"מגילת אסתר – פירוש ישראלי חדש"/ מאת מישאל ציון

"מגילת אסתר – פירוש ישראלי חדש" מאת מישאל ציון, ערך – אביגדור שנאן, ידיעות וקרן אבי חי, 2019, 240 עמ'.

בסדרה חביבה זו של "פירוש ישראלי חדש", בהובלת פרופ' שנאן, יצאו עד כה ספרים על פרקי אבות, ספר יונה, מגילת רות ומגילת איכה. עתה מצטרפת אליהם מגילת אסתר, הידועה והאהובה, הנקראת בחג הפורים.

הכותב הפעם הוא הרב מישאל ציון, המשמש כמנהל תכנית מנדל למנהיגות בתרבות יהודית במכון מנדל למנהיגות בירושלים, ומראשי קהילת קלוזנר, מניין הלכתי שוויוני בתלפיות-ארנונה, ירושלים.

כמו תמיד, גם הפעם הפירוש הוא רב-גוני, ומשלב מדרשים ופרשנויות עתיקות לצד פירושים חדשים ומרעננים, מנהגי החג השונים לצד הופעותיו השונות בתרבות ובראשית הציונות, וכן תמונות רבות וצילומי מוצגים היסטוריים וארכיאולוגיים. כל זה מובא בלשון פשוטה ובהירה, ובפורמט אלבומי נעים ונוח. כך שכבר אפשר לומר שהקריאה בספר זה, במיוחד לקראת פורים, מומלצת ביותר.

כאן אציין רק מקצת מהרעיונות המובאים בספר, אלה שנראים לי המעניינים ביותר להצגה.

ראשית, במבוא לספר ציון מזכיר את הקרבה הגדולה שיש בין המגילה הזו לסיפור יוסף, ולכך הוא חוזר מספר פעמים לאורך הספר. זהו דבר ידוע במחקר, ובעיניי אחד הצדדים המעניינים ביותר במגילה ובמחקר המגילה. הקרבה היא קודם כל לשונית, בצורה מובהקת, ואני בטוח שקל יהיה למצוא מאמר המפרט את הדברים במרחבי המרשתת.

שנית, ציון אומר שמנהג התחפושות מקורו באירופה של ימי הביניים, וכנראה הוא מושפע ממנהג דומה שרווח אצל עמי-הנוצרים בסביבה. בארצות האסלאם, לעומת זאת, מנהג זה לא היה ידוע ונפוץ עד העת המודרנית. דברים אלה מופיעים גם בהמשך הספר, לקראת סופו.

שלישית, ציון מציג תרשים מתהפך של המגילה, על פי החוקר מיכאל פוקס, המחלק אותה לשני חלקים, כאשר כל מה שמופיע בחלק הראשון מופיע שוב על דרך הפתרון בחלק השני, ובמרכז ניצב הפסוק "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו". בהמשך הספר יופיעו אף תרשימים נוספים.

רביעית, ציון מציין כי התקיים פולמוס על קבלתה של המגילה לקנון. הדים ממנו ניתן למצוא בתלמוד, הדן האם לכלול אותה בכתבי הקודש. ומעניין לציין בהקשר זה, שבמגילות מדבר יהודה אסתר הוא הספר היחיד שלא נמצא עותק ממנו.

 

עתה אפרט כמה דברים מהפירוש עצמו. כאן אאריך קצת בדברים ובציטוטים, כך שמי שיחפוץ בכך יוכל לדלג.

חז"ל אומרים כמה דברים מוזרים למדי על פרטים במגילה. כך, לפי דבריהם, ושתי התבקשה להגיע עירומה לפני אחשוורוש, ואילו אסתר לא הייתה בתו המאומצת של מרדכי, אלא אשתו, וכמו כן הייתה אולי מכוערת וזקנה – בת 75 כאשר נלקחה לבית אחשוורוש, לפי דעה אחת.

