שירים וריאיון שלי בכתבי עת ובעיתון

שירים וראיון שלי בכתבי עת ובעיתון (חלקי. החלק הנוסף אולי יבוא בהמשך).

עתון 77, גליון 374, מרץ-אפריל 2014, עמ' 24.

חגי עתון 77

 

שבו – כתב עת לשירה, גליון 24, 2011, עמ' 86.

צילום שבו שירים (2)

צילום שבו שירים (3)

צילום שבו שירים

 

ריאיון בידיעות, 1997.

צילום ידיעות ראיון

מודעות פרסומת

"תולדות הפילוסופיה היוונית – הפילוסופים הקדם-סוקרטיים"/ מאת שמואל שקולניקוב

"תולדות הפילוסופיה היוונית – הפילוסופים הקדם-סוקרטיים" מאת שמואל שקולניקוב, יחדיו, 1981, 216 עמ'.

ככל הידוע לי, אין הרבה ספרים בעברית על הפילוסופים הפרה-סוקרטיים. מלבד ספר זה, שקולניקוב הוציא ספר נוסף על הרקליטוס ופרמינדס, הכולל את כל הפרגמנטים שלהם עם מבואות, וכן קיים כרך א' בקורס של הפתוחה על הפילוסופיה היוונית שמוקדש לפרה-סוקרטיים. אולי קיימים ספרים נוספים שלא ידועים לי, אך בכל מקרה כנראה הם לא רבים.

לכן הספר הזה הוא חשוב מאוד, וכמה טוב שהוא גם מצוין. שקולניקוב, הבקי מאוד בתחום, מקדיש לכל פילוסוף מספר עמודים, לעיתים יותר ולעיתים פחות, תלוי בכמות החומר שיש על כל פילוסוף וברמת חשיבותו, ובסך הכול מתקבלת תמונה מלאה ומרתקת.

לא אוכל לסקור את דברי כל הפילוסופים השלובים בספר הזה וגם הדבר לא נחוץ, כי במילא לא אוכל לעשות זאת טוב משקולניקוב עצמו. ולכן על המתעניין לקרוא בספר עצמו, שהוא לא עב-כרס, אלא מחזיק כ-170 עמודי טקסט בסך הכול, והוא גם לא קשה במיוחד.

למעשה, בתחילה לא חשבתי לכתוב על הספר הזה כלל, אך לבסוף החלטתי שמעט עדיף על כלום.

ובכל זאת אציין דבר אחד או שניים שעניינו אותי במיוחד בספר.

כך, בנוגע לזנון, מאוד מוכרים פרדוקסי התנועה שלו, למשל סיפור אכילס והצב. אך פרט לאלה היו לו גם פרדוקסים ביחס לריבוי, שלדעתו אינו אפשרי. כלומר לדעתו העולם הוא ישות אחת שלא ניתן לפרוט לפרטים. למרות שזו לדעתי כבר קריאתי השנייה בספר זה, לא זכרתי פרט זה. והנה, הדבר הזכיר לי מאוד את הגותו של שפינוזה, שגם היה מוניסט שטען שהעולם הוא ישות אחת ואף הוכיח זאת בספרו "אתיקה" באופן דומה למדי; גם הוא מראה כיצד מחשבה אחרת מובילה לאבסורד. אז אני לא יודע האם ההשוואה שלי תקפה, בכל אופן לשם לקחה אותי מחשבתי.

אך זו רק דוגמה אחת. למעשה, הפרה-סוקרטיים חשבו מחשבות רבות שבאו לידי ביטוי מאוחר יותר. כך אפשר למנות את דמוקריטוס ורעיון האטומיזם שלו, שממנו בא וצמח מושג האטום. או את רעיון היסודות השונים, שהגיע לפיתוחו אצל אמפדוקלס, שאמנם כבר הוכח כשגוי, אך עצם מושג היסוד עדיין קיים כיסוד הכימי. ואמפדוקלס זה אף ייתכן שתיאר דבר דומה לרעיון "הברירה הטבעית" הדרוויניסטי (אף כי הוא מתייחס לסיבת היעלמותם של יצורי המיתוס היווני. ראו עמ' 119).

אני מצאתי גם הוגה אחד "יהודי" מאוד – קסנופאניס, שאומר, למשל:

"אחד אלוהים, בין אלים ואנשים גדול,

כלל לא דומה בגוף לבני-תמותה, גם לא במחשבה" (עמ' 73).

