ההוכחה האנתרופולוגית לקיום האל

בספרו "הגיונות" דקרט מציג שלוש הוכחות לקיום אלוהים: ההוכחה האנתרופולוגית, הקוסמולוגית והאונטולוגית. שתי האחרונות זכו לדיונים רבים ומסועפים, אולם ביחס לראשונה אני לא מכיר התייחסויות – רבות, או בכלל – שנעשו. והיא נראית לי חשובה ורצינית.

 

מתוך ויקיפדיה (בערך הגיונות):

דקארט מציג בהגיונות שלוש הוכחות לקיום האל:

ההוכחה האנתרופולוגית:

עובדה היא שאני יצור מטיל ספק. לפיכך, אפילו אני מודע לכך שאינני יודע הכל. אם כך, הינני יצור בלתי-שלם. אם אני תופש את עצמי כיצור בלתי שלם, סימן שבראשי ישנו מושג של אי שלמות, ומכאן חובה שיהיה לי מושג כלשהו של שלמות. אינני יכול להיות המקור למושג זה, שכן אני הינני יצור בלתי שלם. הבלתי שלם לא יכול ליצור את השלם, שכן הסיבה תמיד שלמה יותר מהתולדה שלה. לפיכך יש ישות שלמה יותר, והיא האל.

 

במקור (פרק ג'):

דקרט1

וביתר הרחבה (בהמשך שם):

דקרט2

ובמילים אחרות ופשוטות (מתוך היסטוריה של הפילוסופיה לצעירים מכל הגילים):

דקרט3

נראה לי חשוב.

מודעות פרסומת

"ההרצאה האחרונה – כל החשבון עוד לא נגמר"/ מאת עמוס עוז

"ההרצאה האחרונה – כל החשבון עוד לא נגמר" מאת עמוס עוז, כתר, 2019, 40 עמ'.

זו הרצאה שנשא עמוס עוז ביוני 2018 באוניברסיטת תל-אביב ובה הוא שוטח את עיקרי משנתו המדינית המוכרת.

עוז אומר דברים ברורים מאוד וגם נחרצים מאוד, ומצאתי את עצמי מסכים לרוב אם לא לכל מילה שלו ושותה בצמא את דבריו. מעבר לאמת שבדבריו, הם גם מובאים בלשונו המיוחדת, העשירה, של עוז, באופן רציף כשדבר מוביל לדבר, לשמוע וללקק את השפתיים.

עוז מתחיל בסיכום מסקנותיו מספרו הקודם "שלום לקנאים".

הוא אומר ש"לא מרפאים פצע עם מקל" – הסכסוך בינינו לבין הפלסטינאים הוא סכסוך מדמם בן למעלה ממאה שנה, וכאן לא הכוח היעיל, אלא ההידברות והתבונה.

לדעתו, אין מנוס מפתרון שתי המדינות. הוא אומר שהאופציה היא מדינה שתהיה בעצם מדינה ערבית, והוא לא רוצה להיות מיעוט. אופציה אחרת שיש המדברים עליה היא מדינה עם שני עמים, אך זו לא הצליחה בשום מקום בעולם (למעט שוויץ). להפך – המגמה היא היפרדות ליחידות לאומיות נפרדות, כפי שנעשה למשל בצ'כוסלובקיה. עוד הוא מזכיר שבעבר היו פה ערבים-נוצרים רבים, אך הם עזבו (לא באשמתנו), מה שמראה מה הגיוני שיהיה גורל מיעוטים במדינה עם רוב מוסלמי.

בהמשך הוא מתאר מפגש שלו עם אינטלקטואל פלסטיני אחד בחו"ל, שאמר לו שהוא רוצה לחזור לביתו בליפתא, כלומר מעלה את סוגיית זכות השיבה. עוז אומר שזה טוב כחלום וכגעגוע בלבד, אך יישום הדבר פשוט בלתי אפשרי, ולו מהסיבה הפרקטית. צאצאי מגורשי או בורחי ליפתא מונים היום כ-20,000 איש ואישה, כך שאם יחזרו ייאלצו לבנות גורדי שחקים, ולא יהיה זה עוד ישוב רגוע, עם עצים פורחים, כבשים רועות, ומעיין באמצע.

אך אז הוא אומר ששאל את עצמו, האם החלום הציוני לא היה גם כזה, כלומר נגוע במחלה שהוא קורא לה "שחזרת"? ועונה – לא בהכרח. משום שאכן היה בחזון הציוני מרכיב כזה, אלא שהוא לא היה העיקר. העיקר היה שבלתי אפשרי היה לחיות בכל מקום אחר. ויהודים – באירופה, ומאוחר יותר בארצות ערב – לא מיהרו לעזוב את ביתם, עד שהסכנה והצרות היו כבר בלתי נסבלות.

