על הקורס "מבוא לפילוסופיה של החינוך" באתר קמפוס

הקורס מבוא לפילוסופיה של החינוך של מכללת סמינר הקיבוצים, באתר קמפוס, מועבר על ידי פרופ' נמרוד אלוני, שהוציא כבר כמה ספרים על חינוך הומניסטי. הוא גם הבן של שולמית אלוני, ואפשר בהחלט לומר שהוא הולך בדרכה, על פי דרכו המיוחדת. כלומר, הוא מתמקד בצד ההומניסטי של החינוך, וגם כאן ההתמקדות היא כזו. לי זו נראית דרך-המלך של החינוך.

 

הקורס מציג בקצרה את הגותם החינוכית של פילוסופים בולטים, למן העת החדשה ועד לימינו אלה. אני חושב שזו היכרות ראשונית ובסיסית מאוד, ולמי שיש רקע פילוסופי כלשהו יהיו רוב הדברים מוכרים, ועדיין זה מבוא די טוב בסוגו, בוודאי למי שחסר את הידע הפילוסופי הבסיסי.

 

בדבריי בהמשך אסקור בקצרה את הפילוסופים המובאים בקורס, תוך הצגה קצרה – שלא היא העיקר – וציטוט מרכזי ואופייני מהגותם. לאחדים זו יכולה להיות טעימה ראשונית מהקורס וקבלת מושג עליו, לאחרים זה יכול להוות סיכום ממצה של הקוס כולו.

 

אדלג על ההקדמות הראשוניות, וכן על סקירת התרבות היוונית הקדומה, ואגש ישר לפילוסופים של העת החדשה:

 

 

מונטיין חי בתקופת הרנסנס, בה חזרו לכתבי הקלסיקונים. אלא שהוא חשב שעם כל הכבוד ללימוד הזה, הוא לא שלם כאשר הוא אינו מתחבר הדוקות לפרט הלומד. על רקע זה נכון להבין את דבריו הבאים:

"אשוב עתה לענייני ואומר, שאין בחינוך דבר טוב יותר מלעורר את התיאבון ואת האהבה לידע, שאם לא כן איננו מגדלים אלא חמורים נושאי ספרים. בצליפות שוט אנו מפקידים בידיהם למשמרת כיס מלא ידע, אבל כדי שיעשו בו שימוש מועיל, אין די להפקידו בידם, עדיין צריכים הם לעשותו עצם מעצמם".

 

רוסו חי במאה ה-18 והדגיש שהאדם טוב מיסודו, בניגוד למה שנכתב בתנ"ך "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". את משנתו החינוכית פרס בעיקר בספרו הידוע "אמיל, או על החינוך". שם הוא כותב:

"הכול טוב כפי שיצא מידי הבורא; הכול מתנוון בידי האדם. האדם כופה קרקע זה שיתן יבול זולתו; אילן שייתן פרי לא שלו; הוא מערבב ומבלבל את האקלימים, היסודות והעונות; הוא מסרס את כלבו, סוסו, עבדו… אינו אוהב מאומה כמו שיצר אותו הטבע, אף לא את האדם. יש לאלפו בשבילו כמו סוס רכיבה; לעקמו לפי האופנה כאילן שבגנו…".

 

קאנט אף הוא בן המאה ה-18, והוא מאבות תנועת הנאורות. בהתאם לכך הדגיש את הצורך בעצמאות מחשבתית וברדיפת דעת. אני מביא כאן דווקא את המשכו של הציטוט הידוע שלו ממאמרו "הנאורות מהי":

"עצלות ופחדנות הן הסיבות לכך שחלק כה גדול מהאנשים, אחרי שהטבע שחרר אותם זה כבר מהפעלה חיצונית, עדיין שמחים להישאר בלתי בוגרים לאורך כל חייהם, והן גם הסיבה לכך שכה קל לאחרים למנות עצמם האפוטרופוסים שלהם. זה נוח כל כך להיות בלתי בוגר. יש לי ספר שמשמש אותי כשכל, מדריך רוחני שמשמש כמצפון שלי, רופא שמכין תכנית תזונה עבורי וכן הלאה. כך איני נדרש להתאמץ בעצמי. איני נדרש לחשוב כשאני יכול פשוט לשלם. מישהו כבר ידאג למעני לכל העניינים המעיקים. אותם אפוטרופוסים, שברוב טובם קיבלו על עצמם את ההשגחה, דואגים שהרוב הגדול של האנשים (וביניהם כל המין היפה), יראה בהתקדמות אל הבגרות צעד מסוכן, מלבד היותו קשה".