 

אבל למעשה אולי אפשר לראות קרבה ליהדות גם אצל אנאקסימאנדרוס, שטען כי:

"הראשית והיסוד של הדברים הוא הבלתי-מוגבל" (עמ' 41).

 

אך יותר מהשפעות אלה, החשובות כשלעצמן, עיקר חשיבותם של הפרה-סוקרטיים, אפשר לומר, הוא בהנחלת מושגי-יסוד בסיסיים. כך שאלת הראשית, שעסקו בה המילטים תחילה, כך במושגי הישות והאינות שעסק בהם בעיקר פרמנידס (ואילו ההבחנה בין קיום ומהות היא משל אבן-סינא הימי-ביניימי, למדתי כאן) וכן הלאה.

 

לסיכום, כדאי מאוד להכיר את הפילוסופים הפרה-סוקרטיים, והספר הזה הוא דרך מצוינת לעשות זאת (הבעיה היחידה אולי היא שהוא יצא מזמן ועל כן לא כל-כך פשוט להשיג אותו). יש משהו מרגש – ואף מחכים, כמובן – בהתחקות הזו אחר ראשית הפילוסופיה, הגישושים הראשונים והמחשבות ההתחלתיות, בטרם התגבשה הפילוסופיה למה שהיא.

הפילוסופים הפרה סוקרטיים

"אבן רושד – מבחר מכתביו בנושאי דת ופילוסופיה"/ תרגם מערבית: יאיר שיפמן

"אבן רושד – מבחר מכתביו בנושאי דת ופילוסופיה" תרגם מערבית: יאיר שיפמן, אונ' ת"א, 2018, 211 עמ'.

אקדים ואומר שנתקלתי בספר זה במקרה בחנות ספרים, ולא במדפי התצוגה המרכזיים, אלא במדפים הפנימיים. למרות שיצא בערך לפני חודשיים ככל הנראה – לא שמעתי עליו. ישכילו אם כך אנשי ההוצאה אם ישקיעו מעט בפרסום וביחסי ציבור. בינתיים, אני אעשה עבורם חלק מהעבודה.

ועתה לספר עצמו.

 

אבן רושד הוא מגדולי הפילוסופים הערבים של ימי הביניים. לקורא העברי הוא מוכר דרך לימוד של ההוגים היהודים של ימי הביניים, בעיקר הרמב"ם (אף שהרמב"ם מזכיר אותו [בחיוב] רק באגרת שכתב לאחר סיום כתיבת ספרו הגדול, כפי שקראתי פעם, במאמר – "המקורות הפילוסופיים של 'מורה נבוכים'"*). הוא כתב פירושים לכתבי אריסטו – קצר, בינוני וארוך – ששימשו את בני דורו. נראה שספרו הידוע ביותר הוא ספר המענה שכתב לספרו של אלגזאלי "הפלת הפילוסופים" ונקרא "הפלת ההפלה". אלגזאלי האשים את הפילוסופים שהם אינם מאמינים, לדעתו, בתחיית המתים, בהשגחה הפרטית ובבריאה יש מאין, אך אבן רושד דוחה את טענותיו. ויותר מכך, אלגזאלי מוצא בהמשך לכך טעם-לפגם בעצם הפילוסופיה, אך אבן רושד מסנגר עליה. זאת הוא עושה גם במאמר הראשון שלו המופיע בספר זה – "מאמר ההכרעה". מבין שלל נימוקיו, אציג אחד שבעיניי הוא יפה. כך הוא כותב:

 

"יתרה מזאת, אנו אומרים שהמונע את העיון בספרי החכמה מהראוי לה מחשש פן אנשים מהנחותים בבני אדם ייחשדו שמא סטו מהדרך הנכונה בעקבות עיונם בספרים אלו, דינו כדין המונע מהצמא לשתות מים קרים וערבים לחך עד אשר ימות [אדם] מצמא, משום שאנשים נחנקו משתיית מים. המוות מחנק הנגרם בשל שתיית מים הוא עניין מקרי, אולם המוות מצמא הוא מהותי והכרחי." (עמ' 28).

 

בהמשך מאמר זה אבן רושד דן בעניינים שונים, אך נראה שהמרכזי שבהם הוא היחס לפרשנות האלגורית. שאלה היא, למשל, מתי יש להשתמש בה ומתי לא, וגם באיזה אופן להשתמש בה. אני מצאתי עניין מיוחד בקביעתו, כי טעות בהבנת האלגוריה אין משמעה כפירה. הרמב"ם, לעומת זאת, טען, כי מי שמבין את ביטויי ההגשמה שבתורה כפשוטם הריהו כופר ועובד עבודה זרה – ועל כך יצא עליו הקצף. את פירוט גישתו של אבן רושד בעניין זה אציג בהמשך.

אך בין לבין, מוצגת כאן גם דעתו בשאלת קדמות או חידוש, כלומר בשאלה האם העולם היה קיים תמיד, או שנברא יש מאין. דעתו היא מפתיעה ומעניינת, שכן הוא בוחר לו מעין דרך ביניים, הקרובה לגישתו של אפלטון, שסבר שהחומר הוא קדמון, אך הצורה הוטבעה ברגע מסוים – דעה שגם הרמב"ם הציג כאפשרות סבירה (אם לפשט את הדברים). אך עדיף שנשמע את הדברים בגוף ראשון, אף כי הציטוט ארוך במקצת. כך הוא כותב:

 

"לאמתו של דבר, אין העולם מחודש באמת ולא קדמון באמת, משום שהמחודש באמת נפסד בהכרח, והקדמון באמת אין לו עילה. יש מהם המכנים אותו "מחודש נצחי", ואלה הם אפלטון וחוגו, משום שלדידם זמן עבר הוא סופי. מכאן שהדעות בנושא זה אינן רחוקות זו מזו מרחק רב עד כי יש לראות במקצתן כופרות ובאחרות לא. שהרי דעות הראויות לתואר זה צריכות להיות רחוקות זו מזו תכלית הריחוק, דהיינו עליהן להיות מנוגדות זו לזו כמו שסבורים "המדברים" בנושא זה, כלומר שמושגי הקדמות והחידוש באשר לעולם בכללותו נוגדים זה את זה. התברר מדברינו שאין הדבר כך.

יותר מזה, הדעות האלה בנוגע לבריאת העולם אינן תואמות את פשט הכתוב. שהרי אם נבדוק בעיון את הכתוב כפשוטו יתברר לנו מן הפסוקים המוסרים לנו מידע על בריאת העולם שצורתו מחודשת באמת, וכי המציאות בעצמה והזמן נמשכים לשני הקצוות, כלומר אינם נקטעים. שהרי מפשט דברי האל יתעלה "הוא אשר ברא את השמים ואת הארץ בשישה ימים וכס כבודו נישא על פני המים" משתמע שלמציאות הנוכחית קדמה מציאות אחרת של כס כבודו של האל והמים, וכי לזמן הנוכחי קדם זמן, והוא הזמן הקשור בצורת המציאות הזאת אשר הוא מספר תנועות הגלגלים." (עמ' 38).

 

לאחר מאמר זה בא "נספח על ידיעת האל", השואל "[איך מתיישבת] ידיעתו הקדומה של האל ישתבח עם היותה תלויה בנבראים" (עמ' 57). כלומר, ידיעתו של האל היא קדומה ובלתי משתנית, אך הנבראים משתנים כל הזמן, והשאלה היא כיצד והאם ידע זאת באותה ידיעה קדומה. נספחת בולטת לשאלה עקרונית זו היא שאלת הידיעה והבחירה הידועה. במאמר קצר זה השאלה מנוסחת היטב, אך התשובה לא מספקת לדעתי.

 

המאמר הבא הוא "חשיפת שיטות הראיה בעקרונות הדת". למאמר זה, כמו גם למאמר הקודם, נוספה הקדמה ארוכה ומפורטת מאת המתרגם, ועל כן הפעם אתן לו לפרט את עיקרי הדברים. כך הוא כותב מיד בתחילת ההקדמה:

 

"בחיבור זה, האחרון והמפורט בטרילוגיה הנדונה, יוצא אבן רשד מכמה הנחות יסוד, שהן תוצאות דיונו במאמר ההכרעה ובנספח:

  1. אין כל סתירה בין האסלאם לפילוסופיה.
  2. דת האסלאם מחייבת את העיון הפילוסופי.
  3. באסלאם יש גלוי ונסתר. הגלוי מכוון להמון, ואילו הנסתר – לפרשנותם האלגורית ("תאויל") של הפילוסופים.
  4. הקוראן פונה לשלושה סוגי אנשים, ומתאים להם את סוגי ההוכחות המתאימות להם: לפילוסופים הוא פונה בדרך המופת, למדברים – בדרך הדיאלקטית, ולהמון – בדרך הרטורית. יש להבין כהלכה כל דרך ולמי היא מכוונת. הבנה מוטעית היא הגורם לפילוגים באסלאם, מאחר שהכתות הנדונות לקמן – האשעריה, המעתזלה והצוּפיות – הלכו בדרך ה"תאויל", שאינה מתאימה להן.
  5. מהו קו הגבול בין אותם פסוקים הניתנים לפרשנות אלגורית לבין אלה שיש לקבלם כפשוטם?

א. מצוות הדת אינן ניתנות לפרשנות אלגורית, משום שיש לקיימן ככתבן.

ב. יש מקום ל"תאויל" כאשר אין בנושא הנדון הסכמה כללית ("אִגְ'מַאע"), כאשר קיימת סתירה בין שני פסוקים וכאשר קיימת סתירה בין פסוק מסוים לבין עקרונות הפילוסופיה או ההיגיון." (עמ' 63).

 

מלבד הזרמים שהוזכרו – האשעריה והמועתזלה (המוכרים לנו מהרמב"ם), וכן הצופיות, במאמר עצמו מוזכרים זרמים נוספים – אלבאטניה – זרם הטוען לצורך הבנת משמעותו הפנימית של הכתוב, ואלחשויה – כת הטוענת שההתגלות, ולא השכל, היא הדרך להכרת האל. גם מבחינת הנושאים יש הרחבה ממה שהוזכר בפירוט לעיל.

 

לבסוף, מובא נספח – הפרק האחרון, הקצר, מ"מפלת המפלה", ובו בעיקר דיון על שאלת תחיית המתים.

 

לסיכום, אחרי קריאת ספר לא-עבה זה מקבלים רושם טוב על הגותו של אבן רושד, שהיא כה אופיינית להגות ימי הביניים, הטבולה בדתיות מחד ובאריסטוטליות מאידך. טוב מאוד שהספר הזה תורגם, ואני מקווה שיתרגמו עוד ספרים כמותו. כמו כן, בעבר יצאו לאור ספריהם של אבן סינא ואלפאראבי, אך דומני שעותקיהם אזלו. אם כך כדאי גם להדפיס להם מהדורה נוספת.

 

*הערה: זה הקטע מתוך המאמר שדובר:

אבן רושד רמבם

אבן רושד

"כלכלה בקומיקס"/ מאת מייקל גודווין

"כלכלה בקומיקס" מאת מייקל גודווין, שוקן, 2018, 307 עמ'.

לפני כשבועיים-שלושה כתבתי על הספר "לוגיקומיקס", שהפתיע אותי בצורה המעולה והפשוטה בה העביר רעיונות פילוסופיים מורכבים. עתה, כשקראתי את "כלכלה בקומיקס", כבר לא הייתי מופתע, כי ידעתי כבר שאפשר לעשות דבר כזה, ודבר כזה אכן נעשה פה – מועברים רעיונות כלכליים סבוכים בצורה פשוטה, מצוינת ונעימה לעין.

עד כה קראתי כבר כמה ספרי כלכלה המכוונים לציבור הרחב, ובכל אופן הספר הזה הצליח לחדש לי הרבה.

בעצם הוא מחולק לשני חלקים. בראשון יש סקירה של רעיונותיהם של אבות הכלכלה, למן אדם סמית ו"עושר העמים" שלו, עמוד התווך המרכזי של הקפיטליזם, עובר דרך מרקס ואנגלס, מאבות הסוציאליזם והקומוניזם, וכולל גם שמות נוספים, כגון מלתוס, ריקרדו (שלדעת המחבר הוא חשוב ביותר, אך גם הקשה ביותר להנהרה), ועד לקיינס והאייק, ואלו רק חלק מהשמות. הרעיונות של ההוגים האלה מוסברים בפשטות שאינה פשטנית, ולעיתים אף מוארים צדדים פחות מוכרים בהגותם, כמו למשל, בעיקר, בהגותו של אדם סמית, שמתברר שלצד היותו אב הקפיטליזם היה גם מבקר חריף שלו (ראו למשל עמ' 29).

החלק השני עוקב אחר התפתחות הכלכלה בארה"ב, שניתן לראות בה מקרה מבחן מרכזי, כשהחל מן המאה העשרים המחבר עובר ממש נשיא אחר נשיא ובוחן את המדיניות הכלכלית בתקופת כהונתו. בערך מאמצע הספר הצד הזה תופס את מרכז הבמה, אם לא כמעט את כולה, ואז הדברים גם הופכים למעט מסובכים יותר, במיוחד למי שלא ממש מכיר את ההיסטוריה הכלכלית של ארה"ב. ובכל אופן, מרתק לעקוב אחר ההתפתחויות כפי שהן מתוארות.

מבחינת גישתו, ברור כשמש שהמחבר שייך לשמאל הכלכלי, הסוציאליסטי יותר, והוא אינו טורח להסתיר זאת. נראה לי שרוב ספרי הכלכלה כתובים מהגישה ההפוכה, כך שגם כאן יש שינוי מרענן. ובכל אופן, בקריאה צריך לקחת זאת בחשבון ולהעמיד את קביעותיו בסימן שאלה, שכן אפשר מאוד שעל רבות מהן יש מחלוקת.

חלק מהעקרונות הכלליים שאפשר למצוא בספר, הוא למשל הרעיון שיש הבדל בין רעיון כלכלי תיאורטי ובין היישום בשטח, שבדרך כלל חורג מהעיקרון שעל הנייר. כמו כן, לפי המחבר כל הכלכלות היום בעצם נוקטות במדיניות מעורבות, של שוק חופשי לצד דגשים סוציאליסטיים, ורק השאלה היא באיזה מינון מופיע כל גורם. רגולציה ושכר מינימום, למשל, מקורם בהגות הסוציאליסטית, ואלה קיימים גם בארה"ב, המדינה הקפיטליסטית ביותר. לבסוף, עקרון חשוב שלמדתי כאן הוא, שהגות כלכלית באופן רגיל צומחת במציאות כלכלית מסוימת, ועל כן חלק גדול ממנה ניתן לראות כמתייחס לאותה מציאות בלבד. כך בנוגע למרקס, מצד אחד, ולקיינס, מצד שני, למשל. זו על כל פנים תובנה אישית שלי למקרא הספר, המביא את ההגויות הכלכליות בהקשרן ההיסטורי.

עוד דבר שמודגש בספר היא הדומיננטיות הרבה של תאגידי הענק, ששולטים ביד רמה כמעט בכל תחום בחיים, כולל – בעיקר – בפוליטיקה. גם כאן ברור שמדובר בגישה אישית של המחבר, אך אותי לפחות היא שכנעה מאוד. תאגידי הענק האלה הם בעלי כוח עצום, בכסף ובהשפעה, ועל כן למעשה לא הגיוני לחשוב שאין הן משתמשות בכוח הזה. השאלה היא רק עד היכן מגיעה ההשפעה הזו. לי נראה שהיא מגיעה עמוק מאוד. דוגמה טובה לכך מביא המחבר מהמיזמים האימפריאליסטיים האמריקאים, בעולם השלישי ובעירק הכבושה על-ידם, כשבכל המקרים ניתן לראות ניצול ברור של האוכלוסייה המקומית.

הספר פורסם במקור ב-2012, בדיוק לאחר המחאות ההמוניות שהיו בכל העולם וגם בארה"ב. המחבר מזכיר אותן ונראה שהוא מעודד מהן ומהעלייה במודעות האזרחית לצד הכלכלי של החיים. אך מפרספקטיבת הזמן של 2019 נראה שההתלהבות הזו הייתה קצת מוגזמת. אמנם אפשר לומר שכן עלתה המודעות הכללית, אך כל המחאות האלה, בעיקרן, דעכו זה מכבר (גם אצלנו, לצערי).

 

לסיכום, ספר מצוין ופוקח עיניים. לא תמיד הוא קל, אך ברובו הוא דווקא מובן מאוד. הוא הן ספר מבואי, בעיקר בחלקו הראשון שציינתי, והן דיון אישי אך אינטליגנטי, וזאת בעיקר בחלק השני. מן הסתם הספר יכנס לרשימת מומלצי השנה שלי, כך ששני הספרים הראשונים ברשימה זו יהיו ספרי קומיקס. גם זה הישג. והלוואי ויכתבו עוד כאלה.

כלכלה בקומיקס