אבל, הוא אומר, היום דווקא יש סכנה של המחלה הזו, כי מה שעמד בעבר ברקע עומד כעת במרכז. והכוונה לישוב השטחים הכבושים כחזרה לנוף ולמולדת התנ"כיים. אך חזרה מסיבית לשטחים אלה לא תשחזר את הנוף התנ"כי, אלא תיצור נוף אורבני-מודרני עם מחלפים ופקקים. כך גם ביחס לחזון הקמת בית המקדש – אם יוקם היום, יבואו אליו כמיליון וחצי יהודים בשלושת הרגלים, ואיך נדאג לכולם לשירותים, לחנייה וכו'? כלומר, מעבר לשאלה העקרונית, ניצבת כאן שאלה פרקטית.

לכן, אומר עוז, חלומות כאלה טובים בתור חלום, געגוע, שאפשר לבטא בסיפור, או בצום אם רוצים, אבל לא הגיוני ולא בריא לשאוף לממש אותם.

כך, בסוגיה זו, כמו בכל דבריו, עוז מציג חזון פרגמטי ביותר – ובכך הוא חוזר בעיניי לפרגמטיזם היעיל של בן גוריון. לכן לדעתי קשה לשמוע את דבריו ולא להסכים שיש בהם הגיון רב, הגיון מוחץ. הדבר היחיד שאולי כן אפשר להגיד שהדברים האלה כבר מוכרים מאוד. ובכל אופן, לא תזיק תזכורת!

עוז מסיים את דבריו בתקווה שייקום מנהיג, שיעשה את מה שברור לכולם שאין מנוס מלעשות, ורק נדחה כל העת בתירוצים שונים. החשבון אינו נגמר, ויש לסיימו.

אני מסכים עם דבריו של עוז וממליץ לכולם להקשיב לדבריו, אם בצורת קריאת הספר שיצא עכשיו לאור, אם בצורת שמיעת ההרצאה ביו-טיוב, כפי שעשיתי אני:

https://www.youtube.com/watch?v=Pqrd4c8ZT1E

 

איש רוח גדול הלך מאיתנו, יהי זכרו ברוך.

ההרצאה האחרונה

"העולם של אתמול"/ מאת סטפן צוויג

"העולם של אתמול" מאת סטפן צוויג, כז"ב דביר, 2012, 350 עמ'.

אינני מרבה לכתוב על יצירות ספרותיות, אך במקרה הזה איני יכול שלא לומר כמה מילים, שכן מדובר ביצירה מופתית.

"העולם של אתמול" הוא הספר הארוך האחרון שכתב צוויג והוא שלח אותו למוציא לאור יום לפני התאבדותו בשנת 1942.

צוויג הוא יליד 1881, ובספר אוטוביוגרפי זה הוא סוקר את מאורעות סוף המאה ה-19 והמחצית הראשונה של המאה ה-20, הן בצד האישי שלהם והן בצד הכללי, ההיסטורי.

בצד הכללי, המאה ה-20 התחילה כהבטחה גדולה של רציונליות וקדמה, אך הבטחה זו מהר מאוד נופצה, תחילה במלחמת העולם הראשונה, ומאוחר יותר במלחמת העולם השנייה, שאת שתיהן חווה צוויג על בשרו.

בשטח זה מופיעים הגיגים רבים של צוויג ומחשבות מעמיקות. כך, למשל, בעיקר ביחס למלחמת העולם הראשונה, צוויג מביע את סלידתו העמוקה מהמלחמה. ביקורת אנטי-מלחמתית כזו אפשר למצוא גם בספר מופתי אחר של צוויג – הסיפור הקצר "מנדל של הספרים" (שסקרתי בנפרד), אך שם המסר מתערבב עם סיפורו האישי של מנדל, וכאן הוא מופיע בצורה ישירה וגלויה. כך שאפשר לראות את הספר הזה כמשלים ל"מנדל" ומחדד את הבנתו.

בצד האישי, צוויג היה איש רוח ידוע בארצו, אוסטריה, ולכל אורך הספר הוא מתאר בצורה מרנינה שורת היכרויות שלו עם אנשי רוח נוספים. בתחילת הספר, למשל, הוא מזכיר את הופמנסטל, סופר ידוע שלא הכרתי, את הרצל מיודענו, שהיה הראשון שפרסם משיריו של צוויג בעיתונו, ואת המשורר הנודע רילקה.

לקראת סוף הספר, הוא נפגש עם גורקי, הסופר הרוסי, ומתאר אותו בצורה חיה ונמרצת, עם שטראוס, המלחין הדגול, ולבסוף עם פרויד הזקן – ואני מזכיר פה רק כמה מן השמות המרצפים את הספר הזה.

נקודה מעניינת אחת – באותן שנים, שנות המלחמה, פרויד כתב את ספרו על משה, בו טען שהיה בכלל מצרי. צוויג מספר כי התחרט בפניו על שפרסם את הספר בשעה כזו; זו שעת צרה ליהודים, ופרויד כמו לוקח להם גם את גיבורם הראשי.

מהבחינה הזו, הספר הזה הזכיר לי יצירת מופת אחרת – "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז (שגם כן סקרתי בנפרד). גם שם, בספרו האוטוביוגרפי, עוז מתאר שורת אנשים ידועי-שם שהיוו את נוף ילדותו. כשם שאהבתי את החלקים האלה אצל עוז, כך אהבתי אותם אצל צוויג.

למעשה, אלה החלקים שהיו אהובים עליי ביותר. כלומר – שני אלה – תיאור הפגישות עם אנשים ידועי-שם וכן קטעי ההגיגים והמחשבות הכלליות שהזכרתי בתחילה.

אבל צריך להודות על האמת – יש גם כמה קטעים מתים פה ושם. למען האמת, קטעים אלה גרמו לי לזנוח את הספר בפעם הראשונה, והשלמתי את הקריאה רק בפעם השנייה, כמה שבועות מאוחר יותר. מעניין שאותו דבר עצמו קרה לי גם עם ספרו של עוז שהזכרתי – גם חשבתי שיש בו קטעים מתים, וגם זנחתי את הספר בתחילה ואז חזרתי אליו. בכל מקרה, בשני המקרים אני שמח שהשלמתי לבסוף את הקריאה.

ודבר מעניין נוסף הוא שצוויג עצמו מתאר בספר את כתיבתו, ואומר שעיקר עבודתו היא בהוצאת קטעים החוצה, תהליך עריכה וסינון. ועוד הוא אומר שהיה עושה כך גם לגדולי הסופרים וחשב להוציא מהדורה מנופה כזו שלהם. אז אם לצוויג מותר, אני מניח שגם לי מותר לחשוב כך…

 

ואולם, החלקים המעניינים והיפים שבספר רבים על הקטעים הפחות מרתקים שבו.

לכן, בסיכומו של דבר מתקבל ספר מופתי, כתוב באמנות לשונית רבה וסוקר בצורה מרתקת תקופה חשובה, ובקטעים הטובים שבו אף הביא אותי להתפעמות. ללא ספר יצירת מופת ספרותית.

 

אציין עוד שתי נקודות מעניינות בעיניי:

אחת, צוויג כותב שבווינה בסוף המאה ה-19, 90 אחוזים מחיי התרבות נוהלו על-ידי יהודים (עמ' 28). אינני יודע אם זה מספר מוגזם או לא, בכל אופן צוויג מונה אנשי-שם יהודים רבים לאורך ספרו.

שתיים, צוויג מתאר ביד אמן את האינפלציה הגדולה שהייתה בגרמניה ובאוסטריה בין שתי המלחמות, דבר שגם לווה בהפקרות מינית רבה. ביחס לזה הוא גם אומר שזו לדעתו אחת הסיבות המרכזיות לעליית היטלר לשלטון. אינני יודע אם באמת זו הסיבה המרכזית, אך כנראה שגם לה יש חלק בדבר, וגם צוויג הוא לא היחיד שטוען זאת.

עוד שני ציטוטים מעניינים בעיניי אוסיף בתצלומים (בגרסת הבלוג).

 

 

 

העולם של אתמול

שני ציטוטים שמצאו חן בעיניי (הראשון מעמ' 194, השני מעמ' 322):

העולם של אתמול 1

העולם של אמול 2

הערה קצרה על נתניהו מבחינה סוציולוגית

שני מונחים יסודיים בסוציולוגיה, אני לומד, הם קונצנזוס וקונפליקט. החברה משמרת את עצמה באמצעות הקונצנזוס ומשתנה כל הזמן על-ידי הקונפליקטים הפנימיים שבה.
נראה לי שאפשר לאפיין את שלטונו של נתניהו בהעצמת הקונפליקט, כלומר הקיטוב בעם, על סמך קונצנזוס מדומה.
בנוסף, כל זה נסמך על אישיות כאריזמתית, שוובר הרבה לדבר עליה. חלופות לה הן פעולות מסורתיות, או פעולות רציונליות.