כאן שמחתי לראות פירוש מעניין, שמרכך לפחות קביעה אחת מאלה שהזכרתי. לפי דעה אחת בתלמוד "אסתר ירקרוקת הייתה", ומכאן הובן שהייתה מכוערת, למשל על-ידי רש"י. ואולם, לפי חוקרת הלשון הפרסית ד"ר תמר עילם גינדין – שבכלל לכל אורך הספר דבריה מרתקים במיוחד – יתכן שניתן להבין את המילה אחרת (וכן אפשר שאסתר הייתה בכלל בלונדית!):

 

"עם זאת, לא הכול מסכימים לדעה שירקרוקת הוא כינוי של גנאי: חוקרת הלשון הפרסית תמר עילם גינדין (ילידת 1973) מסבירה כי בפרסית נפוץ תיאור של נשים יפות כ"סבזה" – ירקרקות כצבע המוקה. אגב יש להעיר ששם הצבע ירוק בלשון חכמים איננו מתאר דווקא את הצבע שאנו קוראים לו בשם זה, אלא את הצהוב. (ירוק סתם בלשון חז"ל הינו צהוב, ואילו "ירוק ככרתי (=ככרשה)" הינו הירוק שלנו [ראו סוכה לא ע"ב]. ושמא ר' יהושע בן קרחה מציע לומר שאסתר היתה בעלת שער או עור בהיר" (עמ' 57).

 

דוגמה נוספת לביאורה המעניין של גינדין הוא פענוח שמה של ושתי:

 

"לשמה של ושתי שני פירושים אפשריים בשפה הפרסית. וַשְׁתִּי בפרסית עתיקה משמעה "הנחשקת", ואילו וַהִישְׁתִי משמעה "הטובה ביותר". שני הפירושים זוכים להדהוד במגילה עצמה: הראשון, כאשר ושתי מוזמנת "להראות העמים והשרים את יופיה כי טובת מראה היא" (פסוק יא); והשני, באופן אירוני, באשר היא מודחת ואת מלכותה נותן המלך "לרעותה הטובה ממנה" (פסוק יט). או אז ושתי כבר איננה והישתי" (עמ' 42).

 

באופן דומה מפוענחים גם שמות נוספים במגילה, לפעמים בדרך ההשערה.

מבין הפירושים המהותיים, בעלי מוסר ההשכל, אביא אחד שנראה לי יפה וחשוב מאוד, והוא מבין המדרשים האהובים עליי:

 

""הרשעים – ברשות לבן: 'אמר נבל בלבו' (תהילים יד, א), 'ויאמר עשו בלבו' (בראשית כז, מא), 'ויאמר ירבעם בלבו' (מלכים-א יב, כו), 'ויאמר המן בלבו' (פסוקנו). אבל הצדיקים – לבן ברשותן: 'וחנה היא מדברת על לבה' (שמואל-א א, יג), 'ויאמר דוד אל לבו' (שם כז, א) 'וישם דניאל על לבו' (דניאל א, ח). [ובכך הצדיקים] דומין לבוראן: 'ויאמר ה' אל לבו' (בראשית ח, כא)" (בראשית רבה סז, ח).

המדרש סוקר את הספרות המקראית ומצביע על הבדל לשוני בין האומרים דבר "בלב" לבין המדברים "על הלב" או "אל הלב". עשו, ירבעם, המן והנבל מתהילים – כולם נשלטים על ידי לבם, ולא שולטים בו. דומה כי לדעת המדרש אכן "יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית ח, כא), והאדם המסור בידי לבו, כלומר פועל ומדבר מתוך רחשי לבו בלא בקרה, יתדרדר למעשי רשע. מאידך גיסא, היכולת לקיים הפרדה בין ה"עצמי" לבין מחשבות הלב, היא היכולת המאפיינת צדיקים, כגון חנה, דוד ודניאל, והיא גם ממאפייני הקב"ה.

המדרש פורש בפנינו תורת נפש מורכבת, שבה לצד הלב – המזכיר את היסוד היצרי של פרויד, את האגו – ישנם חלקי נפש אחרים, המסוגלים להכפיף את הלב לרצונם (והלב על פי זה עומד לרשותם). ההתנהגות המוסרית הראויה נובעת אם כן מן היכולת שלא להיות ברשות הלב. המן נופל כיוון שאינו מסוגל להפריד עצמו מלבו" (עמ' 145).

 

ולבסוף, סיום נאה:

"ר' ישראל אלנקאוה (ספרד, המאה הארבע-עשרה) כותב: "גדול הוא השלום שלא שיבח הכתוב את מרדכי אלא בשלום, שנאמר: ודובר שלום לכל זרעו'. שאחר כל המידות הללו (="גדול, רצוי, טוב") הוא מסיים בשלום. מגיד שהשלום שקול כנגד הכול" (מנורת המאור, ניו יורק תרצ"ב, ד, עמוד 556)" (עמ' 233).

 

לסיכום, ספר מצוין ומומלץ מאוד.

מגילת אסתר

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s