 

מיל הוא כבר בן המאה ה-19, וכתב גם הוא על החינוך. כאן הוא מתבטא בדבר האיזון הנדרש בין חוכמת הדורות ובין המחשבה העצמאית:

"אין אף אחד סובר שבני-אדם מגיעים לתכלית ההצטיינות בהתנהגותם כשהם אך מחקים זה את זה, ותו לא. אין איש רוצה לטעון שלגמרי אין בן אדם צריך להטביע את אופני חייו והנהלת ענייניו בחותם שיקול-דעתו ואופיו האישי. מן הצד השני, אין הדעת סובלת שצריכים בני-אדם לחיות כאילו לא היה שום דבר ידוע בעולם לפני שהם ראו אור, וכאילו לא היה בניסיון יסוד כל-שהוא להאמין שצורת-חיים או דרך-התנהגות אחת עולה על חברתה. הכל מודים שצריך לחנך ולהדריך בני-אדם בימי נעוריהם באופן שיאפשר להם לדעת את תוצאותיו המוסכמות של הניסיון האנושי ולהפיק תועלת מהן.אולם זוהי זכותו של בן-אדם שכוחותיו הגיעו לבגרותם, וזהו מצבו הראוי לו, שיהא משתמש בפרי הניסיון ומפרש אותו על-פי דרכו הוא…".

 

ניטשה כתב בסוף המאה ה-19 ויש רואים בו כנביא הגדול של המודרניות, כפי שבאה לידי ביטוי במאה ה-20. אמירתו הידועה היא כי מת האלוהים, ויש להבין זאת במובן זה שהחיים המודרניים עם התגליות המדעיות הרבות המיתו את אמונתנו בו. בהתאם לזאת הוא גם חושב שאין לדעת את האמת באופן מוחלט, אלא רק באופן פרספקטיבי, יחסי. הוא גם שם דגש רב על היצירתיות האנושית, שראה בה מעלה גדולה ומרכזית. מבחינת מחשבת החינוך, חשובה במיוחד הדגשתו את העצמאות המחשבתית שצריך להפגין כל תלמיד, כפי שהוא כותב:

"לכו ממני והתגוננו מפני זרתוסטרא! וטוב מזה: התביישו בו, שמא רימה אתכם… מי שאינו פוסק להיות תלמיד למורהו, אינו גומל לו כראוי… מעריצים אתם אותי, אך מה הדין, אם באחד הימים הערצתכם תתמוטט? היזהרו לנפשכם מלהיקבר בהימוט עליכם אנדרטה. אומרים אתם כי בזרתוסטרא תאמינו? אך זרתוסטרא עצמו במה נחשב הוא? אתם מאמיניי, ואולם המאמינים כולם, במה נחשבים הם. טרם חיפשתם את עצמכם: והנה מצאתם אותי. זו דרכם של המאמינים כולם. על כן כה מעטה חשיבותה של אמונה כלשהי. על כן אני מצווכם לאבד אותי ולמצוא את עצמכם; ורק לאחר שהתכחשתם לי כולכם, אשוב אליכם. אכן, אחיי, בעיניים אחרות אהיה מחפש את אבודיי; אזי באהבה אחרת אהיה אוהב אתכם".

 

בובר פעל בתחילת המאה ה-20 והדיבר בהגותו על שני סוגי יחס: אני-לז ואני-אתה, כלומר יחס אינסטרומנטלי, חיצוני, ויחס אנושי, הדדי. גם בהגותו החינוכית דיבר על חיזוק יחסי הזיקה ההדדיים, מלבד מאפיינים חינוכיים נוספים. וכך הוא כותב:

"חינוך ראוי לשמו הוא בעצם חינוך האופי. כי המחנך האמיתי אינו מכוון רק לכוח זה או אחר של חניכו כמי שרוצה להקנות ידיעות או הרגלי חריצות מסוימים, אלא תכליתו כפעם בפעם האדם בשלמותו, ולא רק לפי ממשותו הנוכחית, שהוא חי בה לעיניך, אלא גם לפי האפשרות הגנוזה בקרבו. והרי בבחינת דבר שלם בפועל ובכוח ניתן אדם לתפיסה אם כאישיות, כלומר כדמות רוחנית-גופנית חד-פעמית זו על כל הסגולות הצפונות בה, ואם כאופי, כלומר כזיקה בין אחדות מהותו של יחיד זה ובין שורת מעשיו וחייו. בין שתי הדרכים האלה שבהן ניתן החניך לתפיסה בשלמותו יש הבדל יסודי. אישיות היא דבר הצומח בעיקר מחוץ לפעולת המחנך, ואילו אופי הוא דבר שמחובת המחנך לסייע לפיתוחו, והוא עיקר תפקידו. אישיות היא דבר שבשכלול, אבל אופי בלבד הוא דבר שבתפקיד. אישיות רשאי אתה לטפחה ולקדמה, ואילו אופי יכול אתה וחייב אתה לחנך איש לשמו…".

 

יאנוש קורצ'ק ידוע כמי שהלך עם חניכיו היתומים אל עבר מותם המשותף בשואה. במשנתו החינוכית הדגיש את הסליחה והיחס והרך לתלמיד, או לחניך. וכך הוא כותב:

"הדבר החשוב, לדעתי, שעל המחנך לדעת, בבואו להעריך בלי אשליות את העובדות, הוא: לכל אחד, בכל מקרה – לסלוח. להבין הכול – פירושו לסלוח.

 

המחנך שנאלץ לנהום, לרטון, לצעוק, לגעור, לאיים, להעניש – צריך, בתוך נפשו ולעצמו, להתייחס בסלחנות לכל חריגה, עבירה, אשמה. הילד סרח כי לא ידע, כי לא חשב, כי התפתה, כי שודל. משום שניסה, משום שלא יכול היה אחרת.

 

אפילו שם, היכן ששולט הרצון הרע, האחריות היא של אלה שעוררו את הרצון הרע הזה. המחנך הרחום, הסלחן, צריך לדעת לפעמים להמתין בסבלנות עד יעבור הזעם הקולקטיבי הנוקם של החבורה, שהוא תשובה לעריצות הגסה של קודמך. לחכות, להחזיק מעמד, פירושו של דבר לנצח. מי שמזועזע, מי שמתרעם, מי ששומר טינה לילד על כך שהוא הינו כפי שהוא, כפי שהוא נולד, או כפי שקורות חייו עיצבו אותו – איננו מחנך!".

 

דיואי הוא אבי החינוך פרוגרסיבי, או המתקדם. בפילוסופיה שלו הוא דגל בפרגמטיזם. מבחינה חינוכית דיבר על עידוד הצמיחה של הילד, ולא רק הלעטתו במידע. כמו כן דיבר על ההכרח לעורר מודעות לתנאי החברה הקיימים. כך הוא כותב, בשלושה מקומות שונים:

"סיכומו של דבר: מאמין אני, כי היחיד שעלינו לחנכו הוא יחיד של חברה; והחברה היא התאגדות אורגנית של יחידים. אם אנו מעלימים מעיני הילד את הגורם החברתי, שוב לא נשאר לנו אלא הפשטה בלבד; אם אנו מוציאים מתוך ההכרה את הגורם האינדיבידואלי, שוב לא נשאר לנו אלא המון נטול-תנועה וחסר-חיים".

 

"קבענו, שהתהליך החינוכי הוא תהליך רצוף של גידול [או צמיחה], שמטרתו בכל שלב היא תוספת יכולת של גידול. מושג זה עומד בניגוד חריף לרעיונות אחרים, שהשפיעו על הנוהג בחינוך… הניגוד הראשון הוא ניגוד לרעיון, שהחינוך הוא תהליך של הכנה או התכוננות. הדבר שיש להתכונן לקראתו הוא, כמובן, החובות והזכויות של חיי בגרות; אין ילדים נחשבים כחברים בעלי מעמד מלא ותקין בחברה. מתייחסים אליהם כאל מועמדים; מקומם ברשימת התור. יש מרחיבים מושג זה במקצת ורואים גם את חיי המבוגרים לא כבעלי משמעות כשלעצמם, אלא כניסיון המכשיר ל"חיי העולם-הבא". אין רעיון זה אלא צורה אחרת של המושג על אופיו השלילי והריקני של גידול…".

 

"כאשר מנסים לנסח את הפילוסופיה הכלולה באופן בלתי-מפורש במעשי החינוך החדש, נוכל, דומני לגלות כמה עקרונות משותפים לסוגי בתי-הספר הפרוגרסיביים השונים הקיימים כיום. לעומת הכפייה מלמעלה מעמידים את הביטוי והטיפוח של אישיות הפרט; כנגד משמעת חיצונית דוגלים בפעילות חופשית; מול הלימוד מספרים ומפי מורים עומד הלימוד מתוך ניסיון; במקום רכישתם של מיומנויות וכושרי-עשייה מבודדים בעזרת אימון דורשים את רכישתם כאמצעים להשגת תכליות בעלות עניין חיוני וישיר; כנגד ההכנה לעתיד רחוק פחות או יותר מעמידים את ניצולן של הזדמנויות החיים בהווה באופן המלא ביותר, ומול מטרות וחומרים סטטיים מועמדת הכרתו של עולם משתנה…".

 

פאולו פריירה ידוע בספרו "פדגוגיה של מדוכאים". הוא הגה פדגוגיה ביקורתית, בה דיבר על הדה הומניזציה של האדם ועל הרה-הומניזציה הנדרשת, החזרת צלם האנוש לאדם. עוד אמר כי יש להיזהר שהמדוכאים שהשתחררו לא יהפכו שוב למדכאים. הוא דיבר גם על צורת חינוך שגוי של "הוראה בנקאית", שבה כאילו מפקידים מידע אצל התלמיד כמו כסף בבנק, בתקווה שישתלם בעתיד. כמו כן, הדגיש את הצורך בדיאלוג. כך הוא כותב:

"הדו-שיח הוא מפגש בין בני-האדם, שהמילה מקשרת ביניהם, כדי לכנות את העולם בשם. מכאן, שהדו-שיח אינו יכול להתרחש בין המבקשים לכנות את העולם בשם לבין אלו שאינם מעונינים בכך – בין השוללים את זכות זולתם לומר את דברם לבין אלו שזכות זו נשללה מהם. אלו שנשללה מהם זכותם הראשונית לומר את דברם, חייבים תחילה להכריז על זכותם זו ולמנוע את המשך התוקפנות השוללת מהם את אנושיותם. אם באומרם את דברם משנים בני-האדם את העולם, תוך כינויו בשם, הרי שהדו-שיח הוא הדרך שבה בני האדם זוכים במשמעות כבני-אדם. לכן הדו-שיח הוא בבחינת הכרח קיומי".

 

לבסוף, שלוש הוגות נשים פמיניסטיות.

מקסין גרין, הוגה אקזיסטניאליסטית. דיברה על אחריות של האדם לחיות ב"ערות קשובה". היא גם הדגישה את החשיבות שבחינוך האמנותי. כך היא כותבת:

"בימינו שוב אין לפילוסופיה יומרה לאמת חובקת-כל ביחס למציאות וגם לא לתורת חיים מוחלטת הנשענת על חכמה עליונה ונצחית. יחד עם זאת, כתחום דעת, הפילוסופיה עשירה בתשתיות בעלות פוטנציאל נכבד כאידיאלים ערכיים, דרכי חשיבה, נקודות מבט, פרדיגמות מושגיות ומסגרות תיאורטיות אשר יכולות לשמש את המחנכים בניסיונם היומיומי להעניק לדברים את הפשר, המשמעות, הערך והמשקל הראוי להם. לצד תשתית זאת של מחשבה בתחומי הדעת, המוסר, החברה, הפוליטיקה, הדת והאמנות, ערכה המרכזי של הפילוסופיה עבור המחנך ועבור תלמידיו היא בהנעתם אל תוך ההתעסקות הפילוסופית עצמה – להצית ולהטמיע בהם את אי-הנחת החקרנית, התבונית והביקורתית באשר לדברים כפי שהינם, באשר לחלופות הראויות שעדיין אינן, ובאשר למעשים שיכולים לצמצם את הפער שבין החברה המצויה לזו הראויה. וראשיתו של מסע תובעני זה, עבור מחנכים ותלמידים כאחד, הוא בערנות הרגישה, הביקורתית והאחראית ביחס לדרכים שבהן הכרעותיהם ומעשיהם מכוננים את טיב אישיותם ואת איכות החיים של קהילתם.

תרומה משמעותית לחינוך מעלות האמנויות בכך שהן מעוררות את בני-האדם לבחינת מציאות חייהם ויוצרות אצלם אי-שקט ואי-נחת שמחייבים אותם ל"בדק-בית" ובחינה עצמית… האמיתות האנושיות שהקורא חווה במפגשו עם היצירה הספרותית מניעות אותו בסופו של דבר למפגש עם עצמו ועם עולמו. עצם התבוננותו במראות רוח האדם, המגולמות ביצירות הגות ואמנות, מביאה לכך שמשהו חבוי ועמום בתודעתו שלו מגיע לכדי התגלות והתבהרות. התנסויות אלה מפתחות באדם סוג מסוים של ידע רוחני: רגישות ומודעות רבה יותר למשמעות, איכות, שלמות, יחסי אנוש, תחושות פנימיות והכרעות ערכיות…".

 

נל נודינגס דיברה על פדגוגיה של אכפתיות, או של דאגה, שהיא גישה אימהית, נשית. כך היא כותבת:

"אתיקה, כחקר הפילוסופי של המוסר, מתמקדת, על פי רוב, במאפיינים המובהקים של החשיבה והשיפוט המוסריים… היא בוחנת את טיבם של עקרונות מוסריים ועומדת על הפעולות וההתנהגויות אשר מבחינה לוגית נגזרות ומשתמעות מעקרונות אלה. אפשר לכן לומר, שאתיקה ממוסדת זו נדונה, על פי רוב, ב"שפת האבות": בשפת העקרונות, הקביעות, הטיעונים, ההצדקות וההנמקות. קולן של "האמהות" לא נשמע. הקול ה"אימהי" של דאגה רגישה, קשובה ותומכת, כמו גם הזיכרון של דאגה לאחרים והיות משופע בדאגתם התומכת של אחרים, איכויות אנושיות שהן יסודות להתנהגות המוסרית – אלה כמעט ולא זכו להתייחסות בפילוסופיה של המוסר…".

 

מרתה נוסבאום, הוגה עכשווית בוטלת, דיברה על כך שהיום הכול נמדד במדדים כלכליים, ולא כך צריך להיות.גם באו"ם, היא הכניסה מדדים חדשים לאיכות חיים, כגון עושר תרבותי והשתתפות קהילתית. מזה נובע חינוך כולל, שלא מתמקד רק בהצלחה הכלכלית. היא דיברה גם על עושר המחולק בצורה לא שוויונית, ועל הצורך לתקן זאת. ועוד, לדעתה יש שלוש איכויות הדרושות לאזרח העולם – חשיבה סוקרטית, שבה הפרט מבקר גם את עצמו; היכרות תרבויות מגוונות; רגישות אמפתית ודמיון נרטיבי – היכולת להיכנס לנעליהם של אחרים. כך היא כותבת:

"האידיאל הקלאסי של "אזרח העולם" יכולה להתפרש בשני מובנים, ומכאן גם נגזרות התפיסות השונות של טיפוח האנושיות. המשמעות המחמירה יותר היא זו התובעת מהאדם שנאמנותו העליונה תהיה לבני האדם בכלל, יהיו היכן שיהיו, ומחויבות פחותה יותר לקהילה המדינית, דתית, לאומית, יישובית וכדומה. הפרשנות הנינוחה או הרכה יותר מאפשרת מדרגי ערכים ונאמנויות שונים ומגוונים, אך עומדת על כך שנייחס חשיבות לחייהם, כבודם ורווחתם של בני האדם באשר הם, ונתפוס את עצמנו כשותפים בקשרי איכפתיות, פתיחות, סולידריות ואחריות עם בני אדם אחרים ושונים, גם אם הם גרים בקצה השני של כדור הארץ…".

 

 

 

 

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s