 

בקיצור נמרץ אוסיף ואומר, שיש כאן דמיון רב למאפייני הפשיזם, כפי שהעליתי לפני מספר ימים בביקורת הספר "הפשיזם הנצחי". אזכיר שני מאפיינים בולטים:

  • הצורך בגיבוש הדוק של קהילה טהורה יותר, אם אפשר בהסכמה, ובלית ברירה – על-ידי אלימות המוציאה קבוצות מסוימות מן המחנה;

  • הצורך בסמכות של מנהיגים טבעיים (תמיד זכרים), ששיאה הוא מנהיג לאומי שהוא לבדו מסוגל לגלם את ייעודה ההיסטורי של הקבוצה;

אושר או עושר? מסקנות סוציולוגיות

שלושת אבות הסוציולוגיה הם מקס ובר, אמיל דורקהיים וקארל מרקס. ממרקס אתעלם לעת עתה, אך הנה שתי עבודות מרכזיות של שני ההוגים הראשונים, בהצגה תמציתית:

(הייחוד במאמר הזה מבחינתי הוא לא המסקנות שלו, אלא הניסיון שלו לאחד בין הגויותיהם של שלוש רגלי הסוציולוגיה).

ויקיפדיה, ובר:

האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם:

ובר מציב את הפתרון הפרוטסטנטי לבעיית הקיום האנושי בכך שגם בלא יכולת השפעה על הגורל, יכול האדם למצוא אישור לכך שהוא נבחר על ידי האל. אישור זה, הסימן לבחירתו של האדם, הוא עצם הצלחתו בחיים. ואכן, בתפיסה הקלוויניסטית המאוחרת, כל אדם נבחר מראש האם יגיע לגיהנום, או שיגיע לגן העדן. סימני הבחירה מתבטאים בהצלחתו הכלכלית של האדם – עושר מעיד על כך שהאדם יועד לגן עדן, עוני – לגיהנום. לפי עיקרון זה, טען ובר, על האדם להתאמץ ללא הרף על מנת לשפר את הישגיו, כדי להוכיח את הבחירה בו. בזרמים קיצוניים של הנצרות הפרוטסטנטית נוצרה גישה שלפיה כל זמן שאינו מנוצל לקידום הצלחתו של האדם הוא זמן מבוטל. ובר מכנה צורת חשיבה זו "האתיקה הפרוטסטנטית".

ובר מתאר את האתיקה הפרוטסטנטית כתובעת קיום של צבירה, חיסכון, קמצנות ועבודה מאומצת, כמטרות הקיום ולא ככלים להשגת דבר מה אחר. הוא משווה גישה זו לגישה הקפיטליסטית הבסיסית, שבה בבסיס ניהול ההון (שהוא יסוד הכלכלה הקפיטליסטית) עומד רווח. לטענתו בקפיטליזם, הצבירה השיטתית של הון היא מטרה בפני עצמה, ואינה מחייבת את מימושה הכלכלי בקניית נכסים. הספר נפתח בנתונים המעידים כי אכן הפרוטסטנטים עשירים יותר מהקתולים.

להרחבה:

https://tomerpersico.com/2006/10/14/the-protestant-ethic-and-the-spirit-of-capitalism/?fbclid=IwAR3KVjpjx5p3RP_F4H3B7Af56MTIYHVFuPq8opZ22vQOIAr_0QDaHhYHDOs

 

לעומת זאת:

ויקיפדיה, דורקהיים:

דורקהיים חקר את שיעורי ההתאבדות השונים אצל פרוטסטנטים והשווה אותם לשיעורי ההתאבדות אצל קתולים, ומצא הבדלים קבועים הניתנים לניבוי. בין ההסברים לשוני בין הקהילות, השליטה החברתית החזקה אצל הקתולים, הבאה לידי ביטוי הן בטקסים והן בקשר עם חברי קהילתם, עשויים להיות הגורם לשיעור ההתאבדות הנמוך יותר אצלם. לפי דורקהיים, לאנשים יש רמה מסוימת של קשר עם הקבוצה שלהם, שהוא קורא לה "אינטגרציה חברתית". שיעור גבוה או נמוך בצורה לא רגילה של אינטגרציה חברתית יכול להוביל לשיעור התאבדות גבוה; שיעורים נמוכים גורמים להתאבדות מכיוון שבמצב זה יש חברה לא מאורגנת, הגורמת לאנשים לפנות להתאבדות כמפלט האחרון. שיעורים גבוהים גורמים להתאבדות מכיוון שאנשים לא רוצים להיות למעמסה על החברה. לפי דורקהיים, לחברה הקתולית יש שיעור נורמלי של אינטגרציה חברתית, ואילו לחברה הפרוטסטנטית יש שיעור נמוך.

 

מסקנות:

משילוב של שני הטקסטים המכוננים האלה עולה, כי הפרוטסטנטים הם עשירים יותר, אך גם מתאבדים יותר, בעוד הקתולים הם עניים יותר, אך מתאבדים פחות. פשוט.

(מעניין שזה המצב גם במדינות הסקנדינביות, למשל. הן עשירות מאוד, אך גם בראש טבלת ההתאבדויות. אם כי יכול להיות ששם אחד הגורמים לכך הוא מזג האוויר הסגרירי).

השאלה מה חשוב לנו יותר, להצליח בחיים או עצם החיים? נראה לי שהתשובה ברורה. וזה לא רק עצם החיים אלא גם הסיפוק בחיים, האושר. שכן המתאבדים הם רק קצה הסקלה, והם מעידים על רבים אחרים מדוכאים ומדוכדכים, אף שאינם מתאבדים בגין זאת.

(נזכיר עוד שבחברה המערבית היום יש עלייה דרסטית בשימוש בתרופות נוגדות דיכאון, וגם בשימוש בסמים אחרים, לא חוקיים, שאף הם משמשים כמפלט מפני המועקה).

לפי דורקהיים, המבנה הקתולי הוא קהילתי ומסורתי יותר, בעוד זה הפרוטסטנטי הוא אינדיבידואליסטי יותר. מכאן אפשר ללמוד מה המתכון לחיים מאושרים יותר – חיים קהילתיים חמים, עם ערבות הדדית גדולה בין הפרטים, על חשבון ההצלחה הפרטית המסחררת.

כאן אנו חוזרים גם למרקס, שנראה קרוב לגישה זו. אלא  שגישתו הכלכלית הידועה הובילה בסופו של דבר לקומוניזם, שנדחה היום על-ידי רבים, ובצדק רב. הוא היה כישלון. אלא שהגישה שהצגתי לעיל אינה קומוניזם, אלא צורה מעודנת בהרבה של ערבות הדדית וחיים קהילתיים. ואין היא מבטלת את היסוד האינדיבידואליסטי, שאף הוא נחוץ ומועיל. גישה כזו, כך נראה לי, היא בעלת פוטנציאל הצלחה רב, ולמעשה היא כבר מוכיחה את הצלחתה במקומות רבים.

 

לבסוף ולסיכום, עד כה הזכרנו זרמים נוצריים, אך יש להדגיש שהפתרון המוצע הוא יהודי מאוד. ראשית, הרשת הקהילתית, שהיא מוסד יהודי ותיק המתקיים גם היום. שנית, הערבות ההדדית, שגם היא עקרון יהודי בולט, ושמימשו היום יכול לבוא לידי ביטוי במדינה קפיטליסטית מצד אחד, אך עם מאפיינים סוציאליים רבים.

Can't buy me love, love
Can't buy me love
I'll buy you a diamond ring my friend if it makes you feel alright
I'll get you anything my friend if it makes you feel alright
Cos I don't care too much for money, and money can't buy me love

"האם שימפנזים עדיין חושבים על פרישה"/ מאת יעקב בורק

"האם שימפנזים עדיין חושבים על פרישה" מאת יעקב בורק, כז"ב דביר, 2019, מהדורה מחודשת, 269 עמ'.

כותרת המשנה: להצליח כנגד חוקי הטבע – המפגש המרתק בין פסיכולוגיה, אבולוציה ועסקים.

באופן כללי, אני די מחבב את ספרי יעקב בורק, וקראתי עד כה את כולם. הוא הצליח בעסקים, אך החליט לפנות גם לכתיבה, וכך כתב כבר חמישה ספרים, כמדומני, בנושא הפסיכולוגיה ההתנהגותית, ובמיוחד בממשק שלה לעסקים (ובספר זה גם קצת אבולוציה).

