"לוגיקומיקס"/ מאת אפוסטולוס דוקסיאדיס וכריסטוס ח. פאפאדימטריו

"לוגיקומיקס – החיפוש אחר האמת" מאת אפוסטולוס דוקסיאדיס וכריסטוס ח. פאפאדימטריו, עיצוב ואיור – אלקוס פאפאדטוס ואנני די דונה, ידיעות, 2016, 344 עמ'.

בספר "כעלה נידף" שכתב מילטון שטיינברג בערך באמצע המאה ה-20, אלישע בן אבויה, שנקרא אחר, פורש מן היהדות הרבנית של תקופת אחרי-חורבן-הבית, משום שאין היא מבוססת על ודאות. הוא נמשך לעולם הרוח היווני, אך בסוף הספר – כאן ספוילר – הוא מגלה שגם אצלם כל המתמטיקה מבוססת על אקסיומות, שהן עצמן בלתי-מוכחות. אם כך, מה הוא הרוויח?

אחרי הקריאה בספר "לוגיקומיקס" אפשר להבין מאיפה הגיע לשטיינברג הרעיון הזה, שכן השאלה הזו עולה גם כאן.

הספר מספר על חייו ופועלו של הפילוסוף ברטרנד ראסל, ועל שורה ארוכה של פילוסופים ואנשי רוח שראסל היה בקשרים איתם ושקשורים לפרויקט הלוגי שלו. הפרויקט הזה, כפי שמובא בספר (ראו עמ' 70), פותח גם הוא בשאלה אודות האקסיומות הבלתי מוכחות, ובהמשך הוא מתאר את מאבקו העיקש של ראסל להוכיח את המתמטיקה בכלים לוגיים ולתת לה תקפות.

מהלך הדברים הבסיסי שמובא בספר מתואר יפה בלוח שמצויר בעמ' 189:

"1. המתמטיקה מוכרחה להתבסס על לוגיקה.

  1. פרגה יוצר את הלוגיקה הנכונה (מבוססת על קבוצות).

  2. אני [ראסל] מוצא פרדוקס, ז"א "הלוגיקה לא תקינה!".

  3. וייטהד ואני מוכרחים לתקן את זה ("פרינקיפיה")".

במילים אחרות, ראסל ניסה להתבסס על תורת הקבוצות של פרגה. אך אז הוא גילה את הפרדוקס המפורסם שלו שאומר – האם קבוצת כל הקבוצות שלא מכילות את עצמן כאיבר קיימת? אם תחשבו על זה מעט תראו שהדבר לא אפשרי, זהו פרדוקס. כי אם היא ברשימה, אז היא לא יכולה להיות ברישמה; ואם היא לא ברשימה, אז היא צריכה להיות ברשימה… ובכך יורד לטמיון הניסיון של ראסל.

בהמשך, הוא חובר לפילוסוף וייטהד וביחד הם כותבים במשך תקופה ארוכה את יצירתם המרכזית, "פרינקיפיה מתמטיקה" (כשם ספרו של ניוטון), בה ניסו להתגבר על המכשלות, אך ללא הצלחה יתרה. הרעיון המרכזי שם היה חלוקה ל"טיפוסים", באופן שמשהה מעט את היחס הפרדוקסלי של דבר לעצמו.

כל אלה נשמעים רעיונות סבוכים למדי, ובמובן מסוים הם אכן כאלה. אך הספר משכיל להגישם בצורה מובנת מאוד. הוא גם, כמובן, לא נכנס לנבכיהם ולאופנים הסבוכים שלהם, ודאי לא המתמטיים, ונראה לי שכל קורא ממוצע יבין הכול בקלות.

וכמובן, בנוסף, הכול מוגש בצורת קומיקס. זהו השילוב היחיד שאני מכיר עד כה של קומיקס פילוסופי שיצא בספר, משימה שנראתה לי בהתחלה בלתי אפשרית, אך התגלתה כאפשרית מאוד. ההפך, הפישוט שיוצר הקומיקס עוזר להבנה הנוחה יותר ומבטיח הימנעות מכבדות מיותרת.

ועוד, לא רק רעיונות יש כאן, אלא גם סיפור חיים. הספר עוקב אחר סיפור חייו של ראסל ורעיו, כולל הנשים בחייו, הפציפיזם שלו לעומת ההתנדבות לשדה הקרב של ידידו ויטגנשטיין, ושתי מלחמות עולם שמתרחשות בזמן האמור.

הזכרתי כאן כבדרך אגב את ויטגנשטיין. הוא מופיע לקראת סוף הספר. שם גם מופיע המתמטיקאי גדל, שניסח את משפט אי-השלמות, שסתם את הגולל באופן סופי על כל ניסיון למצוא פתרון כולל לבעיות המתמטיקה איתן התעסק ראסל.

ובספר מוזכרים אישים נוספים, שלא אמנה את כולם. אציין רק כי הוא מסתיים עם פון ניומן וטיורינג, מאבות המחשב, כשנרמז שאלו אולי יהיו גיבוריו של ספר חדש.

ועוד, בין לבין מתואר הקשר המסתורי שבין לוגיקנים רבים ובין השיגעון, שכן כמות הלוגיקנים שאיבדו את צלילות דעתם היא רבה ביותר, דבר המעורר תמיהה.

ואולי הדבר קשור לאופי העולם שלנו, שהוא אחרי הכול בדרך-כלל לא לוגי, או לא הולך תמיד בנתיבים לוגיים. ההסתמכות על התבונה היא דבר חשוב, אך לא תמיד הדבר מסתייע, וגם אין זה הדבר היחיד שמרכיב את עולמנו. במיוחד תובנות אלה חשובות ונראות כמשפיעות על מצב החשיבה וההתייחסות אל החשיבה במציאות הפוסטמודרנית.

חשבתי להוסיף עוד כמה דברים על עניין הפרדוקס, שכן יש לי כמה הגיגים משלי בנושא, אך אשמור זאת לפעם אחרת. כאן רק אציין שעד כמה שאני מבין, במחשבה המזרחית הדברים האלה שגורים ומובנים מאליהם. רבים ממשלי הזן מתבססים על חשיבה פרדוקסלית, שמובילה אותנו אל מעל לדעת הרגילה, היא הסתירה שבה הסתר (ביטוי שהשתמשתי בו גם בביקורת הקודמת שלי).

ואולי בכל זאת אוסיף, כי לדעתי אפשר שלנושא זה תהיינה השלכות גם על שאלה התודעה (שגם עליה כתבתי לא מזמן). הרי מהי תודעה אם לא התייחסות-עצמית? ממש כמו הגדרתו של הפרדוקס. מכאן אפשר ללמוד אולי שהיא מעל הדעת במהותה, גם במובן זה שלעולם לא נצליח להגיע לגמרי לחקרה. שכן אין דבר יכול להבין את עצמו, כי אז יתקבל פרדוקס. טוב, צריך עוד לעבוד על זה, אבל זה הכיוון.

ובקריאה עכשיו חשבתי שזה גם מאוד מזכיר את האמנות המרקסיסטית, ששמה לעצמה למטרה לחשוף את אמצעי המבע שבהם היא עצמה נעשית. פרדוקסלי. צבת בצבת עשויה…

 

לסיכום, ספר מצוין וכיפי מאוד! הייתי חשדן כלפי היכולת של ספר קומיקס לעסוק בנושאים פילוסופיים מורכבים, אך הופעתי לטובה והספר הזה עושה זאת בצורה טובה מאוד. מומלץ!

לוגיקומיקס

מודעות פרסומת

"כמו היינו נצחיים"/ מאת גאולה הודס-פלחן

"כמו היינו נצחיים" מאת גאולה הודס-פלחן, פיוטית, 2019, 53 עמ'.

ספר נוסף לגאולה הודס-פלחן ידידתי (=גילוי נאות), ה-15 במספר. אני עצמי קראתי כבר כמה וכמה מספריה ואף כתבתי עליהם.

גם כאן אנו מוצאים את השירה הטיפוסית לגאולה, עם הדגש על המטאפיזי, במובן הכי רחב של המילה. לדעתי, גם שם הספר, "כמו היינו נצחיים", שהוא גם שמו של שיר אחד בספר, רומז למימד המטאפיזי הזה. החלק הזה בנפש ששואף אל הנשגב ולא מוכן להשלים עם חיינו הארציים, ללא הערך העודף.

