"החלקיק האלוהי"/ מאת איאן סמפל

"החלקיק האלוהי – בוזון היגס והמצוד הגדול ביותר במדע" מאת איאן סמפל, ספרי עליית הגג וידיעות אחרונות, סדרת פילוסופיה ומדע, 2019, 351 עמ'.

הייתי שמח לספר כאן על בוזון היגס, שנקרא בשפה הפופולרית החלקיק האלוהי, ושקיומו הוכח בניסוי במאיץ החלקיקים לפני שנים ספורות. אלא שהספר עליו הוא מסורבל, לא מובן וגם מתפזר לסיפור מתמשך ולא ממש מעניין על כל מה שמסביב לעניין הזה, ולא מתמקד בתיאור העניין עצמו ובהסברו הפשוט. כך, על כל פנים, לפי הבנתי והקריאה שלי.

חשבתי שבמקום זה אמליץ על קריאת הערך בוויקיפדיה על הנושא, אך למען האמת גם הוא די קשה להבנה.

מה שנשאר אלו מספר מאמרים שבוויקיפדיה מפנים אליהם, בהם ניתן למצוא הסבר סביר.

מכיוון שכך, במקרה הזה אסתפק בביקורת קצרצרה זו.

החלקיק האלוהי

"ריפוי או פיתוי?"/ מאת סיימון סינג ואדזארד ארנסט

"ריפוי או פיתוי? – רפואה אלטרנטיבית במבחן" מאת סיימון סינג ואדזארד ארנסט, ספרי עליית הגג וידיעות, סדרת פילוסופיה ומדע, 2009, 476 עמ'.

סיימון סינג כתב את הספר רב המכר "המשפט האחרון של פרמה" (ומאז עוד כמה) והוא פופוליזטור מוצלח של המדע. כאן הוא אסף איתו את אדזארד ארנסט, פרופסור לרפואה משלימה וכן רופא קונוונציונלי, וביחד הם יוצאים לחקור את אמינות הרפואה האלטרנטיבית. הם בוחרים להתמקד בארבע התחומים הפופולריים ביותר – אקופונקטורה, הומאופתיה, כירופרקטיקה וצמחי מרפא, ותוצאת בדיקתם עגומה. אציג אותה בלשונם:

 

"הסתמכנו על תוצאות של מאות מאמרים מדעיים כדי לבדוק את ארבעת הנתיבים העיקריים של הרפואה האלטרנטיבית: אקופונקטורה, הומאופתיה, כירופרקטיקה וצמחי מרפא. אומנם ישנן ראיות טנטטיביות לכך שאקופונקטורה עשויה להועיל לשיכוך כאבים מסוימים ובחילה, אבל היא אינה מביאה שום תועלת רפואית בכל סיטואציה אחרת, והתפיסות המונחות בבסיסה הן חסרות משמעות. בעניין ההומאופתיה, הראיות מצביעות על תעשיית זיוף שאינה מציעה למטופלים דבר חוץ מפנטזיה. כירופרקטורים, לעומת זאת, עשויים להתחרות בפיזיותרפיסטים במה שנוגע לטיפול בחלק מבעיות הגב, אבל כל טענותיהם האחרות אינן עומדות במבחן ועלולות לגרור איתן מגוון של סיכונים משמעותיים. רפואת הצמחים מציעה בלי ספק כמה תרופות מעניינות, אבל הן בטלות בשישים לעומת התרופות הצמחיות שלא הוכחו, שהופרכו, ושיכולות להיות מסוכנות מאוד.

ובאופן כללי, תעשיית הרפואה האלטרנטיבית המולטי־מיליארדית הגלובלית אינה מצליחה להביא את התועלת הבריאותית שהיא אמורה להביא – לפי טענתה. לפיכך, מיליוני מטופלים מבזבזים את כספם ומסכנים את בריאותם כאשר הם פונים לתרופות אליל. כמו כן, כדאי לזכור שמיקדנו את ספרנו בצד היותר מכובד של תעשיית הרפואה האלטרנטיבית. מזעזע לחשוב כי יש עוד עשרות טיפולים אלטרנטיביים מפוקפקים יותר, עם יומרות מוזרות יותר, שמטרתם לסחוט יותר כסף מן המטופלים שלהם" (עמ' 287).

 

ובכל אופן, כדאי להרחיב מעט יותר. הנה הסיכום שלהם לגבי האקופונקטורה:

 

"1 העקרונות המסורתיים של האקופונקטורה שגויים לגמרי, כיוון שאין שום ראיות המוכיחות את קיומם של צ'י או של מרידיאנים.

2 בשלושת העשורים האחרונים נערכו ניסויים קליניים רבים מאוד כדי לבדוק אם האקופונקטורה יעילה או לא יעילה בטיפול במגוון של הפרעות. מכמה מן הניסויים האלה הסתמן שהאקופונקטורה יעילה. למרבית הצער, רובם נערכו בלי קבוצת ביקורת פלצבו והיו באיכות לקויה – לפיכך, רוב הניסויים שהראו תוצאות חיוביות אינם מהימנים.

3 אם נתמקד במספר גובר של מחקרים באיכות גבוהה, נגלה שמסקנות אמינות שהתקבלו מסקירות סיסטמטיות מבהירות שהאקופונקטורה אינה יעילה למגוון שלם של מצבים, אלא כפלצבו. לכן, אם תראו פרסומת לאקופונקטורה מטעם קליניקה כלשהי, תוכלו להניח שהיא אינה יעילה באמת, מלבד אולי לכמה סוגים של כאב ובחילה.

4 ישנם כמה ניסויים באיכות גבוהה שתומכים בשימוש באקופונקטורה לכמה סוגים של כאב ובחילה, אבל ישנם גם ניסויים באיכות גבוהה שסותרים את המסקנה הזאת. בקיצור, הראיות אינן עקביות ואינן משכנעות – מדובר במקרה גבול" (עמ' 122).

 

כדאי לציין שמה שהם מציינים בסעיף השני, המחקרים שהראו שהאקופונקטורה יכולה להיות יעילה, הוא לא דבר שאפשר להתעלם ממנו כל-כך בקלות. מדובר בדו"ח של ארגון הבריאות העולמי, שאסף את כל המחקרים הקודמים שנעשו על התחום והגיע למסקנות האלה. הוא אישר שטיפול כזה יכול להיות יעיל, ברמות שונות, למגוון רחב של מחלות, כמאה סוגים בקירוב. אלא שלדעת המחברים הדו"ח הזה לקוי. הם מעלים מספר נימוקים לדעתם. למשל, שמגוון המחקרים שנאספו היה רחב מדי. כיצד זה פוגם, אתם ודאי שואלים. ובכן, מגוון רחב אומר שהמחקרים הם גם באיכות ירודה, למשל ללא מבחן הפלצבו (שהמחברים מאריכים לתארו, ואני כאן מניח שאתם מכירים אותו), או ללא תנאי הסמיות או הסמיות הכפולה וכיוב'. נימוק שני שהם מביאים הוא שנאספו מחקרים גם מחוקרים סיניים רבים, ולאלה יש אינטרס ברור להטות את מחקריהם, במודע או שלא במודע. זאת נעשה, כי ארגון הבריאות העולמי כפוף ללחצי התקינות הפוליטית.

תחת זאת, המחברים מתייחסים למטא-מחקר דומה, שנעשה על-ידי מכון מחקר מכובד אחר, שהוא מוקפד ונייטרלי יותר לדעתם, וממנו הם לקחו את נתוניהם האמורים. זוהי, אם כן, עמדה שניתן להתווכח איתה, ואכן היום טיפולי דיקור הם חלק משירותי הרפואה המשלימה בקופות החולים בארץ (הייתי פעם בהרצאה של מנהל בית החולים, שהוא גם רופא, שאמר שהוא היה זה שבחן את הנושא והכניס אותו לשירותי הרפואה המקובלים, לצערי איני זוכר את שמו).

 

אבל לא בכל התחום נפתח כזה תחום ויכוח. בנושא הבא, ההומאופתיה, הנתונים מצביאים די בבירור שמדובר באשליה מוחלטת, וגם אין סיבה רצינית לחשוב אחרת על צורת טיפול תמוה זו. אמנם גם כאן נעשה מחקר אחד שכביכול מאשש שמים יכולים לאגור זיכרונות – מחשבה שעומדת בבסיס השיטה – אך מחקר זה נבדק לעומק והוכח כהטיה מכוונת.

כירופרקטיקה יכולה להיות יעילה לכאבי גב (בלבד!), אך לא יותר מטיפול קונוונציונלי, והיא גם מסוכנת יותר. על עצמי אוכל להעיד, כי לפני שנתיים-שלוש נתפס לי הגב בצורה חמורה וחשבתי ללכת לטיפול כירופרקטי (שלא ממש הכרתי), אך נאמר לי שזהו טיפול מכאיב ביותר, ולכן ויתרתי על הרעיון. פיזיותרפיה רגילה היא מספיקה.

הנושא הרביעי בספר, צמחי המרפא, גם לו פנים לכאן ולכאן. ראשית, צריך לדעת שחלק מצמחי המרפא המסורתיים הפכו לתרופות קונוונציונליות לכל דבר, למשל האספירין. ובכלל, כאן יש הגיון ברור שחומר מסוים ייצור תגובה מסוימת. אך עדיין רק חלק מהצמחים הוכחו כיעילים. בספר מצויה טבלה מועילה של כל צמחי המרפא שנבדקו, וביחס לכל אחד מצוין האם יעילותו טובה, בינונית, או גרועה (ראו הערה: ****). מבין הצמחים היעילים, כדאי להזכיר את צמח הפרע, היפריקום, לטיפול בדיכאון קל עד בינוני, שנחקר רבות וגם המחברים מאריכים אודותיו.

כמו כן, את גוף הספר עוטפים פרק פתיחה ופרק סיום. בפרק הפתיחה נשאל איך אנחנו קובעים מהי אמת? וכאן מסופר על מציאת המרפא למחלת הצפדינה שפקדה יורדי ים רבים, שהוא פשוט פירות הדר, שיש בהם ויטמין C, החסר למי ששט חודשים בים ללא אספקה ראויה. ומצד שני מסופר איך הפסיקו ברפואת הקזת הדם, שהייתה קיימת במשך מאות שנים, אך הוכחה מדעית כלא יעילה. ובכן, השיטה המדעית היא הקובעת. ובפרק הסיום נשאל האם האמת בכלל חשובה? (רמז – היא כן).

לבסוף, בנספח המחברים בוחנים בקצרה עוד עשרות שיטות ריפוי אלטרנטיביות. לא אוכל לחזור על כל הנתונים, רק אומר בכלליות כי רובן מוכחות ככוזבות, אך יש כמה שיטות מועילות במידת מה, כמו הרפיה, או מדיטציה המשמשת להרפיה, או עיסוי, או שיאצו המשמש כעיסוי, או התעמלות לסוגיה – יוגה, טאי-צ'י, פילאטיס. שיטות אלה טובות להרגעה, למחזור הדם וכיוב', בדיוק כפי שהיינו מצפים מהן.

 

לסיכום, ספר ממצה וטוב מאוד, שגם כתוב טוב מאוד וכתוצאה מכך נקרא בשטף ובמהירות. כמובן, לא כל אחד חייב לאמץ את כל מסקנותיו, אך טוב שיש מקור יתווה דרך ברורה למי שבוחר ללכת בדרך המדעית.

 

*לספר ערך בוויקיפדיה, ושם קישור למאמרי ביקורת נוספים על הספר.

**בתחילת הספר מובא ציטוט מהיפוקרטס, שאומר: "ישנם, למעשה, שני דברים, מדע ודעה; הראשון מוליד ידיעה, השני בורות" (עמ' 17).

***ביקורת הרפואה האלטרנטיבית זה יפה מאוד, אך הייתי שמח אם היו יוצאים פה גם ספרי רפואה קונוונציונלית לציבור הרחב, בעברית. אני לא מכיר כאלה.

****צילום של רשימת צמחי המרפא:

צמחי מרפא

ריפוי או פיתוי

 

"בקול רם"/ עורכים: אריק אבר, נילי קופלר, נעמה לופו

"בקול רם", אנתולוגיה, עורכים: אריק אבר, נילי קופלר, נעמה לופו, הוצאת פואטרי סלאם והאינקובטור, 2018, כ-309 עמ'.

ראשית, סיפור היכרותי עם הפואטרי סלאם:

לפני כמה שנים נכנסתי לפאב ירושלמי וראיתי שיש בו אנשים המקריאים קטעי טקסט של כחמש דקות כל אחד על במה. לא היה לי מושג במה מדובר, אבל התעניינתי ונשארתי. אז שמעתי לראשונה את שם התופעה – פואטרי סלאם, בתרגום חופשי: שירה מדוברת (אף כי התרגום המדויק הוא הטחת שירה). מאוד אהבתי את מה שראיתי, זו נראתה לי תופעה חדשה ומרתקת. כך, בהמשך, הלכתי לעוד ועוד הופעות כאלה, חלק בחינם וחלק בתשלום. לדעתי הייתי עד כה בכעשרים הופעות מסוג זה. במקביל, צפיתי בעשרות קטעים שנמצאים באתר יו-טיוב. בשלב מסוים, גם חשבתי לעשות סרט על התופעה, אך בסוף ירדתי מזה.

הפואטרי סלאם הוא בדרך כלל שירה הרבה יותר ניתנת להבנה מהשירה הרגילה. יש כאן דיבור פשוט, לעיתים בחריזה ולעיתים בלי, הרבה פעמים עם הומור רב, וזו גם שירה צעירה על פי רוב. רוב המשוררים הנוטלים חלק בזה הם בשנות העשרים לחייהם, אם אינני טועה (יש גם סלאם נוער). נראה גם שהז'אנר הזה תופס תאוצה יותר ויותר. אירועים והקראות יש בלי סוף, ולאירוע הסלאם הגדול המתרחש כל שנה מגיעים אלפים. זו נראית לי תופעה מבורכת מאוד, בעיקר על רקע דעיכתה המתמשכת של השירה הכתובה הרגילה, שאמנם נכתבת לרוב, אך כמעט לא נקנית ונקראת.

אירוע סלאם, אגב, הוא מעין תחרות. יש נציגים בקהל עם שלטים, עליהם הם כותבים את הציון לכל שיר וביצוע, ומי שמקבל את הציון הגדול ביותר מנצח. אף כי בדרך כלל אין פרסים, רק תחושת כבוד וסיפוק, אולי. בתחרות הסופית, עם זאת, המנצח נוסע לפריז לאירוע הסלאם העולמי.

אך צריך לומר כי למרות התלהבותי שסיפרתי עליה, לא כל השירים באותה רמה. מטבע הדברים, יש טובים יותר וטובים פחות, ויש כאלה שיותר לטעמי וכאלה שפחות, כשטעם של מישהו אחר יכול להיות שונה. חלק מהיוצרים שאני התחברתי אליהם יותר הם, למשל, צביה מרגליות (הדתייה) ובן סגרסקי (שכתב את הקטע "מולטיטסקינג", שצבר צפיות רבות, אך משום מה נעדר מקובץ זה, אף כי מוזכר בו), לוסי איוב (הערבייה, שכבר נחטפה על-ידי ערוץ "כאן") ויונתן בלומנפלד (הירושלמי), אם להזכיר רק כמה שמות. אבל המשוררת המוערכת עליי ביותר היא טל כהן הנפלאה, שגם זכתה בסאלם הגדול השנה (נכתב בתחילת 2019). חפשו למשל את שירה "זונת החרוזים" ביו-טיוב (שיר שגם מופיע בספר).

על אף צעירותם האמורה, שירים רבים עוסקים בנושאים בוערים ולא מתנערים מהם. כך יש עיסוק במצב הפוליטי וביחס לערבים, בפער בין ירושלים ובין תל-אביב, על חלום חו"ל ועוד, אף כי בולט יותר העיסוק בזהות – הערבית (לוסי איוב), הדתית (תכלת זוהר), המינית (יוסי צברי ואלפי גלברד, למשל), וכיוצא בזה.

 

הספר שלפנינו הוא איגוד ראשון של חלק הקטן מהשירים בדפוס, וניכר שהושקעו בו מחשבה רבה, עבודה רבה, וגם אהבה רבה – דבר שמיד מעורר הערכה ואף תחושת קירבה. כל שיר הוא בן שניים עד ארבעה עמודים בדרך כלל, ולוקח פחות זמן לקרוא אותו מאשר לומר/לשמוע אותו. יש גם הרבה אינטונציות ומחוות שקיימות בהופעה החיה ובלתי אפשרי להעביר לכתב, אך זה חלק מובנה מהעסקה כאן, ורק צריך לקחת זאת בחשבון, ואולי לראות במקביל חלק מהשירים ביו-טיוב.