כאן מדובר בספר שיצא לפני עשור, היה רב מכר בארץ ובעולם, ועתה יוצא שוב, בתוספת המילה "עדיין" בכותרת, וכן בתוספת שלושה מאמרים חדשים בגוף הטקסט.

קראתי את הספר בעבר ועתה חזרתי אליו, כך שזו הייתה הזדמנות בשבילי לראות מה זכרתי ממנו. בהרבה מקומות בקריאה אמרתי "כן, את זה אני יודע", ובוודאי שבחלקים שמתוארים בהם ניסויים פסיכולוגיים מרכזיים, זכרתי אותם מספרי הפסיכולוגיה. ועדיין, רוב החומר שנמצא בספר זה לא היה ממש בתודעתי, חוץ ממאמר אחד, שקראתי כאן וכנראה גם במקומות אחרים, שנחרט בזיכרוני, ושהשתמשתי בו לא פעם מאז.

מדובר במאמר, הארוך יחסית, על האמון, שקובע כי קיים מתאם בין רמת האמון במדינה ובין הצלחתה הכללית. זה המאמר היחיד שנכתב עליו שהנתונים עודכנו להיום (והם עדיין תקפים). עוד נמצא שיש מתאם גם לרמת השוויון במדינה, אך פרט זה לא מפורט (והוא גם נראה לי בעייתי במקצת, אם חושבים על ארה"ב למשל). בישראל, אגב, רמת האמון שנותנים אזרחים זה בזה וכן בממשלה היא בינונית עם נטייה לנמוכה, ביחס לשאר המדינות. ועוד, יוצאת דופן בולטת היא סין, שבה רמת האמון גבוהה במיוחד, אך ההכנסות נמוכות מאוד. בורק כותב שזה רק מראה על הפוטנציאל הכלכלי הגבוה של מדינת-ענק זו, ואכן אנו רואים את התקדמותה כל העת. אני חושב שאפשר לייחס את חריגות הנתונים שלה גם לשיטתה הקומוניסטית, או הסמי-קומוניסטית אם תרצו.

בהמשך נידונים צדדים נוספים של האמון. למשל, מתואר "משחק האמון", בו אדם אחד מקבל 100 ₪ וצריך לקבוע כמה מהם יעביר לאדם נוסף, אך רק האדם הנוסף מחליט האם הוא מוכן לקבל את הסכום המוצע לו, ואם לא – אף אחד משניהם לא מקבל דבר. כביכול מספיק להעביר שקל אחד, אך רק ילדים או אנשים בחברות פרימיטיביות מסכימים לזה. הסכום שבד"כ לא מסכימים לקבל מתחת לו הוא 20%.

אזכיר עוד נתון אחד מעניין ביחס אליו. בורק כותב:

 

"שלא במפתיע, שני המינים מצפים לקבל יותר מנשים, אך מציעים יותר לגברים (כ-15%), השתקפות מצערת של מציאות חברתית מוכרת.

עם זאת, ואולי באופן בלתי צפוי, גברים נוטים לתת אמון יותר מנשים, אך נשים ראויות לאמון יותר מגברים. ממצא זה מוסבר בפגיעותן של נשים בחברתנו. אישה חשופה יותר למעילה באמונה, והתוצאה עלולה לגבות ממנה מחיר רגשי גבוה יותר. ממצא דומה מאפיין קבוצות מיעוטים, המגלות גם הן פגיעות למעילה באמון" (עמ' 151).

 

בפרק הבא בורק דן בשקר, וגם כאן יש נתון אחד ששעשע אותי ביחס להבדל בין המינים:

 

"תובנה נוספת שהניב מחקרו של פלדמן קשורה להבדל בתוכנם של שקרים שמספרים גברים ונשים. אף שלא נמצא הבדל בתדירות שבה משקרים שני המינים, מתברר כי בעוד נשים משקרות כדי לתת הרגשה טובה למי שהן משוחחות עמו, גברים בדרך כלל משקרים כדי לתת הרגשה טובה יותר לעצמם" (עמ' 155).

 

כפי שציינתי, לספר צורפו שלושה מאמרים חדשים. האחד מדבר על מזל והצלחה, השני על מולטיטסקינג, והשלישי – המופיע בסוף הדבר – על שתי פרסומות ומה שניתן ללמוד מהן. נראה לי שהמאמר השני שבהם יכנס אף הוא למאגר זיכרוני ולא אשכח אותו בקרוב.

במאמר זה נקבע, כי בניגוד למה שאולי נראה לנו, לאנשים אין יכולת לבצע שתי פעולות בעת ובעונה אחת. גם אם יצליחו, בעצם הם יעבירו את הקשב בין האחת לשנייה כל העת, ובכל אופן איכותה של כל פעולה תיפגע מאוד. העובדה הזה משותפת לגברים ולנשים, בניגוד למה שאולי נוטים לחשוב. רק 2% מהאוכלוסייה ניחנים ביכולת הזו. למען האמת, הבעיה היא שלאנשים יש אשליה שכן הם ניחנים ביכולת הזו. זה לא כל כך נורא כאשר אתה מנסה לשלב לימודים ושיטוט בפייסבוק, אבל זה כן נורא כאשר אתה מסמס או מדבר בטלפון בזמן הנסיעה. למען האמת, נמצא שמי שעושה זאת מצבו גרוע משל שיכור שנוהג!

זה נראה לי מאמר חשוב ורלוונטי מאוד להיום, והוא נראה לי גם נכון. למשל, בימים האחרונים ניסיתי כמה פעמים לשמוע פודקאסט מסוים ולשוטט בפייסבוק תוך-כדי כך, אך מצאתי שבזמן שאני מרוכז בפייסבוק אני לא באמת מקשיב למה שנאמר בינתיים בפודקאסט. אמנם, אלו שתי פעולות דומות, שכן שתיהן טקסטואליות, אך נראה לי שזה נכון גם לפעילויות אחרות. כן, אפשר לשמוע מוזיקה בזמן שקוראים ספר, אך רמת הריכוז יורדת לפחות באחת מהפעילויות. וכן, אפשר להקשיב לרדיו בזמן שעושים כלים, אך אלו שתי פעולות לא מסובכות מדי, כך שאפשר להסתפק בהן בקשב חלקי, מה גם ששטיפת כלים היא פעולה כמעט אוטומטית.

 

לסיכום, ספר חביב מאוד ושווה קריאה, למרות שכפי שכתבתי רק מאמר אחד ממנו זכרתי ממש, ורק מאמר אחד נוסף אזכור מעתה, כנראה. רוב המאמרים קצרים מאוד, לטוב ולרע, והם יוסיפו לחייכם, אך לא נראה שישנו אותם. בראש ובראשונה, בכל זאת, מדובר בספר למנהלים, אך לא רק.

בסיום הספר אומר בורק דברים שנגעו לליבי. הוא אומר שנוכח לראות שהרבה מתפרסם בתחום הפסיכולוגיה ההתנהגותית, אך חומר חדש ומעניין באמת הוא מועט. ועוד הוא כותב, שחלק מהמאמרים החדשים מפריכים לגמרי תובנות קודמות. קיבלתי את הרושם שהוא התאכזב קצת מהתחום, וזה כאמור נוגע ללב. בכל זאת אני מקווה שהוא ימשיך לכתוב ולסכם לנו מחקרים חדשים ומעניינים, גם בספר חדש ולא רק בספר מחודש. אם לא – עדיין תמיד אפשר להציץ במיזם נוסף שלו – כתב העת האינטרנטי החינמי החביב אלכסון, בו נמצאים מאמרים רבים בתחומים שונים.

 

אסיים בציטוט נוסף מאת עוד מאמר חדש בספר, המאמר על מזל והצלחה:

"וייסמן גילה חיש קל כי בעוד שלמוכוונות ולנועם הליכות אין כל השפעה על המזל (לא נמצא מתאם בין בעלי ציון גבוה בתכונות אלה ובין מי שסווגו בראיונות המוקדמים כבני מזל) הרי שהמדורגים גבוה בממדים מוחצנות, יציבות רגשית ופתיחות מחשבתית הם-הם בעלי המזל שבינינו.

העובדה שבני המזל מדורגים גבוה יותר בתכונת המוחצנות אינה אמורה להפתיע. המוחצנים נוטים לפגוש יותר אנשים, הם מגנט חברתי ושומרים על קשר גם עם מי שפגשו בעבר. הם מדברים גם עם זרים ואינם מהססים לקשור שיחה גם עם העומדים לידם בתור בבנק. בכל הנוגע לשפת הגוף, המוחצנים מחייכים פי שניים ושומרים על קשר עין הרבה יותר מחסרי המזל. שפת הגוף שלהם "פתוחה" – הם אינם משׂכלים רגליים או ידיים ומכוונים את גופם אל הנמצאים מולם.

