"אבן רושד – מבחר מכתביו בנושאי דת ופילוסופיה"/ תרגם מערבית: יאיר שיפמן

"אבן רושד – מבחר מכתביו בנושאי דת ופילוסופיה" תרגם מערבית: יאיר שיפמן, אונ' ת"א, 2018, 211 עמ'.

אקדים ואומר שנתקלתי בספר זה במקרה בחנות ספרים, ולא במדפי התצוגה המרכזיים, אלא במדפים הפנימיים. למרות שיצא בערך לפני חודשיים ככל הנראה – לא שמעתי עליו. ישכילו אם כך אנשי ההוצאה אם ישקיעו מעט בפרסום וביחסי ציבור. בינתיים, אני אעשה עבורם חלק מהעבודה.

ועתה לספר עצמו.

 

אבן רושד הוא מגדולי הפילוסופים הערבים של ימי הביניים. לקורא העברי הוא מוכר דרך לימוד של ההוגים היהודים של ימי הביניים, בעיקר הרמב"ם (אף שהרמב"ם מזכיר אותו [בחיוב] רק באגרת שכתב לאחר סיום כתיבת ספרו הגדול, כפי שקראתי פעם, במאמר – "המקורות הפילוסופיים של 'מורה נבוכים'"*). הוא כתב פירושים לכתבי אריסטו – קצר, בינוני וארוך – ששימשו את בני דורו. נראה שספרו הידוע ביותר הוא ספר המענה שכתב לספרו של אלגזאלי "הפלת הפילוסופים" ונקרא "הפלת ההפלה". אלגזאלי האשים את הפילוסופים שהם אינם מאמינים, לדעתו, בתחיית המתים, בהשגחה הפרטית ובבריאה יש מאין, אך אבן רושד דוחה את טענותיו. ויותר מכך, אלגזאלי מוצא בהמשך לכך טעם-לפגם בעצם הפילוסופיה, אך אבן רושד מסנגר עליה. זאת הוא עושה גם במאמר הראשון שלו המופיע בספר זה – "מאמר ההכרעה". מבין שלל נימוקיו, אציג אחד שבעיניי הוא יפה. כך הוא כותב:

 

"יתרה מזאת, אנו אומרים שהמונע את העיון בספרי החכמה מהראוי לה מחשש פן אנשים מהנחותים בבני אדם ייחשדו שמא סטו מהדרך הנכונה בעקבות עיונם בספרים אלו, דינו כדין המונע מהצמא לשתות מים קרים וערבים לחך עד אשר ימות [אדם] מצמא, משום שאנשים נחנקו משתיית מים. המוות מחנק הנגרם בשל שתיית מים הוא עניין מקרי, אולם המוות מצמא הוא מהותי והכרחי." (עמ' 28).

 

בהמשך מאמר זה אבן רושד דן בעניינים שונים, אך נראה שהמרכזי שבהם הוא היחס לפרשנות האלגורית. שאלה היא, למשל, מתי יש להשתמש בה ומתי לא, וגם באיזה אופן להשתמש בה. אני מצאתי עניין מיוחד בקביעתו, כי טעות בהבנת האלגוריה אין משמעה כפירה. הרמב"ם, לעומת זאת, טען, כי מי שמבין את ביטויי ההגשמה שבתורה כפשוטם הריהו כופר ועובד עבודה זרה – ועל כך יצא עליו הקצף. את פירוט גישתו של אבן רושד בעניין זה אציג בהמשך.

אך בין לבין, מוצגת כאן גם דעתו בשאלת קדמות או חידוש, כלומר בשאלה האם העולם היה קיים תמיד, או שנברא יש מאין. דעתו היא מפתיעה ומעניינת, שכן הוא בוחר לו מעין דרך ביניים, הקרובה לגישתו של אפלטון, שסבר שהחומר הוא קדמון, אך הצורה הוטבעה ברגע מסוים – דעה שגם הרמב"ם הציג כאפשרות סבירה (אם לפשט את הדברים). אך עדיף שנשמע את הדברים בגוף ראשון, אף כי הציטוט ארוך במקצת. כך הוא כותב:

 

"לאמתו של דבר, אין העולם מחודש באמת ולא קדמון באמת, משום שהמחודש באמת נפסד בהכרח, והקדמון באמת אין לו עילה. יש מהם המכנים אותו "מחודש נצחי", ואלה הם אפלטון וחוגו, משום שלדידם זמן עבר הוא סופי. מכאן שהדעות בנושא זה אינן רחוקות זו מזו מרחק רב עד כי יש לראות במקצתן כופרות ובאחרות לא. שהרי דעות הראויות לתואר זה צריכות להיות רחוקות זו מזו תכלית הריחוק, דהיינו עליהן להיות מנוגדות זו לזו כמו שסבורים "המדברים" בנושא זה, כלומר שמושגי הקדמות והחידוש באשר לעולם בכללותו נוגדים זה את זה. התברר מדברינו שאין הדבר כך.