הספר מחולק לפי שנים, כל שנה והשירים שבוצעו בה, כשפותח כל מחזור דף המספר על ההתפתחויות החשובות שקרו באותה שנה בתחום זה. יש גם כמה הקדמות חביבות, המספקות רקע כללי על הנושא. הארוכים ביותר הם דברי המבוא המעניינים של ד"ר ורד אריאל-נהרי, העורכת הספרותית של הספר.

גם מבחינת העיצוב הספר מושקע לעילא. בין היתר, יש לו שוליים חביבים בצבע כתום-בוהק ואף מצורפת סימניה בצורת מיקרופון.

 

לסיכום, ספר שהוא אירוע, וספר שכיף מאוד לקרוא. ספר שהוא בגדר חובה לאוהבי התחום, ובגדר המלצה חמה גם למי שפחות מתמצאים.

[סליחה אם לא הזכרתי את כל השמות]

 

בקול רם כריכה קדמית

"מבקר חופשי"/ מאת אריק גלסנר

"מבקר חופשי" מאת אריק גלסנר, הקיבוץ המאוחד, 2019, 357 עמ'.

לפני קריאת הספר הזה קראתי את המסה המקדימה שלו, שהוצעה כטעימה חינם באתר "עברית". זו מסה ארוכה, של 30 עמודים, כך שהטעימה כאן נדיבה, אך היא התבררה כמשתלמת, כי בעקבות הקריאה המעניינת רכשתי את הספר. צאו ולמדו.

המסה הזו, כאמור, מעניינת מאוד, והיא פותחת בתיאור הגותו של יום על האמנות. בגדול, הוא מסכים שיש לכל אחד טעם אישי, אך טוען כי יש גם איכות כללית שהמבקר המיומן יכול להבחין בה ולקבוע אותה. דברים דומים אני קורא עכשיו בשיעור שאני משתתף בו על "ביקורת כוח השיפוט" של קאנט, המאוחר ליום. הגישה הזו של יום עברה טלטלות, במיוחד בהגות הפוסטמודרנית, שטשטשה את ההבדל בין נמוך וגבוה, אך גלסנר נוטה לקבלה. אם חושבים על זה, זה די מובן, שהרי מבלי גישה כזו קשה יותר להצדיק מראש את תפקידו של המבקר.

לא אזכיר כמובן את כל הרעיונות במסה, ותוכלו לקרוא אותה בעצמכם, אך אציין רעיון אחד שהוא פשוט ומעניין כאחד. גלסנר מביא מדבריו של כותב אחד, שאומר שבאקדמיה צריך ידע, והקורא הרגיל מצויד בטעם, אך מבקר הספרות צריך שיהיה לו משניהם – ידע וטעם – וזה ייחודו. זו נראית לי אבחנה פשוטה וקולעת, וגלסנר, שעשה דוקטוראט בביקורת ספרות (עם דגש על מגמות פוסטמודרניות) הוא הן בעל ידע והן מפגין את טעמו האישי.

 

הספר עצמו מחולק לשלושה חלקים. תחילה, רשימות כלליות על ספרות, למרות שגם בהן מוזכרים ספרים מסוימים לרוב. אחר-כך, רשימות נרחבות על ספרים ספציפיים. ולבסוף, רשימות קצרות יותר על ספרים שונים.

אבחנה אחת מרכזית שאזכיר מבין שלל האבחנות, היא זו המדברת על ההשפעה של המציאות הפוסטמודרנית על הספרות. ההגות הפוסטמודרנית נתנה גט כריתות לנרטיבי-העל הגדולים, לסיפורי המסגרת שאמורים למשמע את חיינו, הרבה בגלל אידיאולוגיות גדולות בעבר שהתגלו כהרסניות, במיוחד לאור מלחמת העולם השנייה. והנה, רומנים מנסים למכור לנו סיפורים גדולים כאלה, שמצריכים אורך נשימה, שלעיתים רבות חסר במצב החדש, ולכן נראים כלא מתאימים לתקופה. בכך אפשר לפענח את תמונת הכריכה המוצלחת – אדם אחד קורא בספר הולך נגד כיוון אנשים רבים השקועים בסלולרי שלהם.

נקודה זו עוזרת לפענח תופעות רבות. למשל, גלסנר כותב על הוצאת זיקית (שכבר נסגרה והוחלפה בהוצאת תשע נשמות), שמאפיין בולט של ספריה הוא אורכם הקצר (וגם אי הוצאת ספרות מקומית, היעדר עיסוק בסוגיות חברתיות כלליות ועוד). ברור למה מאפיין זה יכול להיות קשור לתופעה הכללית שהזכרנו קודם. ומצד שני, רומן ארוך מאוד כ"קו המלח" של יובל שמעוני, לדעת גלסנר מהווה התרסה כנגד מגמות שולטות בתרבות, גם כן תחת אותו הגיון עצמו.

 

ואם כבר הוזכר ספר זה, כדאי לציין רעיון נוסף, שגלסנר אף חזר עליו בבלוג שלו לאחרונה והדבר עורר דיון – הרעיון ש"סיפור על אהבה וחושך" של עוז הוא יצירת המופת העברית היחידה של שני העשורים האחרונים. כך הוא כותב:

 

"אני, למשל, לא חושב ש"חדר" של יובל שמעוני הוא ספר "חשוב", הוא ספר מעניין אולי, אבל לא "חשוב". אני לא סבור ש"חמסין וציפורים משוגעות" של גבריאלה אביגור-רותם הוא "יצירת מופת". הוא רומן טוב. "שואה שלנו" של אמיר גוטפרוינד הוא רומן טוב מאוד. לא פחות. אבל גם לא יותר. אני מבטא את החיוויים הלקוניים והמעט לא הוגנים הללו בשביל להתריע על מגמה שנובעת ישירות מהוואקום של שנות ה־90, מגמה שניתן לכנות אותה "הרעב ליצירת מופת". "יצירת מופת" לא נולדת כל שני וחמישי והספרים המוזכרים אינם עומדים על אותו מישור של "סוף דבר", "התגנבות יחידים", "ספר הדקדוק הפנימי" או "סיפור על אהבה וחושך". אולם, גם לכתוב רומן "טוב" זו מטרה ראויה בהחלט, ובכל מקרה זו דעתו של מבקר אחד ספציפי. ב"ספירה ציבורית" הולמת ניתן להתווכח איתה". (עמ' 51).

 

גם בהמשך הספר חוזר העניין הזה, של הערכה האם מדובר ב"יצירת מופת" (יאמר מה שזה יאמר) או לא. גם חוזרת הערצתו לספרים מסוימים, כ"התגנבות יחידים" ו"זכרון דברים".

ביחס לספרו של עוז, הוא כותב במאמר אחר המוקדש לו, שיש כמה דברים ההופכים אותו ליצירת מופת. אחד מהם (שלא עומד ולא יכול לעמוד כשלעצמו) היא העובדה שמדובר ביצירה אוטוביוגרפית על ימי ראשית הציונות. בכך מזהה עוז יצירת מענה לציבור הישראלי שהחל שוב לנסות ולבסס את זהותו, בעקבות המצב המשתנה ביחסים עם הערבים, ובמיוחד לאחר האינתיפאדה השנייה. אני חושב שזו אבחנה מעניינת מאוד.

 

לא אזכיר כמובן את כל הספרים הנמנים בספר, ורק את מיעוטם קראתי. אציין רק עוד כמה:

הוא כותב על "החיים כמשל" של פנחס שדה, שבקריאה שנייה הוא מוצא בו אגוצנטריות ילדותית, ניתוק לא בוגר מן החברה. זהו אחד הספרים שהשפיעו עליי הכי הרבה, אך אני יכול להבין על מה הוא מדבר. אבל אני תמה, האם באמת הדבר נזקף לחובת הספר, או שמא הוא יכול להיזקף לזכותו? כי זה כל קסמו של הספר – העברת כובד המשקל לחיי הרוח, ולא לחיים החברתיים הסטנדרטיים, שמי אמר שהם צריכים להיות במרכז? אבל כאן גם אפשר להזכיר שזה מאפיין בולט של גלסנר עצמו – הניסיון לקשר כל ספר למציאות החברתית הספציפית, ויצירת דיון נרחב במגמות החברתיות והתרבותיות. זה כמובן מובן ואף מתבקש, אך טוב לזכור שיש גם אפשרות נוספת. ואולי אזכיר עוד דבר – לדעתי ספרו של שדה פופולרי מאוד בציבור הדתי, והוא באמת ספוג בדתיות. וגם כאן אפשר להזכיר בהקשר זה על גלסנר עצמו, שראשית, הוא בא מהציבור הדתי וחזר בשאלה, ושנית, שבספר זה באמת יש עיסוק נרחב למדי ביוצרים על הרצף הדתי-חילוני, חוזרים בשאלה וחוזרים בתשובה.