בניסוי שכבר נכנס לפנתיאון מדעי ההתנהגות התברר כי הנוירוטיות (חרדתיות וחוסר שקט, בין השאר) היא מתכון בטוח לחוסר מזל. וייסמן ביקש מקבוצת הנבדקים שלו לדפדף בכתב עת ולומר לו כמה פרסומות מופיעות בו. על מחצית משטחו של עמוד ארבע שתל ויסמן מודעה: "הפסיקו לספור, במגזין זה 43 תמונות." מתברר כי המדורגים גבוה במדד הנוירוטיות היו מרוכזים כל כך בספירה, עד שלא הבחינו כלל במודעה" (עמ' 43).

האם שימפנזים

"מיומנו של פטריוט"/ מאת יהונתן גפן

"מיומנו של פטריוט" מאת יהונתן גפן, דביר, 2019, 224 עמ'.

די אהבתי את ספרו הקודם של גפן שקראתי, "הילד הכותב", לכן החלטתי לקרוא גם את זה. גם די אהבתי את הפורמט של הספר הקודם, שמשותף גם לזה – ספר כיס קטן, שאפשר לקרוא ב-3-4 שעות.

הפעם מדובר בקיבוץ של חומרים קודמים של גפן. בחלק הראשון, טורים שכתב לעיתונים "הארץ" וקודם לכן "מעריב" בשנים האחרונות, ובחלק השני, הקצר יותר, קטעים מתוך הופעותיו.

גפן דן בנושאים רבים, וכמובן שמבטא את דעותיו השמאלניות הידועות, למשל כאשר הוא נזכר בערגה בישעיהו ליבוביץ, או שהוא מבקר את אוהדי בית"ר י-ם לאחר לינץ' שעשו בעובדים ערבים בקניון מלחה. אבל הוא מביע גם דעות אחרות. למשל, הוא כותב מכתב לשחקנית פנלופה קרוז, שחתמה על עצומה הקוראת להחרים את ישראל, וטוען שזו לא הדרך. אכן, ככותרת ספרו, פטריוט.

אך לא רק בזאת הוא פטריוט. ספרו מעלה ניחוח של ארץ ישראל הישנה. כך גם בטורי הדעות שלו, וגם, בעיקר, בטורים היותר אישיים הפזורים כאן.

לזאת מצטרף מאפיין נוסף שחוזר בספרו – רתיעה מהעולם החדש, על הטלפונים החכמים שלו, שכולם מכורים אליהם, ה"פייסבוק-שמייסבוק" (כמה אפשר ללמוד על הדובר מהביטוי-הזה), ואולי גם תנועת ה-metoo, או הרגישות הבין-מינית הגוברת.

ואכן, זו התחושה הבסיסית שקיבלתי בקריאת ספר זה – אדם שהוא זן נכחד, של עולם הולך ונעלם, עם תחושות געגועים ונוסטלגיה למה שהיה כאן וכמעט שכבר לא נמצא עוד.

דוגמה לכך אוכל להביא משיר שמופיע לקראת סוף הספר (כן, שלובים בו גם כמה שירים), שאביא רק את שני בתיו הראשונים:

 

תחזירו לי את זה

תחזירוּ לִי אֶת זֶה…

את שמחת הַחַיִים, אֶת הַתּם, אֶת הַחֲלוֹם,

אֶת הָאֱמוּנָה שֶׁאֱלֹהִים

הוּא בְּכָל זְמַן

וּבְכָל מָקוֹם.

אֶת הָאֱמֶת, אֶת הַתִּקְוָה,

אֶת הָאַלְכִימִיָה שֶׁל הָאַהֲבָה.

תַּחְזִירוּ לִי אֶת זֶה.

 

אֶת הַשָׁנִים הַבְּרוּכוֹת שֶׁל הַמָּרֶד,

אֶת הָאֹמֶץ שֶׁמִּתָּר לִי לַחְשֹׁב אַחֶרֶת,

וּלְהַגִיד אֵת כָּל מָה שֶׁאָמַרְתִּי

בְּלִי לְפַחֵד מִתְּגוּבוֹת הָאֲסַפְסוּף.

אֶת הַבִּלְתִּי נִתְפָּס, אֶת הַפַנְטַסְטִי,

אֶת חֹסֶן הַגוּף, אֶת קֶסֶם הַכִּשׁוּף.

תַּחְזִירוּ לִי אֶת זֶה.

(עמ' 219).

 

לסיכום, ספר חביב, אך לא נהניתי ממנו כמו שנהניתי מספרו הקודם. מתאים בעיקר לאוהבי גפן – ויש לו הקהל שלו – ולאנשים נוסטלגיים.

 

 

מיומנו של פטריוט