מוטיב מרכזי בספר, בהתאם לכך, היא השתיקה, החוזרת בכמה וכמה שירים. למשל בשיר האומר:

 

"דממתך

בלעה את שתיקתי,

כמו לא הייתה מעולם" (עמ' 22).

 

אך הצד השני של המטבע מופיע בשיר אחר:

 

"שתיקה היא חילול הקודש

בזמן שצריך להעיר

…" (עמ' 50).

 

בכלל, מוטיב מרכזי נוסף בספר זה הוא האבסורד, הסתירה שבה הסתר, המסתורין של ההיפוכים. כמו למשל בשיר שאומר:

 

"לא עת תפילה כעת

לכן אני מתפללת" (עמ' 24).

 

לי זה הזכיר את חוכמת המזרח, שמרבה להשתמש בחשיבה פרדוקסלית שכזו, כדי לצאת מהמכניות המובנית של החשיבה הסדורה (כך לפי פרשנותי אותה). למשל כפי שמופיע בקואן הזן הידוע – "מהו הצליל של מחיאת כף-יד אחת?".

כל זה מפנה אותנו אל מעבר לחיים הארציים, פנייה שמאוד בולטת בספר אף בשירים האחרים, שלא מממשים בהכרח את שני המוטיבים שהזכרתי.

הייתי שמח לצטט עוד מהספר, אך אני רוצה להשאיר משהו לקורא…

לסיכום, שירה רוחנית מאוד, ארכיטקטורה של אור ונפש, למי ששואפת רוחו אל אלה.

כמו היינו נצחיים

תהלים להאדס/ מאת ליאור הולצר

תהלים להאדס, מאת ליאור הולצר, הולצר ספרים, 2018.

האם לא שמעתם? ליאור הולצר מחנות הספרים "הולצר ספרים" הוציא ספר שירה בשם "תהלים להאדס". האדס הוא אל השאול במיתולוגיה היוונית, והספר מוקדש רובו ככולו לשירי הלל לאלים השונים שבפנתיאון היווני (וגם הנורדי קצת).

עכשיו, ליאור מלמד שנים את "מורה הנבוכים" לרמב"ם, עכשיו כבר במחזור שני של לימוד, ונראה שמה שהרמב"ם הכי הדגיש זה את איסור העבודה הזרה. והנה, ספר שמוקדש כולו לאלים זרים, הלוא דבר הוא! אך לא לי לפענח את צפונות הדבר, אני רק מציינו.

לדעתי, זהו ספר שונה ומיוחד על נוף ספרי השירה המקומיים. מי מקדיש בימינו שירים לאלים העתיקים? אני לא מכיר הרבה. הנטייה היום היא לאישי והפרטי, אפילו לא הלאומי. והנה, פניית פרסה למיתוסים הגדולים. הנה טעימה (שהופיע בדף הפייסבוק המוקדש לספר):

 

תְּהִלִּים לזֶאוּס

הו, זֶאוּס אָדוֹן האולִימְפּוּס

אֲשֶׁר בְּזַעֲמוֹ הַטּוֹב אֵין הִסּוּס

הוׂ, מְכוּבָּדִי הֶחָכָם מִכֻּלָּם

אֲשֶׁר לְתִפְאַרְתְּךָ פּוֹעֵל הָעוֹלָם

בְּנֵי מָוֶת אוֹתְךָ מְנַסִּים לְהַרְשִׁים

בְּשִׁירִים, בְּגְּשָׁרִים וּבִשְׁאַר מַעֲשִׂים

בִּפְעֻלּוֹת מַרְהִיבוֹת וּבְמַּחְשָׁבוֹת

לֵךָ יַעֲנִיקוּ אֲבָנִים טוֹבוֹת

כִּי בְּנֵי חֶלֶד גּוֹאִים מֵהַמָּוֶת פַּחֲדֵיהֶם

לְהַעֲנִיק לִגְדֻלָּתֵךָ מֵיטָב שְׁנוֹתֵיהֶם

אוּלָם אֵין חֶלֶק בַּנֶּצַח לַחוֹלֵף

וְאֶת נִשְׁמַת כֻּלָּנוּ רַק הַאדֵס אוֹסֵף

 

ובכל זאת אעיר, כי החלקים שאני יותר אהבתי ויותר התחברתי אליהם בספר הם כן החלקים האישיים יותר, היכן שלמשל ליאור מדבר על שנאתו העזה לאדוני המלחמות, מחרחרי הריב והשנאה, שעולים לנו בנפשות. כאן הרגשתי היטב את החיבור האישי לנושא, הן זה של הכותב, והן שלי כקורא.

 

בסוף הספר יש אחרית דבר בה מאפיין ליאור את הקורא הטוב (גם עמוס עוז אפיין אותו ב"סיפור על אהבה וחושך" בקטע מופתי). הוא אומר כי יש קורא שבא ללמוד על המיתולוגיה היוונית, או להשוות את ידיעותיו עם מה שנכתב, ויש קורא שבא למצוא שגיאות, אפילו ברמה הטכנית, בשירים, אך יש גם קורא, והוא הקורא הרצוי, שבא באמת להקשיב, או – כלשונו של ליאור – לאפשר לרצון לעוצמה של המחבר לבוא לידי ביטוי.

איזה קורא אני הייתי? אני מודה, היה בי משהו משלושתם, אם כי אני מקווה שלפחות ברוב הזמן הייתי הקורא מהסוג השלישי.

 

לסיכום, מדובר בשירים שונים ומיוחדים, שלגמרי לא נפוצים במחוזותינו, וגם לא במחוזות אחרים, עד כמה שידוע לי, וכמו כן ניכרת בהם בקיאות רבה בחומר המיתולוגיה העתיקה. אם נושאים אלה מעניינים אתכם השיגו לכם עותק וקראו.

את הספר ניתן להשיג בחנות הולצר ספרים (עד כמה שידוע לי רק שם).

תהלים להאדס2

 

"מתי לשדוד בנק?"/ מאת סטיבן לוויט וסטיבן דבנר

"מתי לשדוד בנק? – ועוד 147 הצעות מעוותות וטענות מלאות כוונות טובות ממברי "פריקונומיקס"", מאת סטיבן לוויט וסטיבן דבנר, דביר, 2019, 328 עמ'.

סטיבן לוויט וסטיבן דבנר, כפי שכתוב על הכריכה הקדמית, הם מחברי הספר "פריקונומיקס", שהיה רב מכר גדול בזמנו, ושמאז גם יצאו לו שני המשכים. אני קראתי את שלושת הספרים האלה ואהבתי אותם מאוד. הכתיבה היא בתחום הכלכלה, במובן הנרחב של המילה, אבל שני כותבים אלה מציגים גישה רעננה ומקורית, גישה לא שגרתית ופוקחת עיניים, שאפשר ללמוד ממנה הרבה.

הפעם מדובר לא בספר רגיל, אלא באוסף מאמרים שכתבו לבלוג שלהם, שאף הופיע משלב מסוים בעיתון מרכזי. מבין 8,000 טורים לטענתם – הספק מדהים! – הם בחרו 148, ואם אלה נכנסים לספר אחד של 328 עמ' אתם יכולים לשער את אורכם. בדרך כלל הוא תופס עמוד אחד או שניים, לעיתים קצת יותר.

השטח מצומצם כל-כך קשה להגיד דברים בעלי משמעות עמוקה באמת, אבל עדיין הרבה מהטורים האלה חכמים ומבריקים, ויש בהם רעיונות מקוריים ואף משעשעים.

כך, למשל, הספר נפתח בהצעות-ייעול לטרוריסט, כיצד כדאי לעשות אירוע טרור מוצלח. הפוסט הזה – שהיה גם הפוסט הראשון בבלוג שלהם – גרר תגובות נזעמות רבות, ובצדק, אך בפוסט שלאחריו הכותבים מנסים לרכך את המכה ולהסביר. שם בין היתר הם כותבים שכמות המתים מטרור היא מזערית בעצם, יחסית לצורות מוות אחרות, ושאין באמת סיבה להדגיש אותם. דבר דומה אגב קראתי גם בספרו האחרון של יובל נח הררי.

במאמר אחר הם מסבירים מדוע בעצם כדאי לנו (למעשה – להם, לאמריקאים, כי שם המחיר זול בהרבה מכאן) שמחירי הדלק יעלו. בגלל הפקקים המשק מפסיד מיליארדי דולרים, וכך יופחתו הפקקים. חוץ מזה שישתפר נושא זיהום האוויר, שגם אותו הם מודדים במונחים כספיים.

והמאמר שנתן לספר את שמו מספר על שודד בנקים אחד, שתמיד שדד ביום חמישי אחרי הצהריים. לא ברור מדוע נהג כך, אך המחברים דנים בשאלה האם יש עדיפות ליום מסוים, ובין היתר מציגים נתונים על מספר השודים שקרו בכל יום נתון. לא ניתן ללמוד מכך הרבה. מה שכן, הם מגיעים למסקנה (הלא מפתיעה) שכלל לא כדאי לשדוד בנק. כשליש (אם אני זוכר נכון) ממבצעי השוד נתפשים, כך שזו עבודה לא משתלמת מבחינה זו. על הבחינה המוסרית לא דובר כאן.

עד כאן דגימה קטנה, וכמובן שלא אוכל וגם לא ארצה לציין את הכול, זאת ימצא מי שיקרא בספר. זהו ספר חביב מאוד, ובוודאי שווה קריאה, אף שמטבע הדברים אין הוא מגיע לרמה של קודמיו.

 

הספר נמצא החודש – ינואר 2019 – בעשירייה של צומת ספרים, ונמכר בהנחה.

מתי לשדוד בנק

"יהדות ישראלית"/ מאת שמואל רוזנר וקמיל פוקס


"יהדות ישראלית – דיוקן של מהפכה תרבותית" מאת שמואל רוזנר וקמיל פוקס, דביר והמכון למדיניות העם היהודי, 2018, 285 עמ'.

שמואל רוזנר הוא עמית בכיר במכון למדיניות העם היהודי, וספרו הקודם הוא "היהודים, 7 שאלות נפוצות", שסקרתי גם כן בזמנו. העיסוק בשאלות היהודים בוער בו מסתבר.

קמיל פוקס הוא פרופסור לסטטיסטיקה ואחד מעורכי הסקרים הידוע בארץ.

הם חברו יחד בספר זה לבחון מספר שאלות ואספקטים של העם היהודי.

 

הם בחנו את הזרמים השונים ומציגים ממצאים רבים, שלא אוכל להציג את כולם. רק אציין כמה שנראים לי חשובים.

ראשית, הם מבחינים בין חילוני לחלוטין לחילוני-קצת-מסורתי ומוצאים ביניהם הבדלים גדולים. למשל, נמצא שהחילונים לחלוטין הם אשכנזים יותר וגם שמאלנים יותר. בצד אלה קיים המסורתי, שבאופן היסטורי בדרך כלל הוא מזרחי.

גם את הדתי הם מחלקים לדתי ליברלי, דתי ודתי תורני, כשבצדם החרדי. החברה של הכיפות הסרוגות מרובדת מאוד ונמצאים הבדלים גדולים בין כל רובד. כמעט כולה משתייכת לימין הפוליטי.

מעניין עוד שנמצא שיש 8% רפורמים בארץ ו-5% קונסרבטיבים, לצד 37% אורתודוכסים ו-51% שלא שייכים לאף זרם. כלומר, יש כחצי מיליון רפורמים וקונסרבטיבים, למרות שלבתי הכנסת שלהם בהם עשרות אלפים בלבד.

 

המסקנה העיקרית של הספר, שממנה שמו, היא שרוב היהודית בישראל – 55% – יכולים להיקרא "יהודים-ישראלים" (בצד 17% שהצד היהודי חזק יותר אצלם, 15% שהצד הישראלי חזק יותר אצלם, ו-13% "אוניברסלים") – ראו תרשים במע' 18). זוהי יהדות האופיינית לחיים בארץ, אשר אינה בהכרח מחויבת להלכה, כלומר היא אינה דתית, למרות שהיא שומרת על כמה ממאפייני המסורת היהודית. היא גם אינה מסורתית ואינה חילונית. למעשה, הכותבים מציינים שקיימת שחיקה בשלושת הסוגים האלה שהזכרתי, והיהדות הישראלית באה על חשבונם.