ספר שני שאזכיר הוא "השלישי" של ישי שריד, שגלסנר אומר באופן מפתיע למדי, שבשורה האחרונה מדובר בספרות-ז'אנר, שמעצם טיבה היא פחות איכותית, כאן – ספרות ז'אנר אפוקליפטית. אני נוטה להסכים עם אבחנתו זו, ובאמת לא הערכתי יותר מדי את הספר. בכלל, מצאתי את עצמי מסכים הרבה מאוד עם גלסנר.

 

לסיכום, יש כאן ספר רחב יריעה ורחב נשימה, הפורש לעיניי הקורא נקודות חשובות רבות במפת הספרות בימינו. רוב הספרים הנסקרים הם מהתקופה האחרונה, אף כי יש גם כמה קלסיקות, כדוגמת "האחים קרמזוב" של דוסטויבסקי, "נפשות מתות" של גוגול (שאמנם יצא בתרגום חדש ומלא), ואף "אודיסאה" של הומרוס. כמו כן, רוב הספרות הנסקרת היא ישראלית, וטוב שכך, אף כי גם הספרות הכללית תופסת מקום של כבוד. ספרות עיון, לעומת זאת, כמעט שאינה נסקרת. אני נהניתי מאוד מקריאת הספר ולמדתי ממנו הרבה.

 

[בהזדמנות זו אזכיר כי אם אתם רוצים לקרוא ספר דומה גם על ספרי עיון, אתם מוזמנים לקרוא את ספרי "ביקורת תהיה!" שהוצאתי לא מזמן (פרטים בהערה[1])].

 

לסיום, הנה ציטוט נחמד מתוך הספר, שמביא מדברי קנאוסגורד, שיש בו גם כדי ללמד על מצב הספרות בימינו:

 

"הנה הגרסה של קנאוסגורד לטענה הזו:

"בשנים האחרונות הלכה וגברה בי התחושה שהעולם הוא קטן ושאני ככר סקרתי את כל מה שיש לו להציע […] הרגשתי שהעולם מוכר, שגמרו לחקור ולמפות אותו, שהוא כבר אינו יכול לנוע בכיוונים לא צפויים, ששום דבר חדש ומפתיע לא יכול עוד להתרחש. הבנתי את עצמי, הבנתי את סביבתי הקרובה, הבנתי את החברה שבה אני חי. […] העולם כמבנה־על, העולם כרוח, חסר משקל ומופשט, עשוי מאותו חומר שממנו טוויות המחשבות, ולפיכך הן עשויות לנוע בו ללא הפרעה. עולם שאחרי שלוש מאות שנים של מדעי הטבע נותר ללא מסתורין. הכול בו מוסבר, הכול מושג, הכול נמצא בטווח האופק של ההבנה האנושית, מהגדול ביותר, היקום, שאורותיו הקדומים ביותר שנצפו, הגבול המרוחק של הכול, מקורם מלידתו לפני חמישה־עשר מיליארד שנה, ועד לקטן ביותר, הפרוטונים והניוטרונים והמזונים של גרעין האטום. […] כתוצאה מכך מתעוררת הרגשה שהעולם קטן, סגור ומסוגר בתוך עצמו, ללא כל פתח לדבר אחר, הרגשה המזכירה גילוי עריות. […] באמצעות הכתיבה רציתי לפתוח את העולם, בשבילי, ובה בעת זה הדבר שגרם לכישלוני. התחושה שהעתיד לא קיים, שהוא רק חזרה על מה שכבר היה, פירושה שכל אוטופיה היא חסרת משמעות. מאז ומעולם הייתה הספרות קשורה לאוטופי, ועל כן, כשהאוטופי מאבד את משמעותו, מאבדת גם הספרות את משמעותה" (עמ' 209-211)." (עמ' 197).

 

[1] לפרטים:

https://wp.me/p712oV-my

מבקר_חופשי(1)

"פה ושם בארץ ישראל"/ מאת עמוס עוז

"פה ושם בארץ ישראל" מאת עמוס עוז, כתר, 1983.

לא אכתוב כאן סקירה ממצה אלא פשוט מחשבה אחת בולטת שליוותה אותי במהלך קריאת הספר.

תחילה אקדים ואומר כי ניגשתי אל הספר הזה בעקבות מותו של עוז, הנערץ עליי, אך לא מזמן. החלטתי שאין טוב מזמן זה כדי להשלים מעט מהחסר. עד כה קראתי כ-8 או 9 ספרים של עוז, חלק עיוניים וחלק פרוזה, לצערי לא יותר, אך לשמחתי לא פחות.

הספר הזה, פה ושם בארץ ישראל, הוא ספר עיוני של עוז. הוא משוטט בחוצות הארץ ומשוחח עם תושביה בגובה העיניים. עם החרדים בירושלים ועם תושבי בית שמש, עם המתנחלים בתקוע ועם הערבים ברמאללה, ועוד. נראה שזה ז'אנר די מקובל פה. בשנים האחרונות אפשר למנות עליו גם את ספרו של ניר ברעם "הארץ שמעבר להרים", שהולך ממש באותה הדרך, ושסקרתי בנפרד.

ובכן, המחשבה שעלתה בי למקרא הספר היא עד כמה הדברים בעצם נראים אותו הדבר אז – לפני כמעט 40 שנה – והיום. אמנם כן, הרבה גם השתנה, תחילה בעקבות האינתיפאדה הראשונה, שספר זה נכתב לפניה, ואז שוב בעקבות האינתיפאדה השנייה, אם למנות את שני השינויים המרכזיים בלבד. אבל הדיבור הוא אותו דיבור. זה תומך בעשיית שלום וזה תומך בשלמות הארץ. מה עושים? יושבים ומתווכחים. ובינתיים הזמן עובר, אך שום דבר לא משתנה. לכן אני נלאיתי לגמרי מויכוחים פוליטיים בארץ. כמה אפשר לדבר על אותו נושא? וקריאת ספר זה רק מחדדת את התחושה הזו.

אך בסיכומו של דבר, אני חושב שאין סיבה ממשית לקרוא את הספר הזה היום, אפשר פשוט לקרוא עיתונים! הוא סיפק תמונת מצב יפה מאוד (ובשפה יפה מאוד!) בזמנו, אך היום נראה לי שכבר אין בו צורך רב. ואם לא עיתונים וטלוויזיה, אפשר לקרוא את ספרו של ברעם שהזכרתי, שהוא לפחות עדכני יותר, ויותר טוב מזה – לצפות בסרטו המצוין בעל אותו השם.

באשר לעוז, חבל לי שאני לא יכול לפרגן כאן למרות שכל-כך רציתי, אולי אנסה בספר נוסף שלו.

 

לסיום, הנה בכל זאת ציטוט יפה בעיניי, המופיע די בתחילת הספר:

 

"לפני עשרים שנה אמר מורי דב סדן בשיחת חולין כי הציונות כולה אינה אלא אפיזודה חולפת, התפרצות זמנית של חולין, מהומת היסטוריה ופוליטיקה, אבל יהדות ההלכה תשוב ותתגבר על הציונות ותטמיע אותה בקרבה. בימים ההם חשבו שומעיו של סדן כי הוא, כדרכו, יורה זיקוק של שנינה. הבוקר בשכונת גאולה, באחוָה, במקור ברוך, שב אלי משפטו של סדן. עדיין איני מקבל את החזות שלו, אבל שוב איני יכול לפטור אותה כחידוד שנאמר בהיפוך האגודל: בשכונות אלה שבהן נולדתי וגדלתי, המאבק כבר הוכרע. הציונות נהדפה מכאן. כלא היתה. או לא נהדפה אלא ירדה למדרגת שפחה…".

פה ושם בארץ ישראל