ומחרים את העיר אוטופיה. שנית, על אף ההישג המשמח שיהודי אוטופיה עברו ברובם לציון שם הם חופשיים לנפשם לזלול מצות ענקיות, כפי שמוצג באחת הסצנות הקומיות בסרט, עדיין נותרו יהודים בארצות העולם והם, אללי, תומכים באחיהם.
אחד מהיהודים הנבזיים האלה הוא אף איל הון שמציף את השוק בכתרים כדי להוריד את ערך המטבע של העיר שכל שחפצה היה לחיות בשלום בלי יהודים…
זאת ועוד, איל הון אחר, "גוי צדיק" שנתן סכום אדיר לאוטופיה בתנאי שתיפטר מהיהודים, עתה משנה את עמדתו, לאור נישואי בתו ליהודי ודורש מהקנצלר להחזיר את היהודים.

ולסיום סיומת: הגיבור היהודי בסרט, שהוא יהודי מתבולל שמיטיב לחרוש מזימות, מתגנב במסווה של צייר צרפתי לעיר השלווה ושם הוא מפיץ בסתר כרוזים שערורייתיים שחתומים עליהם "הנוצרים האמיתיים" ובהם הוא מטיף לביטול ההחלטה שגרמה לנזק.
כמובן שיהודי זה גם היטיב לפתות את בתו התמה של אחד מגיבורי הסרט. לא ארחיב על הליבידו היהודי שמתואר בסרט במיטב התיאורים האנטישמיים ובהם סצנות של יהודי כרסתן שזולל בתשוקה אדירה כחיית פרא נתחי בשר, כשלצדו חברתו המבשלת הלא יהודיה. גם תיאורי יהודים אורתודוקסים מוצגים לרוב בסרט והם עלובים, גרוטסקיים וקריקטוריים.
באחת הסצנות המצמררות שלושה וינאים הדורים מתעללים ביהודי אורתודוכסי שהם פוגשים ברחוב. עם מי יזדהה הצופה הווינאי הממוצע בווינה של שנות העשרים? עם היהודי שנראה עלוב ומגיב ברפיסות ובצורה מגוחכת להתגרויות, או עם האדונים הנכבדים שהדורים לא פחות מדוריאן גריי של אוסקר ויילד?
סצנה ספציפית זו שיקפה את ההווי בווינה של שנות העשרים שהיתה נגועה באנטישמיות.

בסופו של דבר היהודים חוזרים. חזרתם מוצגת בצורה נלעגת כאשר אחד מהם מקודם בברכה הבאה: "ברוך שובך, יהודי שלי".
איני יודעת, אם כפי שציינתי זו היתה הכתובית שליוותה את הסרט בשנות העשרים, אך אין כל ספק שהיא משקפת היטב את רוח הסרט.

ולסיכום: לא ניתן לחיות בלי היהודים, זאת המסקנה הנחרצת של הסרט. אך מדוע לא ניתן? מכיוון שאחיזתם איתנה בכל ענפי החיים ובלעדיהם העולם המודרני ייהרס. אך האם הוא ייהרס בגלל תרומתם לענפי החיים הללו, ישאל השואל? לא בהכרח, יענה הצופה שהפנים את רוח הסרט. הוא ייהרס בגלל שהיהודים זוכים לתמיכה בינלאומית של ארצות שאינן מבינות כמה הם מזיקים. זאת ועוד, רבים מהם אילי הון, ואם יוחרמו, הם ינקמו בתעלוליהם הנבזיים וישמטו את הקרקע מתחת לרגלי אויביהם. וגולת הכותרת: היהודים מיטיבים לפתות את בנות הנוצרים וכך מתערים בחברה והופכים לחלק אורגני ממנה. תהליך זה, קובע הסרט הוא בלתי הפיך. על אי הפיכותה של השתלבות היהודים זעמו הנאצים שהטילו פצצות סירחון בהקרנות הסרט בראשית שנות העשרים.
ועל המסר האנטישמי של הסרט, זועמת אני, ויזעם כל צופה בעל מצפון.