 

זו מסקנה מעניינת למדי, וכפי שאמרתי הספר מלא נתונים על חיי היהודים, שחלקם מעניינים יותר וחלקם פחות. הרוב, יש להודות, נראה מאוד מובן-מאליו אינטואיטיבי. יש קושי מסוים לקרוא מסד-נתונים כזה ארוך, על אף שהוא מתובל בהסברים רבים ובדוגמאות שונות, אבל אין ספר שמחקר מקיף שכזה יכול להיות שימושי מאוד כאשר רוצים להציג נתונים מהימנים ולא שליפות מהמותן והערכות לא מבוססות.

לכן להערכתי כדאי לקרוא את הספר ולהתרשם ממצב עמנו, באחוזים.

(בעמ' 20 יש קוד לסריקה המפנה לעמוד עם שאלון שבסופו מוצג היכן אתם עומדים במפה הישראלית-יהודית, שווה לבדוק).

יהדות ישראלית

על הקורס 'טלוויזיה כחול-לבן: זהויות משתנות בסדרות ישראליות', באתר קמפוס.

על הקורס 'טלוויזיה כחול-לבן: זהויות משתנות בסדרות ישראליות' של המכללה האקדמית ספיר, באתר קמפוס.

סיימתי את הקורס, ונשאר רק המבחן הסופי שצריך לעלות בהמשך.

זה הקורס הכי כייפי שלמדתי עד כה באתר קמפוס!

איתי חרל"פ, חוקר טלוויזיה מוכר, מעביר את הקורס ברוב חן ועניין.

כאן גם ההיכרות המוקדמת שלי עם התכנים הייתה הרבה ביותר, שכן אני בעל תואר ראשון ושני בקולנוע וטלוויזיה מאונ' ת"א. ועדיין נהניתי מאוד מהקורס, ואני משער שגם אנשים אחרים ייהנו ממנו, ואפילו יותר ממני.

רוב הקורס עוסק בזהויות השונות – מזרחי/אשכנזי, מיני, דתי/חילוני וערבי/יהודי. השאלה המרכזית שמתמודדים איתה בכל שיעור היא מידת ואופי הייצוג שהזהות מקבלת במדיום הטלוויזיוני, וגם מעט על מסכי הקולנוע.

מושג חוזר מרכזי כאן הוא ההבחנה בין "הכחדה סימבולית כמותית" ו"הכחדה סימבולית איכותית".

הכחדה סימבולית כמותית היא כאשר זהות מסוימת כלל אינה מוצגת בטלוויזיה, או כמעט שאינה מוצגת.

הכחדה סימבולית איכותית היא כאשר הזהות אכן מוצגת, אלא שהיא מוצגת בצורה מעוותת, סטריאוטיפית, או מגחיכה.

ניתן להתחקות אחר השינוי שכל זהות עברה במהלך השנים. לרוב ככל שהשנים עוברות הייצוג הולם יותר, ואף מורכב יותר, אך דומני שעדיין לא הגענו לסוף הדרך.

כאן כדאי להציג מושג נוסף מרכזי בקורס – פוסט-טלוויזיה, או הטלוויזיה שאחרי. זו הטלוויזיה של תקופת אפשרויות ה-VOD והסטרימינג, כאשר אין חובה לצפות התוכנית מסוימת בשעה יעודה, אלא הצופה קובע מתי ואיך יצפה. גם אין חובה לצפות במכשיר הטלוויזיה, אלא אפשר לצפות אף במחשב או במכשיר הסלולרי. ואין זה רק שינוי טכני, אלא שהשינוי הטכני משפיע גם על התכנים. למשל, ניתן לצפות ביותר ויותר תכנים המיועדים לקהל ספציפי וממוקד, מה שלא כל-כך התאפשר בעבר. והדבר פחות צוין, אך אופיינית לתקופה זו היא גם הפריחה חסרת-התקדים של סדרות-איכות שונות בטלוויזיה, שרבים צופים בהן, לעיתים ברצף.

עוד נידונים בתחילת הקורס המושגים אינדיבידואליזם, שהלך וגבר עם השנים, והיהודי החדש, שהציונות הקלסית התנכרה לו, וכן דיון בפער בין מציאות ובדיון בטלוויזיה.

בקיצור, קורס שווה ביותר! אולי אפשר להפוך את הסרטונים בכל שיעור לפרק אחד ארוך מצולם, של כשעה עד שעה חצי, ולשדרו בטלוויזיה. אני בטוח שיהיו רבים שיתעניינו בזה.

אל תחמיצו!