יותר מזה, הדעות האלה בנוגע לבריאת העולם אינן תואמות את פשט הכתוב. שהרי אם נבדוק בעיון את הכתוב כפשוטו יתברר לנו מן הפסוקים המוסרים לנו מידע על בריאת העולם שצורתו מחודשת באמת, וכי המציאות בעצמה והזמן נמשכים לשני הקצוות, כלומר אינם נקטעים. שהרי מפשט דברי האל יתעלה "הוא אשר ברא את השמים ואת הארץ בשישה ימים וכס כבודו נישא על פני המים" משתמע שלמציאות הנוכחית קדמה מציאות אחרת של כס כבודו של האל והמים, וכי לזמן הנוכחי קדם זמן, והוא הזמן הקשור בצורת המציאות הזאת אשר הוא מספר תנועות הגלגלים." (עמ' 38).

 

לאחר מאמר זה בא "נספח על ידיעת האל", השואל "[איך מתיישבת] ידיעתו הקדומה של האל ישתבח עם היותה תלויה בנבראים" (עמ' 57). כלומר, ידיעתו של האל היא קדומה ובלתי משתנית, אך הנבראים משתנים כל הזמן, והשאלה היא כיצד והאם ידע זאת באותה ידיעה קדומה. נספחת בולטת לשאלה עקרונית זו היא שאלת הידיעה והבחירה הידועה. במאמר קצר זה השאלה מנוסחת היטב, אך התשובה לא מספקת לדעתי.

 

המאמר הבא הוא "חשיפת שיטות הראיה בעקרונות הדת". למאמר זה, כמו גם למאמר הקודם, נוספה הקדמה ארוכה ומפורטת מאת המתרגם, ועל כן הפעם אתן לו לפרט את עיקרי הדברים. כך הוא כותב מיד בתחילת ההקדמה:

 

"בחיבור זה, האחרון והמפורט בטרילוגיה הנדונה, יוצא אבן רשד מכמה הנחות יסוד, שהן תוצאות דיונו במאמר ההכרעה ובנספח:

1. אין כל סתירה בין האסלאם לפילוסופיה.
2. דת האסלאם מחייבת את העיון הפילוסופי.
3. באסלאם יש גלוי ונסתר. הגלוי מכוון להמון, ואילו הנסתר – לפרשנותם האלגורית ("תאויל") של הפילוסופים.
4. הקוראן פונה לשלושה סוגי אנשים, ומתאים להם את סוגי ההוכחות המתאימות להם: לפילוסופים הוא פונה בדרך המופת, למדברים – בדרך הדיאלקטית, ולהמון – בדרך הרטורית. יש להבין כהלכה כל דרך ולמי היא מכוונת. הבנה מוטעית היא הגורם לפילוגים באסלאם, מאחר שהכתות הנדונות לקמן – האשעריה, המעתזלה והצוּפיות – הלכו בדרך ה"תאויל", שאינה מתאימה להן.
5. מהו קו הגבול בין אותם פסוקים הניתנים לפרשנות אלגורית לבין אלה שיש לקבלם כפשוטם?

א. מצוות הדת אינן ניתנות לפרשנות אלגורית, משום שיש לקיימן ככתבן.

ב. יש מקום ל"תאויל" כאשר אין בנושא הנדון הסכמה כללית ("אִגְ'מַאע"), כאשר קיימת סתירה בין שני פסוקים וכאשר קיימת סתירה בין פסוק מסוים לבין עקרונות הפילוסופיה או ההיגיון." (עמ' 63).

 

מלבד הזרמים שהוזכרו – האשעריה והמועתזלה (המוכרים לנו מהרמב"ם), וכן הצופיות, במאמר עצמו מוזכרים זרמים נוספים – אלבאטניה – זרם הטוען לצורך הבנת משמעותו הפנימית של הכתוב, ואלחשויה – כת הטוענת שההתגלות, ולא השכל, היא הדרך להכרת האל. גם מבחינת הנושאים יש הרחבה ממה שהוזכר בפירוט לעיל.

 

לבסוף, מובא נספח – הפרק האחרון, הקצר, מ"מפלת המפלה", ובו בעיקר דיון על שאלת תחיית המתים.

 

לסיכום, אחרי קריאת ספר לא-עבה זה מקבלים רושם טוב על הגותו של אבן רושד, שהיא כה אופיינית להגות ימי הביניים, הטבולה בדתיות מחד ובאריסטוטליות מאידך. טוב מאוד שהספר הזה תורגם, ואני מקווה שיתרגמו עוד ספרים כמותו. כמו כן, בעבר יצאו לאור ספריהם של אבן סינא ואלפאראבי, אך דומני שעותקיהם אזלו. אם כך כדאי גם להדפיס להם מהדורה נוספת.

 

*הערה: זה הקטע מתוך המאמר שדובר: